חוסר אונים נרכש

בתקופה האחרונה אני מרגיש סוג של עייפות-כבדות-מועקה מתמשכת, שבאה, הולכת ושוב חוזרת.
תחושה שנמצאת שם כל הזמן, ברקע או בקדמת הבמה, שאינה נובעת מחוסר שינה או מעומס יתר של עבודה.
היא יותר תוצר של מורכבות ואינטנסיביות שנמשכים כבר תקופה ארוכה מאוד.
אני חווה את זה לא אחת בתוכי, וזה גם עולה כל הזמן בשיחות ובמפגשים עם אנשים סביבי.
יכול להיות לזה גוון של ייאוש זוחל שהולך ומשתלט בהדרגה ובהתמדה,
של פחד, חשדנות וחוסר אמון שמחלחלים ומתגברים,
או של תסכול מתמשך, חוסר אונים ומחשבות שמה שנעשה, לא באמת ישנה את המצב.

בשבוע שעבר נתקלתי בפוסט של אסף סטי אל-בר שמתייחס לתחושות הללו ונותן להן שם – "חוסר אונים נרכש".
מאז, כבר עשרה ימים שאני מסתובב עם המושג הזה, מרגיש שהוא מעורר בי תנועה חדשה ומזרים בי עוד ועוד חיים.

אז מה זה בעצם "חוסר אונים נרכש"?
המונח "חוסר אונים נרכש" נטבע לראשונה על ידי הפסיכולוגים מרטין זליגמן וסטיבן מאייר בשנות ה-60.
הם גילו בתהליך מחקרי מדעי כי בעלי חיים ובני אדם יכולים ללמוד להיות חסרי אונים.
חוסר אונים נרכש הוא מצב שבו אנחנו לומדים להאמין שאין לנו שליטה על מה שקורה, גם אם יש לנו.
זה מין מנגנון פנימי שהמוח שלנו מייצר אחרי שחווינו שוב ושוב כישלונות, תסכולים ואכזבות.
במילים פשוטות זו האמונה שמה שאנחנו עושים לא משנה, שאין קשר בין הפעולות שלנו לתוצאות שאנו משיגים.
הדגש פה הוא על כך שזו מיומנות נלמדת (לכן קוראים לזה "נרכש") ולא גזרת גורל.

זה בדיוק מה שקורה לנו היום, בכל כך הרבה תחומים:
– במצב הפוליטי: "מה הטעם לצאת להפגנה? גם ככה כלום לא משתנה."
– ביוקר המחיה: "למה לנסות להתמקח? המחירים תמיד יעלו."
– בתחושת הביטחון: "כבר אי אפשר להאמין שמישהו דואג לנו באמת."

אחד הדברים המרתקים בהקשר של חוסר אונים נרכש הוא שאנחנו יכולים להיות בעלי תחושת מסוגלות גבוהה במימדים מסוימים בחיינו (לדוגמא – בעבודה או במשפחה),
ועם תחושת חוסר אונים נרכש במימדים אחרים (לדוגמא – בלימוד מתמטיקה או בהשפעה על המצב במדינה).

הסכנה הגדולה ביותר של חוסר אונים נרכש היא שיתוק פנימי.
כשאנחנו מאמינים שאין ביכולתנו לשנות דבר, אנחנו מוותרים מראש.
זה לא רק מונע מאיתנו להתקדם – זה גם משפיע על מערכות היחסים שלנו, הקריירה שלנו ועל חיינו.
במקרים חמורים יותר, חוסר האונים הנרכש יכול להוביל לחרדה, לדיכאון ואפילו למחלות פיזיות.

חשוב להבין שלמרבה הצער יש מי שמרוויח מהתחושה-אמונה הזו שאנחנו לא יכולים לשנות דבר.
כשאנחנו שקועים בחוסר אונים, קל יותר להסיח את דעתנו,
לשמר את הכוח של מי שנמצא בעמדות השפעה, לקדם אג'נדות ולמנוע מאיתנו להתאחד ולפעול.
הפחד והייאוש משמשים לעיתים ככלים – כי חברה מפורדת ומיואשת היא חברה שקל יותר לשלוט בה.

הבשורה הטובה היא שחוסר אונים נרכש אינו גזרת גורל.
זוהי מיומנות נלמדת, ולכן אפשר גם להחליש ולשחרר אותה.
הנה שלושה צעדים שעשויים לעזור:

1. להכיר בכך שזו מיומנות מחשבתית-רגשית נלמדת.
חשוב להבין שמה שאנו חווים הוא לא עובדה אלא דפוס מחשבתי-רגשי שנרכש.
את הדפוס הזה ניתן לאתגר, להחליש ולסדוק.
כשעולה מחשבה כמו "אני לא יכול" או "זה בטוח לא ישנה",
אנחנו יכולים להזכיר לעצמנו שזו רק מחשבה (לא עובדה) ולבדוק:
"האם אני בטוח שזה נכון?", "מה יקרה אם אנסה?", "מה עשיתי לאחרונה שכן השפיע ושינה?"

2. להתגבר על חוסר האונים באמצעות פעולה:
עשייה היא תרופת נגד יעילה לחוסר אונים.
כדאי להתחיל בצעדים קטנים.
הצעדים הקטנים הללו ייצרו תנועה חדשה.
במצבים כאלו עצם ביצוע הצעד חשוב יותר מגודל הצעד,
כיון שהוא מוציא אותנו מפסיביות לאקטיביות.

הנה כמה דוגמאות לפעולות שקוראים של הבלוג הזה כתבו לי שהם עושים בתקופה האחרונה:
אפיית עוגות לחיילים, אמירת תהילים יומית תוך מיקוד בנזקקים השונים,
תמיכה נפשית ולוגיסטית במשפחות שזקוקות לזה, עזרה לנשות מילואימניקים,
השתתפות בהפגנות ובעצרות תמיכה.
אחת הפעולות שלי השבוע היתה לנסוע שוב למעגל שיח בכיכר החטופים.
ישבתי במעגל של ענבל צח, בת דודתו של טל שוהם החטוף.
טל נחטף בשביעי לאוקטובר מקיבוץ בארי עם אשתו, שני ילדיו ועוד שלושה בני משפחה.
כולם מלבדו חזרו בעסקה לפי כשנה. ממנו אין אף אות חיים מאז.
כמה זה כבר משנה שאני יושב במעגל הזה? זה באמת מה שיחזיר אותו?
זה משנה.
זה מחזק את המשפחות. את ענבל שמקדישה את חייה בשנה האחרונה לזה.
זה עוזר כשעוד אנשים זוכרים את טל, חושבים עליו ושומרים עליו בתודעה.
וזה משפיע מאוד עלי כמובן. עשייה היא ההיפך מחוסר אונים.
אני את החלק שלי אעשה, בלי קשר לתוצאה הסופית שתקרה או לא תקרה.

3. לייצר סביבה מרימה ותומכת:
חפשו אנשים ומקורות מידע שיכולים לחזק אתכם ולהזרים לכם אנרגיה מיטיבה.
מפגש עם חברים, שיחה תומכת והשתתפות בפעילויות שונות הן כמה דוגמאות.
כשמצטרפים לפעילות עם אנשים אחרים, התחושה היא שאנחנו לא לבד.
חיבור כזה יוצר תנועה חדשה, שמתחילה להשפיע לא רק עלינו, אלא גם על סביבתנו.

**

ניתן לצאת מתחושת חוסר אונים נרכש בהחלטה אחת ובצעד אחד.
לבחור לעשות, ואז לקום ולעשות.
פחות משנה מה, העיקר לעשות.

את הצעד הקרוב שלי אני בוחר לעשות מחר, יום ו' 22.11 בירושלים, בעוד משמרת של 101.
יושבים בשקט בחולצה לבנה, ללא התלהמות וצעקות, ללא שלטים, ללא קריאה פוליטית כזו או אחרת.
תמיכה אנושית קרובה באמהות החטופים, נוכחות והקשבה לתחינת הלב שלהן להחזרת ילדיהם.
יש עוצמה אדירה בישיבה שקטה ונחושה כזו של מאות אנשים, והלוואי הלוואי שכבר מחר נהיה אלפים.
יום שישי הקרוב – 10:15 תדריך בשער הכניסה לקמפוס גבעת רם, 11:00-14:00 משמרת.
אפשר להירשם בטופס הבא שבו תמצאו גם קישור להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ.
מעוניינים בהסעה? פנו לעידית ב- 0524398991, אולי יש מהאזור שלכם.

מה אתם אומרים? תצטרפו אלי ואליהן?
אם תהיו שם, בואו להגיד שלום ולתת חיבוק.
יהיה נחמד להיפגש "בעולם האמיתי" שמעבר למיילים ולרשתות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

צו 8 אזרחי לתמיכה במשפחות החטופים

כבר חודשים שאני בתחושה שאני לא עושה מספיק.
במוצ"ש האחרון החלטתי שמהשבוע אני מעלה הילוך.
עמדתי בכיכר החטופים באירוע שהיה הכי עוצמתי עבורי מכל האירועים שהשתתפתי בהם עד כה.
אני לא יודע לשים האצבע בצורה מדויקת על למה זה היה כזה חזק דווקא השבוע –
אולי בגלל המספר הבלתי נתפס של 400 ימים,
אולי בגלל הפוליטיקה מעוררת הבחילה ופיטורי גלנט מהימים שלפני,
ואולי בגלל הדוברים שנאמו באותו ערב ושנגעו בי מאוד.

אחד הנואמים בעצרת היה הרב אבידן פרידמן מאפרת.
ממנו למדתי על המושג "צו 8 אזרחי".
כשמקבלים צו 8 מהצבא עוזבים הכול ומתגייסים.
גם כשזה לתקופות ארוכות, וגם כשזה לא נוח.
עשרות אלפי מילואימניקים מגויסים בצו 8 ומשלמים מחירים יקרים.
הרב אבידן פרידמן מציע שמי שלא מגויס בצו 8 לצבא, שיראה עצמו מגויס בצו 8 אזרחי.
צו 8 אינו דבר נוח.
הוא דוחק אותנו להפר את שגרת חיינו ומקבל עדיפות על פני דברים אחרים.
יש חשיבות ודחיפות עליונה להתייצב עכשיו ולעשות ככל שביכולתנו כדי לתמוך ולעזור.
אז בהשראת הרב פרידמן, החלטתי "לגייס את עצמי" השבוע בצו 8 אזרחי.

מכל אירועי ההתנגדות, העצרות וההפגנות,
הדבר שמרגיש הכי נכון ומדויק עבורי בחודשים הללו זה לתמוך במשפחות החטופים.
גם כי בעיני, זה הדבר שהכי חשוב לקדם עכשיו,
גם כי השעון מתקתק והזמן הולך ואוזל,
וגם כי זה משהו שביכולתי (אזרח פשוט מן השורה) לעשות.

מהחלטה למעשים:
ביום ראשון השתתפתי במפגש זום של "משמרת 101" קבוצה המובלת על ידי אמהות חטופים,
ומכוונת להתנגדות שקטה, נחושה ולא-אלימה מול סמלי שלטון בירושלים.

ביום שלישי בערב השתתפתי במעגלי שיח בכיכר החטופים בת"א.
בחרתי לשבת במעגל של מישל אילוז, אביו של גיא אילוז ז"ל.
כל כך מרגש, עצוב ונוגע להקשיב למישל מספר על גיא, על כל התהליך שמשפחתם עברה ועוברת.

ביום חמישי לקחתי חצי יום חופש וחולצה לבנה, עליתי לירושלים,
והצטרפתי למשמרת 101 בת מספר שעות של ישיבה שקטה,
ביחד עם עוד כמה מאות נשים וגברים שמקיפים את אמהות החטופים.
מדי פעם התרוממה אחת האמהות, לקחה את המיקרופון וסיפרה בכמה דקות על בנה או ביתה.
יש הבדל גדול בין לקרוא כותרת, לבין להיות עם וליד להרגיש את הלב הרוטט והפועם.

האם הפעולות הללו באמת עוזרות? האם הן משנות משהו?
השאלות הללו מעסיקות גם אותי.
אני בוחר להשתתף באירועים הללו, גם כשאין לי ודאות שזה ישפיע על התוצאה הרצויה של שחרור החטופים.
זה בוודאות משפיע עלי.
זה מוציא אותי מהרשתות ומהחדשות ומחבר אותי לאנשים אמיתיים שחיים עכשיו.
חלק ממה שמניע אותי זו המחשבה-תחושה שזה הדבר הנכון, החשוב והראוי לעשות עכשיו.
מה אספר לנכדיי בעוד שנים כשהם ישאלו אותי "איפה היית ומה עשית כשכל זה קרה"?

לצד ההשפעה על עצמי, אני מקווה שזה גם תומך במשפחות החטופים,
כשאני שם לצידם, נוכח עם עוד מאות ואלפי אנשים.
זה מרגיש לי כל כך חשוב עכשיו, סוג של חובה אזרחית ואחריות אישית.
אולי זה גם יעורר אנשים נוספים לפעולה,
והלוואי-הלוואי שבסופו של דבר זה גם יתרום לשחרורם ולהחזרתם של החטופים.

**
רבים מהאנשים שאני משוחח איתם מרגישים סוג של ייאוש או חוסר אונים.
בימים כאלו, חשוב להיות בעשייה מיטיבה ולהחזיק תקווה.
לא לחשוב יותר מדי קדימה, לא לעמוד מהצד ולנתח את המצב או הסיכויים.
במקום זאת, לצאת מהבית ולעשות משהו שאתם מאמינים בו ומתחברים אליו,
משהו שנוגע באנשים אמיתיים, תורם להם ותומך בהם.
ייאוש אינה גזירת גורל ובכל מצב של קושי גדול יש גם המון מקום לתמיכה, לצמיחה ולחסד.

הנה מספר המלצות לקבוצות ולאנשים שכדאי להתחבר אליהם:

יאיא פינק הוא מנוע בלתי נדלה לתקווה ולעשייה אדירה ומיטיבה במגוון פרויקטים.
הוא מעורר בי השראה ותקווה יותר מכל אדם אחר בשנה האחרונה והאנרגיה שלו ממש מדבקת.
הסיסמה שלו היא "ייאוש היא לא תוכנית עבודה ואופטימיות היא עמדה פוליטית".
כאן מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ שלו
וזה קישור לזום "ממשבר לתקווה" שהוא ערך השבוע.

כאן ניתן להצטרף לקבוצות הוואטסאפ של משמרת 101 ולקבל עדכונים על הפעילות שלהם.
התחברו לקבוצה ובואו לקחת חלק באחת המשמרות השבוע.

וזו קבוצת הוואטסאפ של תמיכה במשפחות החטופים דרכה אפשר להתעדכן על האירועים השונים.
האירוע הקרוב יהיה במוצ"ש 16.11 בכיכר החטופים.

**
אני רוצה לסיים בציטוט יפהפה ומחזק של אתי הילסום מספרה "השמיים שבתוכי":

בבקשה עשו צעד והצטרפו.
שמרו על החיים היקרים שבכם.
עשו את זה עבור משפחות החטופים, עבור עצמכם ועבור המשפחות שלכם.
כשאתם עושים את זה כתבו לי – זה יעודד ויחזק גם אותי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נְבוּאַת לוֹחֲמֵי הַשָּׁמְבָּאלָה

נְבוּאַת לוֹחֲמֵי הַשָּׁמְבָּאלָה

"מגיע זמן שבו כל החיים על פני כדור הארץ בסכנה.
כוחות ברבריים מתעוררים ועולים.
מתוך טירוף, מבלי להיות מודעים לדמיון הרב ולחיבור שביניהם, הם משקיעים את הונם בפיתוח כלי נשק הרסניים
ונערכים למלחמת השמדה כוללת באמצעות טכנולוגיות המאיימות להחריב את העולם.
בדיוק בתקופה זו, בה עתידם השברירי של החיים תלוי על חוט השערה, תקום ממלכת השמבאלה.

אל ממלכת השמבאלה לא ניתן ללכת מכיוון שהיא אינה מקום.
היא קיימת בליבם ובתודעתם של לוחמי השמבאלה.
את לוחמי השמבאלה לא ניתן לזהות מכיוון שאין להם מדים, עיטורים או סמלים.
ללוחמי השמבאלה גם אין חלקת אדמה משלהם.
הם נעים תמיד בעומק השטחים של הכוחות הברבריים ההרסניים.

כעת מגיע הזמן שבו נדרש אומץ אדיר מלוחמי השמבאלה, אומץ מוסרי ופיזי.
על מנת לנטרל ולפרק את כלי הנשק הללו,
על לוחמי השמבאלה להיכנס למסדרונות הכוח, למקומות שבהם נלקחות ההחלטות.
לוחמי השמבאלה יודעים שהם מסוגלים לעשות זאת מכיון שכלי הנשק הללו נוצרו בידי בני האדם.
חשוב מאוד לזכור זאת: כלי הנשק נוצרו על ידי תודעה אנושית ולכן הם ניתן לפרק אותם בעזרת תודעה אנושית !

לוחמי השמבאלה יודעים כי הסכנות המאיימות על החיים בכדור הארץ
אינן מגיעות מאלים מרושעים או מכוחות חיצוניים.
הן נובעות מהבחירות שלנו וממערכות היחסים שלנו, בני האדם.
וכעת, לוחמי השמבאלה חייבים להתאמן ולעשות שימוש בשני כלי נשק שונים.
שני כלי הנשק הללו הם חמלה ותובנה (compassion & insight) ושניהם נדרשים.

החמלה נדרשת מכיוון שהיא מספקת לנו את הדלק ומניעה אותנו לפעולה למען היצורים החיים.
החמלה מאפשרת לנו לצלול לתוך סֵבֶל העולם בלי לחשוש ממנו.
כשאיננו חוששים מסבל, דבר לא יכול לעמוד בדרכנו.
אבל החמלה לבדה חמה מידי ועלולה לשרוף אותנו.

לכן נדרש גם כלי הנשק השני, התובנה.
התובנה מאפשרת לנו לראות שהקרב אינו בין אנשים טובים ורעים, שכן הקו בין טוב ורע עובר בכל לב אנושי.
בעזרת התובנה אנו מבינים שאנו מחוברים זה לזה, כמו ברשת, ושכל פעולה המבוססת על כוונה מיטיבה, משפיעה על כל הרשת, ויוצרת השלכות אינסופיות שאיננו יכולים למדוד או לראות.
אבל תובנה לכשלעצמה יכולה להיות קרה מדי והיא אינה מספקת לשימור התנועה שלנו.
לכן אנו צריכים לצידה גם את חומה של החמלה עם הפתיחות לכאב העולם.
שני כלי הנשק הללו נדרשים ללוחם השמבאלה."

*****
הסיפור הזה סופר ע"י ג'ואנה מייסי, אקטיביסטית, סופרת ומורה בודהיסטית, ותורגם לעברית על ידי.
נתקלתי בו לראשונה לפני מספר שנים, ומאז אני חוזר אליו מדי פעם.
ניתן לפרש אותו בצורות שונות ובכוונה הוא נקטע "בשיא המתח" ללא הכרעה.

בכל פעם שאני קורא אותו ונותן לו לחלחל בתוכי, משהו בי מתמלא בהשראה, מתחדד ומתאזן.
הנשימה שלי מתרחבת ומתעוררת בי עוד קצת תקווה.

הוא נוגע בכל כך הרבה ערכים ואמונות שקרובים ללבי:
– כל אחד מאתנו יכול להיות לוחם שמבאלה (או אחד מל"ו הצדיקים).
– אנחנו מוקפים בלוחמים כאלו גם אם אנו מתקשים לראות אותם.
– קריאה לפעולה מתוך אחריות אישית, הכרה בהשלכות העצומות (לטובה ולרעה) של מעשינו ושל כוונותינו.
– ענווה ותקווה – אין לנו יכולת להעריך את השפעתנו ולא הכול ניתן למדוד או להבין.
– חשיבותו של האיזון שבין חמלה ותובנה, של השימוש המתמיד גם בלב וגם בראש.
– האומץ והחוסן המוסרי, הפיזי והנפשי הנדרשים לפעולה מתמדת ב"שטחי מלחמה" תודעתיים ופיזיים.
– חמלה ותובנה הן גם כלים שחשוב לעשות בהם שימוש יומיומי, וגם מיומנויות שיש להמשיך לפתח כל הזמן.

השאלה שהכי חיה בי עכשיו, תוך כדי קריאת הסיפור וכתיבת הפוסט, היא –
האם אני עושה מספיק בתקופה הזו? 
אולי הגיע הזמן להרים הילוך ולעשות יותר?
לאילו מסדרונות ומרכזי כוח אני יכול להכנס באומץ ובנחישות חמוש בחמלה ובתובנה?

ומה אתכם? מה הפוסט הזה מעורר בכם?
אם בא לכם לחלוק איתי מחשבות ותחושות, יעניין אותי לקרוא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב.
מומלץ לקרוא את "נבואת לוחמי השמבאלה" בשפת המקור באנגלית  ו/או לצפות בג'ואנה מייסי מספרת אותו.

"אני לא יודע איך להתמודד עם זה"

במוצ"ש הראשון שלאחר אירועי ה 7.10, עליתי לשיחת זום שאורגנה ע" עמותת "שותפים למסע".
בשיחה התארח סטיבן ג'נקיסון, מורה מוערך למצבי משבר שמקדיש את חייו לליווי חולים סופניים ומשפחותיהם.
באותו ערב, שמונה ימים לאחר שהאירועים התחילו, הכול היה עדיין טרי ופתוח.
סיפורים התחילו להתפרסם, המצב היה רחוק מלהיות יציב, פחד גדול מהתפתחות מיידית של זירות נוספות,
ימים של גיוס מילואים נרחב, תמונת מצב לא ברורה בנוגע לנרצחים ולחטופים,
התארגנות של הצבא, שבועות לפני התמרון הקרקעי בעזה.

זו היתה שיחה משמעותית מאוד עבורי וחלקים ממנה נחקקו בי.
אחת השאלות שזכורה לי במיוחד נשאלה על ידי אדם ששיתף בסיפור אישי מורכב וברגשות אשם חזקים שהוא נושא.
הוא סיים את השיתוף באמירה שהוא לא יודע איך להתמודד עם זה.
סטיבן ג'נקינסון שהקשיב באמפטיה, בחר להתחיל את תשובתו במילים שממש הפתיעו אותי.
לפני שהוא התייחס לנושא השאלה, הוא פתח במילים הבאות (למיטב זכרוני, תרגום לא מדויק):
החלק האחרון של שאלתך, "אני לא יודע איך להתמודד עם זה" הוא לא מדויק.
כי אתה כן מתמודד עם זה.
וכשאני אומר שאתה מתמודד עם זה, זה לא אומר שאתה מתמודד עם זה בהצלחה.
וזה גם לא אומר שאתה מצליח לכבוש את זה, או להתגבר על זה, או לא להרגיש כפי שאתה מרגיש כרגע.
זה אומר שאתה פוגש את זה שוב ושוב במהלך היום, מתעסק בזה, ואז אולי לרגעים מתנתק, ואז שוב חוזר.
זו ההתמודדות שלך עם זה כרגע.

**
אני לא בטוח למה דווקא השאלה הזו והתשובה הזו נחקקו בי.
מה יש בתשובה הזו שכל כך נגע בי ודיבר אלי.
יכול להיות שזה השילוב של בהירות ואמפטיה.
מצד אחד היתה שם הרבה מאוד אמפטיה.
כל המפגש היה מלא בעצב, באבל ובפחד.
סטיבן ג'נקינסון היה שם עם המשתתפים בהרבה מאוד רגישות, ענווה וחמלה, כשהכול עדיין טרי ופתוח.
ומצד שני, משהו בצלילות המפתיעה הזו, שמזמינה לדייק במילים.
זה הזכיר לי מצבים שבהם אנשים אומרים על משהו "זה בלתי נסבל" בזמן שהם סובלים את זה.
או "אני לא עומדת בזה" בזמן שאת כן עומדת בזה.

באותה שיחה יכולתי לחוש על עצמי בזמן אמת את ההשפעה העוצמתית והשקטה,
של השילוב המיוחד של אמפטיה וחמלה עמוקה לצד יציבות וצלילות בהירה.
קיבלתי תזכורת נוספת לשים לב למילים ולמחשבות שלנו גם במצבים הכי קשים,
ולבחור בקפידה את הכותרות והסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.

**
השבוע, שנה אחרי, חזרתי להקשיב לאותה שיחה.
אני ממליץ לכם מאוד להקשיב לה ולצפות בה,
תודות לעמותת "שותפים למסע" יש לה גם כתוביות בעברית.

אני בוחר לסיים בציטוט נוסף של סטיבן מאותו מפגש:

"חוכמה ואבל, בעיני, הם בלתי נפרדים. הם תאומים לא זהים.
חוכמה ואבל לוחשים זה לזה ללא הרף.
הם בדרך כלל לא צועקים או צורחים, ולכן קשה לשמוע אותם.
אבל אולי אחד התפקידים של אדם מלא צער היום יכול לכלול טיפוח זיכרון של הזמן בו הדברים לא היו כך,
ולדמיין את האפשרות שדברים יכולים להיות אחרת.
אבל זה לא יקרה עכשיו, וזה לא יקרה בקרוב, ויש כוחות אחרים שמשחקים בזירה, וזה הזמן שלהם,
וזה לא יתוקן, למעשה זה לא הולך אפילו להחלש, עד שזה כנראה ימצא את הביטוי הכי עמוק והכי זועם שלו."

מה שנאמר אז, רלוונטי מאוד גם לעכשיו.
בפרספקטיבה של שנה אחרי, סטיבן צדק.
זה ממש לא נחלש. זה הלך והתעצם.
אני לא בטוח שהגענו כבר לביטוי הכי עמוק והכי זועם של "הכוחות האחרים" שמשחקים בזירה.
ובשל כך, מרגיש לי שבתקופה הזו, נדרש פה השילוב של אמפטיה וחמלה עמוקה לצד יציבות וצלילות בהירה.
נדרשת היכולת להאמין, לא לאבד תקווה, להצליח לדמיין עתיד טוב יותר ואפשרות שדברים יכולים להיות אחרת.

בתפילה לשלומם של כל החיילים, להחלמתם של כל הפצועים, לחזרתם של המפונים לבתיהם,
ולשובם במהרה ובשלום של כל החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ארבעים בני אדם

בסיס עתלית לפני כשלושים שנה. קור של פברואר, גשם שוטף, ים סוער.

בעוד מספר ימים אני צפוי לקבל מחזור חדש של חניכים במסגרת מסלול הכשרת הלוחמים של שייטת 13.
ששת החודשים הקרובים שבהם אפקד על המחזור מהווים את השלב הראשון והקשה ביותר במסלול מפרך
שבמהלכו יהפכו חבורת נערים בני 18 לצוות לוחמים מגובש ומיומן באחת מיחידות העילית הטובות בעולם.

זיו, מפקדי, קורא לי למשרדו לשיחת הכנה ותיאום ציפיות לקראת הגעת המחזור החדש.
כשאני נכנס, הוא מחייך את חצי-החיוך המוכר שלו, מסמן לי לשבת ומתחיל:

"אני מפקיד בידך ארבעים נערים. ארבעים בני אדם.
אחריותך וחובתך להכיר כל אחד ואחד מהם באופן אישי ולעומק, לדעת כל מה שאפשר עליהם ועל משפחותיהם.
לשם כך אני נותן לך כשלושה שבועות ואז אעשה לך מבחן:
אצטרף לאחד האימונים שלכם ואבדוק עד כמה אתה מכיר אותם.
בזמן הזה גם אני אעשה מאמץ להכירם, ולהבדיל ממך, ללא הפריבילגיה של לבלות איתם יום יום.
חסר לך שיהיה מישהו שלא תכיר או שאני אכיר טוב ממך."

אני זוכר את השיחה הזו היטב. המסר עבר בצורה ברורה וחדה.
נלחצתי מהציפייה וידעתי שהמבחן אכן יגיע.
אבל יותר מכך, בעיקר חשתי באחריות הגדולה שזיו הפקיד בידי.
השיחה הזו שינתה את נקודת המבט שלי.
הבנתי בעוצמה שמעבר לפיקוד על מחזור חדש של חניכים במסלול,
אני מקבל לידיי ארבעים בני אדם שכל אחד מהם עולם ומלואו.

כפי שזיו הבטיח, המבחן אכן הגיע.

שלושה שבועות מאוחר יותר יצאתי עם ארבעה מדריכים וארבעים החניכים למסע לילי.
פעילות שסוגרת יום ארוך ואינטנסיבי. לילה חשוך ללא ירח.
ביקשתי מאחד המדריכים שיוביל את המסע והתמקמתי בסוף הגוש, ממקום שאפשר להבחין בכולם,
לנוע ביניהם הלוך וחזור, לראות את האינטראקציות החשובות שבד"כ נסתרות.
כשעה לאחר תחילת המסע, אני מרגיש יד על כתפי ושומע קול מוכר: "אהלן רוני, איך הולך? מוכן למבחן?"
זיו (אין לי מושג מהיכן הוא צץ) צועד לידי, נינוח ומחייך.
פעימות הלב שלי עלו מידית ולא בגלל המאמץ הפיסי.
למרות שבטחתי בתהליך שעברתי בשבועות האחרונים, הייתי לחוץ.
היה חשוב לי לא לאכזב את זיו. להראות לו עד כמה אני מכיר כל אחד ואחד מהם.
נענו ביחד לצד גוש האנשים כשבכל פעם זיו מצביע מרחוק על דמות חשוכה אחרת ושואל:
"מה שמו?", "מהיכן הוא בארץ?", "כמה אחים ואחיות יש לו?", "מה הוא למד בתיכון?", "יש לו תחביב מיוחד?"
על רוב השאלות ידעתי לענות. לא על כולן.
כשנתקעתי זיו סיפק את התשובה. הוא ידע.
לאחר זמן מה זיו טפח בחמימות על כתפי, קרץ בחיוך רחב והמשיך לדרכו.

זה היה אחד המבחנים שהכי שמחתי לעבור.
השיעור שקיבלתי מזיו מלווה אותי גם היום בעבודתי ובחיי.
האנשים שאנחנו עובדים איתם הם בני אדם.
הם לא משאבים, מספרים אישיים או תאים באקסל.
כל אחד מהם הוא עולם ומלואו.
לכל אחד מהם יש משפחה, היסטוריה, חלומות, תחביבים וקשיים.
כמחנכים, מנהלים או מפקדים, יש לנו אחריות רבה לראות אותם כבני אדם, להכיר אותם ולדאוג להם. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר