מחשבות אחרי שבוע ביוון

לפני מספר שעות נחתנו מחופשה משפחתית מדהימה (בהרכב חלקי) בת כשבוע ביוון ההררית.
עד הרגע האחרון לא הייתי בטוח אם נטוס.
זה גם בגלל ביטול טיסה אפשרי שנתון להחלטת חברת התעופה,
ומעבר לכך, לאור חוסר הוודאות, האפשרות להסלמה ולמצבים מתפתחים,
אני בדרך כלל מעדיף להשאר קרוב לבית ולמשפחה.

יש בי חגיגה כפולה עכשיו.
גם על מספר ימים מהנים מאוד שבילינו ביחד, עם הרבה טבע, נופים, טיולים, חוויות ואוכל טעים,
וגם על כך שבשבוע הנוכחי המצב בארץ התפתח כפי שהוא התפתח ולא מעבר לזה.
תוך כדי כתיבת המילים הללו אני שם לב שיש בי גם הרבה הקלה.
חוסר הוודאות עדיין עצום והחשש מהסלמה בטחונית גבוה.
אבל לפחות עכשיו אני כאן, חזרה בארץ, קרוב לכל ילדיי (שלא כולם טסו איתנו) ולאמי.

הנה שלוש מחשבות שחזרתי איתן:

1.
בשבוע שעבר הקדשתי את הפוסט השבועי ל"כוונת הלב בעיצומו של מאבק".
כשרק התחלתי לכתוב אותו, עוד לפני שהוא התגבש, הטקסט הראשוני שכתבתי (ולא פרסמתי) היה:
"בעוד כמה שעות נצא לחופשה משפחתית.
או שלא.
אין וודאות.
קשה לצפות איך דברים יתפתחו בשעות הקרובות." 

"בימים רגילים" יש לרובנו תחושת וודאות מסוימת וביטחון אישי בנוגע לעתיד הקרוב שלנו.
בתקופה האחרונה זה ממש לא ככה.
חוסר הוודאות גדול והרבה מאוד יכול להשתנות מקצה לקצה בזמן קצר.
שום דבר כבר אינו מובן מאליו.
קשה לתכנן קדימה. ובמקרים מסוימים לא בטוח שכדאי.
החלטות ופעולות שלא בשליטתנו ובהשפעתנו יכולות לטלטל את חיינו.
איך מתכננים טיול לחו"ל בתקופה כזו?
אני בחרתי לסגור כרטיסי טיסה ומלון רק ללילה הראשון.
כל השאר היה עדיין פתוח בעת ההמראה.
את הרכב השכרתי שעה לפני שיצאנו לשדה התעופה.
המחשבה היתה לצמצם הפסדים במקרה של ביטול.
אם הטיסה תצא לפועל אדאג לשאר, כולל העמקה במסלול הטיול.

2.
האם זה לגיטימי לטוס, לטייל, להנות ולבלות, כשכל כך הרבה משפחות לא יכולות לאפשר את זה לעצמן,
וכל כך הרבה אנשים נלחמים ומתמודדים עם דברים מורכבים, קשים וכואבים בתקופה הזו?
זה לא אגואיסטי?
והאם אפשר בכלל להתנתק ולהנות בתקופה כזו?
הקולות הללו קופצים בתוכי מדי פעם.
האחריות למשפחתי ולזמן איכות ביחד עכשיו הם לא בהכרח על חשבון אחרים.
בתקופות אינטנסיביות וממושכות חשוב לתת מקום גם לעצירות, למנוחה, לכיף.
חיים מלאים. גם וגם.
כשנחתנו באתונה הורדתי מידי השמאלית את הצמיד הצהוב של BringThemHomeNow.
כל השבוע הסתובבתי איתו כשהוא בכיסי.
הבוקר, כששבנו לשדה התעופה באתונה, החזרתי את הצמיד למקומו הקבוע בחודשים האחרונים.

3.
זה נכון שבימים האחרונים לא פרצה מלחמה אזורית,
אבל גם השבוע, כמו בכל החודשים האחרונים, כמות האירועים והאינטנסיביות שלהם הם ברמה חריגה מאוד.
איך הגעתי למצב שבו אני מרגיש הקלה מהמצב בשבוע שבו יש עדיין מעל מאה חטופים,
אזעקות, הפצצות וטילים בדרום ובצפון, עשרות אלפי מפונים, חיילים שנהרגים בכל שבוע,
ומאה וחמישים רעולי פנים יהודים שמבצעים פרעות בכפר ג'ית בשומרון?
איך מגיעים למצב שמרגישים הקלה בשבוע כזה..??
נראה שיכולת ההסתגלות שלנו גם במצבים קיצוניים גבוהה מאוד.
אירועים שלא יכולנו לדמיין הפכו להיות המציאות המוכרת והיומיומית.
המצב הלא נורמלי שקורה עכשיו הפך להיות הנורמלי החדש.

אנחנו חיים בתקופה מורכבת ואינטנסיבית מאוד.
מנגנונים אנושיים טבעיים לצד מנגונים מערכתיים חזקים פועלים עלינו בעוצמה עכשיו.
חשוב לשים לב, להיזהר מקהות רגשית ומנירמול יתר של המצב הזה.
וחשוב גם לשמור על עצמנו ולא להיסחף.

בתפילה לחזרתם, לשלומם ולבריאותם של כל החטופים, החיילים והמשפחות.
מי ייתן ונדע בקרוב ימים שקטים ובטוחים מלאי שמחה, שלווה, תקווה ואהבה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שינוי מגמה

ביום ראשון השבוע זכו מסי ונבחרת ארגנטינה בגמר המונדיאל, והחזירו את הגביע "הביתה" לאחר 36 שנים.
למרות שאיני אוהד מושבע של ארגנטינה, באותו ערב, התקשיתי להירדם מרוב התרגשות.

בהמשך השבוע, ביום רביעי התרחשו שני אירועים נוספים מיוחדים ובעלי השפעה שתפסו את תשומת ליבי.
אחד מהם סוקר בהרחבה ולשני כמעט ולא היתה התייחסות.

ביום ד', כמה דקות לפני חצות, התקשר בנימין נתניהו לנשיא המדינה ואמר לו "עלה בידי".
אותו יום בדיוק, 21 לדצמבר, היה גם היום הכי הקצר בשנה, שממנו ואילך הימים מתחילים להתארך.

שלושת האירועים הללו התחברו לי ועוררו בי מספר מחשבות:

א.
היום הקצר בשנה הוא נקודת שיא הלילה.
ביום שלמחרת, הלילה מתקצר מעט והיום מתחיל להתארך.
למרות שיש עדיין הרבה יותר חושך מאור וקשה להבחין בשינויים הקלים המתחילים להתרחש,
היום הזה מהווה נקודת תפנית שלאחריה המגמה משתנה.

בגמר מונדיאל 1986 מראדונה זכה עם נבחרת ארגנטינה בגביע העולם.
זה היה אחד מרגעי השיא הבלתי נשכחים שלו ושל העם הארגנטינאי.
זה גם היה המקום שבו דברים החלו להתדרדר.
מי תיאר לעצמו באותה נקודת זמן שמראדונה יסיים את הקריירה שלו ואת חייו בצורה כה אומללה,
ושייקח לנבחרת ארגנטינה דור וחצי לזכות שוב בגביע העולם?

זה שאנחנו לא מבחינים במשהו, לא אומר ששינויים גדולים לא מתחילים להתהוות.
כשהמגמה משתנה, הנקודה הכי נמוכה היא תחילת הטיפוס והנקודה הכי גבוהה היא תחילת הנפילה.

ב.
את שעות החושך והאור ביום מסוים ניתן למדוד בצורה אוביקטיבית ולהגיע למספר ברור ומוגדר.
התוצאה (לדוגמא 10 שעות אור ו-14 שעות חושך) אינה מעוררת בנו רגשות עזים במיוחד.
אנו מקבלים גם את האור וגם את החושך ומבינים ששניהם חלק מהיממה.
גם אם יש לנו העדפה לאחד מהם, המשלים שלו לא מתוייג אצלנו כאויב.

בחיים זה הרבה יותר סובייקטיבי והרבה יותר רגשי.
הניצחון של ארגנטינה הוא ההפסד של צרפת.
"עלה בידי" של נתניהו השבוע (ושל יאיר לפיד בפעם הקודמת),
הוא גם רגע שיא מרגש, משמח ומעורר תקווה עבור מיליוני בני אדם,
וגם רגע שפל מפחיד, מקומם ומייאש עבור מספר דומה של אנשים.

בנוסף, בשונה מהיום הקצר בשנה, שבו ניתן לקבוע בוודאות שהמגמה משתנה,
בחיים הדברים הרבה פחות ברורים ומובהקים:
איך אפשר לדעת אם הגענו עכשיו לרגע שיא-שפל שבו המגמה משתנה,
או שאנחנו רק באמצעה של מגמה שעוד תלך ותעמיק?
ג.
ההבדל בין ניצחון להפסד, ובין רגע שיא לרגע שפל הוא דק מאוד.
הרגע הכי מלחיץ עבורי בגמר המונדיאל היה כשמסי ניגש לבעוט את בעיטת 11 המטר הראשונה בשלב הפנדלים.
מה היה קורה אם הוא היה מחמיץ וצרפת היתה זוכה?
המרחק בין להיות וינר ואלוף עולם ללוזר וסגן אלוף עולם קטן מכפי שנהוג לחשוב.
זה יכול להיות עניין של מספר סנטימטרים, שניה של חוסר ריכוז, טיפה של מזל.
המרחק שבין לנצח בבחירות או להפסיד בהן יכול להיות כמה אלפי קולות לכאן או לשם.
קצוות מנוגדים (מנצחים-מפסידים, קואליציה-אופוזיציה) הם לפעמים הרבה יותר קרובים מכפי שנראה.

ד.
יש בזה משהו שעלול לבלבל.
אם ההבדל ברגע ההכרעה הוא כל-כך דק,
וממילא יש מחזוריות בין חושך לאור, שיא ושפל,
אז אולי זה לא כזה משנה מה עושים או מי נבחר?

גם אם ברגע ההכרעה ההבדל בין ניצחון להפסד הוא דק מאוד,
האירועים המתרחשים לאחר אותו רגע יכולים להיות בעלי השפעה עצומה,
להניע תהליכים עמוקים ולהוביל למקומות שונים לגמרי, שהם הרבה מעבר להבדל דק.
בחלק מהמקרים רגע הכרעה הוא "קו פרשת מים", שאחריו החיים כבר לא אותו דבר.

זה נכון ברמה האישית, המשפחתית, הלאומית והעולמית.
חשוב להבין את זה, לנהוג באחריות ולעשות כמיטב יכולתנו.
יש להיזהר מאדישות ומשוויון נפש.

ה.
השבוע אמרתי לרועי בני שאת הגמר הזה הוא יזכור לעוד הרבה שנים ושהוא יספר עליו לילדיו ונכדיו.
כשמראדונה הניף את גביע העולם הייתי בן 14.
אני עדיין זוכר את ההתרגשות שחשתי בזמן שצפיתי במשחק עם אבי.
היום, 36 שנים אחרי, רועי בגיל שלי ואני בגיל של אבי ז"ל.
כשצפינו ביחד באותו משחק לפני שלושה תריסרי שנים, לא יכולתי לצפות כיצד חיי יתפתחו.
טרם פגשתי את אשתי לעתיד, ילדיי עדיין לא נולדו, הייתי לפני שירות צבאי, לימודים וקריירה.
שלושים ושש שנים לאחר מכן, אני במקום אחר לחלוטין, חי חיים מלאים שלא יכולתי לדמיין.
איפה משפחתי ואני נהיה בעוד 36 שנים, כשרועי יהיה בגילי ונכדיי יהיו בגילו?

ו.
בקיץ 1987, בדיוק שנה לאחר הזכייה הקודמת של ארגנטינה, נולד תינוק קטן וחמוד בשם ליונל מסי.
האירוע הזה עבר בשקט ללא סיקור תקשורתי יוצא דופן ומבלי לעורר התרגשות לאומית.
מי ידע באותה נקודת זמן שלימים התינוק הזה יהפוך לשחקן הטוב בעולם,
ולמנהיג ארגנטיני בלתי מעורער המוביל את נבחרתו לאליפות בלתי נשכחת לאחר 36 שנים "במדבר"?

מי המנהיג הגדול הבא של מדינת ישראל שייוולד בקרוב ושיוביל את העם והמדינה להישגים חסרי תקדים?
יכול להיות שהיא כבר מסתובבת בינינו, בארגז החול של גן ילדים כלשהו, מבלי שנבחין בה עדיין?
איך זה ייראה ברמה הלאומית והעולמית בעוד כמה עשרות שנים?

ז.
מרבית האנשים אינם מראדונה, מסי, משה רבנו או נתניהו, ומרבית החיים אינם גמר מונדיאל או יום בחירות.

מה בנוגע לאנשים "רגילים" בימים רגילים…?

הנה חלק מהשאלות שאני יוצא איתן לסוף השבוע הזה:
– מה האחריות וההשפעה שלי על העולם היום?
– איך אני יכול לתרום יותר או להזיק פחות?
– מה אספר לנכדיי כשישאלו אותי בעוד כמה עשרות שנים "איפה היית ומה עשית בתקופה שכל זה קרה"?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שאלות אישיות

השבוע, כתבתי לעצמי חמש שאלות אישיות.

לשאלות יש כוח עצום כיון שהן משפיעות על החשיבה שלנו וממקדות את תשומת ליבנו.
כשהתשובה לשאלה ברורה או מיידית, השאלה מקבלת מענה ואנחנו ממשיכים הלאה.
כשלשאלה שאנו נשאלים אין תשובה מיידית, משהו בנו ממשיך לחפש תשובה.
כשהשאלה חשובה מספיק, היא ממשיכה לקנן בתוכנו ומפעילה תהליך חיפוש שחלקו לא-מודע.
משהו בנו ממשיך לסרוק ולחפש תשובות גם כשאנחנו עסוקים בדברים אחרים.

**
השאלות שכתבתי לעצמי השבוע התגבשו בתקופה האחרונה, מתוך כמיהה לאיזשהו ריענון או התחדשות.
אולי גם מתוך געגוע למשהו שחוויתי בעוצמה בעבר, ולאחרונה קצת פחות.

1. אם כסף לא היה עניין, במה הייתי משקיע את תשומת ליבי ואת אנרגיית החיים שלי?

2. מה מתחשק לי ללמוד בתקופה הקרובה?

3. למה בא לי להתמסר ובמה בא לי להתמחות בתקופה הקרובה?

4. מה חשוב לי להכניס לחיי?

5. איזה הרגל חדש אני רוצה לפתח?

בשונה ממבחן בבית הספר, אין הכרח לענות על כל השאלות.
יש ביניהן חפיפה מסוימת וכל שאלה מדגישה משהו קצת אחר הקשור לאותו נושא.
לדוגמא, "התמחות" מכוונת למהלך של לימוד לאורך זמן, אולי בעזרת מורה או חונך,
בעוד ש"הרגל" מדגיש יותר את החיבור המעשי ליום-יום. לשינויים קטנים יכולות להיות השפעות ניכרות.

**
אני אוהב את הטכניקה הזו של שאילת שאלות, כאמצעי ליצירת תנועה פנימית וחיצונית.
ניתן להשתמש בה עם עצמנו או עם אחרים.
אין בי לחץ למצוא תשובות מהירות.
אני כותב לעצמי את השאלות ומניח אותן במקום נגיש,
חוזר אליהן מדי פעם, נותן ל"מערכת" לעבוד,
ומחכה בסקרנות לראות מה עולה ואיך זה מתפתח…

אם הפוסט הזה, והשאלות הללו מעוררים בכם משהו, אשמח לשמוע מכם…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תהליכי התהוות מיטיבים בארגונים (+ הזמנה)

השבוע סיימתי תהליך בן כשלושה חודשים של "חשיבה מעבר לקצה".
"חשיבה מעבר לקצה" (ובאנגלית TAE – Thinking At the Edge) הוא מודל חשיבתי-יצירתי שפותח ע"י יוג'ין ג'נדלין יוצר גישת ההתמקדות.

ההנחה העומדת בבסיס המודל היא שבכל אחד מאתנו קיים ידע מובלע וייחודי הנובע מתוך ניסיון החיים המסוים שלנו ומתוך חוויות חיינו.
במקרים רבים הידע הזה אינו נגיש לנו כיון שהוא עדיין לא במודע שלנו.
ייתכן למשל שהידיעה הזו היא ידיעה גופנית עמוקה שטרם נוסחה במילים או במחשבות.
מהות התהליך היא להפוך את הידע מובלע והלא נגיש לידע מפורש ומודע ולגבש ממנו גרעין למודל שניתן לעבוד איתו וללמד אותו.
בתחילת הקורס כל משתתף בוחר נושא ושדה ידיעה שהוא רוצה להתמקד בו ולחקור אותו.

אני בחרתי להתמקד בהעצמת תהליכי התהוות מיטיבים בארגונים.

חמש המילים המחזיקות את הנושא שלי התדייקו תוך כדי תנועה ולכל אחת מהן יש חשיבות ומקום:

"תהליכי התהוות" נוגעים בשינויים המתמידים והבלתי פוסקים שכולנו עוברים וחווים כל הזמן.
ארגון הוא רשת מורכבת בעלת חיבוריות עצומה והשפעה מתמשכת על חבריה ומרכיביה.
התהוות בשונה מ"התפתחות" מדגישה את העובדה ששינויים כוללים גם התפתחות וגם נסיגה, גם הצטרפות וגם פרידה, גם חיבורים וגם פירוקים.

הבחירה במילה "העצמה" נועדה לחדד את העובדה שבמצבים מסוימים את תהליכי ההתהוות ניתן ליזום או להניע, אך במקרים רבים הם מתרחשים מעצמם, וחשוב לתת להם מקום, לאפשר להם לנוע ולייצר סביבה שמגדילה את הסיכוי שהם יתרחשו.

השימוש במילה "מיטיבים" נועד להצביע על כך שמהותם של אותם תהליכי התהוות היא לשרת את הארגון ואת האנשים העובדים בו ואיתו. תהליכים מיטיבים הם תהליכים בריאים, התורמים לרווחתו של הארגון ואנשיו, כאלו שהם בעד חיים מאוזנים ובריאים.

השדה שבו בחרתי להתמקד הוא השדה הארגוני.
ארגון יכול להיות גדול או קטן, במגזר עסקי, חברתי או ציבורי.
ארגון הוא שם לישות מורכבת שלא תמיד יש הסכמה בנוגע להגדרה שלה או לגבולותיה.
ארגון הוא גם המרחב שבו מתרחשים תהליכי ההתהוות הללו וגם גורם משמעותי המשפיע על התהליכים ומושפע מהם.

בשנים עשר השבועות האחרונים היינו נפגשים וירטואלית מדי יום רביעי אחה"צ למספר שעות ומתקדמים צעד אחד צעד בתהליך הגילוי והיצירה המרתק המבוסס על מודל ה-TAE שפיתח ג'נדלין.

התהליך היה משמעותי מאוד עבורי והשפיע לא מעט על ההתנהלות והתפיסה שלי בתקופה הזו.
זהו אינו תהליך "יבש" שבו לומדים על משהו חיצוני מאתנו אלא תהליך דינמי מרתק (לפעמים מפתיע ומרגש, לפעמים תקוע ומתסכל) של גילוי ויצירה, עם אינטראקציה מתמדת במשולש הכולל אותנו, את הנושא ואת העולם.

במפגשים האחרונים התחיל להתגבש לי גרעין של מודל הבנוי משלושה מרכיבי יסוד.
אחד הדברים שהכי מרגשים אותי בתהליך הגילוי-יצירה הזה (שעדיין בהתהוות) הוא שאני מוצא בו שילוב של ארבעה מאפיינים ייחודיים המשתלבים זה בזה:
1. הוא פשוט להבנה. אני יכול להסביר את הבסיס ואת מרכיבי היסוד שלו בחמש דקות.
2. הוא בעל עומק משמעותי ואינו טריוויאלי. הפשטות אינה השטחה או פישוט יתר של המציאות.
3. מרגע שנחשפים אליו ומכירים אותו ניתן להשתמש בו באופן מיידי בהרבה מאוד מצבים ואינטראקציות.
4. עקרונותיו רלוונטיים וניתנים ליישום בכל סביבות החיים ובכל סוגי הארגונים.

יכול להיות שברמה מסוימת הצלחתי להפוך חלק מהידע המובלע והבלתי נגיש שלי למודע, נגיש ומעשי.

אני לא בטוח עד כמה זה מצליח לעבור במילים הכתובות…עבורי יש כאן משהו מרגש, מרתק ומפעים.

שתי הזמנות לסיום:

1.
בעוד כחודש, ביום ג' ה 22.2.22 (איזה תאריך ! לא יכולתי להתאפק…) אני מתכוון לקיים מפגש זום בן כשעה-שעה וחצי ולהציג את המודל.
אני מכוון לשעות אחה"צ-ערב וטרם קבעתי שעה מדויקת.
אם זה מעניין אותך והיית רוצה להשתתף במפגש או לקבל את ההקלטה, ניתן להירשם בקובץ הבא.
במהלך המפגש אציג את עיקרי המודל תוך הדגמת והמחשת השימוש בו.

2.
תהליך החשיבה מעבר לקצה שעברתי הונחה ע"י שני מנחים מופלאים – דנה גניהר וברוך ברנר.
את דנה פגשתי לראשונה כבר ב-2008 והיא השפיעה עמוקות על חיי כשלמדתי "התמקדות" בהנחייתה.
את ברוך זכיתי לפגוש בחודשים האחרונים.
הקורס הזה הועבר כחלק מהפעילות הענפה שהם מקיימים במכון שלהם "על שפת היש". מומלץ מאוד לבקר באתר ולהתחבר לאחת התוכניות המוצעות.
בפעם הבאה שייפתח תהליך TAE נוסף בהנחיית דנה וברוך, אדאג לשתף בכך כדי שמי שירצה יוכל להצטרף.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

איך שדברים מתפתחים…

השבוע תוך כדי נסיעה לעבודה בחרתי (שלא כהרגלי) להקשיב לפלייליסט שירים בספוטיפיי.
לאחר מספר שירים המוזיקה נקטעה ע"י פרסומת לפודקאסט בשם "הכירו את".
הפודקאסט נשמע לי מסקרן ולאחר הנסיעה חיפשתי אותו ונרשמתי אליו.
לאחר ההרשמה הקדשתי 3-4 דקות לריפרוף על הפרקים השונים ונמשכתי לאחד מהם – "בודהיזם ותורת הקוואנטים".
בחרתי להוריד לעצמי את הפרק, ובבוקר שלאחר מכן תוך כדי נסיעה לחיפה הקשבתי לו.
הפרק היה משמעותי עבורי ויצר בתוכי תנועה מחשבתית חדשה ורעננה שכוללת מספר חידודים ורעיונות. ממש נהניתי להקשיב לד"ר נעמה אושרי הנפלאה ולשיחה המרתקת שלה עם ד"ר יואב בן דב.
בימים האחרונים המלצתי על הפודקאסט ועל הפרק המסוים למספר אנשים שונים.
וכעת, אני בוחר להקדיש לכך את הפוסט הנוכחי שייקרא ע"י כמה אלפי אנשים.

**
ההתרחשות הזו, הדרך שבה דברים מתהווים ומתפתחים מרתקת אותי:
– מה היה קורה אם במקום להקשיב לספוטיפיי באותו יום הייתי מקשיב לרדיו, משוחח בטלפון או מקשיב לפודקאסט?
– מה היה קורה אם הייתי משדרג את חשבון הספוטיפיי שלי ל"פרימיום" (כפי ששקלתי לעשות מספר פעמים בעבר) והפרסומות לא היו קוטעות את המוזיקה?
– מה היה קורה אם "הכירו את" לא היו בוחרים לפרסם בספוטיפיי?
– מה היה קורה אם לא הייתי שם לב לפרסומת על הפודקאסט "הכירו את", או שהיא היתה עוברת לידי ולא הייתי עוצר לחפש את הפודקאסט לאחר הנסיעה?
– מה היה קורה אם הייתי מוצא את הפודקאסט לאחר הנסיעה אך בוחר שלא להתחבר אליו?
– מה היה קורה אם הייתי מתחבר אליו, אך מוריד פרק אחר בנושא אחר ולא את הפרק המסוים שהקשבתי לו?
– מה היה קורה אם בזמן ההקשבה לפודקאסט מוחי היה טרוד בדברים אחרים או שהייתי מקבל שיחת טלפון שהיתה קוטעת את ההקשבה?
– מה היה קורה אם לא הייתי מתחבר לפרק המסוים הזה (כפי שקורה לפעמים), או שלא הייתי ממליץ עליו למספר חברים?
– מה ההשפעה של כתיבה על הפודקאסט "הכירו את" בפוסט המסוים הזה? לאן זה יתגלגל ומי יפגוש את זה?
– איך דברים היו מתפתחים אם הפודקאסט הזה לא היה נוצר, או שהפרק המסוים שמשך אותי לא היה נוצר?

**
נקודה מרכזית שריתקה אותי בפרק שהקשבתי לו נגעה בקשר שבין סיבתיות לאקראיות, ולמשקל של כל אחת מהן על חיינו.
הפוסט הנוכחי מתמקד באירועון מקומי אחד (הקשבה לפרק מסוים בפודקאסט מסוים) ובניסיון להבין ולראות חלק מהנסיבות ומרצף האירועים שהובילו אליו, כמו גם חלק מהפעולות וההשפעות שנוצרו בעקבותיו.
האירועון הזה הוא רק אחד מתוך אלפי התרחשויות, מפגשים ואינטראקציות שחוויתי במהלך אותו יום.
וכל אותן אלפי התרחשויות הן רק במהלך יום מסוים אחד.

לבחירות "גדולות" בנקודות זמן מסוימות יכולה להיות השפעה ישירה, מיידית ועצומה על חיינו, כמו למשל: האם לבחור בטיפול רפואי כזה או אחר? האם להגיד "כן" או "לא" להצעת הנישואים? האם להישאר או לעזוב את מקום העבודה?
חוסר תשומת לב רגעית על הכביש יכולה להיות ההבדל שבין חיים ומוות.

ועם זאת, השפעה או מושפעות אינסופית לא חייבת להיות "דרמטית" – מרבית הבחירות או האירועים שאנו חווים אינם עניינים של חיים ומוות, ואינם מובילים להסתעפויות שניתן להצביע עליהן בצורה ישירה כמשנות חיים. 

בחודשים האחרונים מהדהדת בי תחושה חזקה של היותי חלק מרשת אינסופית של קשרים וחיבורים שבכל רגע נתון מושפעת מאינספור גורמים ומשפיעה על אינספור אנשים ומצבים.

"משעמם לי" הוא משהו שכבר מזמן לא חוויתי.
בכל נקודת זמן, לכל מקום שאני מפנה את תשומת ליבי, אני פתאום רואה ומרגיש עוד ועוד תנודות-קוּרִים-הקשרים המחברים בינינו ומשפיעים עלינו.

יש בזה משהו מרגש, מרתק ובעיקר מעורר ענווה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

המרחק הנכון מבעיותיך

יש תחושה שהרבה קורה עכשיו…
משהו מרגיש מאוד דינמי בימים הללו. 
אני שם לב לתחושה משולבת של תנועה פנימית בתוכי לצד תנועה חיצונית במסגרות ובמערכות השונות שאני חלק מהן.
הרבה חלקים זזים במקביל בימים הללו.
נראה שמשהו מתהווה, משתנה, מתארגן מחדש.
עוד לא ברור לאן זה הולך, מתי ואיך זה יתייצב.

הדחף במצבים הללו הוא לנסות להבין.
לעשות סדר. 
לייצר ודאות.
ליצור בהירות. 
לא בטוח שאפשר.
אולי "זה" צריך עוד קצת זמן…

יכול להיות שחלק מהעניין עכשיו, הוא להסכים לשהות קצת עם חוסר הוודאות והעמימות,
להקשיב פנימה, להתבונן החוצה, להסתקרן לגבי מה שעולה, לתת לדברים להבשיל…

היום יש לי פחות מילים משלי ויותר ציטוטים של אחרים.

אני מקווה שתאהבו ושהם יהיו משמעותיים עבורכם, כפי שהם משמעותיים עבורי.
כל הציטוטים לקוחים מעולם ה-"התמקדות", גישה אשר פותחה ע"י ד"ר יוג'ין ג'נדלין.

"גופך נוטה תמיד לכיוון של הרגשה טובה יותר. 
הוא מערכת מורכבת החפצה חיים. 
תכופות אנו מרגישים שהכל כה לקוי, עד שאנו מקבלים את הרגשות הרעים הללו כמצב בסיסי נתון. ולא היא. 
ההרגשה הרעה היא ידיעת הגוף הדוחף לעבר הטוב. 
כל הרגשה רעה היא אנרגיה פוטנציאלית לקראת דרך קיום נכונה יותר, 
אם מעניקים לה את המרחב הדרוש לה כדי לנוע לקראת תיקונה."

**
"הגוף הוא מערכת מופלאה בטבע וביקום.
תחושתו ההוליסטית לגבי מה שהינו 'בעד החיים', ומה שאינו כזה, 
מקיפה הרבה יותר ממה שמחשבה או רגש יכולים להכיל."

**
מציאת המרחק הנכון מבעיותיך

"אינך רוצה ליפול אל תוך בעיותיך, לשקוע בהן, להפוך להיות הן.
מצד שני, אינך רוצה לברוח מהן, להתעלם מהן, להדחיק אותן.
הגישות הללו, בדרך כלל אינן מניבות תוצאות חיוביות.

קיימת דרך שלישית, מועילה בהרבה.
זוהי הפעולה הפנימית של יצירת מרחק בינך לבין מה שמטריד אותך,
תוך כדי שאתה עדיין מותיר אותה לפניך.
אינך נכנס אל הבעיות.
אתה עומד במרחק קצר מהן – 
רחוק דיו כדי להפסיק את התחושה שהן מוחצות אותך, אך קרוב דיו כדי שתוכל להרגיש אותן. "

~ מתוך "התמקדות" מאת יוג'ין ג'נדלין

**
"מה שאנו מבטלים ואיננו מרגישים נשאר אותו הדבר.
כאשר אנו מרגישים, הוא משתנה.
מרבית האנשים אינם יודעים זאת.
הם חושבים שעל ידי כך שלא ירשו לתחושות שליליות לעלות בהם הם יהיו אנשים טובים יותר.
היפוכו של דבר, זה גורם לכך שאותם רגשות יישארו במצב סטטי, שנה אחר שנה.
כמה דקות של תחושת הדברים בגופכם מאפשרת להם להשתנות.
אם יש בכם משהו רע או חולה או לא יציב, הניחו לו להיות כזה בתוככם ונישמו.
זוהי הדרך היחידה שבה הוא יוכל להתפתח ולהשתנות על-פי צרכיו."

**
יצירת מערכת יחסים עם רגשותינו

"ההתמקדות מלמדת אותנו שהשינוי בא בקלות רבה יותר כשאנו יוצרים מערכת יחסים עם רגשותינו.
ואי-אפשר לקיים מערכת יחסים עם משהו כשאתם שקועים בו עד צווארכם !

חישבו על הרגשות שלכם כעל אגם גדול.
הבחירה בידיכם: אתם יכולים לקפוץ אל תוך האגם ואתם יכולים לשבת על הגדה ולצפות בו.
ההתמקדות עובדת בצורה הטובה ביותר כשאתם "יושבים ליד" מה שאתם מרגישים במקום לקפוץ לתוכו.

כשאתם יוצרים קשר עם מה שנמצא שם, אתם יכולים להקשיב לו טוב יותר.
הוא יכול לספר לכם את הסיפור שלו.
אם אתם בתוכו, אין מי שישמע את הסיפור.
מערכת יחסים פנימית זו היא הדרך להעניק לעצמכם את הנוכחות המרפאת שהנה רבת עוצמה ויעילה כל-כך.

אם אתם מוצאים את עצמכם אומרים 'אני עצוב', נסו לשנות זאת ולומר 'יש בי חלק שעצוב' או 'יש לי תחושה של עצב' או 'אני מודע למשהו שמרגיש עצוב'.
וכך תחושת העצב הופכת למשהו שאתם יכולים להיות איתו במקום למשהו שמשתלט עליכם מכיון שזה רק חלק מכם, לא כולכם."

~ מתוך "כוחה של התמקדות" מאת אן וייזר קורנל

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

14 מחשבות על שינוי ארגוני

14 מחשבות על שינוי ארגוני

1.
פורמט סטנדרטי של שינוי ארגוני:

מנהל נוכחי עוזב תפקיד, מנהל חדש נכנס לתפקיד.
ארגון קיים נסגר או משתנה, ארגון חדש מוקם.

**
2.
ברמת המאקרו, בפרספקטיבה רחבה, שינויים מהסוג הזה מתרחשים כל הזמן.
אין פה שום דבר מרגש או יוצא דופן.

ברמת המיקרו, בפרספקיבה אישית,
השינוי משמעותי עבור המנהלים שעוזבים, המנהלים שמקודמים, העובדים שמושפעים.

**
3.
הבחירה במנהל מסוים נובעת ממחשבה של מקבלת ההחלטה,
שבמצב הנוכחי, המנהל הזה הוא האפשרות המועדפת.

ייתכן שאם מקבלת ההחלטה היתה אחרת, או אם היו אפשרויות נוספות, הבחירה היתה שונה.

**
4.
הבחירה במנהל מסוים מושפעת במידה רבה מפעולותיו ומעשיו של אותו מנהל שנבחר.
היא פרי פעולותיו, הישגיו, מעשיו, השקעתו, מערכות היחסים שלו והתנהלותו בעבר.

בחירה מסוימת ברגע נתון יכולה להיות פרי של דרך רבת שנים אשר התפתחה בהדרגה ובהתמדה.

**
5.
המקום הנוכחי שאנו נמצאים בו וההישגים שהשגנו לאורך הדרך,
הם תמיד תוצר של אינספור פעולות ואנשים הארוגים ברשת חיינו.

הבחירה במנהל מסוים היא תמיד בחירה ברשת האינסופית שהוא חלק ממנה.

**
6.
מהמקום שאנו נמצאים בו ומנקודת המבט הנוכחית, איננו יכולים לצפות כיצד דברים יתפתחו.
החיים תמיד מורכבים יותר מיכולת התפיסה שלנו ברגע נתון.

שינוי מהווה שער כניסה לדרך חדשה של אירועים, חוויות והתנסויות.

**
7.
בנקודות זמן מסוימות חשוב לעצור.
לחגוג את ההישג, לשמוח ולהכיר תודה, להתרגש מהשינוי, להנות מהרגע.

**
8.
לצד החגיגה, השמחה, הכרת התודה וההתרגשות,
נוכחים גם דברים נוספים כגון הלחץ להצליח, החשש מהעתיד והעצב על משהו שאהבנו ואולי ישתנה עכשיו.

חיים מלאים. גם וגם.

**
9.
שינוי ארגוני-חיצוני מוביל להתארגנות חדשה בהיבטים שונים:
הרכבי הקבוצות, תהליכים ונהלים, מערך הכוחות הניהוליים ועוד.

תקופת המעבר שבה מתרחש השינוי מתאפיינת בחוסר וודאות ובאי–יציבות.

**
10.
התארגנות חיצונית משפיעה על התארגנות פנימית.
כשהעולם החיצוני משתנה, עולמות פנימיים משתנים ומתארגנים מחדש.

תקופת המעבר שבה מתרחשת התארגנות פנימית מחדש מתאפיינת בחוסר וודאות ובאי–יציבות פנימית.

**
11.
כמו כל שינוי אחר, גם השינוי הזה הוא זמני.
הוא יחזיק מעמד חודשיים, או שנתיים, או פרק זמן אחר.

מתישהו תצא הודעה ארגונית נוספת שתכריז על השינוי הבא.

**
12.
שינויים ארגוניים מתרחשים בכל יום, ולא רק ביום שבו נשלחת הודעה רשמית.

משפט קצר שמישהו בוחר לומר או להימנע מלומר,
פעולה זעירה שמישהי בוחרת לעשות או לעצור,
הם דוגמאות לשינוי יומיומי שלא מוכרז בהודעה ארגונית.

אנחנו בהתהוות מתמדת.
שינוי, צמיחה וקמילה נוכחים בכל יום מימי חיינו.

**
13.
מדד אפשרי להצלחה בחיים :

– כמה אנשים ישמחו בשבילנו אם נקבל את התפקיד?
– כמה אנשים יהיו עצובים אם נעזוב?
– כמה אנשים יתגעגעו אלינו כשלא נהיה פה?

**
14.
שינוי ארגוני שאנו מושפעים ממנו, גדול ככל שיהיה,
מהווה רק מרכיב אחד במארג חיינו.

– איך השינוי הזה משפיע על חיינו וחיי משפחתנו?
– איך היינו רוצים שהוא ישפיע?
– איך לא היינו רוצים שהוא ישפיע?
– מה אנו מתכוונים לעשות בנוגע לזה?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ככה זה…

עד לפני מספר שנים,
קצין מבצעים של אחת היחידות הכי מפוארות בצבא.
כוח, סמכות, השפעה, משמעות, אקשן ואנדרנלין אינסופיים.
 
**
עד לפני מספר ימים,
חולה במחלה קשה.
נלחם על חייו.
 
**
היום,
נשימה אחרונה.
יהי זכרו ברוך.
 
**
תזכורת:
 
כל מה שמגיע עובר.
כל מי שעולה יורד.
כל מה שמתחיל נגמר.
כל מי שנולד נפטר.
 
ככה זה.
 
**
היום אנחנו כאן.
מחר במקום אחר.
 
חיים עכשיו.
 
חיים מלאים. היום.

רפלקציה על תריסר שנים

מספר מיוחד 48.
מתחלק ב-2, 3, 4, 6, 8, 12, 16, 24.
מתחלק בהרבה מספרים ואינו מתחלק ב-5 וב-10.
מספר "אמיתי" באמצע החיים, לא מספר עגול ש"מצטלם יפה".
אינטגרטיבי.
מלא ומחובר.
לא מהוקצע.

השבוע חגגתי את יום הולדתי ה-48.
יום הולדת 48 הוא יום שבו אני מסיים ארבעה תריסרי שנים על הכדור הזה.
ומתחיל את התריסר החמישי.

**
רפלקציה על המקום שהייתי בו לפני 12 שנים, בדיוק בתחילת התריסר הרביעי שלי, 17.2.08:

משפחה:
– מאיה ואני נשואים כעשר שנים. שחר ותמר בנות שמונה ושש, לומדות בכיתה ב' ובגן חובה.
– רועי עדיין לא אתנו, צפוי להיוולד בעוד כארבעה חודשים.
– אנו גרים בדירה שלנו ברחוב מענית בכפר-סבא. בעוד מספר שנים נעבור לבית שאנו גרים בו כיום. 
– אבי בחיים. בעוד כשנה וחצי יתגלה אצלו סרטן והוא ילך לעולמו בפברואר 2010 לאחר התמודדות בת מספר חודשים.
– אבירם ואיתי, בני דודי, עדיין כאן. בעוד מספר חודשים נחגוג ביחד אצל הורי את ראש השנה. כשבועיים לאחר מכן תתרחש תאונת המטוס הקטלנית שבה ימצאו את מותם.
– בעוד כעשר שנים (פברואר 2018) יתגלה סרטן אצל אמי. ניכנס לתקופה אינטנסיבית ומאתגרת בת כשנה וחצי של טיפולים וניתוחים. לשמחתי אמי עדיין כאן אתנו כיום (פברואר 2020), במקום יציב יותר, מטופלת, מתמודדת.

**
לימודים והתפתחות אישית:
– בפברואר 2008 אני מכיר את מודל Human Dynamics מזה כארבע שנים. לתקשורת מקרבת נחשפתי לפני כשנתיים-שלוש בזכות מירי שפירא היקרה. גם תקשורת מקרבת וגם Human Dynamics משמעותיים מאוד בחיי. כבר אז וגם היום.
– לפני מספר חודשים חזרתי מסמינר תקשורת מקרבת בן 4 ימים באוהיו, שם פגשתי לראשונה את סילביה הסקביץ' (צפוי להתפתח בינינו קשר חברי ויהיו לנו מספר מפגשים נוספים בהמשך). לפני כשנה חזרתי מסמינר אינטנסיבי בן כשבועיים בניו-מקסיקו שבו זכיתי לפגוש את מרשל רוזנברג (יוצר התקשורת המקרבת), מנחים נוספים ועשרות משתתפים מכל העולם. שנת 2007 שזה עתה הסתיימה מהווה שנה טרנספורמטיבית עבורי בכל מה שקשור לתקשורת מקרבת ולאינטגרציה שלה לחיי.
– בנקודת הזמן הזו אני באמצע לימודי הרייקי שלי. צפוי לסיים בעוד כשלושה חודשים בסמוך ללידתו של רועי. הרייקי ישפיע עלי ועל חיי משפחתי וישמש אותי הרבה בשנים הקרובות, בין היתר במצב חירום אינטנסיבי ומאתגר במיוחד. 
– טרם נחשפתי לגישת ה-"התמקדות" ולדנה גניהר (מורתי הראשונה להתמקדות). טרם פגשתי את יהודית פירסט שתהיה שותפתי להתמקדויות שבועיות במשך שנים. עולם חדש ומופלא שישפיע רבות על חיי צפוי להיפתח בפני באוקטובר 2008, בעוד כחצי שנה.
– גם את לימודי הקונסטלציה (ישי גסטר), התקשור (דורית יעקובי) והפסיכולוגיה ביהדות (יאיר כספי) טרם פגשתי. 
– טרם נחשפתי לבודהיזם, שצפוי להיכנס לחיי בהדרגה ובעקביות בעוד מספר שנים, ולהשפיע עלי באופן עמוק ומשמעותי.
– מזה מספר שנים אני חשוף לעבודתם ולספריהם של סטיבן קובי וטוני רובינס המשפיעים על חיי. 
– טרם נחשפתי לסת' גודין וטיך נהאת האן, מורים וסופרים שיהפכו להיות משמעותיים מאוד בחיי.
– כל עולם הפודקאסטים וספרי השמע של audible עדיין לא כאן עבורי. מדי פעם אני צורב לעצמי דיסקים ממקורות שונים ומאזין להם במהלך נסיעות.

**
עבודה:
– בפברואר 2008 אני עובד באינטל במשרה מלאה. מנהל קבוצות מערכות מידע מקומיות וגלובליות מזה מספר שנים.
– אני אחראי על תחום רוחבי של "פרויקטי אנשים" במחלקת IT ישראל ומוביל מספר פעילויות המשפיעות על כמה מאות עובדים.
– אני כבר מדריך מוכר באינטל ישראל ומעביר מספר קורסים בנושאי תקשורת בינאישית, פיתוח קריירה והתפתחות אישית.
– אני בקשרים חבריים עם איתי, מוטי, מרב ומספר אנשים נוספים העובדים בארגון מקביל לשלי. עוזר להם פה ושם "בהתנדבות". טרם הצטרפתי לארגון שלהם שלימים ייקרא Advanced Analytics ויהפוך להיות ארגון בינה-מלאכותית מוביל באינטל העולמית.
– בשלב זה טרם ביצעתי את שינוי הקריירה ואת המעבר מניהול קבוצות טכנולוגיות למיקוד בתחומי אנשים, מערכות יחסים, פיתוח מנהלים ותרבות ארגונית. 
– טרם פגשתי חלק גדול מהאנשים שאני עובד איתם בצורה הדוקה בשנים האחרונות, אנשים שחלקם יהפכו להיות שותפים מדהימים לדרך, חברים קרובים (הרבה מעבר לעבודה…) ואנשים שכיום אני מתקשה לדמיין את חיי בלעדיהם.
– בפברואר 2008 הבלוג שלי "תקשורת מקרבת לחיים מלאים" עדיין לא קיים (יעלה לאוויר לראשונה רק ב-2012). בשנים שלאחר עלייתו, אכתוב אלפי פוסטים, בתדירות יומית או שבועית שייקראו על ידי אנשים רבים.
– הפעילות העסקית הנוספת שלי (לצד עבודתי באינטל) עדיין לא קיימת. טרם העברתי הרצאות או הנחיתי סדנאות מחוץ לאינטל.

**
חברים וקהילה:
– חברים קרובים מסוימים שאני בקשר איתם גם היום (פברואר 2020) כבר בחיי. 
– יחסים הדוקים עם מספר חברים בפברואר 2008 עתידים להתרופף, חלקם להינתק. 
– חברים מסוימים, חלקם מהקרובים ביותר כיום (2020) טרם נכנסו לחיי בנקודת הזמן הזו. אין לי מושג שהם בעולם…אני צפוי לפגוש אותם בשנים הקרובות…
– ויש את אלו שבמהלך תריסר השנים הקרובות יספיקו להיכנס לתקופה משמעותית ולצאת…
– ההצטרפות לרשת מעוז תתרחש בעוד כשנה וחצי עם הקמת הארגון שאזכה להיות בן המחזור הראשון שלו. בזכות ארגון זה אפגוש אנשים רבים (חלקם יהפכו להיות ממעגל חבריי הקרובים ביותר) ואיחשף לתכנים ותהליכים מעוררי השראה ומשמעותיים. 
– במילואים אני עדיין מפקד צוות של כמה עשרות לוחמים. לפני כשנה וחצי (קיץ 2006) צוותי ואני לקחנו חלק פעיל במלחמת "לבנון השנייה".
– פרויקט התנדבותי משמעותי בן מספר שנים של תקשורת מקרבת בבית הספר היסודי סורקיס בכפר סבא טרם החל.

**
אז והיום…
איזו דרך וכמה התפתחויות.
כל כך הרבה קרה, התהווה והשתנה במהלך תריסר השנים הללו.

סקרנות וענווה.
אין לנו מושג…
כשאנו עומדים בפתחה של תקופה אין לנו סיכוי לדעת כיצד היא תתפתח. 
הכול יכול להשתנות ולקבל כל-כך הרבה תפניות.
אנשים ונושאים כל-כך משמעותיים שבחיי כיום, לא היו שם לפני 12 שנים.
אני מסיים השבוע את התריסר הרביעי ומתחיל את התריסר החמישי. 
מי יודע מה איך הוא יתפתח…

כבוד וחמלה.
לאנשים הצועדים אתי ולצדי.
לאתגרים שאנשים (…אני ביניהם…) חווים ומתמודדים איתם. 
למורכבות החיים ולמלאות שלהם. 
לגם וגם שמגיע בעסקת החבילה שלנו כאן.
לארעיות שלנו במקום הזה.
לדרך המופלאה שבה החיים מתהווים, מתפתחים ומשתנים בכל רגע ורגע.

Inter-Being
את המושג הזה למדתי מטיך נהאת האן.
אין לנו קיום עצמאי.
אנחנו מחוברים, משפיעים ומושפעים, משתנים ומתהווים ביחד.
מוגדרים על ידי מערכות היחסים ההדדיות ויחסי הגומלין שלנו עם הסובבים אותנו.
אנשי שבט הזולו נוהגים לומר: "Umuntu Ngumuntu Nagabantu".
בתרגום חופשי: "אדם הוא אדם בגלל/בזכות אנשים אחרים".

הכרת תודה.
על דרך. 
על התפתחות. 
על מורים. 
על חברים.
על מתנות שקיבלתי ושהתברכתי בהן.
על מסע מרתק.
על חיים מלאים.
על חגיגות ואבל.
על דברים שאינם מובנים מאליהם.

מעניין איך זה ממשיך מכאן…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

המשכיות

בזכות התזכורת לחדש את רישיון הנשק, כפשפשתי במגירה, מצאתי פתקון עם מיקום המצבות של סביי וסבותיי שנפטרו לפני כשלושים שנים.

בזכות התקלה במאזדה בחרתי ליסוע אתמול לעבודה (יום ראשון אחרי חופשה בת חודשיים שבדיוק הסתיימה) עם הרכבת.

בזכות הנסיעה ברכבת, מצאתי עצמי עובר דרך בית העלמין הסמוך לתחנה ל"ביקור משפחתי" שבו גיליתי (או נזכרתי) שאני (רונן משה) קרוי על שם אביה של סבתי.

בזכות "הביקור המשפחתי" ראיתי את האבנים הללו על מצבה סמוכה: "הכול נגמר", "כל דבר טוב וכל דבר רע נגמר בסוף".

ואולי אין דבר כזה "טוב" או "רע". אולי "טוב" ו"רע" הן רק תפיסות מציאות חד מימדיות שאנו מלבישים על מצבים, אירועים ואנשים. כמו למשל תקלות מנוע, מחלות, חופשות ועבודות. "הלאה, מעבר לטוב ולרע, ישנו שדה. אפגוש אותך שם" {ג'לאל א־דין רוּמי}

ואולי שום דבר לא נגמר. ואולי אין דבר כזה "סוף" או "התחלה". של חופשה, של מחלה, של חיים…אולי הכול רק ממשיך, מתהווה ומשתנה…

כשם שאחי ואני המשכיות של הורי סביי וסבותיי שאותם לא היכרנו…
כשם שהביקור בבית העלמין הוא המשכיות של הנסיעה ברכבת ושל הפתקון שבמגירה שהם המשכיות של התקלה במאזדה ושל התזכורת לחידוש רישיון הנשק…

כשם שאחד מזרעי הפוסט הזה הוא שתי אבנים שהונחו לזכרם של אנשים שאיני מכיר על ידי אנשים שאינני מכיר…

חיים מלאים. היום.