ידי אנשים אחרים

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש לשני קטעים שנוגעים בי ושאני מוצא אותם משמעותיים עבורי.
ההשראות שלי לקטעים הללו הם 14 נשים וגברים מרגשים ויוצאי דופן,
שעושים המון טוב בעולם בעזרת הידיים והלבבות שלהם,
ושזכיתי לפגוש ולהתחיל להכיר ביומיים האחרונים.

"ידי אנשים אחרים" מזכיר לי עד כמה אנחנו מחוברים לאנשים אחרים, תלויים בהם,
משפיעים עליהם ומושפעים מהם במסע האנושי שאנו עוברים במהלך חיינו.

ג'יימס סטוקינגר (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

**
הציטוט הבא של הדאלאי לאמה מתוך "אמנות האושר" מעורר בי הרבה ענווה
ועוזר לי להחזיק כוונה שמסייעת לי להתמקד ולהתנהל במצבים מורכבים.

~ הדאלאי לאמה מתוך "אמנות האושר"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מחשבות אישיות

השבוע נזכרתי בכתבה שקראתי לפני מספר חודשים,
שבה מישהו אמר שיש לו "חיים משעממים" כי הוא כל הזמן עושה את אותו הדבר:
עסוק בלעזור ולעשות טוב לכל מיני אנשים, בכל מיני דרכים ומקומות.

המחשבה על זה עלתה לי באחד הבקרים השבוע והיא מרגישה לי מאוד רלוונטית ומתאימה.
אז ברמה מסוימת החיים שלי "משעממים" עכשיו:
אני מנסה להתמקד בדבר מרכזי אחד והוא הפחתת סבל ועשיית טוב, לעצמי, למשפחתי ובסביבתי.

כשאני כותב את המילים הללו, יש בי חשש שהן ייתפסו כ"קרות" או "אדישות",
שמישהו יפרש אותן כסוג של רוחניות מנותקת בסגנון "הכול לטובה" או משהו כזה.

אני ממש לא חושב במונחים כאלו עכשיו, בתקופה כה מורכבת כשכל כך הרבה אנשים חווים אבל, כאב, עצב, דאגה, פחד חוסר אונים וחוסר וודאות. 

ולצד זאת, כשיש הרבה פחד, כעס וכאב מסביב, וכשיש הרבה אנשים שחווים קשיים וזקוקים לעזרה,
יש גם הרבה הזדמנויות להרבות טוב, לעזור ולתמוך.

בתקופה כזו חשוב לזכור שבכל שיחה או פעולה,
אנחנו מרבים טוב או מעצימים סבל, מפקידים או מושכים אנרגיה.
במיוחד עכשיו, כשרבים מאיתנו בתפקוד חלקי או כזה שאינו מיטבי,
אנחנו עדיין יכולים לעשות כמיטב יכולתנו.
זה באחריותינו ולבחירתנו.
ולפעמים הדבר החשוב והדחוף ביותר הוא לטפל בעצמנו, להחזיק מעמד, 
להתנתק מהחדשות, לצאת להליכה, לאכול או ללכת לישון.

מיקוד בלהרבות טוב, לעצמנו ולאחרים, דרך פעולות שונות,
זו אחת הדרכים הכי אפקטיביות עכשיו לתרום למצב, לסייע לאחרים, ולשמור על עצמנו.
יש אינספור דרכים להרבות טוב בדוגמא הזו, וביניהן,
שליחת הודעת "מה נשמע" למישהו, משחק קופסא עם הילדים שלנו, התנדבות משמעותית,
או תרגול נשימות טלפוני בן כמה דקות להורדת סטרס עם לוחם בחזית שחווה לחץ נפשי.

בין שישי בערב לשבת בבוקר נדמה שהעולם התהפך.
אחד הדברים המאפיינים משברים, הוא שהעולם כפי שאנו מכירים אותו מתנפץ:
תפיסות מתרסקות, אמונות יסוד עמוקות מתערערות או קורסות,
התפקיד והתפקוד שלנו משתנים, ואיתם גם סדר היום, האינטרקאציות וסדרי העדיפויות.
הרציפות הקטועה הזו בין מה שהיה למה שעכשיו, מייצרת תחושת כאוס, חוסר שליטה וחוסר וודאות.

גם אני, כמו כולם, מטולטל ומנסה ליצור לעצמי ודאות מסוימת, להפחית חוסר אונים, להחזיר חלק מהשליטה.
אחת המחשבות שעוזרות לי השבוע היא שעקרונות הליבה שלאורם אני משתדל לחיות לא השתנו או נפגעו.

ברמה מסוימת, לפחות הרציפות הזו נשמרת:
להרבות טוב ולהפחית סבל, להתמקד במעגלי ההשפעה שלי, להחזיק תקווה, לקחת אחריות אישית ולשמור על עצמי.

יש פה גרעין חזק שאם מקפידים עליו הוא בעל כוח אדיר והשפעה עצומה, גם על עצמנו וגם על הסביבה שלנו.

אני מוצא בעקרונות הללו תירגול רוחני-מעשי עמוק ומחובר למציאות, שניתן וחשוב לעשות עכשיו.
הוא כולל לקיחת אחריות אישית על המחשבות-רגשות-מילים-פעולות שלנו,
תוך הכרה גם ביכולת ההשפעה העצומה שלנו להרבות טוב ולהפחית סבל,
וגם באפסות שלנו אל מול כוחות חזקים ורבים שפועלים כרגע.

לאט לאט.
נשימה נשימה.
צעד צעד.
פעולה פעולה.
יום ביומו.

בתפילה לשלומם ולבריאותם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על מחויבות והתמסרות

ב-25 למאי 1961 ניצב נשיא ארה"ב ג'ון פיצ'גרלד קנדי בפני הקונגרס האמריקאי
והציג בפומבי יעד פורץ דרך, שאפתני ומאתגר במיוחד:
"להנחית לפני תום העשור אדם על הירח ולהחזירו לכדור הארץ בשלום"

ב-21 ביולי 1969 נחת ניל ארמסטרונג על הירח ואמר את המשפט האלמותי:
"זהו צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות".
שלושה ימים לאחר מכן, תא הפיקוד של "אפולו 11" ובו האסטרונאוטים,
חדר לאטמוספירת כדור הארץ ונחת בצניחה אל מימי האוקיינוס השקט.

המשימה הושלמה בהצלחה בתוך כשמונה שנים, פחות מחצי שנה לפני תום העשור !

מאז, הדוגמא מעוררת ההשראה הזו מוזכרת כמעט בכל ספר, הרצאה או קורס,
העוסקים בחזון, אסטרטגיה, מימוש פוטנציאל, פריצת גבולות והצבת יעדים שאפתניים.

**
מה המקבילה האנושית ליעד אישי שאפתני, היוצר השפעה משמעותית בעולם,
שאדם "רגיל" בעל משאבים מוגבלים יכול להגדיר לעצמו לעשור הקרוב?

השבוע פרסמה "הסולידית" פוסט מרתק ובו שיתוף בעשר תובנות אישיות,
המסכמות עשור של כתיבה בנושאי עצמאות כלכלית, חיסכון והשקעות.
אם הנושאים הללו מעסיקים אתכם, סביר להניח שכבר נחשפתם לפוסטים של "הסולידית".
אם טרם נחשפתם, אני ממש ממליץ לכם לעשות זאת.

ה"סולידית" היא דוגמא מעוררת השראה עבורי להשפעה אדירה של אדם יחיד.
אישה "מן השורה" הבוחרת להתמקד בתחום מסוים (במקרה שלה זהו תחום כלכלי),
לבטא את מחשבותיה ורעיונותיה באמצעות כתיבה,
ובכך להשפיע על אלפים רבים של אנשים ומשפחות,
אולי אפילו לשנות מסלולי חיים של דורות שלמים.

מעבר להתמדה רבת השנים של "הסולידית" ולהשפעתה על קהל עצום,
היא מהווה דוגמא והוכחה שאפשר ללכת נגד הזרם של שטחיות, תזזיתיות ותרבות האינסטנט.
מרבית הפוסטים של הסולידית הם בני אלפי מילים, מציגים עומק ומורכבות, ומצריכים ריכוז וזמן כדי לקרוא אותם.
למרות זאת, עם השנים הפך בלוג "הסולידית" לפופולרי במיוחד,
כשכל פוסט שהיא מפרסמת זוכה לאלפי צפיות ומאות הערות.
ניכר שאלפי קוראים מעריכים איכות ונמשכים לחשיבת עומק מקורית ואינטילגנטית.

**
"הנחתת אדם על הירח והחזרתו בשלום הביתה",
הוא גם יעד ברור ומוגדר שקל להבינו ולמדוד האם הושג,
וגם מטרה שאפתנית במיוחד שקשה להגשימה.

הכתיבה של "הסולידית" שונה.
אין בקצה שלה יעד המוגדר בחדות ומאתגר בצורה בלתי רגילה.
קשה למדוד אותה.
ועדיין, העשייה המתמדת והמתפתחת בתחום מסוים, היא בעלת השפעה עצומה.

אלו חדשות טובות:
ההגדרה של יעד חד, מרגש, מדיד וארוך טווח,
אינה תנאי הכרחי להתמקדות בתחום מסוים, להתמדה בדרך חשובה וליצירת השפעה משמעותית לאורך זמן.

בעולם כל-כך דינמי, מחויבות מתמדת לכיוון ולתחום, מבלי להיצמד ליעד קונקרטי מדי,
יכולה להוות יתרון המאפשר גמישות, מתן מענה לשינויים בלתי צפויים ולהתפתחות בריאה ולא מקובעת.

**
לפני כחמש-עשרה שנים אבי ז"ל חלה בסרטן.
לאחר התמודדות אינטנסיבית בת קרוב לשנה, גדושה בניתוחים וטיפולים, הוא נפטר.
באופן מפתיע, לצד כל הקושי, הכעס והאבל שבמפגש עם המחלה הזו, למדתי להעריך ולכבד אותה:
לרוב היא היא מגיעה בשקט, בלי הרבה רעש וצלצולים,
"עובדת" בצורה יסודית מדי יום, גדלה ומתפתחת בהתמדה מבלי למשוך יותר מדי תשומת לב,
ואז, כשהיא כבר מתגלה, היא כל-כך מבוססת שגם טובי הרופאים, הטכנולוגיות והטיפולים לא תמיד יכולים לה.

ניתן לרתום את העקרונות הללו לעשיית טוב ולתרומה משמעותית לאנשים ולאנושות, במקום לפגיעה הרסנית.

קנדי, אדם על הירח, "הסולידית" וסרטן, מתחברים אצלי לחשיבות, להשפעה ולעוצמה,
של בחירת כיוון ותחום (עם או בלי יעד ארוך טווח) ולעשייה עקבית, מתמדת וממוקדת לאורך זמן.

"אנשים מפריזים במה שהם מסוגלים לעשות בשנה, ולא מדמיינים מה הם מסוגלים לעשות בעשר שנים".
אני לא בטוח מי אמר את המשפט הזה, אבל אני ממש אוהב אותו.

הוא מעודד אותי לחשוב על העשור הקרוב שלי… לאיזה תחום-תנועה-עשייה אני רוצה להתמסר?

ומה אתכם..? מה כל זה מעורר בכם…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חיישנים של בולשיט + הזמנה להקשבה

ישעיהו ריב מכנה את עצמו "קופירייטר ממיר".
במילים פשוטות המומחיות שלו היא יצירת טקסטים שמניעים לפעולה.
בעבודתו הוא עוזר לבעלי מקצוע ליצור תנועה בעזרת כתיבה אפקטיבית.
לדוגמא: הוא מסייע לפרילנסרים למכור שירות בעזרת טקסט כתוב באתר שלהם,
או למנחי סדנאות למלא סדנה בעזרת מייל הנשלח לרשימת תפוצה.

אחד הדברים המרתקים שישעיהו עושה זה לנתח טקסטים שיווקיים אפקטיביים של קמפיינים מוצלחים,
ולהנגיש את סודות ההצלחה שלהם לקהל הרחב.
למילים יש כוח וישעיהו הוא אומן של מילים.

כשהוא שאל אותי לפני כמה שבועות אם אני רוצה להתראיין בפודקאסט שלו,
עניתי שאני מרגיש מוחמא מהפנייה, אך אני לא בטוח שזה רלוונטי.
"אני אמנם כותב הרבה", אמרתי, "אך אני לא בטוח שזה עונה על הגדרות הקופירייטינג.
חוץ מזה, מרבית הפוסטים שאני שולח לא מכוונים למכירה או לפעולה קונקרטית,
כך שאני לא בטוח שאני מתאים לפודקאסט הספציפי שלך."

"יהיה מעניין לדבר על זה ולבחון את זה ביחד" הוא ענה לי,
ובכך סלל את הדרך לשיחה המוקלטת שערכנו.

מה שאני אוהב בסוג הזה של השיחות,
הוא שהן מאפשרות לך לעצור,
להתבונן בעצמך ובמה שאתה עושה,
לראות דברים בזוית אחרת.

במהלך השיחה שלנו ישעיהו שאל אותי לא מעט שאלות.
חלקן, במיוחד אלו שהיו חדשות עבורי ושלא יצא לי לחשוב עליהן לפני כן,
יצרו תנועה בתוכי ובינינו,
שהובילה מספר פעמים לחידוד של תובנה ולגילוי של משהו חדש.

במהלך הדיבור המקדים שלנו ישעיהו הציע שאביא לשיחה טקסט שכתבתי ושאני אוהב במיוחד,
כדי שנתבונן בו וננסה לנתח אותו ביחד.
"אני אוהב את הרעיון", השבתי לו, "ורוצה לשדרג אותו ברשותך.
במקום שאני אבחר, מה דעתך שאתה תביא טקסט שלי שאתה מתחבר אליו?
ובבקשה שמור לי אותו כהפתעה. אל תגלה לי מראש מה בחרת."

לקראת השיחה התחילו אצלי פרפרים של התרגשות וסקרנות.
מעניין מה הטקסט שהוא יבחר להביא…

אתם מוזמנים להקשיב לשיחה המלאה של ישעיהו ושלי בקישור הבא.
תמצאו שם הרבה התייחסות לכתיבה,
הצצה ל"מאחורי הקלעים" של המיילים שנשלחים כל שבוע,
ושיתוף בחלקים מהמסע האישי-התפתחותי שעברתי לאורך השנים.

בין היתר דיברנו על אותנטיות, על נדיבות, על חיישנים אנושיים של בולשיט,
על אנרגיית חיים, על התמדה, על הקשר בין שבין כתיבה, הקשבה ומוזיקה,
על להרבות טוב, בניית אמון ויצירת מערכת יחסים עם אלפי אנשים.

הנה שוב הקישור לשיחה.

ניתן להקשיב לשיחה גם בספוטיפיי

אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים לאחר שאתם מקשיבים ולשתף אותי בנקודות שנגעו בכם ושלקחתם מהשיחה יעניין אותי מאוד לקרוא.

ואם טרם פגשתם את ישעיהו ואת החומרים שלו,
והנושא של מילים-כתיבה-השפעה-תוצאות מעניין אתכם,
מומלץ בחום רב לבקר באתר שלו, בפודקאסט "הקופי הטוב בעולם" , ולהירשם לתפוצה שלו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תהליכי התהוות מיטיבים בארגונים (+ הזמנה)

השבוע סיימתי תהליך בן כשלושה חודשים של "חשיבה מעבר לקצה".
"חשיבה מעבר לקצה" (ובאנגלית TAE – Thinking At the Edge) הוא מודל חשיבתי-יצירתי שפותח ע"י יוג'ין ג'נדלין יוצר גישת ההתמקדות.

ההנחה העומדת בבסיס המודל היא שבכל אחד מאתנו קיים ידע מובלע וייחודי הנובע מתוך ניסיון החיים המסוים שלנו ומתוך חוויות חיינו.
במקרים רבים הידע הזה אינו נגיש לנו כיון שהוא עדיין לא במודע שלנו.
ייתכן למשל שהידיעה הזו היא ידיעה גופנית עמוקה שטרם נוסחה במילים או במחשבות.
מהות התהליך היא להפוך את הידע מובלע והלא נגיש לידע מפורש ומודע ולגבש ממנו גרעין למודל שניתן לעבוד איתו וללמד אותו.
בתחילת הקורס כל משתתף בוחר נושא ושדה ידיעה שהוא רוצה להתמקד בו ולחקור אותו.

אני בחרתי להתמקד בהעצמת תהליכי התהוות מיטיבים בארגונים.

חמש המילים המחזיקות את הנושא שלי התדייקו תוך כדי תנועה ולכל אחת מהן יש חשיבות ומקום:

"תהליכי התהוות" נוגעים בשינויים המתמידים והבלתי פוסקים שכולנו עוברים וחווים כל הזמן.
ארגון הוא רשת מורכבת בעלת חיבוריות עצומה והשפעה מתמשכת על חבריה ומרכיביה.
התהוות בשונה מ"התפתחות" מדגישה את העובדה ששינויים כוללים גם התפתחות וגם נסיגה, גם הצטרפות וגם פרידה, גם חיבורים וגם פירוקים.

הבחירה במילה "העצמה" נועדה לחדד את העובדה שבמצבים מסוימים את תהליכי ההתהוות ניתן ליזום או להניע, אך במקרים רבים הם מתרחשים מעצמם, וחשוב לתת להם מקום, לאפשר להם לנוע ולייצר סביבה שמגדילה את הסיכוי שהם יתרחשו.

השימוש במילה "מיטיבים" נועד להצביע על כך שמהותם של אותם תהליכי התהוות היא לשרת את הארגון ואת האנשים העובדים בו ואיתו. תהליכים מיטיבים הם תהליכים בריאים, התורמים לרווחתו של הארגון ואנשיו, כאלו שהם בעד חיים מאוזנים ובריאים.

השדה שבו בחרתי להתמקד הוא השדה הארגוני.
ארגון יכול להיות גדול או קטן, במגזר עסקי, חברתי או ציבורי.
ארגון הוא שם לישות מורכבת שלא תמיד יש הסכמה בנוגע להגדרה שלה או לגבולותיה.
ארגון הוא גם המרחב שבו מתרחשים תהליכי ההתהוות הללו וגם גורם משמעותי המשפיע על התהליכים ומושפע מהם.

בשנים עשר השבועות האחרונים היינו נפגשים וירטואלית מדי יום רביעי אחה"צ למספר שעות ומתקדמים צעד אחד צעד בתהליך הגילוי והיצירה המרתק המבוסס על מודל ה-TAE שפיתח ג'נדלין.

התהליך היה משמעותי מאוד עבורי והשפיע לא מעט על ההתנהלות והתפיסה שלי בתקופה הזו.
זהו אינו תהליך "יבש" שבו לומדים על משהו חיצוני מאתנו אלא תהליך דינמי מרתק (לפעמים מפתיע ומרגש, לפעמים תקוע ומתסכל) של גילוי ויצירה, עם אינטראקציה מתמדת במשולש הכולל אותנו, את הנושא ואת העולם.

במפגשים האחרונים התחיל להתגבש לי גרעין של מודל הבנוי משלושה מרכיבי יסוד.
אחד הדברים שהכי מרגשים אותי בתהליך הגילוי-יצירה הזה (שעדיין בהתהוות) הוא שאני מוצא בו שילוב של ארבעה מאפיינים ייחודיים המשתלבים זה בזה:
1. הוא פשוט להבנה. אני יכול להסביר את הבסיס ואת מרכיבי היסוד שלו בחמש דקות.
2. הוא בעל עומק משמעותי ואינו טריוויאלי. הפשטות אינה השטחה או פישוט יתר של המציאות.
3. מרגע שנחשפים אליו ומכירים אותו ניתן להשתמש בו באופן מיידי בהרבה מאוד מצבים ואינטראקציות.
4. עקרונותיו רלוונטיים וניתנים ליישום בכל סביבות החיים ובכל סוגי הארגונים.

יכול להיות שברמה מסוימת הצלחתי להפוך חלק מהידע המובלע והבלתי נגיש שלי למודע, נגיש ומעשי.

אני לא בטוח עד כמה זה מצליח לעבור במילים הכתובות…עבורי יש כאן משהו מרגש, מרתק ומפעים.

שתי הזמנות לסיום:

1.
בעוד כחודש, ביום ג' ה 22.2.22 (איזה תאריך ! לא יכולתי להתאפק…) אני מתכוון לקיים מפגש זום בן כשעה-שעה וחצי ולהציג את המודל.
אני מכוון לשעות אחה"צ-ערב וטרם קבעתי שעה מדויקת.
אם זה מעניין אותך והיית רוצה להשתתף במפגש או לקבל את ההקלטה, ניתן להירשם בקובץ הבא.
במהלך המפגש אציג את עיקרי המודל תוך הדגמת והמחשת השימוש בו.

2.
תהליך החשיבה מעבר לקצה שעברתי הונחה ע"י שני מנחים מופלאים – דנה גניהר וברוך ברנר.
את דנה פגשתי לראשונה כבר ב-2008 והיא השפיעה עמוקות על חיי כשלמדתי "התמקדות" בהנחייתה.
את ברוך זכיתי לפגוש בחודשים האחרונים.
הקורס הזה הועבר כחלק מהפעילות הענפה שהם מקיימים במכון שלהם "על שפת היש". מומלץ מאוד לבקר באתר ולהתחבר לאחת התוכניות המוצעות.
בפעם הבאה שייפתח תהליך TAE נוסף בהנחיית דנה וברוך, אדאג לשתף בכך כדי שמי שירצה יוכל להצטרף.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

12 שעות

12 שעות

חצי שעה של המתנה לכניסה למחלקה האונקולוגית.
שעה וחצי של בדיקות דם והמתנה לתוצאות.
שעה וחצי של הזמנת מנות דם וגילוי שיש תקלה – מבחנה הלכה לאיבוד וצריך להזמין שוב.
שעה וחצי של הזמנה נוספת עד קבלת אישור למשיכה מבנק הדם.
שעה של המתנה למנה שתגיע מהבנק.
שעה וחצי של קבלת מנת דם ראשונה.
שעתיים וחצי של מעבר מהאונקולוגית (שנסגרת בשלוש) לפנימית, הזמנת מנה שנייה והגעה שלה.
חצי שעה עד מציאת אחות ורופאה במחלקה שיכולות לתת את המנה.
שעה וחצי של קבלת מנה שנייה.
שחרור והביתה.

12 שעות.

**
סיפור

זה יכול להיות סיפור על מערכת בירוקרטית, על יום מבאס, בלתי נגמר ומבוזבז. 
על עובדים שחוקים שלא אכפת להם, על תקלות מעצבנות שלא אמורות לקרות.
על מחלה קשוחה וארורה.

וזה יכול להיות סיפור על מנות דם שכבר משפרות את המצב. 
ועל שהצלחנו להיכנס ולצאת באותו יום בלי אשפוז לילה.
ועל ההקלה שבלעבור יום כזה (ארוך ככל שיהיה) כשאין כאבים וכשאפשר לשבת, לקום וללכת לשירותים. 
ועל מזכירה אחת, שתי אחיות, מתנדבת אחת, רופא אחד ורופאה אחת שעשו המון כדי לעזור לנו ככל האפשר. 
ועל הזכות והאפשרות להיות ביחד במקום חשוב בזמן חשוב.

מה שקורה הוא מה שקורה.
מה שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה הוא רק סיפור.
סיפור שאנחנו בוחרים.

**
משוב

לפני מספר שנים בחרתי לתת למנהל כלשהו משוב.
לפני השיחה הייתי גאה בעצמי על הכנות והישירות.
עשיתי את זה בדרך מסוימת והוא נפגע ממני. 
אחרי השיחה הייתי הרבה פחות גאה בעצמי.

כתבתי על כך כאן.

לפני זמן מה כשנפגשנו, דיברנו על אותו אירוע.
מסתבר שהוא היה משמעותי גם עבורו וגם עבורי 
וששנינו נוהגים לתת אותו כדוגמא לאיך לא לתת משוב.

"אל תדאג," הוא הרגיע אותי, "אני לא מסגיר את שמך כשאני מספר על זה…"
"אני לא דואג", השבתי, "אבל תרגיש חופשי להזכיר אותי. הרווחתי את זה…"

סוג של סגירת מעגל.
כיף לצחוק על זה ביחד.
זה היה יכול להתפתח אחרת.

**
חידוד כוונה

השבוע פגשתי אדם שלא הכרתי.
הקשבתי לו במשך כשעה.
הוא דיבר בלהט וללא הפסקה כמעט.
יכולתי לחוש בהרבה כאב ובהמון כעס.

לקראת סוף המפגש ביקשתי את רשותו לומר מספר מילים:

"התפקיד שלי אינו לנתח, לשנות או לתקן אותך.
אין לי קסמים, כלים או שיטות מיוחדות שברגע שאחשוף אותם תיפתרנה בעיותיך.
אני רוצה לעזור לך במקומות שחשובים לך.
נעבוד על זה ביחד ואני לא בטוח שנצליח.
אני אפילו לא בטוח מה זה אומר בשלב הזה או איך זה יראה.
האם מתאים לך לנסות ביחד?"

לשמחתי הוא השיב ב-"כן".

כשנפרדנו, נזכרתי בפוסט שכתבתי על העבודה שלי.

**
זכות גדולה שאינה מובנת מאליה:

לעבוד בעבודה שאוהבים.
לעשות משהו משמעותי.
להסתובב בעולם.
לפגוש אנשים.
להרבות טוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

סוגר שנה שלישית

ערב ראש השנה תשע"ט.
היום אני סוגר שנה נוספת של כתיבה יומית, שנה שלישית ברציפות.
מעניין מה כתבתי בסוף השנה הראשונה והשנייה.
אבדוק לאחר שאסיים את הפוסט הזה.

**
בשנה הראשונה לקחתי על עצמי מחויבות לשנה.
זה ריגש ואתגר אותי, לא הייתי בטוח שאצליח לעמוד בזה.
בשנה הראשונה סיימתי את הפוסטים במשפט "חיים מלאים. יום יום."
בגמר השנה הראשונה התלבטתי אם להמשיך או לעצור.
החלטתי לא להחליט.
ליתר דיוק, החלטתי להחליט בכל יום.
להימנע ממחויבות ולאפשר בחירה.

סיומת הפוסטים השתנתה ל"חיים מלאים. היום".
לא יום יום, רק היום.
אין לי מושג מה יהיה מחר.
"חיים מלאים. היום." המשיך גם לשנה השלישית.

**
1081 פוסטים נכתבו מאז אותו בוקר א' תשרי תשע"ו, שבו "קפצתי למים".
בהערכה גסה, אני משקיע כחצי שעה בפוסט יומי.
1081 פוסטים בשלוש שנים, כ-540 שעות בשלוש שנים, כ-180 שעות בשנה.
לשם ההשוואה, 42 שעות נחשבות לשבוע עבודה.
180 שעות = כחודש עבודה בשנה.
השקעה לא מבוטלת.
האם זה שווה את זה…?
תלוי מה מנסים להשיג ואיך מודדים את זה…

**
לפני מספר שבועות נשאלתי מה המוטיבציה שלי.
למה לקחתי על עצמי מחויבות כזו לשנה ומה הסיבה שהמשכתי עם זה גם מעבר.
קפצתי למים בגלל שלוש סיבות עיקריות:

א. קיוויתי שהתהליך הזה יסייע לי לחדד את יכולת ההקשבה וההתבוננות שלי.
הקשבה והתבוננות פנימה לתוך עצמי, כמו גם הקשבה והתבוננות החוצה לעולם.

ב. קיוויתי שהתהליך יסייע לי להפחית ביקורת פנימית ולפתח גמישות וקבלה העצמית.
"כשעולים לאויר" עם פוסט יומי יש פחות זמן לחשוב, לערוך, ללטש. כשמעלים פוסט כל יום, מעלים פוסט גם כשאנו פחות שבעי רצון ממנו או לא שלמים איתו.

ג. לא הייתי בטוח שאני מסוגל לעמוד באתגר.
לא הייתי בטוח, וזה הדליק וריגש אותי.

**
השנה הנוכחית היתה מיוחדת במינה.
אחד האירועים המשפיעים שנכנסו לחיי השנה היה אירוע של בריאות במשפחה.
חלק ניכר מתשומת הלב ומהזמן הוקדש (ועדיין מוקדש) להתמודדות עם אותו עניין.
מתוך בחירה, "הורדתי הילוך" במספר מימדים חשובים בחיי.
מתוך בחירה, הכתיבה היומית נשארה.
לא כאתגר שיש לעמוד בו, אלא כהרגל המסייע לי ומשרת אותי.
גם בשנה כמו השנה הזו.
אולי אפילו במיוחד בשנה כמו השנה הזו.

**
הפוסט היומי משרת אותי בצורות שונות:
לפעמים הוא מאפשר לי לעבד חוויות שאני חווה ואירועים אני עובר.
לפעמים הוא מאפשר לי לפתח ולהעמיק רעיונות ומחשבות שעולות בי.
לפעמים הוא הכלי שבאמצעותו אני מתקשר עם אנשים, שנמצאים במחשבותיי ושחשוב לי לומר או לכתוב להם משהו.
בזכות הפוסט היומי הצטלבו חיי עם חייהם של אנשים שלא הכרתי לפני כן.

**
מדי פעם אני פוגש אנשים חדשים, או חברים שלא פגשתי מזמן.
בזמן האחרון שמתי לב שלשאלה "מה אתה עושה?", אני מגיב בצורות שונות,
ובדרך כלל המשפט השלישי או הרביעי בתשובתי יהיה "כותב."

הכתיבה הפכה להיות אחד הדברים המשמעותיים שאני עושה בחיי.
משמעותית עבורי בדרך שבה היא משפיעה עלי.
ובמקרים מסוימים משמעותית גם עבור אנשים אחרים.
מדי פעם אני מקבל "הצצה" לאנשים שהכתיבה נוגעת בהם ותורמת לחייהם באופן כלשהו.
ברמה מסוימת הכתיבה היא פלטפורמה להרבות טוב בעולם.

**
ולא רק טוב.
למרות שאני תמיד כותב בכוונה להיטיב (התנגחות ו"חינוך" לא ייכנסו לפוסט היומי),
יכול להיות שיש אנשים שנפגעים ממה שאני כותב.
במהלך שלוש השנים הללו היה מקרה אחד שבו הורדתי פוסט שפרסמתי.
זה קרה לאחר שאדם יקר לי במיוחד קרא אותו ונפגע.

**
פוסט יומי הוא פורמט שמעודד ענווה.
כל הפוסטים שאני כותב נשלחים במייל לקוראים הרשומים וגם מועלים בפייסבוק.
המספר הממוצע של צפיות, תגובות, שיתופים, לייקים הוא עשרות בודדות. אם בכלל.
זהו מספר נמוך בהשוואה לפוסטים אחרים שמסתובבים ברשת.
כשאני מעלה פוסט, בדרך-כלל אין לי מושג למי הוא מגיע ואיך הוא משפיע.
קצת כמו בחיים האמיתיים: כשאנו עושים או אומרים משהו, אין לנו מושג לאן הוא, איך הוא מתגלגל וכיצד הוא משפיע.

**
פוסט יומי הוא פורמט שמדגיש דרך ולא מטרה.
לא כותבים פוסט יומי בכדי להגדיל מכירות, לשווק סדנאות או לפתח מותג.
יש דרכים יותר אפקטיביות להגדיל מכירות, לשווק סדנאות או לפתח מותג.
כותבים פוסט יומי בכדי לעבור דרך.

**
"מה עם ספר?"

מדי פעם שואלים אותי לגבי ספר,
והאם לא הגיע זמן לקבץ ולכרוך את הפוסטים השונים.
אני פתוח לאפשרות הזאת וחושב עליה מדי פעם.
יכול להיות שמתישהו זה יקרה.
המהות של ספר שונה מהמהות של פוסט יומי.
פוסט יומי הוא תהליך דינמי, חי, משתנה ומתהווה.
ספר זה משהו אחר.
לא יותר או פחות טוב.
אחר.

**
"תמשיך לכתוב?"

לא יודע.
אני מתלבט.
יש בי חלק שרוצה להמשיך.
שמכיר בחשיבות של זה ושחווה את הערך של זה.
יש בי חלק שמאמין שאני כבר במסלול יומיומי שקל לי יחסית לתחזק
ושתידרש הרבה יותר אנרגיה לחזור אליו לאחר שאפסיק.

יש בי חלק שמאמין שכדאי לקחת הפסקה.
לא להמשיך לעשות משהו מכוח האנרציה, רק מפני שאנו רגילים.
לא להמשיך לעשות משהו מתוך פחד של מה יקרה אם נפסיק.
להרשות לעצמנו לקחת הפסקה להתרעננות ולהתחדשות.
להרשות לעצמנו לקחת הפסקה לדיוק.

אז מה יהיה מחר?
אין לי מושג…

שנה טובה, מלאה ומבורכת,
חיים מלאים. היום.
רוני ויינברגר

לזכור

תחושת המשמעות ואי-המשמעות זמנית ומתעתעת.

יום קצת פחות טוב, והספקות עולים.
יום קצת יותר טוב, ואנחנו "עפים".

**
"זיכרון ושכחת האמת מתחלפים בך, חבר ביניהם.
כאשר אתה שוכח, זכור כי זכרת.
כאשר אתה זוכר, זכור כי תשכח."

~ רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן

**
כל רגע הוא הזדמנות להרבות טוב.
כל מפגש הוא הזדמנות לשרת, לגעת, לאהוב.

חיים מלאים. היום.