קטגוריה: כללי

"אחרי שעברתם מבחן, אתם מרגישים די טוב לזמן מה ואז משהו חדש קורה, 
אתם מתעוורים, או שהשלשול שלכם חוזר או שמשהו כזה או אחר קורה. 
כולנו מגלים, אתם יודעים, מה נמצא מאחורי כל זה. 
ושוב אתם נלחמים, אם אתם טיפוסים שלוחמים, 
ואם אתם כאלה שנכנעים במהירות, אז אתם נכנעים במהירות, 
אבל הבעיה לא עומדת להיעלם, 
לכן אם אתם יכולים להפיק ממנה משהו שאפשר ללמוד ממנו, 
ואם אתם בחברת מישהו שאכפת לו, 
אולי תגיעו לשלב הקבלה.

זה טיפוסי לא רק לגסיסה. 
בעצם אין לזה שום קשר לגסיסה, 
אנחנו רק קוראים לזה 'שלבים של גסיסה', מכיוון שאין הגדרה טובה יותר. 
אם אתם מאבדים חבר או חברה, או אם אתם מאבדים מקום עבודה 
או אם מפנים אתכם מהבית שבו גרתם במשך חמישים שנה ואתם מוכרחים לעבור למוסד סיעודי,
ואפילו אם רק איבדתם את התוכי או את עדשות-המגע, 
אתם עשויים לעבור את אותם שלבים של גסיסה.

זו, אני חושבת, המשמעות של הסבל: כל הקשיים, כל המבחנים והזעזועים, כל הסיוטים והאבדות 
עדיין נתפסים כקללות בעיני רוב האנשים, כעונשים מאלוהים, כמשהו שלילי.
אילו רק ידעתם ששום דבר שקורה לכם אינו שלילי! ואני מתכוונת לשום דבר. 
כל המבחנים והזעזועים והאבדות הגדולות ביותר שתחוו אי-פעם שגורמים לכם לומר,
'אם הייתי יודעת איך זה יהיה, לא הייתי מצליחה לעבור את זה', הם מתנות שקיבלתם.

כל קושי הוא הזדמנות שניתנת לכם, הזדמנות לגדול. 
צמיחה היא המטרה היחידה של הקיום בעולם הזה. 
לא תוכלו לגדול אם תשבו בגן פרחים יפה ומישהו יגיש לכם אוכל מדהים על מגש כסף. 
אבל אם אתם חולים, אם אתם סובלים, 
אם חוויתם אבדות ובכל זאת אתם לא טומנים את הראש בחול, 
אלא מאמצים את הכאב ולומדים לקבל אותו, לא כעונש או קללה, 
אלא כמתנה שיש לה מטרה מאוד מאוד מסוימת – אז אתם גדלים."

~ מתוך "המוות חשוב לחיים" / ד"ר אליזבת קובלר-רוס

**
6 דברים שהתחדדו לי השבוע:

"עובדת זרה" יכולה להיות אישה בת גילי,
אלמנה המפרנסת את ילדיה שאותם לא ראתה מזמן,
שנולדה במדינה אחרת, למשפחה אחרת, בתנאים אחרים,
אשר תטפל במסירות במישהי יקרה לי, תשמור על כבודה,
תיתן מענה 24X7 לצרכים חשובים שלה, 
ותרוויח משכורת חודשית שאני יכול להרוויח בסדנה חד פעמית.

**
"בשורות טובות" הוא אחד האיחולים הנפוצים והמקובלים,
כשמחכים לתשובות או לתוצאות של בדיקות.
"בשורות טובות" נאמר באותם מקומות
שבהם "תרגישו טוב" או "החלמה מהירה" לפעמים אינם אופציה.

**
אחד העניינים המרכזיים במהלך התמודדות עם אתגר רפואי מורכב
הוא לוגיסטיקה פשוטה שאי אפשר בלעדיה.
אם למשל, אתה מגלה יום לאחר בדיקה,
שה-CD שקיבלת אתמול ושאתה צריך לפגישה הקרובה אינו תקין טכנית,
ייתכן שתשקיע שעתיים וחצי בנסיעה נוספת לבית החולים, 
בהמתנה לצריבת CD חלופי ובנסיעה חזרה הביתה.
שעתיים וחצי שלא בנית עליהם ושבמהלכם לא תעשה משהו אחר.
דוגמא אחת מני רבות.

**
גם (אפילו) במצבים רפואיים מאתגרים במיוחד,
חלקים גדולים מהאנרגיה מושקעים באשמה והאשמה, 
ייסורי מצפון, בושה, "חשבונאות", ריצוי, "צריכיזם" ו-"עניינים-לא-סגורים",
ואינם מושקעים בריפוי או בנוכחות עם מה שקורה.

**
גם (אפילו) במצבים רפואיים מאתגרים במיוחד,
מחוות אנושיות קטנות עושות הבדל עצום:
חיוך.
מגע.
מבט.
התעניינות כנה.
אמפטיה.
אכפתיות.
כוס קפה.
"מה שלומך?"

**
מעבר להגדרות של טוב או רע, של שלילי או חיובי,
אנחנו מקבלים הזדמנות להתקרב,
לעזור ולהיעזר,
לזכור ולהיזכר,
להיות ביחד.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

תקתוק המשימות אתמול,
וההרצה המקבילית של מספר פרויקטים ופעולות,
נתנו לנו תחושת סיפוק ומשמעות.
שאנחנו עושים משהו.
שאנחנו מתקדמים.
שהספקנו הרבה.

**
יכול להיות שהערך העיקרי של מה שהיה אתמול,
זה לתת לנו את אותה תחושת סיפוק ומשמעות
ולאפשר לנו להיות ביחד.

**
עם או בלי קשר למידת ההתקדמות
שאולי מתרחשת
ואולי לא.

חיים מלאים. היום.

אתמול, מתוך המקום המאתגר שאת נמצאת בו,
בחרת לעשות משהו שלא היית חייבת,
שהופך את חייך למורכבים יותר כעת,
מתוך מחשבה על אישה אחת,
שאינך חייבת לה מאומה,
ושאת בקושי מכירה.

**
אנשים שאת לא מכירה,
ושכנראה לעולם לא יודו לך,
ייהנו מפירות בחירתך,
מבלי להיות מודעים לקיומך
ולהשפעה שלך על חייהם.

**
כוונה נכונה.
מחשבה נכונה.
מעשה נכון.

**
גבורה.
השראה.
אצילות נפש.

חיים מלאים. היום.

יום המעשים הטובים

להחזיק כוונה.
לכוון לטוב משותף.
בלי לדעת מה באמת הטוב המשותף.
בלי להיצמד לדעה, אמונה או תכנית פעולה.

**
להחזיק כוונה.
לכוון לטוב משותף.
להתלבט.
לשאול שאלות.
לתהות ולהטיל ספק.
להרשות לעצמנו לא לדעת.
לשים לב לחשש שאנו יכולים לטעות.
להיות עם הפחד שאנו עלולים לפגוע או להיפגע.

**
להחזיק כוונה.
לכוון לטוב משותף.
לקחת אחריות.
לבחור.
ללכת על זה.
לעשות כמיטב יכולתנו.
לזכור שאנו בני אדם.

**
יום המעשים הטובים.
גם היום.

חיים מלאים. היום.

המציאות משתנה כל יום,
מתהווה בכל רגע.
בקצב שלה,
בהדרגתיות,
בעקביות,
יום ועוד יום ועוד יום.
בין אם אנחנו שמים לב לכך ובין אם לא.
עם או בלי המודעות שלנו.
בלי לשאול,
בלי לבקש רשות,
בלי לחכות לאישור,
בלי לעשות מזה עניין,
בלי דרמה.

**
הדרמות מגיעות מהסיפורים שלנו.
רגעי השיא והשפל נוצרים ע"י הפרשנויות שלנו.

**
שני סיפורים על המציאות:

1. מזל
להיכנס לחניון בית החולים כדי לאסוף תוצאות של בדיקות,
לתקתק את זה, לצאת תוך פחות מעשרים דקות ולהרוויח את החניה בחינם.

2. לא לבד
בריצת הלילה אתמול היה נדמה שעטלפי הפירות פעילים במיוחד:
מחוות הזדהות ומטסי כבוד שליוו אותי בדרכי, אולי כדי להזכיר שאני לא לבד.

חיים מלאים. היום.

יש אהבה כרגש ויש אהבה כפעולה.
זה לא אותו דבר.

יש הכרת תודה כרגש ויש הכרת תודה כפעולה.
זה לא אותו דבר.

יש שמחה כרגש ויש שמחה כפעולה.
זה לא אותו דבר.

יש אכפתיות כתחושה, ויש אכפתיות כפעולה.
זה לא אותו דבר.

יש מיקוד כתחושה, ויש מיקוד כפעולה.
זה לא אותו דבר.

**
אם את לא מרגישה את זה,
אולי כדאי שתתחילי לעבוד בזה.

גם אם אתה לא מרגיש את זה,
אתה יכול לעשות את זה.

אם באמת רוצים,
אפשר לגדל את הדבר הזה בחיינו.
יום יום.
יום יום.
יום יום.
יום יום.
יום יום.
גם היום.

חיים מלאים. היום.

מחויבות יומית

לקחת מחויבות יומית.
לשבוע או לחודש.
לשנה או לחמש.
להניח בצד את הספק.
לסגור פתחי יציאה.
"נעשה ונראה".
תרגול יום-יומי.
משהו שחשוב לנו.
משפחה.
הכרת תודה.
פעילות גופנית.
תזונה.
מדיטציה.
לימוד.
כתיבה.
כל דבר אחר.
כל יום.
גם היום.
בכל מזג אויר.
גם כשיורד גשם.
גם כשחם.
גם כשעייפים.
עם או בלי חשק.
אימון יומיומי.
בלי סיפורים.
בלי תירוצים.
מחויבות לדרך.
מחויבות לתהליך.
מחויבות לעצמנו.
הוכחה לעצמנו.
עמידה במילה שלנו.
אנחנו בעלי הבית.

חיים מלאים. היום.

"זה כמו מי הנהר. 
הם זורמים בטבעיות במורד הערוץ; 
הם אף פעם לא זורמים הפוך, וזה טבעם. 
אם אדם היה הולך לעמוד על גדת הנהר, 
ובראותו את המים זורמים במהירות במסלולם ממקור נביעתם, 
היה רוצה בטיפשותו שהמים יזרמו בחזרה במעלה המדרון, הוא היה סובל. 
מה שהוא לא היה עושה, החשיבה הלא נכונה שלו לא היתה מאפשרת לו שקט נפשי. 
הוא היה אומלל בגלל השקפתו הלא נכונה, נגד הזרם. 
אם היתה לו השקפה נכונה, הוא היה רואה שהמים בהכרח זורמים במורד הגבעה, 
אבל עד שיבין וישלים עם העובדה הזו, הוא יהיה עצבני ונרגז.
הנהר שחייב לזרום במורד מסלולו כמו הגוף שלך. 
לאחר שהיה צעיר, הגוף שלך הפך זקן ועכשיו מתקדם באיטיות לקראת מותו. 
אל תאמרי הלוואי שזה היה אחרת; 
זה לא משהו שיש לך את הכוח לתקן."

**
"כל אחד יכול לבנות בית עשוי עץ ולבנים, 
אבל הבודהה לימד כי בית כזה הוא לא הבית האמיתי שלנו; הוא שלנו רק בשם. 
זהו בית בעולם והוא פועל לפי דרכי העולם. 
הבית האמיתי שלנו הוא שלווה פנימית. 
בית חיצוני, גשמי, עשוי בהחלט להיות יפה אבל לא מאוד שליו. 
יש את הדאגה הזאת ואז את זאת, את החרדה הזאת ואז את זאת. 
אז אנחנו אומרים שזה לא הבית האמיתי שלנו, הוא חיצוני לנו. 
במוקדם או במאוחר ניאלץ לוותר עליו. 
זה לא מקום שאנחנו יכולים לחיות בו לנצח כי הוא לא באמת שייך לנו, הוא חלק מהעולם.

הגוף שלנו הוא אותו הדבר: 
אנחנו תופסים אותו כ"עצמי", כ"אני" ו "שלי", אבל למעשה הוא לא ממש כך. 
הוא סוג אחר של בית בעולם. 
הגוף שלך פועל על פי מהלך הדברים הטבעי שלו מלידה עד עכשיו; 
הוא זקן וחולה, ואי אפשר לאסור עליו להיות כך. ככה זה. 
לרצות שזה יהיה שונה זה טיפשי כמו לרצות שברווז יהיה תרנגולת. 
כאשר את מבינה שזה בלתי אפשרי – שברווז צריך להיות ברווז, שתרנגולת צריכה להיות תרנגולת, 
ושגופים צריכים להזדקן ולמות – את מוצאת כוח ואנרגיה. 
לא משנה עד כמה את רוצה שהגוף ימשיך ויחזיק מעמד למשך זמן רב, זה לא יקרה."
**
"התנאים הם ארעיים ולא יציבים; 
הם מופיעים ואז הם נעלמים, הם צצים ואז הם חולפים. 
ובכל זאת כולם רוצים שהם יהיו קבועים. זאת טיפשות.
מרגע שאנחנו נולדים, אנחנו מתים. 
לידתנו ומותנו הם דבר אחד. 
כמו עץ: כשיש שורש חייבים להיות ענפים. כאשר יש ענפים, חייב להיות שורש. 
אתה לא יכול לקבל את האחד בלי השני. 
זה קצת מצחיק לראות איך אנשים בשעת המוות הם כל כך מוכי יגון, מוסחי דעת, מפוחדים ועצובים, 
ובשעת הלידה הם כל כך מאושרים ושמחים. 
זו אשליה; איש מעולם לא הביט בכך בבירור. 
אני חושב שאם באמת רוצים לבכות, אז מוטב לעשות זאת כשמישהו נולד. 
משום שלידה היא למעשה מוות, המוות הוא לידה, השורש הוא ענף, הענף הוא השורש. 
אם חייבים לבכות, עדיף לבכות בשורש, לבכות בלידה. 
יש לשים לב: אם לא היתה לידה, לא היה מוות. 
את יכולה להבין את זה?"

~ שלושת הקטעים מתוך "עצות לנוטה למות – אג'אן צ'ה"

**
הקריאה במאמר הזה השבוע הגבירה בי תחושה של שקט, עדינות ובהירות מסוימים.
התלבטתי אם להקדיש את הפוסט הנוכחי לקטעים הללו, 
שכן אני מודע לכך שהנושא מרתיע רבים מאתנו ואינו מסוג הדברים ש"כיף" או מהנה לקרוא.
אם הקטעים הללו נוגעים בכם, אני ממליץ מאוד לקרוא את המאמר המלא בקישור הבא.
תודה להוצאת פראג על שבזכותם הגעתי לטקסט הזה.

**
שני דברים חדשים שקרו לי השבוע בעקבות הקריאה במאמר:

1. כשהתבוננתי באנשים שונים (עוברים ושבים ברחוב)
יכולתי לראות תינוקות וילדים צעירים כקשישים סיעודיים הנעזרים באחרים
וקשישים כתינוקות וילדים צעירים, ממש כפי שהיו עד לא מזמן.

2. החניתי את הרכב היום במקום יותר מרוחק מאזור "הסידורים".
נהניתי מעוד כמה דקות (ומאות מטרים) של הליכה,
על חשבון מספר דקות של נסיעה ושל המתנה לחנייה שתתפנה.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

"דברים שמתפרקים הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי.
אנחנו חושבים, שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה,
אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים.
הם מתאחים ומתפרקים.
אחר כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים.
הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות:
מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה.

כשאנחנו חושבים, שמשהו, יגרום לנו עונג, אנחנו לא יודעים, מה באמת יקרה.
כשאנחנו חושבים, שמשהו יאמלל אותנו, אנחנו לא יודעים.
היכולת להשאיר מקום לאי-הידיעה היא הדבר הכי חשוב.
אנחנו מנסים לעשות את מה שאנחנו חושבים שיעזור, אבל אנחנו לא יודעים.
אנחנו לעולם לא יודעים, אם ניפול על הפנים או נשב זקוף.
כשאנחנו חווים אכזבה גדולה, איננו יודעים, אם זה סוף הסיפור.
ייתכן שזו דווקא תחילתה של הרפתקה גדולה."

~ "כשהדברים מתפרקים" / פמה צ'ודרון

**
יכול להיות שקיבלנו משהו שלא ביקשנו.
התנאים מושלמים.
עכשיו זה הזמן.
להתאמן.
לתרגל.
ללמוד.
לחוות.
לגדול.
להיות.

חיים מלאים. היום.

זה לא אישי.
לא עושים את זה לך.
לא עושים את זה נגדך.
לא עושים לך את זה בכוונה.

**
את/ה לגמרי חלק מהעניין.
את/ה חלק חשוב בסיפור הזה.
את/ה חלק חשוב ולא יחיד.
את/ה חלק מהעניין ולא כל העניין.
את/ה לא העניין המרכזי פה.
ממש כמו שאף אחד אחר הוא לא העניין המרכזי פה.

**
שנתקדם או שנמשיך להיתקע?
מה עכשיו…?

חיים מלאים. היום.