בתוך דקות ספורות מרגע שנכנסים למרחב המוגן אפשר להבין באיזה סרט ספציפי אנחנו נמצאים עכשיו:
הסרט של ההרוגים-פצועים, הסרט של נזק לבית ולרכוש, הסרט של פחד גדול מרעשים חזקים וקרובים,
או הסרט של אי-נוחות זמנית, פגיעה בשעות שינה, השתתפות בצער אחרים והמשך שגרה.
בתוך דקות ספורות אנחנו עוברים ממצב שבו כל הסרטים הללו הם פוטנציאל אפשרי עבורנו,
למצב שבו המציאות מתגלמת בסרט ספציפי אחד.
הדקות הללו יכולות להיות מעבר קיצוני מהחיים שהיו לנו לחיים החדשים שלנו או המשכיות רציפה של המוכר והמורגל.
מעברים חדים.
**
ביום שלישי בבוקר, בשעות שלפני הפסקת האש, "חטפנו" סדרה של אזעקות והתרעות.
נכנסנו לממ"ד ויצאנו ממנו. חזרנו מהממ"ד למיטה בניסיון לתפוס עוד שעת שינה, ואז שוב עברנו מהמיטה לממ"ד.
אנשים רצו למקלטים ציבוריים, טילים נפלו ברחבי הארץ, בניינים נפגעו, ארבעה אנשים נהרגו מפגיעה ישירה בממ"ד שבו ישבו.
זה אמיתי. זה לא משחק.
24 שעות לאחר מכן, ברביעי בבוקר. אנחנו במציאות אחרת.
פיקוד העורף מסיר את ההנחיות, ילדים מורשים לחזור בצורה מלאה למסגרות, עסקים חוזרים והכבישים מתמלאים.
אפשר להסתובב ברחוב בלי לחשוש מהתראה שתגיע בכל רגע, ומבלי לסרוק את הסביבה ולהריץ תסריטים של מה עושים ולאן הולכים אם זה תופס אותנו עכשיו.
מעברים חדים.
**
האורח האחרון שבא לנחם אותי בשבעה של אבי הגיע בשישי בצהריים, ממש שעה לפני שקמנו.
למרות שזה היה לפני יותר מחמש עשרה שנים, אני זוכר את הפגישה הזו היטב.
הוא הגיע במיוחד בשעה הזו, לקראת סוף השבעה, בזמן שאין אנשים.
בתור אחד שהיה במצב דומה שנה או שנתיים לפני, היה חשוב לו להכין אותי למה שעומד לבוא:
השבעה מסתיימת אבל לתהליך האבל יש את הקצב שלו.
בשנה הקרובה ייתכן שתחווה תופעות שונות כמו חוסר סבלנות, עצבנות, שינויים במצבי רוח, התפרצויות רגשיות ועייפות לא מוסברת.
כשזה יקרה, נניח בעוד כמה חודשים, כנראה שתחפש את הסיבות לכל זה ביום יום שלך ובמה שאנשים סביבך אומרים ועושים.
דע לך שייתכן מאוד שזה הביטוי של האבל שלך.
שזו דרכה של הנפש שלך לעבד את האובדן ולהתמודד עם השכול.
היה עדין עם עצמך. אל תשפוט. זה נורמלי, תהליך שרבים עוברים.
תן לעצמך את הזמן ודע שמתישהו גם זה יתייצב ויעבור.
**
בדומה למעברים שחווינו השבוע עם סיום המלחמה, גם קימה משבעה וחזרה ל"חיים רגילים",
או סיום שירות מילואים אינטנסיבי וחזרה לשגרת עבודה הם מעברים חדים.
המעברים הללו בעולם החיצוני לא תמיד מותאמים לקצב הפנימי שלנו, לתנועה של הנפש והגוף.
המעבר ממצב פנימי הישרדותי בסביבה מסכנת חיים, למצב פנימי רגוע בסביבה בטוחה לא מתרחש ברגע אחד,
וגם לא כפוף להוראות חיצוניות ממקור סמכות.
הוא קורה בקצב שלו ובדרך שלו וצריך את הזמן שלו.
היו עדינים עם עצמכם. אל תשפטו. זה נורמלי, תהליך שרבים עוברים.
תנו לעצמכם את הזמן ודעו שמתישהו גם זה יתייצב ויעבור.
**
יש עוד משהו שחשוב להכיר ולשים אליו לב, והוא קשור ליכולת ההסתגלות והתמודדות שלנו כבני אדם:
אתמול, אחרי שבועיים של דריכות בכל פעם שיצאתי מהבית או נכנסתי להתקלח, עם קשב מוגבר לקולות מהסביבה,
כוננות להתרעות, חישוב מרחקים (אם משהו קורה אני רץ הביתה או מחפש מחסה קרוב?),
וסריקה מתמדת של הרחוב תוך כדי נהיגה לזיהוי המרחב המוגן הקרוב, היה מוזר פתאום להסתובב בחוץ בלי הדריכות הזו.
לטייל עם הכלב בלי להיות צמוד לטלפון, לנסוע בלי לסרוק את הסביבה,
ללכת לסופר בלי לסמן לעצמי את המרחב המוגן הקרוב, ללכת לישון בלי להכין את עצמי להקפצה.
החזרה לשגרת חיים נטולת טילים, אזעקות וסכנת חיים מיידית הרגישה מוזרה.
בתוך פחות משבועיים, הסתגלנו למצב הקיצוני הזה ופיתחנו לעצמנו הרגלים חדשים.
בשנים האחרונות משברים ומצבי קיצון לא נורמליים הפכו להיות חלק מהיום-יום שלנו.
כך גם תופעות תרבותיות כגון שיח קיצוני, שנאה ואלימות.
חשוב מאוד להכיר בכך ולהיזהר מלנרמל את זה.
זה לא תמיד היה ככה, זו לא גזירת גורל וזה יכול להשתנות.
אסור להסתגל לבקרים של "הותר לפרסום", ל-50 חטופים שעדיין בעזה,
לעשרות אלפי מילואמיניקים שנמצאים בצבא יותר משהם נמצאים עם המשפחות ובעבודות שלהם,
ולהמוני חפים מפשע שנפגעו ושעדיין נפגעים, שלא יכולים לחיות בביטחון בבתיהם ועם משפחותיהם.
יכולת ההסתגלות וההתמודדות שלנו משרתת אותנו במצבי חירום קיצוניים,
אבל היא הרסנית כשאנחנו מאפשרים לה להרדים אותנו, להכניס אותנו לאדישות,
ולהרגיל אותנו למצבים שאסור להתרגל אליהם.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר