הוקרה לג'ואנה מייסי

השבוע הלכה לעולמה ג'ואנה מייסי, מורה רוחנית שקצת פחות מוכרת בארצנו.
מייסי עסקה רבות בנושאים מורכבים שקשה לחולל בהם שינוי כמו לדוגמה מדיניות אקלים.

היא התמקדה בפיתוח חוסן פנימי שיאפשר לנו לפעול בהתמדה לאורך זמן,
ולהחזיק מעמד גם במצבים קשים במיוחד, מבלי להתנתק, להתייאש, או לאבד את הרגישות שלנו.
לפני שנים קראתי את ספרה Active Hope שהשפיע עלי מאוד.
בשנים האחרונות, אני חוזר שוב ושוב לתכנים של מייסי ושואב מהם כוח והשראה.
אני בוחר להקדיש את הפוסט השבוע לזכרה.

שלושה סיפורים
ג'ואנה מייסי מבחינה בין שלושה סיפורים עיקריים שאנחנו מספרים לעצמנו כיחידים וכחברה:

1. "עסקים כרגיל" – על פי הסיפור הזה אנחנו בעיצומה של צמיחה והתפתחות מתמדת.
הקידמה והטכנולוגיה יעשו את שלהן ובעזרתן נמצא פתרונות לבעיות ולקשיים.
אין צורך לשנות משהו מהותי ולא צריך לדאוג יותר מדי.

2. "הכול אבוד" – אנחנו בהתדרדרות מתמשכת ובקריסה. הבעיות מחריפות בקצב הולך וגובר.
על פי הסיפור הזה כבר מאוחר מדי לשנות.
עברנו את נקודת האל-חזור וכל מה שנעשה לא יספיק לתיקון.

3. "המעבר הגדול" – המצב מורכב מאוד, אנחנו בתהליך התדרדרות מאיים ומסוכן.
יש לבצע שינוי גדול ודחוף (תודעתי, תרבותי מבני ומעשי) על מנת להפוך את המגמה.
השינוי מורכב מאוד ולא בטוח שנצליח, אך עדיין לא מאוחר מדי. זה הזמן !

על פי מייסי, אנחנו מאמינים באחד משלושת הסיפורים האלה.
הסיפור שאנו מאמינים בו משפיע מאוד על תפיסת החיים ועל דרך ההתנהלות שלנו.

**
הגדרות של תקווה

על פי מייסי למילה "תקווה" ניתן לייחס שתי משמעויות שונות:

המשמעות הראשונה – Hopefulness – תקווה, אמונה וביטחון שתוצאה מסוימת שאנו מצפים לה תתרחש.
האמונה והביטחון הללו מגבירים בנו את המוטיבציה ומעודדים אותנו לפעול.
אם אנו זקוקים לסוג כזה של תקווה לפני שאנו מתמסרים לפעולה או למאמץ כלשהו,
מה יקרה במצבים בהם אנו מעריכים שיש סיכוי נמוך בלבד (אם בכלל) לכך שהתוצאה שאנו מצפים לה תתרחש?

המשמעות השנייה – Desire – רצון עז שמשהו מסוים יקרה.
תקווה מהסוג הזה מגיעה עם מוכנות להיות במסע בכיוון רצוי, גם כשאיננו בטוחים אם זה אפשרי או עד כמה הסיכויים לכך גבוהים.
במסע שכזה אנו מוכנים להתמסר לתהליך ולפעולות שחשובים לנו, בלי קשר למידת האמונה או הביטחון שלנו שאכן נגיע לתוצאה המקווה.

**
מייסי מבחינה בין תקווה פאסיבית לתקווה אקטיבית:

תקווה פאסיבית משמעה לחכות שנסיבות חיצוניות יסתדרו או שנרגיש תקווה שתניע אותנו לפעולה.

תקווה פעילה (אקטיבית) משמעה לקחת חלק פעיל בתהליך יצירת העולם שאנו רוצים לחיות בו.

תקווה פעילה היא תרגול.
בדומה לטאי צ'י או לגינון, זה משהו שאנחנו עושים ולא משהו שיש או אין לנו.

זהו תהליך שאנו יכולים ליישם בכל מצב, והוא כרוך בשלושה שלבים עיקריים:
ראשית, אנו מתבוננים במבט בהיר על המציאות;
שנית, אנו מזהים כיוון שאליו נרצה שדברים ינועו או ערכים חשובים שנרצה שיבואו לידי ביטוי;
ושלישית, אנו נוקטים צעדים בכדי להזיז את עצמנו או את מצבנו בכיוון זה.

**
שלושה סוגי תנועות לשינוי

עפ"י ג'ואנה מייסי, נדרשים שלושה סוגי תנועות על מנת לחולל שינוי בעולם מורכב:

א. פעולות מניעה או האטה – תנועות שמטרתן לעצור התדרדרות או להאט התקדמות בכיוון שמגביר סבל ומחריף את הבעיה.

ב. שינויים מבנים ומערכתיים – תנועות שמטרתן ליצור בעולם תהליכים, ארגונים וצורות התנהלות ברוח השינוי שאנו רוצים לחולל.

ג. שינויים תודעתיים – תנועות שמטרתן לסייע לנו לשנות את תפיסותינו לגבי העולם, שככל הנראה עומדות בבסיס הבעיות שאנו חווים.

כל שלושת הסוגים הללו נדרשים על מנת לחולל שינוי מורכב בעולם.
אנשים שונים נמשכים לסוגי תנועות שונים.

**
פודקסט וסיפור

לפני זמן מה מייסי העלתה ביחד עם עמיתה לדרך פודקסט שבו היא מציגה את תפיסתה ואת המודל שפיתחה.
מרגש מאוד להקשיב לשיח בפרקים השונים שנעשה תוך מודעות לכך שאלו כנראה ימיה האחרונים של מייסי.
למרות גילה המתקדם אי אפשר שלא לחוש באנרגיית החיים, בחדות המחשבה ובעוצמה שלה.
הנה הקישור לפודקסט הנהדר הזה.

אחד הסיפורים הידועים ביותר שג'ואנה מייסי הביאה לעולם המערבי הוא "נבואת לוחמי השמבאללה".
הוא מעורר בי הרבה השראה ותקווה, וכתבתי עליו בעבר כאן. 

**
זהו פוסט ארוך יחסית ומלא מידע. כל הכבוד אם הגעתם עד כאן.
בנימה אישית, התכנים של מייסי מאוד מחזקים אותי במצבים קשים.
אני בטוח שאתם יכולים לעשות את החיבורים למצב שלנו בתקופה הזו בעצמכם.
בהכרת תודה לג'ואנה מייסי ובתקווה שהפוסט הזה יהיה בעל ערך עבורכם וירבה טוב בעולם.

50 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
שהמלחמה תסתיים בקרוב ושכל החפים מפשע יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תיבת האוצרות

ביום האחרון של שנת הלימודים, מורה אחת נתנה לתלמיד אחד כמתנת פרידה "תיבת אוצרות" וביקשה ממנו לפתוח אותה רק לפני השינה.
בלילה, במיטה, התלמיד פתח את הקופסה בסקרנות וגילה בתוכה שוקולדים ופתקים.
בכל פתק כתבה המורה "תכונת אוצר" אחת שהיא מזהה בו.
למשל, על פתק אחד, "יש לך לב זהב". על פתק אחר, "יצירתי ואלוף במשחקי דמיון".
על פתק שלישי, "בעל חוש הומור וכיף להיות במחיצתך".
והיו גם פתק רביעי, חמישי ושישי.

המורה הסבירה לתלמיד שהיא זיהתה רק חלק קטן מהאוצרות שלו ושבכל פעם שהוא מוצא אוצר נוסף בעצמו, שיכתוב על פתק ויכניס לקופסה.
באותו לילה, אותו תלמיד של אותה מורה בכה מהתרגשות.

בבוקר שלמחרת הוא הוסיף לקופסה שלו שלושה פתקים חדשים עם אוצרות שהוא זיהה בעצמו על עצמו.

הלוואי שלכל ילדה וילד (בני שנה עד מאה ועשרים), יהיה לפחות מישהו אחד שיראה אותם כפי שאותה מורה ראתה את אותו תלמיד.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

המשפט של שוורצקופף

לאחר מלחמת המפרץ, נשאל גנרל שוורצקופף (מפקד כוחות הברית באותה תקופה) באחד הראיונות:
"מה המשפט האחד שהיית רוצה שיכתבו על המצבה שלך?", או במילים אחרות, איך היית רוצה שיזכרו אותך?

הוא חשב לרגע ואז ענה:
"חייל טוב, ששירת את מדינתו ואהב את משפחתו".

**
אני ממש אוהב את המשפט הזה:
את התמציתיות שלו (8 מילים בסך הכול),
את הפשטות שהוא מביא (כל מי שקורא את המשפט הזה מבין אותו),
ואת החדות שמגדירה בצורה ברורה מה סדרי העדיפויות הגבוהים שלו.

בעיניי יש בו שילוב יפהפה שמרכיב את פאזל החיים:
עבודה + משפחה + לתרום למשהו שגדול מאיתנו.
המשפט הזה הוא ממש סוג של מצפן ערכי שאפשר לחיות חיים שלמים לאורו.

**
כשאני קורא את המילים של שוורצקופף אני תוהה האם יש חשיבות לסדר שהוא ציין:
האם בכוונה עבודתו והשירות הצבאי שלו קודמים למשפחתו?
הניחוש שלי הוא שבתפקידים תובעניים ומלאי אחריות כמו אלו שהוא מילא,
כשכל כך הרבה מונח על הכף ובכל רגע יש משהו חשוב ודחוף,
פעמים רבות העבודה והמדינה קודמות למשפחה.

**
באופן אישי, שאלת "איך היית רוצה שיזכרו אותך?",
מעוררת בי מחשבות על מה הכי חשוב לי בחיי, מה מניע אותי,
והאם ההתנהלות היום-יומית שלי משקפת את זה.

נראה לי שהמשפט האחד שלי הוא משהו בסגנון:
"אהב את משפחתו והרבה טוב בעולם".

במקרה שלי נראה לי שהמשפחה מגיעה לפני המדינה והעולם.

בנוסף, אני לא בטוח שיש לי מקבילה ל"חייל טוב" של שוורצקופף,
או שהייתי מייחס חשיבות עליונה למקצועיות שלי בעבודה.

בהשוואה ל"שירת את מדינתו" של שוורצקופף,
ברור לי ש"הרבה טוב בעולם" יכול להישמע קצת כללי, עמום או רוחני מדי.
ועדיין, הוא נוגע בי ומרגיש לי משמעותי ומדויק:
אני עסוק בלהרבות טוב, לתמוך, לחזק ולפתח, ועושה את זה בצורות ובמסגרות שונות:
במפגשים אישיים, בכתיבה, בעבודה עם צוותים, בתמיכה במשפחות החטופים ועוד ועוד.

ככל שאני חושב על שאלת "איך היית רוצה שיזכרו אותך", מתחדדת לי התובנה הבאה:
זו אינה שאלה על העתיד ועל אנשים אחרים, אלא על ההווה ועל עצמנו.

מה אתכם..?
מה המשפט האחד שלכם? איך אתם הייתם משיבים לשאלה הזו?

**

50 חטופות וחטופים עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם, ושכל החפים מפשע יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר