יום: 28 בנובמבר 2025

השבוע הזדמן לי לקרוא ראיון עם פרופסור יוסי לוי-בלז.
פרופ’ לוי־בלז הוא פסיכולוג קליני וחוקר ישראלי מוביל בתחום האובדנות, הכאב הנפשי והחוסן,
שלצד עבודתו הטיפולית-מעשית, עומד גם בראש המרכז לחקר האובדנות במרכז האקדמי רופין.
בשנה האחרונה זכיתי לשמוע אותו מספר פעמים בהרצאות מוקלטות ובפודקסטים.
מרתק אותי להקשיב לאנשי מקצוע בעלי ידע עמוק וניסיון מעשי רב-שנים, שלא מפסיקים ללמוד ולהתפתח,
בטח ובטח כשזה נובע מתוך רצון וכוונה לעזור לאנשים ולהרבות טוב בעולם.

הנה דוגמה לקטע מהראיון שתפס את תשומת לבי ודירבן אותי:

"חברי יואב גרובייס לימד אותי להבחין בין אופטימיות לתקווה.
אופטימיות היא אירוע פסיבי, שבו אני מחכה שיהיה טוב.
תקווה היא פעולה אקטיבית — אני עושה דברים כדי שיהיה טוב.
אז לי יש תקווה ואמונה שאם נמשיך למלא את התפקיד שלנו כאזרחים מודעים וערכיים במדינה הזאת, יוכל להיות כאן טוב יותר.
אבא שלי עלה ארצה ברגל בגיל 15, והתיישב בקיבוץ בארי. הוא מחלוצי הנגב.
זה ממש בדנ"א שלי, לא לעזוב את המדינה הזאת, לא לוותר.
אסור לנו לוותר על התפקיד שלנו בשינוי החברה הישראלית, מתסכל וכואב ככל שזה יהיה.
אני רואה הרבה אנשים שלא מוותרים ועושים הכל כדי לשנות את החברה הישראלית ולהפוך אותה לחומלת ואוהבת יותר.
האם אני חושב שזה יקרה מחר? לא.
אבל יש לי מספיק תקווה כדי לקום כל בוקר ולפעול כדי לנסות לשפר, ולו בקצת, את מצבנו כאזרחי המדינה האהובה והמטורללת הזאת."

מה דעתכם? חזק, נכון?

**
בשבוע שעבר ביקשתי את עזרתכם במשובים לבחירת כותרת משנה לספר שאני כותב.
לצד השאלון שקיבלתם ממני במייל, העליתי שאלון זהה בפייסבוק.
הכוונה שלי היתה לראות האם יש הבדל בין המשובים שיגיעו מרשימת התפוצה לאלו שיגיעו מהפייסבוק.
היה מרגש ומפעים לקבל מעל מאתיים תגובות והתייחסויות מושקעות.

תודה רבה לכל מי שכתב לי !

המשובים שלכם חידדו לי מספר תובנות חשובות וממש השפיעו על בחירת כותרת המשנה.
בין היתר למדתי שמבחינה שיווקית "תקווה" היא מילה מושכת מאוד שנמצאת בקונצנזוס רחב,
לעומת "חמלה" המעוררת תגובות חזקות של משיכה או של הדיפה,
ועל כן מבחינה שיווקית היא שנויה במחלוקת עבור קהל רחב.
(היה מעניין לראות שבקרב קוראי הבלוג היא עוררה יותר משיכה ובקרב חברי הפייסבוק יותר הדיפה).
הכותרת שבחרתי להתקדם איתה היא "חיים מלאים – כוונה, בחירה ותקווה בעולם מורכב."

השבוע התפתח צעד משמעותי נוסף עם הספר:
התקדמנו מאוד עם עיצוב הכריכה, וזה כבר ממש קרוב לעיצוב הסופי.
כשפתחתי באמצע השבוע את קובץ הpdf עם העיצובים החדשים שקיבלתי מליאורה ואמרי,
התגובה האינסטינקטיבית הראשונית שלי היתה "ואוו !!!" בנוגע לאחת מתוך חמש האפשרויות.
שלחתי את זה מייד למשפחתי ולגיסי (שהוא מעצב גרפי) מבלי לחשוף את ההעדפה שלי,
וכל כך שמחתי שכולם ללא יוצא מהכלל בחרו באופציה שגם אני העדפתי.
בזכות תמימות הדעים המשפחתית נחסך מכם שאלון של בחירת העיצוב המועדף 🙂

**
אני רוצה לסיים במשפט יפהפה שפגשתי בספר "מיינדפולנס" מאת ג'וזף גולדסטין.

גולדסטין משתף בלימוד שהוא מרבה להשתמש בו בהשראת הדאלאי לאמה שלפיו:

"ערכה של פעולה לא נמדד על פי מידת הצלחתה או כשלונה, אלא על פי המניע שמאחוריה".

כיוון שאין לנו שליטה על תוצאות פעולותינו, עלינו לפעול בכוונה מודעת ובמחויבות מלאה,
ללא היאחזות בתוצאות הסופיות וללא תלות באופן שבו יתפתחו הדברים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני שנים דליה (לקוחה שלי, מנהלת באחד הארגונים) שאלה אותי אם אני מכיר את רחל נעמי רמן.
לא היה לי מושג מי זאת.
"אולי כדאי לך לקרוא את ספריה," היא המליצה לי, "נראה לי שתתחבר.."
יש בי הכרת תודה עצומה לדליה על החיבור הזה ועל המתנה שקיבלתי ממנה.

רחל נעמי רמן היא רופאה אונקולוגית בשנות השמונים לחייה וסופרת.
היא גם נכדתו של סב קבליסט שנפטר כשהיתה בת שבע ושהשפיע רבות על חייה.
את שני ספריה "חוכמה משולחן המטבח" ו"ברכות סבי" קראתי פעמים רבות ואני חוזר אליהם שוב ושוב.
למרות שלא פגשתי את רחל נעמי רמן מעולם, אני מרגיש שלמדתי ממנה המון,
ושהיא השפיעה במידה רבה על תפיסת העולם ועל דרך ההנחייה שלי.
סיפוריה מרגשים ואנושיים מאוד, עוסקים רבות בנושאים של תקווה, הקשבה, חמלה, ענווה וריפוי.
ברבים מהתהליכים והמסעות שאני מנחה, אני נוהג להזכיר אותה ולהמליץ על ספריה.
בפוסט הנוכחי אני בוחר להביא שישה ציטוטים מספריה (הייתי יכול לבחור גם חמישים), שאני ממש אוהב:

"ייתכן שהדבר החשוב ביותר שאנו יכולים לתת לזולתנו הוא השתיקה שלנו.
לא שתיקה של ביקורת סמויה או של הסתגרות נוקשה, אלא שתיקה שהיא מקום מפלט, מנוחה, קבלת האחר כפי שהוא.
כולנו צמאים לשתיקה כזו.
קשה למצוא אותה.
כשהיא נוכחת, אנו יכולים לזכור משהו מעבר לרגע, כוח שעליו נבנים החיים.
שתיקה היא מקום של כוח רב ושל מרפא.
שתיקה היא חיקו של אלוהים."

**
"להכיר ביכולתך להשפיע על החיים,
משמעו להכיר את עצמך היטב ולעומק, להכיר בערכך האמיתי ובכוחך, ללא קשר לתפקיד שיועד לך או למיומנות שרכשת.
אפשר לחזק או להחליש את החיים סביבך כמעט בכל תפקיד.
אנו עלולים להפוך למסוכנים אם נניח שבתפקידנו או במומחיותנו טבועה היכולת לעשות רק טוב, וכל זמן שאנו בתפקיד לא נוכל להזיק.
אין תפקיד המשחרר אותנו מהאחריות להקשיב, להיות מודע לכך שיש חיים סביבנו, חיים הנוגעים בנו."

**
"מרטין בובר כותב שהחיות היא קדושה, שעצם היותנו הוא ברכה.
אם כך, מה מונע מאתנו לקבל את ברכות החיים?
הסיבה אינה נעוצה בהסבר פשוט כמו מחסור בזמן וכדומה.
לעיתים קרובות איננו מזהים את הברכה המוענקת לנו,
או שהדעות שלנו על העולם מונעות מאיתנו לחוות את מה שניתן לנו כבר.
לפעמים אנו מתקבעים בעבר או שאיננו מזהים פוטנציאל בהווה.
לעתים אנו חשים שמה שניתן לנו בחסד, מגיע לנו בזכות.
לעיתים אנו לכודים במחשבות על מה חסר בעולם, ונשברים.
יש דרכים רבות לחוש ריקנות למרות כל הברכות המורעפות עלינו.

אנו יכולים לברך אחרים רק כאשר אנו מרגישים מבורכים בעצמנו.
לברך את החיים משמעו אולי ללמוד להלל אותם ולא לנסות לתקן אותם.
לדעת להעריך אותם כפי שהם ולקבל את הדברים שאנו לא מבינים.
לפתח בעצמנו את היכולת לראות שמחה.
אפשר לקדם דברים גם ללא שיפוטיות וכעס,
והחשוב מכל – דורשה ענווה כדי לדעת שלא נוכל לתקן את העולם לבד."

**
"הדרכים והאמצעים של הנתינה משתנים מפעם לפעם ומתרבות לתרבות, ואולם טבעה של הנתינה לא השתנה מאז ימי בראשית.
ללא קשר לאמצעים שבהם נשתמש, הנתינה היא תמיד עבודת הלב.
לפעמים כוח המדע הוא כה מפתה עד שאנו עלולים להאמין שכל הנחוץ כדי לעזור לאחרים הוא להשתמש בו כראוי בשעת האבחון והטיפול.
אבל המדע לעולם לא יהיה נתינה, אלא אם כן הוא מתורגם קודם לעבודת הלב."

**
"התמחותי ברפואה לימדה אותי שיטות פשוטות וישירות.
פגשתי מישהו, אבחנתי את בעייתו, החלטתי מה נדרש וסיפקתי לו את זה.
המודל הרפואי שהקנו לי התמקד במה שאני כרופאה חושבת, מבינה או מחליטה,
במה שאני כרופאה, יודעת.
מאז גיליתי שרוב הזמן איני יודעת בעצם מה נדרש,
ובאופן מפתיע עוד יותר, איני צריכה לדעת.
אבל אני כן יודעת שאם אני מקשיבה בתשומת לב למישהו, לו עצמו, לנשמתו,
על פי רוב אני מגלה שברמה העמוקה והלא-מודעת ביותר,
הוא חש בעצמו את כיוון הריפוי שלו ואת שלמותו.
אם אוכל להשאר פתוחה לכך,
ללא ציפיות לגבי מה שהוא אמור לעשות,
כיצד הוא אמור להשתנות כדי להיות טוב יותר,
או אפילו כיצד נראית השלמות שלו –
משהו פלאי עשוי לקרות.
אני מתכוונת שיש בכך בהירות ויושרה רבה יותר
מבכל אמצעי שאנקוט כדי לתקן את המצב או להקל על הכאבים.
ולכן, כבר אין לי תיאוריות רבות על אנשים.
אינני מאבחנת אותם או מחליטה מהי בעייתם.
אני פשוט נפגשת איתם ומקשיבה.
כשאנו יושבים יחד, אין לי אפילו תכנית.
אבל אני יודעת שעם הזמן, משהו יעלה בשיחתנו.
משהו שהוא חלק מתבנית גדולה וברורה יותר ששנינו לא יכולים לראות באותו רגע.
וכך אני יושבת איתם ומחכה."

**
"לפעמים התפילות החזקות ביותר הן גם הפשוטות ביותר.
פעם, כששכבתי על שולחן הניתוחים וחיכיתי להרדמה,
לקח אחד המנתחים את ידי ושאל אם אני רוצה להצטרף אליו ואל צוות המנתחים בתפילה.
נדהמתי ועניתי בחיוב.
הוא אסף את הצוות סביב שולחן הניתוחים לרגע של שקט, ואחר כך אמר בשקט:
'הלוואי שיהיה לנו הכוח לעשות כאן את הדבר הנכון'."

"התפילה היא מעבר מן השליטה אל התעלומה.
בעבר התפללתי למען החולים שלי.
בימים אלה אני מתפללת גם למען עצמי.
לפעמים אני מתפללת שתהיה בי חמלה,
אבל לעתים קרובות יותר אני מתפללת שלא אזיק,
תכונה רוחנית חשובה הטמונה בשבועת היפוקרטס.
כאדם אני יודעת שלעולם לא אוכל להגיע לרוחבה ולעומקה של הפרספקטיבה
המאפשרת לדעת אם מעשה כלשהו ממעשיי הביא בסופו של דבר נזק או תועלת.
למרות זאת, אני מקווה שאביא תועלת בשירות מטרה קדושה מבלי לדעת זאת אפילו.
לכן, לפעמים, לפני שאני פוגשת מטופל, אני נושאת תפילה חרישית קצרה:
'אין ביכולתי להבין את הסבל וגם לא את הריפוי,
אבל ברגע זה אני כאן. השתמשו בי.' "

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר