כ"ז חשוון – מוקדם-מאוחר-פחד-תשוקה

מוקדם מדי יכול להיות מסוכן.
רוב ההפלות קורות בשליש הראשון.
רעיון או מיזם בשלב עוברי פגיעים יותר, נתונים למתקפות.

מאוחר מדי יכול להיות בעייתי.
כי מישהו אחר כבר עשה מה שתכננו או כי הרכבת כבר יצאה ואנחנו לא עליה.
רעיון או מיזם שעברו "בישול ארוך" יכולים להיהפך ללא רלוונטיים או חסרי מרכיב מרכזי שפוספס.

כיצד דוחפים פרויקט?
מתי הרגע הנכון לחשוף רעיון?
איך נכון לשתף ביוזמה ולהניע תהליך?

מוקדם מדי ומאוחר מדי הם מונחים יחסיים וסוביקטיביים.
למעשה, אין לנו באמת מושג מתי זה "מוקדם" ומתי זה "מאוחר",
בטח שלא מה זה "מדי".

ההחלטה לגבי התזמון הנכון מבוססת במידה רבה על משוואת הפחד והתשוקה שלנו.
מה מניע אותנו כשאנו מתלבטים האם לצאת לאור עכשיו או לחכות עוד קצת?
– פחד מפספוס הזדמנות? מביקורת? מאיבוד שליטה? מ"גניבה"?
– תשוקה להיות ראשון? ליצור משהו שלא קיים? משיכה להרפתקה ולאתגר? להיות ביחד חלק ממשהו?

חיים מלאים. יום יום.

כ"ו חשוון – לפעמים אין לך מושג

בסרטים, בספרים ובסדנאות קסם, התהליך פשוט ורומנטי:
1. הגדר לאן אתה רוצה להגיע.
2. בני תוכנית שתקח אותך לשם.
3. התחל להתקדם והתמד בדרכך.
4. הגיעי לקו הגמר.
5. חגיגה גדולה.

בחיים, זה יכול להיות מאוד שונה.
מעברים (לפעמים חדים) בין סיפוק, גאווה, התלהבות, ביטחון, שמחה לבין בלבול, תהייה, דכדוך, חוסר בטחון, עייפות, ייאוש, ספק.
רכבות הרים רגשיות ומנטליות.

*****
הקושי האמיתי לעתים אינו להתמיד בדרך שאנו בטוחים לגביה ושקשה להתקדם בה.
הקושי הגדול באמת הוא להתקדם בדרך שאיננו בטוחים לגביה כשעולות השאלות הבאות:
האם אני במקום הנכון?
האם זו הדרך שמתאימה לי?
האם זה מקדם אותי או מעכב אותי?
האם המטרה שסימנתי היא מטרה מדויקת עבורי?
מה אני מנסה לעשות?
האם אני לא עושה טעות?
לאן אני מנסה להגיע?
האם ההשקעה כדאית?
האם לא כדאי להשקיע במקום אחר במקום?
האם להמשיך ולהתמיד באותו כיוון או לשנות תפקיד , מסגרת, שיטה?
האם זו התמדה או התעקשות?
האם זה שינוי בריא או בריחה מהתמודדות?

*****
לפעמים אין לך מושג.
לפעמים את פשוט לא יודעת.

לפוסט הזה אין פתרון בהיר, כללי אצבע אפקטיביים או תשובת פלא.

לפעמים אין לך מושג.
לפעמים את פשוט לא יודעת.

חיים מלאים. יום יום.

 

כ"ה חשוון – זה לא אותו דבר

להקשיב זה לא אותו דבר כמו לשמוע.
להבין זה לא בהכרח להסכים. ובטח שלא להצדיק.
אשמה ואחריות הם שני דברים שונים לגמרי.

יש משהו חזק ואפקטיבי בשילוב של הקשבה, הבנה ולקיחת אחריות.
במשפחה. בעבודה. בחיים.
עם עצמך ועם אחרים.

חיים מלאים. יום יום.

כ"ד חשוון – כף היד

כף היד

"עשרים ושבע עצמות,
שלשים וחמשה שרירים,
קרוב לאלפיים תאי עצבים,
יש בכל כרית של אצבעותינו החמש.
הרי זה די והותר,
כדי לכתב את 'מיין קמפף'
או את 'פו הדב' "

– ויסלבה שימבורסקה

*****
לחבר שלי א. יש רק ארבע אצבעות באחת מכפות ידיו.
זה לא באמת כל כך משנה.
עשרים ושבע עצמות, שלשים וחמשה שרירים,
או פחות.
איזה סיפור אתה כותב היום במו ידיך?

הלשון הינה איבר מורכב המכיל ששה עשר שרירים שונים.
איזו מציאות את יוצרת בשניה הזו עם ששה עשר השרירים הללו?

*****
אתמול השתתפתי כצופה בקורס לכמאה מנהלים יחסית מנוסים בארגון מסוים.
בשלב כלשהו התחילו לעלות שאלות והערות מהחדר.

אחד המנהלים אמר:
"אני מצפה שתסכמו (מארגני ומנחי הקורס) את כל הדברים החשובים שעולים פה כדי שהם לא ילכו לאיבוד"

מנהלת אחרת שאלה:
"מה אתם יכולים לעשות עבורנו בכדי שבאמת נצליח ליישם את הכלים שאנו לומדים כאן לאחר שנחזור למציאות האינטנסיבית היום-יומית שלנו?"

בעיני המנהל והמנהלת פספסו קטע חשוב.
העניין הוא לא המערכת, ההנהלה הראשית, מנחי הקורס או מארגניו.
העניין הוא הם עצמם.
אנחנו.
כל אחד מאיתנו.
כף יד – עשרים ושבע עצמות, שלושים וחמישה שרירים.
לשון – ששה עשר שרירים.

אנחנו יוצרים מציאות כל יום. כל רגע.
במחשבות, במילים ובמעשים שלנו
"מיין קמפף" או "פו הדב".
לבחירתנו.

חיים מלאים. יום יום.

כ"ג חשוון – הזמן ברח

"איך נעשה מאוחר כל כך מוקדם כל כך?
הלילה מגיע לפני הבוקר.
דצמבר לפני אוקטובר.
אלוהים, הזמן ברח.
איך נעשה מאוחר כל כך מוקדם כל כך?"
– ד"ר סוס

*****
סוף השבוע כמעט כבר כאן…
לאן השבוע נעלם?
איך הזמן ברח?

חיים מלאים. יום יום.

כ"ב חשוון – תסכול זה דלק

תחושת תסכול מכילה בתוכה מידע יקר לגבי מה שחשוב לך.
מידע לגבי משהו שהיית רוצה שיקרה ועדיין לא קורה. או לא קורה מספיק.
לגבי משהו שלא עומד בסטנדרטים או בערכים שלך.

תסכול זו אנרגיה.
אפשר לשרוף את האנרגיה הזו על שיפוטים, האשמות, ביקורת, תלונות, קיטורים ויללות.
ואפשר גם אחרת.
אפשר להשתמש באנרגיה הזו כדלק.
תסכול יכול להיות דלק המניע אותנו וגורם לנו לזוז, להשפיע, להתפתח, להגביה אמות מידה.

*****
תסכול מכך שאתה משועמם בעבודה יכול להניע אותך ליוזמה, יצירה, פרואקטיביות ולקיחת אחריות.
(מעבר למקום עבודה חדש הוא לפעמים פשוט בריחה ואי לקיחת אחריות).

תסכול ממה שקורה במדינה אחרי שאת צופה ב"מגש הכסף" יכול להניע אותך להצביע אחרת, לצאת להפגנה, לדבר עם ילדייך או לתרום את חלקך בדרך שתמצאי לנכון.
(רביצה על הספה או שיחות "פרלמנט" על כך שכולם גנבים לא באמת תורמים לשום דבר).

תסכול מישיבת עבודה משעממת שלא מתקדמת יכול להניע אתכם להכנה יותר טובה בפעם הבאה, לעבודה בין ישיבות ולהתערבות פרואקטיבית בזמן אמת.
(אצבע מאשימה ליוזם הישיבה, ציניות או גלגול עיניים הם לפעמים רק פחדנות).

*****
בפעם הבאה שאת פוגשת תסכול הקשיבי לו בסקרנות.
בפעם הבאה שאתה חווה תסכול חפש את הדבר הכ"כ חשוב שלא מתקיים שם עבורך.

ואז בחרו:
האם להמשיך לשבת, לרכל, לברוח מאחריות, להעביר את הזמן.
או אולי להשתמש בדלק ולעשות עם זה משהו.

חיים מלאים. יום יום.

כ"א חשוון – לחץ ושמחה

אנו מאמינים שלחץ (עד רמה מסוימת) משרת אותנו.
שומר עלינו עירניים.
דוחף אותנו להישגים.
מותח אותנו להתפתחות.
כמובן שיש בזה מן האמת.

חלקנו מאמינים (לפעמים בתת מודע) ששמחה יכולה לפגוע בנו.
היא לא מספיק לגיטימית. לא בכל מקום, לא בכל זמן.
היא יכולה להפוך אותנו לשאננים וזחוחים.
להרדים אותנו. להוביל אותנו לבינוניות.
או למוות. "רק הפרנואידים שורדים".

שמחה ארגונית שמורה פעמים רבות למסיבות, ימי כיף , סיום פרויקט, מתנות, בונוסים והעלאות שכר.
למעשה, שמחה היא הרבה מעבר לכך:
היא היכולת לעצור ולחגוג את ההצלחות שהשגנו.
היא לנשום תוך כדי תנועה ולהעריך את הדרך שעברנו.
היא לראות את מה שקיים ולהוקיר את מה שאינו מובן מאליו.
היא שביעות רצון והנאה – מלמידה, מהשתתפות, ממשמעות.
היא פרגון והכרת תודה. לעצמנו ולאחרים.
לפעמים על תוצאה. לפעמים על התמודדות. לפעמים על כוונה.
שמחה היא גם רגש וגם פעולה אקטיבית.
היא מיומנות שניתן ללמוד ולפתח.

שמחה יומיומית היא מנוע אפקטיבי למצויינות, התפתחות ולתוצאות.
היא הכרחית לריצות ארוכות ומשאב קריטי לדרך מתמשכת.
לא פחות מלחץ.

מסוכן ולא בריא לבנות רק על לחץ.

חיים מלאים. יום יום.

כ' חשוון – ארגונים בעולם החדש

מהות רבים מהארגונים היום היא לשרת את בעלי המניות שלהם.
תפקיד העובדים בארגונים הללו הוא לשרת את הארגון בתמורה לחוזה כזה או אחר.
זו התפישה הרווחת כרגע.

מה אם במקום זאת, מהות הארגון תהיה לשרת את העולם ואת עובדיו ?
לא את בעלי המניות ולא את הההנהלה הבכירה.
המהות תהיה לשרת את העולם ואת עובדי הארגון.
לא רק את העולם (במחיר כבד של העובדים) ולא רק את העובדים ("מועדון חברים אקסלוסיבי").
גם וגם.

זכות הקיום שלו תהיה כל עוד הוא משרת גם את העולם וגם את העובדים.
בכדי לעמוד בכך ולשגשג יהיה על הארגון להצטיין ולהצליח.
להיות רווחי (במקרה של עסק) ולהביא ערך גבוה.

*****
דמיינו ארגון/חברה/עסק בעולם החדש כפלטפורמה ל…
• ריפוי, שינוי והתפתחות אישית ומקצועית של כל החברים בו.
• רשת/קהילה חברית, אכפתית, תומכת, מתגמלת.
• עשיית משהו משמעותי ובעל ערך (של כל אחד מהמשתתפים באופן אישי).
• ניסיון משותף להפוך את העולם לטוב יותר (ביחד, ברמה ארגונית).
• חיים מלאים ואיכותיים תו"כ עשייה ויצירה יומיומיים (להבדיל מדרך לקבל שכר שיאפשר חיים מחוץ לשעות או לשנות העבודה)

*****
אנשים יבחרו להיות חלק מארגון (או מ"מסע") מסוים כי:
• עבורם זו דרך לריפוי, לצמיחה ולהגשמה (אישית ומקצועית).
• הם רוצים להיות חלק מרשת/חברה/שבט שמתאימים להם.
• זה יאפשר להם לעשות משהו משמעותי עבורם ברמה האישית.
• הם יהיו חלק מקבוצה שעושה משהו חשוב ובעל ערך בעולם או לעולם.
• זה ימלא את חייהם ויתרום לאיכות חיים אמיתית ומאפשרת (הכוללת בין היתר גם, אך לא רק, שכר הוגן ונאה).

*****
פנטזיה?
מציאות שכבר קיימת במקומות מסוימים?
המהפיכה הבאה שהגיע זמנה?

חיים מלאים. יום יום.

י"ט חשוון – הזדמנות

"הזדמנות היא משהו שרוב האנשים מחמיצים
משום שהיא לבושה בסרבל ונראית כמו עבודה."
תומס אלווה אדיסון

*****
הציטוט הבא נלקח מהספר "החיים כמשחק שחמט" –
230 עמודים המזקקים לקחים, שיעורים ותובנות מאת רב אומן גארי קספרוב
אשר היה השחמטאי בעל הדרגה הגבוהה בעולם במשך יותר מעשרים שנה.

חיים מלאים. יום יום.

י"ח חשוון – קרב קשה

את המשפט הבא שמעתי לראשונה ביום רביעי השבוע.
הוא תפס אותי מייד.

"Be kind, for everyone you meet is fighting a hard battle"

לא ברור מי אמר אותו במקור.
הוא מיוחס לאנשים שונים.
קשה לתרגמו לעברית ולשמור על המשמעות והעוצמה שלו :
"היה kind, שכן כל מי שאתה פוגש נלחם בקרב קשה."

התרגום שלי ל kind בהקשר הזה:
סבלן, סובלן, טוב לב, איטי במסקנות, זהיר בשיפוטים, …

*****
אין לנו מושג מה עובר על האדם שמולנו.
חשוב להיזהר מלשפוט אותו ואת מעשיו.
כדאי להיות קצת יותר סבלניים, סובלניים, טובי לב.
כל אדם שאנו פוגשים עלול להיות בעיצומו של קרב קשה כלשהו.
של התמודדות מאתגרת במיוחד.

*****
יום שישי השבוע, 13:50, אחד הסופרמרקטים בכפר סבא.
נכנסתי רק לרגע כדי לקנות חלה לשבת.
רק חלה.
תור בכל הקופות.
אין קופה מהירה.

אני בוחר לעמוד מאחורי אישה עם עגלה עמוסה במיוחד.
הלקוחה שלפניה כבר מסיימת את החשבון.
האישה שלפני מוכרת לי.
איני זוכר מאיפה.
אני לא ממש ממהר, אבל יהיה נחמד אם היא תציע לי לעקוף.
רק חלה.

מבט אחורה ונדמה לי שהיא רואה אותי. ואת החלה שלי.
ההזמנה לא מגיעה.
היא מניחה את מצרכיה על המסוע והקופאית מתחילה לתקתק.
זה ייקח לפחות 10 דקות…
מה הסיפור שלה ??? מה כל כך כואב לה לתת לי לעבור ?????

אני שם לב לשיפוטים שמתחילים לעלות בתוכי ומשתדל להניח להם.
אחרי הכול, אין לי מושג מי היא ומה עובר עליה.
ואם זה היה ממש חשוב לי הייתי יכול לבקש.

"Be kind, for everyone you meet is fighting a hard battle"

כשכל המוצרים על המסוע היא נעה לקו שאחרי הקופות ומתחיל לארוז.
זה הולך לאט במיוחד.
השקיות לא נפתחות בקלות. עיכוב נוסף.
הקופאית מתגייסת לעזור ומתחילה לפתוח בעצמה חלק מהשקיות.
גם אני נרתם למשימה.
היא מודה לנו ומתנצלת על הבלגן.
ואז… היא מבחינה בחלה ומציעה לקופאית לשחרר אותי.
לא לחכות לגמר האריזה.

אחרי דקה אני בחוץ.
"האירוע" נגמר באווירה טובה כשכולם עזרו לכולם.
גם התחושה הפנימית נעימה.
אין דרמה. אין כעסים.
בקלות זה היה יכול להתפתח אחרת.

*****
בדרך לרכב אני נזכר מאיפה אני מכיר אותה.
בנה, קצין מצטיין בחיל הים, נהרג לפני כשלוש וחצי שנים.
ראיתי אותה לפני כמה חודשים בטקס ששנינו נכחנו בו.
היא תפשה את תשומת לבי כשהתייפחה שם בבכי.

"Be kind, for everyone you meet is fighting a hard battle"

חיים מלאים. יום יום.