חוסר אונים נרכש

בתקופה האחרונה אני מרגיש סוג של עייפות-כבדות-מועקה מתמשכת, שבאה, הולכת ושוב חוזרת.
תחושה שנמצאת שם כל הזמן, ברקע או בקדמת הבמה, שאינה נובעת מחוסר שינה או מעומס יתר של עבודה.
היא יותר תוצר של מורכבות ואינטנסיביות שנמשכים כבר תקופה ארוכה מאוד.
אני חווה את זה לא אחת בתוכי, וזה גם עולה כל הזמן בשיחות ובמפגשים עם אנשים סביבי.
יכול להיות לזה גוון של ייאוש זוחל שהולך ומשתלט בהדרגה ובהתמדה,
של פחד, חשדנות וחוסר אמון שמחלחלים ומתגברים,
או של תסכול מתמשך, חוסר אונים ומחשבות שמה שנעשה, לא באמת ישנה את המצב.

בשבוע שעבר נתקלתי בפוסט של אסף סטי אל-בר שמתייחס לתחושות הללו ונותן להן שם – "חוסר אונים נרכש".
מאז, כבר עשרה ימים שאני מסתובב עם המושג הזה, מרגיש שהוא מעורר בי תנועה חדשה ומזרים בי עוד ועוד חיים.

אז מה זה בעצם "חוסר אונים נרכש"?
המונח "חוסר אונים נרכש" נטבע לראשונה על ידי הפסיכולוגים מרטין זליגמן וסטיבן מאייר בשנות ה-60.
הם גילו בתהליך מחקרי מדעי כי בעלי חיים ובני אדם יכולים ללמוד להיות חסרי אונים.
חוסר אונים נרכש הוא מצב שבו אנחנו לומדים להאמין שאין לנו שליטה על מה שקורה, גם אם יש לנו.
זה מין מנגנון פנימי שהמוח שלנו מייצר אחרי שחווינו שוב ושוב כישלונות, תסכולים ואכזבות.
במילים פשוטות זו האמונה שמה שאנחנו עושים לא משנה, שאין קשר בין הפעולות שלנו לתוצאות שאנו משיגים.
הדגש פה הוא על כך שזו מיומנות נלמדת (לכן קוראים לזה "נרכש") ולא גזרת גורל.

זה בדיוק מה שקורה לנו היום, בכל כך הרבה תחומים:
– במצב הפוליטי: "מה הטעם לצאת להפגנה? גם ככה כלום לא משתנה."
– ביוקר המחיה: "למה לנסות להתמקח? המחירים תמיד יעלו."
– בתחושת הביטחון: "כבר אי אפשר להאמין שמישהו דואג לנו באמת."

אחד הדברים המרתקים בהקשר של חוסר אונים נרכש הוא שאנחנו יכולים להיות בעלי תחושת מסוגלות גבוהה במימדים מסוימים בחיינו (לדוגמא – בעבודה או במשפחה),
ועם תחושת חוסר אונים נרכש במימדים אחרים (לדוגמא – בלימוד מתמטיקה או בהשפעה על המצב במדינה).

הסכנה הגדולה ביותר של חוסר אונים נרכש היא שיתוק פנימי.
כשאנחנו מאמינים שאין ביכולתנו לשנות דבר, אנחנו מוותרים מראש.
זה לא רק מונע מאיתנו להתקדם – זה גם משפיע על מערכות היחסים שלנו, הקריירה שלנו ועל חיינו.
במקרים חמורים יותר, חוסר האונים הנרכש יכול להוביל לחרדה, לדיכאון ואפילו למחלות פיזיות.

חשוב להבין שלמרבה הצער יש מי שמרוויח מהתחושה-אמונה הזו שאנחנו לא יכולים לשנות דבר.
כשאנחנו שקועים בחוסר אונים, קל יותר להסיח את דעתנו,
לשמר את הכוח של מי שנמצא בעמדות השפעה, לקדם אג'נדות ולמנוע מאיתנו להתאחד ולפעול.
הפחד והייאוש משמשים לעיתים ככלים – כי חברה מפורדת ומיואשת היא חברה שקל יותר לשלוט בה.

הבשורה הטובה היא שחוסר אונים נרכש אינו גזרת גורל.
זוהי מיומנות נלמדת, ולכן אפשר גם להחליש ולשחרר אותה.
הנה שלושה צעדים שעשויים לעזור:

1. להכיר בכך שזו מיומנות מחשבתית-רגשית נלמדת.
חשוב להבין שמה שאנו חווים הוא לא עובדה אלא דפוס מחשבתי-רגשי שנרכש.
את הדפוס הזה ניתן לאתגר, להחליש ולסדוק.
כשעולה מחשבה כמו "אני לא יכול" או "זה בטוח לא ישנה",
אנחנו יכולים להזכיר לעצמנו שזו רק מחשבה (לא עובדה) ולבדוק:
"האם אני בטוח שזה נכון?", "מה יקרה אם אנסה?", "מה עשיתי לאחרונה שכן השפיע ושינה?"

2. להתגבר על חוסר האונים באמצעות פעולה:
עשייה היא תרופת נגד יעילה לחוסר אונים.
כדאי להתחיל בצעדים קטנים.
הצעדים הקטנים הללו ייצרו תנועה חדשה.
במצבים כאלו עצם ביצוע הצעד חשוב יותר מגודל הצעד,
כיון שהוא מוציא אותנו מפסיביות לאקטיביות.

הנה כמה דוגמאות לפעולות שקוראים של הבלוג הזה כתבו לי שהם עושים בתקופה האחרונה:
אפיית עוגות לחיילים, אמירת תהילים יומית תוך מיקוד בנזקקים השונים,
תמיכה נפשית ולוגיסטית במשפחות שזקוקות לזה, עזרה לנשות מילואימניקים,
השתתפות בהפגנות ובעצרות תמיכה.
אחת הפעולות שלי השבוע היתה לנסוע שוב למעגל שיח בכיכר החטופים.
ישבתי במעגל של ענבל צח, בת דודתו של טל שוהם החטוף.
טל נחטף בשביעי לאוקטובר מקיבוץ בארי עם אשתו, שני ילדיו ועוד שלושה בני משפחה.
כולם מלבדו חזרו בעסקה לפי כשנה. ממנו אין אף אות חיים מאז.
כמה זה כבר משנה שאני יושב במעגל הזה? זה באמת מה שיחזיר אותו?
זה משנה.
זה מחזק את המשפחות. את ענבל שמקדישה את חייה בשנה האחרונה לזה.
זה עוזר כשעוד אנשים זוכרים את טל, חושבים עליו ושומרים עליו בתודעה.
וזה משפיע מאוד עלי כמובן. עשייה היא ההיפך מחוסר אונים.
אני את החלק שלי אעשה, בלי קשר לתוצאה הסופית שתקרה או לא תקרה.

3. לייצר סביבה מרימה ותומכת:
חפשו אנשים ומקורות מידע שיכולים לחזק אתכם ולהזרים לכם אנרגיה מיטיבה.
מפגש עם חברים, שיחה תומכת והשתתפות בפעילויות שונות הן כמה דוגמאות.
כשמצטרפים לפעילות עם אנשים אחרים, התחושה היא שאנחנו לא לבד.
חיבור כזה יוצר תנועה חדשה, שמתחילה להשפיע לא רק עלינו, אלא גם על סביבתנו.

**

ניתן לצאת מתחושת חוסר אונים נרכש בהחלטה אחת ובצעד אחד.
לבחור לעשות, ואז לקום ולעשות.
פחות משנה מה, העיקר לעשות.

את הצעד הקרוב שלי אני בוחר לעשות מחר, יום ו' 22.11 בירושלים, בעוד משמרת של 101.
יושבים בשקט בחולצה לבנה, ללא התלהמות וצעקות, ללא שלטים, ללא קריאה פוליטית כזו או אחרת.
תמיכה אנושית קרובה באמהות החטופים, נוכחות והקשבה לתחינת הלב שלהן להחזרת ילדיהם.
יש עוצמה אדירה בישיבה שקטה ונחושה כזו של מאות אנשים, והלוואי הלוואי שכבר מחר נהיה אלפים.
יום שישי הקרוב – 10:15 תדריך בשער הכניסה לקמפוס גבעת רם, 11:00-14:00 משמרת.
אפשר להירשם בטופס הבא שבו תמצאו גם קישור להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ.
מעוניינים בהסעה? פנו לעידית ב- 0524398991, אולי יש מהאזור שלכם.

מה אתם אומרים? תצטרפו אלי ואליהן?
אם תהיו שם, בואו להגיד שלום ולתת חיבוק.
יהיה נחמד להיפגש "בעולם האמיתי" שמעבר למיילים ולרשתות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חוזה עם אלוהים

במוצ"ש האחרון נסעתי עם משפחתי לכיכר החטופים.
זה היה ערב קורע לב.
הדוברים, בני משפחות החטופים, זעקו את תחינתם ואת כאבם,
כמו חיות פצועות שנלחמות על הגורים שלהן.
לצדנו היו כמה אלפי משתתפים, רק אלפים בודדים באירוע כל כך עצוב וטרגי.
בדרך חזרה הביתה התחילו להגיע השמועות על חילוץ שש הגופות,
וכמה שעות מאוחר יותר התפרסמו תמונותיהם של כרמל, הרש, עדן, אלכסנדר, אלמוג ואורי זכרונם לברכה.

בתוך פחות מ-24 שעות חזרנו להשתתף בהפגנת הענק בבגין,
כשהפעם אנחנו חלק ממאות אלפים ולא מאלפים בודדים.
להפתעתי, דווקא באותו לילה ובבוקר שלמחרת חוויתי נפילה במצב רוחי:
הרגשתי חשש, עייפות גדולה וייאוש מחלחל שההפגנה הגדולה הזו היתה רק אירוע נקודתי,
שמהר מאוד תשומת הלב תעבור למשהו אחר, שגם העניין הזה יחלוף ויישכח,
ושכל המאמצים להחזרת החטופים ולשיפור המצב לא ישנו דבר.

ואז, מתוך המקום השפוף הזה נזכרתי בג'וליה קמרון ובחוזה שלה עם אלוהים.
ג'וליה קמרון (שכתבה עשרות ספרים ומחזות) מתארת בספרה "דרך האמן" את שגרת העבודה שלה:
שגרה יומיומית של עשייה-כתיבה שהיא דבקה בה גם כשאין לה חשק או השראה,
וגם כשהיא לא בטוחה אם מה שהיא כותבת מעניין, איכותי או מקדם אותה.
היא קוראת לזה "חוזה עם אלוהים", חוזה שלפיו "אני אדאג לכמות, אתה תדאג לאיכות."
במקרה של ג'וליה זו יכולה להיות כתיבה יומית של 1000 מילים לספר חדש שהיא עובדת עליו.
החוכמה היא "להופיע" בכל בוקר ולעשות את העבודה שלנו, באשר היא.
ב"חוזה עם אלוהים" אנו מתחייבים למלא את חלקנו,
גם אם איננו בטוחים במה שאנו עושים או אם זה משנה משהו.
אנו מתמקדים במה שבשליטתנו ולוקחים עליו אחריות,
תוך תקווה ואמונה שכוחות נוספים (אלוהים, העולם, אנשים אחרים) ידאגו לשאר.

**
אני מוצא משהו משחרר ומרים ב"חוזה עם אלוהים" של ג'וליה.
התפקיד שלה הוא להופיע ולעשות את העבודה שלה.
היא לא יודעת לאן זה מוביל והיא לא מתעסקת בזה.
באופן דומה, גם אני רוצה לעשות חוזה עם אלוהים או עם היקום.
ואולי בעצם זה חוזה עם עצמי.
אני אדאג למה שבאחריותי ו"הוא" ידאג לשאר.
בתחילת המלחמה עם כל הלחץ של הימים הראשונים והקירבה של כפר סבא לשטחים, 
רצתי לעשות רישיון לנשק ורכשתי לעצמי אקדח חדש.
חשבתי לעצמי שאני, את החלק שלי אעשה.
אינני יודע אם זה יספיק או לא, אבל את החלק שלי אעשה.
אני מתעסק במה שבשליטתי ובאחריותי,
ולא בוחר את פעולותיי על בסיס חישובים עתידיים או תוצאות מובטחות.

בחודשים האחרונים, כשאני מגיע עם משפחתי במוצ"ש לכיכר החטופים אני עושה זאת כי אני רוצה,
וכי זו דרכי להביע תמיכה במשפחות היקרות, ולא כי אני בטוח שזה ישנה או יעזור.
אני יוצא להפגנה כי חשוב לי לתרום את חלקי ולהפגין נוכחות ברחובות.
אני שמח על הבחירה שלי וגאה בפעולה שלי,
גם כשאיני בטוח אם ועד כמה זה ישנה.
אני אדאג לחלק שלי.

**
יש משהו לא טריויאלי בלהסכים להיות אחד מתוך רבים,
לעשות את העבודה שוב ושוב, מכל הלב ובנפש חפצה,
מבלי לדעת אם ועד כמה זה משנה.

במורכבות שבה ההבנה שלי מוגבלת,
אני גם רוצה להישאר פתוח גם לאפשרות של הפתעה לטובה,
שיום אחד דברים ישתנו ופתאום דברים ייראו אחרת.

אני כבר מספיק מנוסה בכדי לדעת שאני לא יודע הכול,
ושמה שנראה דמיוני או בלתי אפשרי יכול במהירות להפוך למציאותי ויומיומי.
זה נכון לשני הכיוונים – גם לכיוון הרצוי והמשמח וגם לכיוון הלא רצוי והמלחיץ.
ולפיכך, אין זה מתפקידי לחשוב יותר מדי קדימה ולנסות לחזות ולנחש.
עלי להופיע, לתרום את חלקי ולעשות את העבודה שלי.

**
במקרה של ג'וליה קמרון העבודה היא כתיבה יומית, אבל מהי בעצם העבודה שלנו בתקופה הזו?
זו שאלה חשובה שכל אחד צריך להשיב עליה לעצמו.

אני רוצה לעשות את העבודה שלי במשפחתי, בארגון שלי באינטל ובמדינה שלי.
במשפחה שלי אני רוצה להמשיך להיות שם עבור בני משפחתי,
לתמוך בהם ולהוות דוגמא אישית חשובה ומיטיבה.

באינטל אני רוצה למלא את תפקידי,
לפעול לטובתם של העובדים והמנהלים בארגון, לסייע כמיטב יכולתי בתקופה מורכבת שהארגון עובר כרגע.

במדינה אני רוצה לתמוך במשפחות החטופים, להשמיע את קולי,
לתמוך אקטיבית בדברים שאני מאמין בהם ושאני רוצה לקדם.

בעזרת הכתיבה שלי (שהפוסט הזה הוא חלק ממנה) אני רוצה להרבות טוב,
לעודד תקווה וקירבה, להוות דוגמא אישית להחזקת מורכבות ולאי-התלהמות.

זה המקום שאני נמצא בו כרגע,
זה המקום שאני רוצה להיות בו,
והיום זה יום מעולה להופיע ולעשות את העבודה שלי.

תצטרפו אלי..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

המשפט ששינה הכול

ערב אחד, כששחר בתי הבכורה היתה בת כשנתיים,
בזמן של אמבטיית ערב שגרתית,
היא איבדה הכרה והתחילה לפרכס.
אני זוכר את תחושת המעבר מ"אפס למאה" בשנייה.
מערב רגיל ושגרתי למצב חירום אינטנסיבי ומלא בחוסר וודאות.
כל ניסיונותיי להחזיר אותה להכרה לא הצליחו,
והתקפי הפרכוסים שהיו לה בכל כמה שניות, תוך כדי גלגולי עיניים,
רק הגבירו מאוד את הלחץ והפחד.
עטפתי אותה במגבת ובעזרת אחד השכנים טסנו לבית החולים שהיה במרחק 5 דקות נסיעה מאתנו.
תוך כדי עצירה בחריקת בלמים, רצתי לתוך חדר המיון כששחר (עדיין מחוסרת הכרה ומפרכסת) בזרועותיי.
אני לא זוכר מה בדיוק צעקתי,
אבל תגובת הצוות היתה מיידית, ותוך שנייה היא הושכבה על מיטה והתחילו לטפל בה.
מתגובות אנשי הצוות, ומהלחץ שראיתי בעיניהם,
יכולתי להבין שהמצב באמת חמור ושקורה פה משהו לא שגרתי שהם לא פוגשים בכל יום,
מה שבאופן טבעי רק הגביר את הלחץ והפחד שלי.

במשך מספר דקות נשענתי על הקיר מאחורי אנשי הצוות שעבדו על שחר בקדחתנות,
חסר אונים לחלוטין, בקושי עומד על רגליי, לא יודע מה לעשות ואיך לעזור,
תלוי בחסדי הצוות, אלוהים והגורל.

ואז, פתאום, הרגשתי יד על כתפי הימנית.
הסתובבתי לאחור וראיתי את מרב, השכנה שלנו מקומה שלישית.
בגלל אירועים אישיים מורכבים, היה למרב ניסיון משמעותי בעניינים רפואיים ובבתי חולים.
בעיצומו של כל האירוע האינטנסיבי הזה, היא קירבה את פיה לאוזני ואמרה לי:

"שחר שומעת אותך כל הזמן, גם כשהיא מחוסרת הכרה, וגם כשזה לא נראה ככה.
עמוד לידה, תחזיק לה את היד, ודבר אליה כל הזמן.
היא צריכה אותך צמוד אליה עכשיו."

כל חיי אכיר למרב תודה על הרגע הזה.

בזכותה, בתוך שנייה עברתי ממצב של חוסר אונים וחרדה, לעשייה.
עזבתי את הקיר שהייתי צמוד אליו, מאחורי גבם של הצוות הרפואי המטפל,
ניגשתי לצד מיטתה של שחר, שעדיין היתה מחוסרת הכרה,
נטלתי את ידה והתחלתי ללחוש לה באוזן שאני אוהב אותה,
שאני יודע שהיא חזקה וסומך על יכולת ההתמודדות שלה,
שמאיה ואני כאן איתה ושלא נעזוב אותה.
הפרכוסים המשיכו, שחר היתה עדיין מחוסרת הכרה,
והאירוע היה רחוק מלהסתיים אבל אני כבר הייתי במקום אחר.
חוסר האונים פינה את מקומו ללקיחת אחריות ולתפקוד.
בזכות מרב, קיבלתי עצמי תפקיד חשוב ונדרש:
לעמוד לצד בתי, להחזיק את ידה, ללחוש לה באוזן ולהיות איתה.

לשמחתי הרבה לאחר מספר שעות המצב התייצב, שחר הפסיקה לפרכס וחזרה להכרה.
כל הבדיקות שעשינו בעקבות האירוע שללו מקרים קשים שקיוינו לא לפגוש.
(מתברר שהגוף של שחר קרס עקב חוסר במלחים).
בתוך מספר ימים שחר חזרה לעצמה, ואנחנו חזרנו הביתה לשגרה מלאה וללא כל פגיעה.

**
למרות שהאירוע הזה התרחש לפני כ-21 שנים הוא עדיין חי בי וזכור לי היטב.
השינוי שעברתי בשניה, בזכות המשפט של מרב,
נחרט בי היטב ושימש אותי מאז גם במצבים נוספים.

אני מוצא אותו רלוונטי מאוד גם לתקופה הזו, בשני מובנים לפחות:

האם באמת שחר יכולה לשמוע אותי בזמן שהיא מחוסרת הכרה?
אין בי וודאות שמה שמרב אמרה נכון.
באופן אישי אני מאמין שכן, אבל אני לא בטוח לגבי זה.
בטח יש מחקרים שיוכיחו שכן, ומחקרים אחרים שיוכיחו שלא.
זה לא כזה משנה לי,
כי גם אם רק יש סיכוי שזה נכון,
במצבים קשים אני מוכן לקחת כל צ'אנס שיש,
להיאחז בכל פיסת תקווה, לעזור לריפוי לקרות.

ברור לי מעבר לכל ספק שהרפואה לא יודעת הכול,
שיש דברים מסוימים שאין להם הסבר,
ושהפוטנציאל האנושי, ובתוכו פוטנציאל הריפוי וההתאוששות,
גדול הרבה יותר מכפי שאנו משערים.

אז אם יש סיכוי שמה שאני עושה עוזר, גם כשזה לא וודאי,
אני רוצה לעשות את המיטב שאני יכול באותו רגע עבור שחר,
או עבור אדם אחר במצב אחר.

**
ובנוסף, לצד ההשפעה שלי על שחר,
יש את ההשפעה שלי על עצמי, ופה זה ודאי.
כשאנחנו מגויסים, נכנסים לתפקיד,
נמצאים שם עבור מישהו אחר (בפעולה, בדיבור, במגע או בתפילה),
תשומת הלב שלנו עוברת להתמקד במה שאנו עושים,
ומקטינה בצורה מיידית את תחושת חוסר האונים, אי-השליטה והחרדות שלנו.

כשאנו לוחשים למישהו משהו באוזן,
יש לנו תפקיד, אחריות, יש לנו מה לעשות.
אנחנו כבר לא חסרי אונים לחלוטין שנתונים רק לחסדי הרופאים, המחלה, הגורל או אלוהים.
גם כשנראה שאין מה לעשות, תמיד יש משהו שניתן לעשות.

בתקופה הנוכחית יש הרבה מאוד אנשים, קרובים ורחוקים, שאנו יכולים להיות לצידם.
ללחוש להם באוזן.
לחבק אותם.
לסייע במשהו קטן.
להתפלל עבורם.
לשלוח להם אנרגיה מרחוק.

כשנעשה את זה, אולי נעזור להם במשהו, ובוודאות נעזור לעצמנו.

חשוב מאוד לזכור:
זה שאנחנו לא מקבלים תגובה מיידית על משהו שאנו עושים,
או שאנחנו לא רואים את ההשפעה של הפעולות שלנו,
או שאיננו בטוחים אם הן עוזרות ומשפיעות,
לא אומר שמה שאנו עושים לא משפיע או עוזר.
זה רק סימן לכך שכדאי להמשיך לעשות זאת.

בתפילה לשלומם ולבריאותם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על מחויבות והתמסרות

ב-25 למאי 1961 ניצב נשיא ארה"ב ג'ון פיצ'גרלד קנדי בפני הקונגרס האמריקאי
והציג בפומבי יעד פורץ דרך, שאפתני ומאתגר במיוחד:
"להנחית לפני תום העשור אדם על הירח ולהחזירו לכדור הארץ בשלום"

ב-21 ביולי 1969 נחת ניל ארמסטרונג על הירח ואמר את המשפט האלמותי:
"זהו צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות".
שלושה ימים לאחר מכן, תא הפיקוד של "אפולו 11" ובו האסטרונאוטים,
חדר לאטמוספירת כדור הארץ ונחת בצניחה אל מימי האוקיינוס השקט.

המשימה הושלמה בהצלחה בתוך כשמונה שנים, פחות מחצי שנה לפני תום העשור !

מאז, הדוגמא מעוררת ההשראה הזו מוזכרת כמעט בכל ספר, הרצאה או קורס,
העוסקים בחזון, אסטרטגיה, מימוש פוטנציאל, פריצת גבולות והצבת יעדים שאפתניים.

**
מה המקבילה האנושית ליעד אישי שאפתני, היוצר השפעה משמעותית בעולם,
שאדם "רגיל" בעל משאבים מוגבלים יכול להגדיר לעצמו לעשור הקרוב?

השבוע פרסמה "הסולידית" פוסט מרתק ובו שיתוף בעשר תובנות אישיות,
המסכמות עשור של כתיבה בנושאי עצמאות כלכלית, חיסכון והשקעות.
אם הנושאים הללו מעסיקים אתכם, סביר להניח שכבר נחשפתם לפוסטים של "הסולידית".
אם טרם נחשפתם, אני ממש ממליץ לכם לעשות זאת.

ה"סולידית" היא דוגמא מעוררת השראה עבורי להשפעה אדירה של אדם יחיד.
אישה "מן השורה" הבוחרת להתמקד בתחום מסוים (במקרה שלה זהו תחום כלכלי),
לבטא את מחשבותיה ורעיונותיה באמצעות כתיבה,
ובכך להשפיע על אלפים רבים של אנשים ומשפחות,
אולי אפילו לשנות מסלולי חיים של דורות שלמים.

מעבר להתמדה רבת השנים של "הסולידית" ולהשפעתה על קהל עצום,
היא מהווה דוגמא והוכחה שאפשר ללכת נגד הזרם של שטחיות, תזזיתיות ותרבות האינסטנט.
מרבית הפוסטים של הסולידית הם בני אלפי מילים, מציגים עומק ומורכבות, ומצריכים ריכוז וזמן כדי לקרוא אותם.
למרות זאת, עם השנים הפך בלוג "הסולידית" לפופולרי במיוחד,
כשכל פוסט שהיא מפרסמת זוכה לאלפי צפיות ומאות הערות.
ניכר שאלפי קוראים מעריכים איכות ונמשכים לחשיבת עומק מקורית ואינטילגנטית.

**
"הנחתת אדם על הירח והחזרתו בשלום הביתה",
הוא גם יעד ברור ומוגדר שקל להבינו ולמדוד האם הושג,
וגם מטרה שאפתנית במיוחד שקשה להגשימה.

הכתיבה של "הסולידית" שונה.
אין בקצה שלה יעד המוגדר בחדות ומאתגר בצורה בלתי רגילה.
קשה למדוד אותה.
ועדיין, העשייה המתמדת והמתפתחת בתחום מסוים, היא בעלת השפעה עצומה.

אלו חדשות טובות:
ההגדרה של יעד חד, מרגש, מדיד וארוך טווח,
אינה תנאי הכרחי להתמקדות בתחום מסוים, להתמדה בדרך חשובה וליצירת השפעה משמעותית לאורך זמן.

בעולם כל-כך דינמי, מחויבות מתמדת לכיוון ולתחום, מבלי להיצמד ליעד קונקרטי מדי,
יכולה להוות יתרון המאפשר גמישות, מתן מענה לשינויים בלתי צפויים ולהתפתחות בריאה ולא מקובעת.

**
לפני כחמש-עשרה שנים אבי ז"ל חלה בסרטן.
לאחר התמודדות אינטנסיבית בת קרוב לשנה, גדושה בניתוחים וטיפולים, הוא נפטר.
באופן מפתיע, לצד כל הקושי, הכעס והאבל שבמפגש עם המחלה הזו, למדתי להעריך ולכבד אותה:
לרוב היא היא מגיעה בשקט, בלי הרבה רעש וצלצולים,
"עובדת" בצורה יסודית מדי יום, גדלה ומתפתחת בהתמדה מבלי למשוך יותר מדי תשומת לב,
ואז, כשהיא כבר מתגלה, היא כל-כך מבוססת שגם טובי הרופאים, הטכנולוגיות והטיפולים לא תמיד יכולים לה.

ניתן לרתום את העקרונות הללו לעשיית טוב ולתרומה משמעותית לאנשים ולאנושות, במקום לפגיעה הרסנית.

קנדי, אדם על הירח, "הסולידית" וסרטן, מתחברים אצלי לחשיבות, להשפעה ולעוצמה,
של בחירת כיוון ותחום (עם או בלי יעד ארוך טווח) ולעשייה עקבית, מתמדת וממוקדת לאורך זמן.

"אנשים מפריזים במה שהם מסוגלים לעשות בשנה, ולא מדמיינים מה הם מסוגלים לעשות בעשר שנים".
אני לא בטוח מי אמר את המשפט הזה, אבל אני ממש אוהב אותו.

הוא מעודד אותי לחשוב על העשור הקרוב שלי… לאיזה תחום-תנועה-עשייה אני רוצה להתמסר?

ומה אתכם..? מה כל זה מעורר בכם…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

משפט מנחה לחיים

אחד התרגילים המעניינים שאני אוהב לעשות מדי פעם זה לשים לב לכך שמשהו נוגע בי בצורה מיוחדת ואז לבדוק בסקרנות מה יש בדבר הזה עבורי.
הנה דוגמא לאירוע שנגע בי ותפס את תשומת לבי בארבעים ושמונה השעות האחרונות:
חבר שהספיד את אביו בהלוויתו סיפר על משפט שאביו חזר ואמר לו לאורך שנים רבות: "תעשה טוב, תהיה טוב וכל השאר יסתדר".
כשהקשבתי לקולו השבור של חברי החלו לעלות דמעות בעיניי. משהו בי ננגע והתרגש מאוד.

כשמשהו תופס את תשומת לבנו בעוצמה (התרגשות, אהבה, כעס, פחד וכו') הוא מעיד המון עלינו ועל מה שמעסיק אותנו.
הרגשות והמחשבות שעולים בנו מושפעים הרבה יותר מהפרשנות האישית ומהחוייה הסוביקטיבית שלנו והרבה פחות מהעניין האוביקטיבי לכשלעצמו.

כשאנחנו מזהים שטריגר מסוים מעורר בנו תגובה חזקה, אנו יכולים לבדוק בסקרנות מה יש בו שמפעיל אותנו בצורה כזו.
בדיקה קשובה שכזו יכולה לעזור לנו לגלות משהו על עצמנו, לחדד או לדייק עניין שחשוב לנו.

אז מה יש ב""תעשה טוב, תהיה טוב וכל השאר יסתדר" שכל-כך נוגע בי?

ראשית יש פה עיקרון מנחה לחיים שמדבר אלי.
אני מתחבר לתמציתיות, לפשטות ולחדות שלו. לערכים שהוא מצביע עליהם.
תעשה טוב ותהיה טוב זה מה שחשוב.
לא מספיק רק לדבר או להתכוון, חשוב גם לעשות.
לא מספיק רק לעשות, חשוב גם להיות.
"להיות טוב" זה גם להיות אדם טוב וגם להיות טוב במה שאתה עושה.
יש משהו במשפט הזה שמשלב עשייה והוויה. חומר ורוח.

**
הנקודה השניה שנוגעת בי היא המיקוד בטוב.
מה זה "טוב"?
ההגדרה הזו אישית ויכולה להשתנות בין אנשים ומצבים.
הטוב שלי זה לא בהכרח הטוב שלך.
עשיית טוב אינה חייבת להיות הצלת חיים או אלטרואיסטיות יוצאת דופן, אלא גם מחווה אנושית קטנה.
"לעשות טוב ולהיות טוב" מתחילים בכוונה.
לעשות משהו מתוך כוונה להרבות טוב בעולם שונה מאוד מלעשות משהו שנראה טוב כדי שיצא לנו מזה משהו.
עשיית טוב והוויית טוב אינם שמורים לאנשים מסוימים – הם רלוונטיים לכל אדם בכל גיל ובכל מצב.

**
המשפט הזה יכול לשמש כעוגן בעולם דינמי, מורכב, אינטנסיבי ומלא רעשים וטריגרים.
כשאני מאמין שהכול יסתדר אם אהיה טוב ואעשה טוב, זה נותן לי שקט וביטחון.
אני יכול להתמקד בזה ולחסוך אנרגייה רגשית של כעס-פחד-אשמה-דאגה.
כשאני מאמין שאם אהיה טוב ואעשה טוב הכול יסתדר, אני לא אחראי להחזיק את כל העולם על כתפיי ואני חווה פחות לחץ מעשייה מאומצת ומתישה.
במצבים מורכבים ובצמתי החלטות מאתגרות זה יכול להיות מצפן ערכי השומר עלינו:
הדברים פשוטים יותר מכפי שהם עלולים להיראות או להיחוות.
רק תדאג לעשות טוב ולהיות טוב וכל השאר יסתדר.
יש במשפט הזה אמונה בסיסית עמוקה היכולה להוות מגדלור לחיים שלמים.

**
"תעשה טוב ותהיה טוב" מתמקד בהווה, ברגע הנוכחי.
מה שעשית בעבר כבר מאחוריך.
מה שחשוב באמת הוא מה שאתה עושה עכשיו.
מה שחשוב באמת הוא לא הסיפור שאתה מספר-מתחזק על מי שאתה אלא איך אתה עכשיו.
האם אתה רגיש, קשוב, נדיב, אמיץ ממש עכשיו?

המיקוד בהווה מדגיש את חשיבות הדרך.
העניין המרכזי הוא לא להגיע ליעד מסוים, לכבוש פסגה או להשיג תוצאה אלא לעשות טוב ולהיות טוב בדרך אליהם.

**
אני רוצה להוסיף למשפט הזה את צמד המילים "גם לעצמך".
"תעשה טוב (גם לעצמך) ותהיה טוב (גם לעצמך), וכל השאר יסתדר."
להרבות טוב בעולם זה גם בעולם הפנימי שלנו.
חשוב מאוד שנעשה טוב ושנהיה טובים גם לעצמנו ולא רק לאחרים.
להיות טובים לעצמנו זה להיות קשובים, חומלים, אוהבים, רגישים ומכבדים.
לעשות טוב לעצמנו זה לדאוג לצרכים החשובים שלנו ולרווחתנו הפיזית, הרגשית והנפשית.

**
כשהקשבתי לאייל חברי מספיד את אביו, נזכרתי גם באבי ובפרידה שלי ממנו לפני קרוב לשתים עשרה שנים, באותו גיל ומאותה מחלה.
בדומה לאייל, גם אני קיבלתי המון מאבי.
במקרה של אבי זה לא הגיע בצורת משפט מרכזי אחד שהוא נטע בי, אלא דרך דוגמא אישית חזקה ולמידה מתמשכת מתוך הרבה אירועים, שיחות ומצבים.
נראה שגם אייל וגם אני זכינו במשהו שאינו מובן מאליו.

הפוסט הזה נכתב בהשראתו ולזכרו של שאול ורדי מקיבוץ נען, בעל עיטור הגבורה ממלחמת ששת הימים שהלך לעולמו השבוע בגיל 78.

תעשו טוב ותהיו טובים, גם לאחרים וגם לעצמכם,

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הדאגה שלך לזקנים ולקשישים לא עוזרת להם

הדאגה שלך לזקנים ולקשישים לא עוזרת להם.
 
מה שיכול לעזור זה למצוא אדם מסוים אחד, לסייע בקניית מצרכים, בבישול, בהבאת אוכל, בתקשורת יומית, או בצורך חשוב אחר.
 
**
הדאגה שלך לחולים ולמשפחותיהם או לצוותים רפואיים שעובדים מסביב לשעון לא עוזרת להם.
 
מה שיכול לעזור זה למצוא אדם אחד או משפחה אחת ולסייע להם בטיפול בילדים, בתחזוקת הבית, בתרופות, במנהלות נוספות , או בנוכחות חברתית ותמיכה נפשית.
 
**
הדאגה שלך למובטלים ולמחוסרי העבודה לא עוזרת להם.
 
מה שיכול לעזור זה למצוא אדם מסוים אחד ולסייע לו למצוא עבודה, לכתוב קורות חיים, לעשות הסבה, ללמוד משהו, להפעיל קשרים כדי להגיע לראיון, לתמוך כלכלית או נפשית במידה ויש צורך.
 
**
הדאגה שלך לעצמאים לא עוזרת להם.
 
מה שיכול לעזור זה למצוא אדם אחד או עסק עצמאי אחד, לקנות מהם, לעזור להם להגיע ללקוחות נוספים, לתת להם שירותים בחינם או בעלות מוזלת, להזרים להם מזומן עבור מוצר או שירות עתידי.
 
**
גם הדאגה שלך לכלכלה, לפנסיות, למצב העולם, לפוליטיקה, לדמוקרטיה או לכל נושא ואוכלוסייה כזו או אחרת לא עוזרת.
 
רגש הדאגה הוא טבעי, חשוב ולגיטימי.
 
פעולת הדאגה (קריאת עיתונים, פוסטים, סיפורים קורעי לב, צפייה מתמדת בחדשות, …) לא עוזרת לאף אחד ופוגעת בך.
 
מה שיכול לעזור זה למצוא אדם מסוים אחד, או פרויקט מסוים אחד, ולעשות פעולה מסוימת אחת.
 
**
רק אדם אחד.
רק פרויקט אחד.
רק פעולה אחת.
 
ואז.. רק עוד אחד…
 
חיים מלאים. היום.

12 מחשבות לסיכום תוכנית "7 ההרגלים" + הזמנה חדשה

"איך התוכנית?" שאלו אותי השבוע שני אנשים שונים שהתלבטו לפני מספר חודשים להצטרף לתוכנית "7 ההרגלים".
"בדיוק הסתיימה" , עניתי, "השבוע היה המפגש האחרון."

**
מדהים כמה מהר חולפים שלושה חודשים.
וכמה הרבה קורה בתקופה כזו.

השבוע הסתיימה תוכנית "7 ההרגלים" שהחלה בסוף אוקטובר 19, ממש אחרי החגים.
תהליך אישי במסגרת קבוצתית של 15 משתתפות ומשתתפים, 12 מפגשי וידאו שבועיים, 3 חודשים.

אני מקדיש את הפוסט היום ל-12 מחשבות על התכנית:

1. 
התוכנית קורית במקביל לחיים. בתוך החיים. 
התוכנית היא חלק מהחיים ואינה הדבר היחיד או המרכזי בחיים. 
במהלך התוכנית אנשים טסו לחו"ל וחזרו. 
היו חולים והבריאו. 
התמודדו עם עניינים בעבודה ובבית.
לאף אחד מהמשתתפים לא היו תנאים "מושלמים" שאיפשרו להם להשקיע את "המקסימום" שהיו רוצים.
כולם חיו חיים מלאים תוך כדי התוכנית.

**

2. 
במהלך התוכנית אנשים חוו הצלחות, התפתחויות ושינויים. 
דברים מסוימים התרחשו.
עסקה נסגרה. עסק התפתח.
שיפור במערכת יחסים חשובה.
חוויה של יותר שמחה פנימית.
ירידה במשקל.
הסתכלות אחרת על החיים.
בהירות שלא היתה שם קודם.

חלק מהמשתתפים זקפו את ההצלחות שהם חוו לזכות התוכנית.
אני לא בטוח אם מה שקרה אכן קרה בזכות התוכנית או לא.
ואני גם לא מנסה להבין. 
ייתכן שיש איזשהו קשר אך הוא לא בהכרח ישיר.

**

3. 
משתתפי התוכנית בחרו להיכנס לתהליך בן 3 חודשים.
הם התחייבו למפגשים שבועיים ולעבודה בין המפגשים.
הם שילמו על כך לא מעט כסף והקדישו לך לא מעט זמן ואנרגיה.

יכול להיות שזו אחת הסיבות המרכזיות ש"עוזרת לדברים לקרות".
המחויבות למסגרת ולהשקעה מייצרת תנועה. 
ההתמסרות לתהליך מביאה להתקדמות.

**

4. 
לא הכול מושלם.
אנשים חוו קשיים. אכזבות. תסכולים.
ציפיות מסוימות (מהתוכנית, מעצמם, ממני) לא תמיד התמלאו.
חלק מהמפגשים הרגישו משמעותיים ובעלי ערך גבוה, ואחרים פחות.
זה חלק מהעניין.

בתוכנית, כמו בחיים, יש גם וגם.

**

5. 
המפגשים הראשונים היו מאתגרים עבורי.
דברים התפתחו בצורה שונה ממה שצפיתי שיקרה,
ובצורה שונה מתהליך קבוצתי דומה שהנחיתי לפני כשנה.
(דוגמא: בתהליך הקודם מפגשי זוגות היו אחד הדברים הכי משמעותיים בתוכנית
ובתחילת התהליך הנוכחי הערך של זה עבור המשתתפים היה נמוך).

כשדברים לא מתפתחים כפי שאנו רוצים, אני מקבלים הזדמנות לתרגול:
הזדמנות להיות פרואקטיביים ולקחת אחריות, 
לחדד מה חשוב ולהתמקד בעשייה שתומכת בזה,
להחזיק כוונת win-win גם כשזה מאתגר,
לבקש משוב, להקשיב למה שעולה וללמוד ממנו,
לפעול על מנת לשפר ולשנות כך שהצרכים החשובים יקבלו מענה,
לשמור על פרופורציות ועל איזון, להיות בחמלה, להכיר תודה.

במילים אחרות,
תוכנית "7 ההרגלים" מאפשרת הזדמנות לתרגול אמיתי של 7 ההרגלים ולא דיבור תיאורטי על 7 ההרגלים.
גם למשתתפים וגם למנחה…

**

6.
במהלך התוכנית למדתי שקורה יותר ממה שאני חושב שקורה.
ושקורה אחרת ממה שאני חושב שקורה.
במפגשי וידאו בני שעתיים קשה "להרגיש" בכל רגע נתון את כל המשתתפים,
במיוחד אם חלקם מעדיפים להקשיב יותר ולשתף פחות.

הדרך שלי לסגירת הפערים היתה לשאול ולבדוק.
תוך כדי המפגשים, בשאלוני משוב, בפניות אישיות.

לשמחתי נוכחתי שוב ושוב שקורה יותר ממה שאני חושב שקורה.
הדברים אינם בהכרח כפי שהם נראים.
דברים משמעותיים, שאיני מודע להם ושאינם "נחשפים" בקבוצה, מתרחשים…

**

7. 
יכול להיות שהנקודה הקודמת נובעת מתפיסת האחריות.

בשלב מוקדם בתוכנית חידדתי לעצמי ושיתפתי את הקבוצה בתפיסה הבאה:
"לכל אחד מכם יש אחריות מלאה על התהליך שאתם עוברים והשפעה מסוימת על התהליך הקבוצתי.
לי יש אחריות מלאה על התהליך הקבוצתי והשפעה מסוימת על התהליכים האישיים שלכם."

לכל אחד מהמשתתפים יש אחריות מלאה על התהליך שלו.
אחריות מלאה על הנוכחות שלו (או אי-הנוכחות שלו) במפגשים.
אחריות מלאה על מה שהוא עושה ואיך הוא מתנהל בין המפגשים.
אפשרות להשמיע את קולו, לבקש בקשה, להרים דגל לעזרה, לתת משוב.

החידוד זה עורר בי הרבה שקט, קבלה ומיקוד.

**

8. 
שיעור בענווה.
המפגש הראשון עם הקבוצה היה פרונטלי, פנים אל פנים.
עבורי זו היתה הכרות ראשונית עם מרבית חברי הקבוצה.
באופן טבעי נוצר רושם ראשוני ומחשבות על איך יהיה בהמשך.
תוך כדי התוכנית התברר שהמרחק בין הרושם הראשוני לבין מה שהיה בפועל גדול.

שיעור בענווה.
שוב אותו שיעור.
אין לנו מושג.

**

9. 
אחת הבקשות החשובות שהקבוצה ביקשה מעצמה היתה אותנטיות.
אנשים רצו "להתקלף", לשמוע גם על קשיים, ללמוד גם מטעויות.
להימנע משופוני, ומתחרות של "למי יש יותר גדול".
בעיני זה היה אחד המנופים החזקים בתהליך.
מהר מאוד גילינו שלכל אחד ואחת ממשתתפי התוכנית יש איזשהו "עניין" או "עניינים".
אנשים חווים קשיים, נלחמים, מתמודדים עם אתגרים לא פשוטים.
Be kind, for everyone you meet is fighting a hard battle

בקשה נוספת, חשובה לא פחות, היתה קלילות ושמחה.
שהעומק במפגשים לא יהיה כבד או מעיק מדי.
שיהיו גם צחוקים. שיהיה כיף.
וכך היה.

האיזון הזה חשוב.
גם וגם.

ריספקט למורכבות.
ריספקט לאנושיות.

**

10. 
שניים מהדברים שהיו משמעותיים עבורי במפגש הסיום:

לימור שיתפה שאחד הדברים המשמעותיים לה בתוכנית הוא ההתבוננות שהיא החלה לעשות עם עצמה כהרגל קבוע.
סיכום שבועי ב 15-30 דקות: חגיגות על הישגים, הכרות תודה, קשיים, למידות ומחויבות להמשך.

מספר משתתפים ציינו את החיבור שלהם למונח "חיים מלאים". 
לדבריהם, תוך-כדי התוכנית הם הבינו בצורה מעמיקה יותר את המונח הזה.
הבינו, חוו, הפנימו שהחיים הם עסקת חבילה.
ושאנחנו בדרך.

ניסיתי לחשוב למה דווקא שני הדברים הללו נחרטו כמשמעותיים עבורי (היו שיתופים רבים ומרגשים).

אולי מכיוון שהם נוגעים באנושיות שלנו.
בתפיסת המציאות שלנו.
באיזון של גם וגם, שהוא לא נקודתי אלא רחב ומתמשך.

**

11.
אדריאנה, רמי, סער, ענת, חגי, אורי, נעמה, רני, שירי, אסף, לימור, רונית, גילי, לימור, ענת,
15 המופלאות והמופלאים,

תודה על הזכות לעבור אתכם מסע משמעותי, מאתגר, מהנה ומצמיח בחודשים האחרונים.
תודה על הבחירה לקחת חלק בזה, על המחויבות וההתמסרות, על הבחירה בי.
תודה על שיתופים אותנטיים, מרגשים, מצחיקים ומעוררי השראה.
תודה על הנוכחות שלכם בחיי בחודשים האחרונים.

**

12.
בשנים עשר השבועות האחרונים, מספר שעות בכל מוצאי שבת הוקדשו לבניית המפגש של יום ראשון.
לשמחתי, מחר יש לי "חופש".
אני לוקח לעצמי תקופה קצרה למנוחה.

כנראה שבשבועות הקרובים אשלח הזמנה לשתי תוכניות חדשות:

א. תקשורת מקרבת למנהלים – המעוניינים להטמיע תקשורת מקרבת בארגונים ובצוותים שלהם.

ב. קבוצת מסע לחיים מלאים – המבוססת על 13 הכוונונים הפנימיים לדרך

שתי התוכניות תשלבנה תהליכי למידה ועשייה אישיים במסגרת קבוצתית.

אם יש לכם עניין באחת התוכניות הללו (או בשתיהן), אתם מוזמנים להשאיר את פרטיכם בטופס הבא

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"שבעת ההרגלים" – הזמנה לתכנית ליווי

"שבעת ההרגלים"

הזמנה לתכנית ליווי אישית-קבוצתית ממוקדת עשייה ולמידה

כוונה:
את הספר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" פגשתי לראשונה לפני כ-25 שנים.
הוא עיצב את חיי והשפיע עליהם יותר מכל ספר אחר.
פיתחתי את תכנית "שבעת ההרגלים" בכוונה לסייע למשתתפים להיות בעשייה משמעותית ופורצת דרך המשפיעה על חייהם, בתוך מסגרת אינטימית, תומכת ומקדמת המאפשרת התפתחות ומעודדת תנועה.

הקבוצה:
• עד 15 משתתפים.
• בעלי מחויבות גבוהה ("באים לעבוד").
• בחירה אישית לאחר מילוי שאלון כוונות ושיחת התאמה הדדית.

המסגרת:
• כשלושה חודשים.
• 12 מפגשים שבועיים בימי א', 27.10.19 – 12.1.20 .
     – מפגשי פתיחה + סיום פרונטליים, באזור כפר-סבא/המרכז, ימי א' 18:00-21:30
     – 10 מפגשי וידאו שבועיים באמצעות תוכנת Zoom, ימי א', 21:00-23:00
• קבוצת פייסבוק סגורה.
• אפשרות לקבוצת וואטסאפ.

התהליך:
• התהליך ממוקד עשייה + למידה. יינתן דגש לביצוע מטלות ולהטמעת הרגלים מקדמים (לדוגמא: הצהרת משימות אישית, בחירת אבנים גדולות, תכנון שבועי ועוד).
• התהליך הינו אישי במסגרת קבוצתית. מספר המשתתפים בקבוצה מוגבל על מנת לאפשר אינטראקציה אישית בין המשתתפים ואיתי.
• מפגש פתיחה פרונטלי להתנעה ולהכרות עם הקבוצה + מפגש סיום פרונטלי לסגירות וחגיגות.
• במפגשים: למידת תוכן, דיונים קבוצה, שיתוף ועבודה בזוגות/קבוצות קטנות, עבודה אישית, שיעורי בית.
• בין המפגשים: קריאה בספר, ביצוע מטלות, תקשורת בקבוצה, אפשרות למפגש עם שותף מחויבות.
• במהלך הרבעון: שיחת ליווי אישית אחת בת כשעה איתי.
• הקלטות מפגשי הוידאו תישלחנה למשתתפים.

התוכן:
• מבוסס על "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" מאת סטיבן קובי (עותק מהספר יינתן לכל המשתתפים במפגש הפתיחה).
• תוספת של כלים, דגשים, יישומים ודוגמאות ברוח "שבעת ההרגלים".

המנחה:
שמי רוני ויינברגר.
אני נשוי למאיה, אב לשחר, תמר ורועי.
בעל תואר B.Sc. הנדסת תעו"נ בהצטיינות מהטכניון.
מנחה תקשורת מקרבת בעל ניסיון רב בעבודה עם הורים, מאמנים, מטפלים, קבוצות ומנהלים.
מוביל ומלווה תהליכי שינוי, פיתוח צוותים והתמודדות עם משברים בקרב הנהלות, חברות וארגונים.
בוגר תכנית High Potential Leadership באוניברסיטת הארוורד וחבר רשת מעוז המקדמת תרבות ממלכתית ופעולות לחיזוק חוסנה החברתי כלכלי של מדינת ישראל.
יוצר הבלוג "תקשורת מקרבת לחיים מלאים" וסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" הנקראים ע"י אלפי אנשים.

מחויבות והשקעת המשתתפים:
• השתתפות במפגשים השבועיים.
• עבודה ויישום בין המפגשים.
• שליחת שאלון כוונות עד תאריך 13.10.19 
• ביצוע שיחת התאמה הדדית עד תאריך 20.10.19
• עלות למשתתף 3,900 ₪
• עלות לזוג משתתפים 6,900 ₪

תכנית "שבעת ההרגלים" מיועדת ל"מיטיבי לכת".
לאנשים ש"באים לעבוד" ומוכנים "להימתח": מנטלית, רגשית ופיזית.
ההשקעה הנדרשת בה אינה מבוטלת: כסף, זמן, תשומת לב ואנרגיה.
זוהי התכנית היחידה שאני מתכוון לפתוח לקהל הרחב בחודשים הקרובים.
אני מחוייב לתכנית הזו ובחרתי להגביל את מספר המשתתפים על מנת לאפשר תהליך אישי, מושקע ומעמיק.

12 מפגשי התכנית תוזמנו לתקופה שבין תחילת שנת תש"פ לתחילת שנת 2020. 
תארו לכם איפה תהיו ואיך תרגישו בגמר מפגש הסיום ב 12.1.2020…

אם אתם בעניין, מרגישים משיכה, התרגשות ואולי גם חשש ודפיקות לב,
אם אתם מוכנים להפשיל שרוולים ולהתמסר לעבודה משמעותית,
אולי התכנית הזו מתאימה לכם.

להגשת מועמדות אנא צרו קשר ואשלח לכם את שאלון הכוונות.
אנא עשו זאת רק אם אתם באמת בעניין…

להשתמע,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

* התמונה באדיבות האתר pixabay

 

 

בהירות – משמעות – שמחה – הכרת תודה

הבהירות בנוגע לדבר שחשוב לעשותו.
המשמעות שבעצם עשייתו.
השמחה על עשייתו ביחד.
הכרת התודה על הזכות והיכולת לעשותו.

**
לא חייבים למצוא ייעוד, לרדוף אחר חלום או להגשים מטרת-על עצומה.
אפשר לחוות בהירות, משמעות, שמחה והכרת תודה בעשייה יום-יומית.

**
בהירות.
משמעות.
שמחה.
הכרת תודה.

גם היום.
גם כאן.

חיים מלאים. היום.

2 שאלות למנהלים

2 שאלות למנהלים
(מנוסח בלשון זכר ורלוונטי לשני המינים)

1. מהו הדבר החשוב האחד שביכולתך לעשות,
שאתה יודע שאם תעשה אותו תהיה לכך השפעה עצומה על הארגון שלך,
ובכל זאת אתה נמנע מלעשותו?

(כי אין לך זמן,
כי אתה לא יודע איך לגשת אליו,
כי אתה חושש מההשלכות שלו,
או מכל סיבה אחרת…)

2. מה הסיבה שאתה נמנע מלעשותו?

חיים מלאים. היום.