קטגוריה: כללי

למרבה האירוניה, ואולי כתוצר מכוון של תהליך מחושב, עקבי ומתמשך,
תודעת חסר ( Scarcity) מחוברת לתרבות של "זה לא מספיק, צריך עוד"
וגם לתרבות של "עדיף יותר כדי שלא יחסר",
בעוד שתודעת שפע ( Abundance ) מחוברת לתרבות של "מספיקיזם".

**
בתודעת חסר אנו עושים הרבה וקונים הרבה מחשש שמה שיש אינו מספיק.

בין היתר אנו מנסים למלא צרכים חשובים,
בעזרת יותר ממה בשליטתנו (כסף, מעשים, מילים),
למרות שייתכן שבחלק גדול מהמקרים,
אותו "יותר", אינו תורם ואולי אף פוגע באותם צרכים חשובים.

**
חופשה משפחתית ביולי-אוגוסט באילת תעלה "רק" כמה אלפי שקלים ליממה.
במלונות מסוימים, אפילו ללא ארוחת בוקר.
בכדי שלא יחסר, אפשר לשדרג את החדר תמורת כמה מאות שקלים לכזה עם נוף לבריכה,
או לצרף לשמו את התואר המפתה "דה-לוקס", "סוויטה" או "פרימיום".

בתודעת חסר כדאי לעשות את זה, שהרי:
"זה המפתח לחוויה משפחתית שתייצר זיכרונות
ותתרום למערכות היחסים ולהידוק הקשר בין בני המשפחה.
ומכיוון שזה לא קורה כל יום, אם כבר יוצאים ונהנים,
עדיף לעשות את זה 'כמו שצריך' ולא לחסוך."

על פי אותה תודעת חסר, יש חשש שאם לא נשדרג
"החוויה לא תהיה שלמה או מספיקה,
וכל השקעת הזמן, הכסף וימי החופש שלנו תהיה לשווא".

**
כנ"ל בנושא החתונה,
הבית,
הרכב,
המכשיר החשמלי,
המכשיר הסלולרי,
כמות האוכל באירוע,
כמות האוכל שעל השולחן,
גודל ההזמנה בבית הקפה,
הבגדים,
השדרוגים,
ועוד, ועוד, ועוד…

חיים מלאים. היום.

" מעצבן אותי כשאנשים מדברים בסימני קריאה !!! "

"משגע אותי שאת כל הזמן עושה הכללות על כל דבר…"

" אתה טועה ! החיים הם ממש לא רק שחור ולבן. "

**
קצת יותר מודעות.
קצת יותר דוגמא אישית.

חיים מלאים. היום.

"למרבה הצער, את מרבית המכשולים שחותרים תחת קיום האושר והשמחה אנחנו יוצרים במו ידינו.
לעתים קרובות זו תוצאה של נטייה לחשיבה שלילית, בגלל תגובה רגשית
או מתוך חוסר היכולת להעריך ולנצל נכון את המשאבים הטבעיים הקיימים בתוכנו.
איננו יכולים לשלוט במידת הסבל הנגרם ע"י אסון טבע,
אבל אנחנו בהחלט יכולים לשלוט במידת הסבל שנגרם מאסונות יומיומיים.

אנחנו יוצרים את מרבית הסבל שלנו,
ולכן הגיוני להסיק שגם היכולת ליצור אושר רב וגדול יותר נתונה בידינו.
זה תלוי רק בגישותינו, בזווית הראייה ובתגובות שלנו למצבים וליחסים עם אחרים.
ככל שהדברים נוגעים לאושר אישי, אנחנו כיחידים יכולים לעשות הרבה מאוד."

~ הדלאי למה, ציטוט מתוך "ספר האושר", ספר שנכתב ע"י דאגלס אברמס,
המבוסס על מפגש בן שבוע של הדלאי למה והארכיבישוף דזמונד טוטו.

חיים מלאים. היום.

ט. חגגה יום הולדת עגול לפני מספר שבועות.
כזה שמעורר מחשבות ותהיות.
השבוע כשנפגשנו היא שיתפה אותי בשאלות שמלוות אותה לאחרונה:
"זהו…? זה כל מה שיש….?
זה כל הסיפור הגדול שנקרא חיים.. ?"

התשובה שלי היא שאולי.
כנראה שזה הכול.
ו"זה", זה מה שאנחנו מחליטים.
המשמעות שאנו בוחרים.
קו הוא לא יותר מאוסף של נקודות.
אולי חיים הם לא יותר מאוסף של רגעים.

**
הסדנה אתמול תוכננה להתחיל בשעה 11:00.
למעט משתתפת אחת שהקדימה בשתי דקות,
ראשוני המשתתפים התחילו לזרום בנינוחות בשעה 11:10.
בשעה 11:25 החדר היה עדיין חצי ריק,
כשחלק מהמשתתפים מדברים להם להנאתם בחוץ.
אחראית הקבוצה ביקשה שאתחיל.
יצאתי החוצה והודעתי למשתתפים שאני מתחיל עכשיו.

"אני עדיין מתלבט", אמר לי בחיוך אחד הלא-משתתפים-בינתיים, "….כדאי לי?"
"בחירה שלך, " עניתי, "רק תחליט בשניות הקרובות,
כי ברגע שאסגור את הדלת אני מבקש לא להיכנס עד ההפסקה הבאה,
כדי לא לפגוע במהלך הסדנה."

הדבר הכי קל בעולם זה להפוך אותו ואותם ל"אויבים" שלי,
לתת לשיפוטים ולפרשנויות שלי לנהל אותי ולהשפיע על כל מהלך הסדנה.

כשהתחלנו, דקה לאחר מכן, שיתפתי אותם במה שחי בתוכי כרגע.
גם כדי שיכירו וגם כדי להגביר את הנוכחות שלי.

זה עשה את העבודה ויצר את החיבור.
היתה סדנה מרגשת, מהנה, משמעותית.

לשמחתי, וגם לשמחתו (כך הוא שיתף אותי בסוף המפגש),
המתלבט בחר להיכנס. 

באותו רגע הצליח לי.
לא תמיד מצליח לי.

**
בפעם הראשונה שמגיעים ל"שבעה",
לא כל-כך יודעים איך זה יהיה.
מדמיינים את כולם בוכים ועצובים כל הזמן.
אחרי ש"צוברים ניסיון" כבר יודעים,
שלצד הכאב והעצב, פוגשים בשבעה גם צחוקים, סיפורים וכיף של ביחד.
זה חלק מהעניין.

כשח. התקשרה אלי לפני מספר שבועות,
היא סיפרה לי שהיא רכזת קבוצה של נפגעי פעולות טרור,
של גברים ונשים שהוריהם נרצחו בפיגועים.
"זו הסיירת של נפגעי הטרור…", היא הוסיפה,
"מה שמשותף לחברות וחברי הקבוצה,
זה שהם איבדו את שני הוריהם."

בדומה ל"שבעה" ראשונה,
לפני שפגשתי אותם לא כל-כך ידעתי איך זה יהיה.
ומעבר לכך, מה כבר יש לי לתת להם..???
הרי אני אפילו לא מתחיל להבין את מה שהם עברו ועוברים.
האם אני "יכול" לבוא אליהם עם "חומרים רגילים" של תקשורת והקשבה..??

בדומה ל"שבעה",
היו במפגש גם הרבה רגעים של צחוקים. והומור. וכיף. והתרגשות.
פגשתי אנשים "רגילים" ששואלים שאלות ורוצים ללמוד.
שחווים אתגרים "רגילים" עם הילדים, בני/בנות הזוג ובעבודה.
אנשים "רגילים" שמעסיק אותם מה שמעסיק אנשים "רגילים" אחרים.
אנשים "רגילים" שסוחבים שק מיוחד וגדול של כאב.

את רגעי המפגש הזה אני רוצה לזכור.
את הכרת התודה על הזכות להיות איתם במשך מספר שעות,
את האפשרות להעניק משהו שאולי יהיה בעל ערך עבורם ועבור המסע שלהם.
וגם לזכור, שוב ושוב ושוב, כמה אני עשיר ובר-מזל.

כנראה שבגלל "הסיפור" שלהם,
היה לי קל יותר לא לכעוס או לשפוט,
כשב 11:25 המפגש עדיין לא התחיל.

**
סבא שאול נפטר אתמול,
אחרי שבועות קשים של דעיכה, סבל וכאבים.

שמעתי עליו הרבה ולא זכיתי להכיר אותו באופן אישי.
לשמחתי, אני עובד צמוד עם נכדתו בשנים האחרונות.
סבא שאול זכה בקשר יוצא דופן עם נכדה יוצאת דופן
שזכתה בקשר יוצא דופן עם סבא יוצא דופן.
אני מאחל לעצמי שלנכדים שלי ולי,
יהיה קשר כמו שהיה לסבא שאול ולנכדה שלו.

השיחות עם ג., נכדתו של סבא שאול,
הם מהרגעים שאני רוצה לזכור השבוע:
החיים המלאים והמעברים החדים
שבין גסיסה ואו-טו-טו פרידה
לבין ארוחת "טעימות" והכנות לחתונה.
בין עצב, קושי ובכי,
לבין הכרת תודה, צחוק ושמחה.

**
השבוע, הסתיימה שנת הלימודים בבתי הספר העל-יסודיים.
מורה של אחת מבנותיי בחר לשלוח לה הודעת פרידה אישית,
תוך התייחסות לאירוע מסוים שהיא חוותה בבית-הספר לפני מספר חודשים.
כשהיא הקריאה לי את המילים שהוא כתב לה, נקוו דמעות של התרגשות בעיני.
למתנה שהוא העניק לה במילים הללו, בכמה דקות של כתיבה,
אין מחיר ויש ערך עצום.

הוא בחר לכתוב, למרות שהוא לא היה חייב.
הוא זכר, למרות שזה קרה מזמן.
הוא חשב עליה והיה לו חשוב "לסגור" כמו שצריך.

רגעים שבהם אנחנו רואים מישהו או שמישהו רואה אותנו,
הם רגעים של חיים.

**
ביום שני השבוע, פגשתי קבוצה של רופאים ואחיות, באחד מבתי החולים בארץ.
מנהל המחלקה רצה להתמקד בתקשורת שבין הצוות הרפואי לצוות הסיעודי,
בשיפור עבודת הצוות המשותפת ובהפחתת הקונפליקטים.

כשעה בתוך הסדנה, ביקש אחד הרופאים את זכות הדיבור:
"הסדנה תיאורטית ולא רלוונטית, הדוגמאות שטוחות מדי ולא מתאימות,
ועבודת ההכנה שלך לא מספקת", הוא ירה לכיווני בנוכחות כולם.

האירוע הזה והצורה שבה הוא התפתח, נכנס לרשימת הרגעים שאני רוצה לזכור.

כתבתי על כך השבוע באחד הפוסטים היומיים.

אני רוצה לזכור את המהירות והקלות שבה כמעט הפכתי את אותו רופא לאויב שלי.
אני רוצה לזכור את הנוכחות שהצלחתי להיות בה כשזה קרה.
הפעם הצלחתי… לא תמיד זה מצליח לי …
אני רוצה לזכור את החגיגה הפרטית שלי מיד לאחר הסדנה עם
צלחת חומוס, שתי פיתות, לימונדה קרה ורוח נעימה על הפנים.

חיים = אוסף של רגעים

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

להשאיר מאחור
להשאיר את זה מאחור.
היה. עבר. הלאה.
לא להיתקע. לא לסחוב את זה.
לקחת מזה את מה שאפשר ולהמשיך.
להתרכז בדבר החדש שנמצא כאן ועכשיו.
לסגור את זה.

הפגישה של לפני שעה,
הסדנה של אתמול,
שיחת הטלפון שהקפיצה אותי,
האירוע משבוע שעבר,
ההחלטה שכבר התקבלה.

**
להניח בצד
להניח את זה בצד לזמן מה.
להתרכז במשהו האחר שנוכח כרגע,
ואז לחזור ולהמשיך עם זה.
לא לשכוח את זה וגם לא להתעסק בזה עכשיו.
הנושא פתוח ויטופל בהמשך.
להשהות את זה זמנית.

הנושא שעדיין לא פתור ושמתוכנן להיסגר במהלך הערב.
העבודה שטרם עשיתי ושאגיע אליה בהמשך.
התשובות שאמורות להגיע בכל רגע.

**
לשים במרכז
לשים את הנושא החשוב במרכז.
לדבר את מה שמשפיע ולא מדובר.
להפסיק ללכת מסביב.
לפתוח את זה.

המשוב שחשוב לי לתת או לקבל ממך.
הנקודה המשמעותית והמורכבת.
הדבר שמעורר את הקושי.
העניין שאני מחזיק בבטן כבר תקופה.

**
אנרגיה עצומה מתבזבזת
על היתקעות בעבר,
על ניסיון להחזיק הרבה כל הזמן,
על בריחה והימנעות ממה שבאמת חשוב.

חיים מלאים. היום.

עניין, יכולת, רצון, מחויבות –
ארבעה דברים שונים שאנשים נוטים לבלבל ביניהם.

**
המון דברים מעניינים אותנו. המון עניינים מושכים את תשומת ליבנו.
הרבה מאוד דברים אנו יכולים לשנות. להרבה מאוד עניינים אנו יכולים לתרום.
הרבה דברים אנו רוצים לשנות. על הרבה עניינים אנו רוצים להשפיע.
למעט דברים, עניינים ונושאים אנו מחויבים.
מתוך מעט הדברים שאנו מחויבים להם,
מעט מאוד חשובים באמת.
אם בכלל.

**
כשעניין, יכולת ורצון פוגשים מחויבות,
אפשר להתחיל לחגוג.

בגדול.

חיים מלאים. היום.

כשאמרת לי אתמול באמצע המפגש (בחדר מלא ברופאים ובאחיות) ש…

"הסדנה תיאורטית ולא רלוונטית,
הדוגמאות שטוחות מדי ולא מתאימות,
ועבודת ההכנה שלי לא מספקת"

יכולתי לשפוט אותך,
להאשים אותך,
להסביר לך,
לשכנע אותך,
לתקוף,
להתקפל,
להצטדק,
לקפוא,
ולהלקות את עצמי.

**
ויכולתי גם לשמוע את המצוקה שלך.
את האינטנסיביות הגדולה שאתה נמצא בה.
את המחירים שאתה כנראה משלם.
את חוסר האונים שלך אל מול מצבים שאולי אין להם פתרון מיידי.
את התסכול מכך שהסדנה (לפחות עד כה) לא נותנת מענה לצרכים חשובים שלך,
את חוסר השקט על כך שבזמן שאתה נמצא כאן אינך עושה דברים חשובים אחרים.

**
כשאמרת את מה שאמרת, יכולתי בקלות להפוך אותך לאויב שלי,
לספר לעצמי סיפורים עליך, לצאת למלחמה בך או לנתק מגע.

ויכולתי גם לרצות להבין אותך יותר.
לזכור שאולי מה שאמרת, הוא יותר שלך ועליך ופחות שלי ועלי.

יכולתי להעריך ולכבד את הכנות, האומץ והמוכנות שלך,
לשתף במה שאתה חושב, מרגיש וחווה.

**
מרגש לחוות כל פעם מחדש,
את העוצמה של כוונה מדויקת ונוכחות מלאה,
ולראות את ההשפעה המיידית של הקשבה אמפטית עמוקה.

חיים מלאים. היום.

במצבים מסוימים,
לאנשים יותר חשוב להשמיע מאשר להישמע.
להיראות מאשר להיות מובנים.
במצבים כאלו הקשבה תיתן מענה חלקי ולא מספק לצרכים החשובים שלהם.

**
במצבים רבים,
נדמה לנו שלאנשים מסוימים יותר חשוב להשמיע מאשר להישמע.
להיראות מאשר להיות מובנים.
השיפוטים שלנו באותם מצבים על אותם אנשים
מונעים מאתנו לראות, לשמוע ולהבין אותם.
גם כשאנחנו בטוחים שאנחנו מצליחים.

**
באיזה משני המצבים את/ה נמצא/ת עכשיו…?

חיים מלאים. היום.

12:6X2=4
12:6X2=1

אותן ספרות,
אותן פעולות,
סדר שונה,
תוצאה אחרת לגמרי.

**
להבין לפני להסביר <> להסביר לפני להבין.

עצה אחרי אמפטיה <> עצה לפני אמפטיה.

אותן מילים,
אותן פעולות,
סדר שונה,
תוצאה אחרת לגמרי.

חיים מלאים. היום.

עכשיו פחות מתאים.
סוף יוני.
מסיבות סיום בבתי הספר, בגנים ובחוגים.

גם יולי לא משהו.
חופש גדול.
וחם. חם מדי.

ועל אוגוסט בכלל אין מה לדבר.
החודש של אחרי הקייטנות.
והחופשה משפחתית.

בשבועיים הראשונים של ספטמבר חוזרים ללימודים.
התארגנות על מסגרות חדשות.
ימים ראשונים של תחילת שנה.

השבוע השלישי של ספטמבר זה כבר ראש השנה.
ואז כיפור, סוכות, שמחת תורה.
עד אמצע אוקטובר.

**
בקיצור, עכשיו פחות מתאים…
וגם אחר- כך.
אולי באמצע אוקטובר.
אולי…
כשנגיע נראה …

**
או ש…
עכשיו זה הזמן.
בדיוק עכשיו.

חיים מלאים. היום.