באחד הבקרים כשרועי בני היה בכיתה א' (היום הוא בן 17, תעשו חשבון כמה זמן עבר..),
הלכנו ביחד לבית הספר והתחלנו לדבר על גיל.
רועי אמר שהוא רוצה להיות כבר בן שבע.
"למה דווקא 7" ? שאלתי אותו..
כי שבע זה גדול.
עד שבע זה הקטנים ומשבע זה הגדולים.
והוא רוצה להיות כבר גדול.
סיפרתי לו שיש אנשים שתמיד רוצים להיות בגיל אחר מהגיל שלהם.
כשהם קטנים הם רוצים להיות גדולים וכשהם גדולים הם רוצים להיות קטנים.
ואז תמיד הם לא מרוצים, כי הם אף פעם לא בגיל שהם רוצים.
"מה הגיל שאתה הכי אוהב?" רועי שאל אותי.
הרים לי להנחתה.
סיפרתי לו שהגיל שאני הכי אוהב זה הגיל שאני נמצא בו עכשיו.
בזמן שדיברנו זה היה ארבעים ושתיים.
אבל בשנה שעברה, אמרתי לו, זה היה משהו אחר.
"אתה יכול לנחש איזה גיל הכי אהבתי בשנה שעברה?" שאלתי אותו.
הוא חשב רגע, חייך את החיוך הממזרי שלו ושאל: "ארבעים ואחת?"
אין ספק שהילד גאון: גם הבין את הרעיון וגם יודע לספור ולחסר.
**
נזכרתי בסיפור הזה השבוע כשנתקלתי בפוסט שכתבתי על זה אז.
נחמד להיזכר בשיחה הזו, מעניין אם גם רועי זוכר אותה.
נראה לי שכשדיברתי עם רועי באותו בוקר, דיברתי גם אל עצמי.
רציתי להזכיר לעצמי את החשיבות של קבלה ושל הכרת תודה על מה שיש.
תמיד אפשר להתמקד בחצי כוס הריקה, ותמיד אפשר להתמקד בחצי הכוס המלאה.
אולי זו היתה דרכי להזכיר לעצמי שאני לא שולט במה שקורה לי ומסביבי (גיל כדוגמה),
אבל אני בהחלט יכול לבחור איך להגיב למה שקורה.
כנראה שהמילים שלי לרועי באותו בוקר הגיעו עם כמיהה להמשיך להתאמן בעצמי בכל אלו:
בקבלה, בהכרת תודה, בהכרה ביכולת הבחירה שלי ובלקיחת אחריות על מה שבהשפעתי.
**
אז, באותה הליכה לבית הספר, רועי ואני דיברנו על גיל.
האם אפשר להרחיב את הרעיון הזה מגיל גם להיבטים נוספים?
האם אני יכול לומר לעצמי (עוד לפני שאני אומר לאחרים),
שהמקום-זמן-מצב שאני הכי רוצה להיות בו הוא כאן ועכשיו?
עם כל מה שקורה? עם כל הקשיים והאתגרים?
באינסטינקט ראשוני התשובה היא "ממש לא!".
ברור שלא.
מלחמה, הרוגים, פצועים, חטופים, אלימות, הקצנה, שנאה.
כל כך הרבה סבל.
ברור שאני רוצה להיות במקום ובזמן אחר, יותר "נורמלי" ורגוע.
מקום שבו הדברים נראים ומרגישים שונה מכפי שהם עכשיו.
מי שאומר שזה המקום-זמן-מצב שהוא הכי רוצה להיות בו –
או שהוא משקר לעצמו או שהוא סתם לא אותנטי.
במחשבה שניה, התשובה שלי היא "חד משמעית כן!"
בהינתן שזה המצב ואלו הנסיבות (אין לנו שליטה על מה שקורה לנו),
אין זמן ומקום אחרים שאני רוצה להיות בהם יותר מהמקום הנוכחי שאני נמצא בו.
בכל מקום שבו יש סבל, אתגר, מורכבות וקושי גדולים, יש גם המון חסד, חמלה ומשמעות.
שבר גדול מגיע עם פוטנציאל ענק לריפוי ולתיקון.
מתוך המקום-זמן-מצב הזה שאני נמצא בו,
אני רוצה לעשות כמיטב יכולתי למשפחתי, בעבודה, במדינה, לעצמי,
להשפיע, לתרום, לתמוך ולקחת חלק בתהליכי שינוי מיטיבים שיעזרו לנו לנוע מכאן לשם.
**
בתחילת השבוע שוחחתי עם חברה קרובה ואהובה, שאחיינה נהרג בשבוע שעבר בעזה.
היא התקשרה אלי כמה דקות לאחר הקימה מהשבעה, בדרך מבית הקברות הביתה.
באמת שלא ניתן להבין את גודל האובדן ועומק הכאב.
הלוואי שהאירוע הזה לא היה קורה.
כשראיתי את השם של אותה חברה על צג הטלפון המצלצל שלי,
לא היה מקום שרציתי להיות בו יותר מאשר איתה באותן דקות.
כשהייתי במוצ"ש בכיכר החטופים,
וכשישבתי בלבן ביום א' בערב "במשמרת 101" ליד הקריה בקרבת משפחות החטופים,
לא היה מקום או חברת אנשים שרציתי להיות בהם יותר מאשר במקומות הללו.
כשצפיתי עם כמה מבני משפחתי השבוע בפרק חדש של סדרת הריאליטי "הבוגדים",
על הספה בביתנו לאחר יום מלא ואינטנסיבי, לא היה מקום שרציתי להיות בו יותר באותו רגע.
**
פעם חשבתי שקבלה ורצון לשינוי סותרים זו את זה.
או שאני מקבל משהו או שאני רוצה לשנות אותו.
היום אני מבין שהם לא סותרים זו את זה אלא משלימים האחת את השני.
קבלה של המצב היא הכרה בכך שכרגע אנחנו איפה שאנחנו והמצב הוא כפי שהוא.
קבלה עוזרת לנו להפסיק לחפור בעבר ולהתמקד בהווה.
היא מאפשרת לנו לקחת אחריות ולפעול עכשיו לשינוי.
**
כשאמרתי לרועי מה שאמרתי, באותה שיחה לפני 11 שנים,
זה הגיע עם כמיהה לתרגל ולפתח מיומנויות של קבלה, הכרת תודה, לקיחת אחריות, בחירה ושינוי.
כל כך הרבה קרה בשנים שחלפו מאז אותה שיחה, בצורות שלא יכולנו לדמיין.
לפעמים זה מרגיש שאנחנו בגלגול אחר, בעולם אחר,
ושעכשיו הכול הרבה יותר מורכב, אינטנסיבי, כבד, קשוח.
מה שממש מעניין לראות עכשיו, זה שלמרות כל השינויים,
התרגול, לפחות עבורי, נשאר אותו תרגול:
קבלה, הכרת תודה, לקיחת אחריות, בחירה ושינוי.
להרבות טוב לעצמי, לאחרים ובעולם.
**
לסיום – מספר תזכורות לעצמי (ואם תרצו גם לכם):
• ברגע זה אני לא יכול לעשות הכול, ואני יכול לעשות משהו.
• אין לי שליטה על מה שקורה לי, ויש לי בחירה איך אני מגיב למה שקורה לי.
• בכל רגע אני יכול לבחור לעשות צעד מיטיב עבורי או עבור אחרים, במחשבה, בדיבור ובפעולה.
• הבחירה שלי, הצעד שלי, הם תמיד בהווה, תמיד מהמקום-זמן-מצב הנוכחי שבו אני נמצא.
אז מה המקום-זמן-מצב שאני הכי רוצה להיות בו..?
בדיוק כאן ועכשיו.
58 חטופות וחטופים עדיין בעזה.
מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה, בשלום ובבריאות גופנית ונפשית לחיק משפחותיהם ואהוביהם.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר