משפחה קטנה מדי

בכפרים מסוימים בגוואטמלה, כשהולכים עם ילד חולה למרפא, לעולם לא אומרים "אני בריא אבל הילד שלי חולה".
במקום זאת אומרים "המשפחה שלי חולה".
באופן דומה, כשמלווים שכן למרפא, מקובל לומר "הכפר שלי חולה".
תפיסת העולם בכפרים הללו היא שכולנו מחוברים: אנשים, בעלי חיים, טבע, העולם.
כולנו חלק מאותה מערכת שלמה, משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה.

אם זה נשמע לכם מוזר, חשבו על הדוגמא הבאה –
האם נראה לכם הגיוני ללכת לרופא ולומר: "יש לי מחלת כבד סופנית, אבל אני בריא. זה רק הכבד שלי חולה"?
כשם שבתרבות שלנו הכבד הוא חלק בלתי נפרד מהגוף שלנו ומאתנו, כך בגוואטמלה, הקהילה והסביבה הן חלק בלתי נפרד מבני האדם.
(הקטע בהשראת Martin Prechtel מתוך הספר Sacred Economics)

**
אמא תרזה טענה ש"הבעיה עם העולם היא שאנחנו משרטטים את גבולות המשפחה שלנו קרוב מדי".

כשאנחנו מאמינים שאנו נפרדים ושאיננו חלק מאותה משפחה, שיש "אנחנו" ו"הם" (יהודים-ערבים, ימנים-שמאלנים, חילוניים-דתיים-חרדים, שחורים-לבנים, מזרח-מערב ירושלים) ושאנחנו בסדר/צודקים/טובים והם לא-בסדר/טועים/רעים, קל יותר לצאת למלחמה או להאמין שמה שקורה שם לא משפיע עלינו.

כשהאלימות במגזר הערבי גואה ונרצחים שם מעל מאה נשים וגברים בשנה וכשהאבטלה בקרב צעירים ערבים מגיעה ל 40% (עוד לפני הקורונה) אנחנו עלולים לייחס לכך פחות חשיבות ולהאמין שזו לא הבעיה שלנו, אלא שלהם.
לאחר שהכעס "מתפוצץ" והאלימות מתפרצת גם בערים המעורבות ובמקומות נוספים מחוץ לערים הערביות זו הופכת להיות בעיה דחופה וחשובה שלנו שלא ניתן להתעלם ממנה.

**
אבל אי אפשר לעשות הכול והמשאבים מוגבלים, אז מה יותר חשוב: לדאוג למובטלים היהודים או הערבים? לחרדים או לחילונים? "להם" או "לנו"?

ייתכן ששאילת השאלה בצורה הזו היא חלק ממה שתורם לבעיה ומחריף אותה.
שכשמדובר בגוף שלנו לא נשאל "במה יותר חשוב לטפל בכבד שלנו או בריאות שלנו?", אלא "איך אפשר לטפל בגם וגם כדי להגיע לאיזון בריא?".
אולי בדומה, כשעוסקים באבטלה, אלימות, חינוך, בריאות, אקלים או עוני עדיף לשאול  "איך אפשר לטפל בגם וגם ולדאוג לכולם?"

**
זה לא תמים מדי? הרי המשאבים מוגבלים ואין מספיק לכולם. לא כדאי לדאוג קודם כל ל"עניי עירנו"?

המשפט "עניי עירך קודמים" מבוסס על תפיסת נפרדות שלפיה ניתן להפריד בין קבוצת אנשים בעלי מאפיינים מסוימים לקבוצה בעלי מאפיינים אחרים ושחשוב לתת את העדיפות לאחת מהן.
חבר שלי נהג להסיע אחת לשבוע במסגרת עמותת "בדרך להחלמה" חולים פלסטינאים לטיפולים בבתי חולים בארץ.
לכאורה, במקום לדאוג קודם כל לעניי (חולי) עירו, הוא דואג לעניים (חולים) פלסטינאים.
רק לכאורה.
ראשית, לא בטוח שאם הוא לא היה מסיע חולים פלסטינאים הוא היה מסיע חולים אחרים. השקעת הזמן והאנרגיה שלו לא באה בהכרח על חשבון אחרים.
ושנית, ייתכן שבזכות המחווה האנושית הזו הוא מציל חיים של אנשים וזורע זרעים משמעותיים של שלום, חיבור ואמון שישפיעו גם על "עירו".

מהטמה גנדי אמר שלא ניתן לעשות טוב במחלקה (מימד) אחת של חיינו בזמן שאנו עסוקים בעשיית רע במחלקה אחרת.
לדבריו, החיים הם שלם אחד בלתי ניתן לחלוקה.
ההתנהלות שלנו במקומות מסוימים משפיעה עלינו ועל ההתנהלות שלנו במקומות אחרים.
וכשם שהחיים הם שלם אחד בלתי ניתן לחלוקה, כך גם החברה שלנו אינה ניתנת להפרדה.
ההשפעה של המעשים שלנו (המיטיבים או המזיקים) משפיעה ומחלחלת.

**
בסיפור הילד וכוכבי הים, הילד לא יכול להציל את כל כוכבי הים אך הוא עושה כל שביכולתו בכדי להציל חלק מהם.
אם מחברים את הסיפור הזה לאמירה של גנדי אפשר למצוא כאן מסר מעשי ומעורר תקווה:
מכיוון שהחיים והחברה הינם שלם שאינו ניתן לחלוקה ושהכול משפיע על הכול ומושפע מהכול,
הרי שעשיית מעשה מיטיב במקום אחד תחלחל למקומות אחרים.
המציל נפש אחת, (אולי) מציל עולם ומלואו.
הפותר (או משפר) בעיה חשובה אחת, משפיע גם על בעיות חשובות אחרות.

**
הרעיון הזה אינו שמור רק להיבטים פוליטיים או חברתיים.
חשיבת "גם וגם" וההכרה בכך שאנו חלק ממכלול ושחשוב לתת מענה לצרכים של כולם היא פרקטיקה עסקית-ארגונית חשובה ומעשית שניתן לעבוד איתה ביום-יום.
מתן מענה לבעיות וטיפול בהן הוא חלק חשוב מאוד בעבודתם של מנהלים ומנהיגים.
חלק נוסף וחשוב לא פחות הקודם לטיפול המעשי בבעיות, הוא ההתכווננות האמפטית והאכפתיות האותנטית לצרכי האנשים והגורמים השונים המעורבים.

הובלה מבוססת תקשורת מקרבת אינה מבטיחה שהכול יסתדר או שכולם יהיו מרוצים.

שאלת מה חשוב קודמת לשאלת מה עושים.

הבעיות לא הולכות להיעלם או להיפתר.
הן תמיד תהיינה כאן, אולי אפילו במורכבות הולכת וגדלה.

תפקידה וייעודה של מנהיגות משרתת, אחראית ואמיצה הוא להכיר בבעיות הללו, להתמקד בצרכים החשובים, לשרטט "מעגל משפחה" שאינו קרוב מדי, ולתת מענה מיטבי במסגרת שלל האילוצים והמגבלות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

קודם כל מה חשוב, אחר כך מה עושים

אתמול קיבלתי מייל מרגש מאורית, בעקבות סדנה שהנחיתי לקבוצה שהיא מובילה.
אני משתף אתכם בחלק ממנו:

"לקחתי קצת את הזמן כדי לקבל את המשוב שלחבר'ה על המפגש ונראה שהיה מפגש מאד משמעותי עבורם.
הסימולציה בסוף הפילה כמה אסימוני תאוריה מתחילת המפגש והרגשתי שהם אשכרה יוצאים הביתה עם כלי.
מי כמוני יודעת כמה זה עניין של בחירה כל פעם להשתמש בכלי הזה, כמה האוטומטים שלנו חזקים ונדרשת תשומת לב גדולה כדי לבחור במשהו אחר.
אבל לבחור אפשר כשיודעים שישנה אופציה מיטיבה, וזה מה שאני מרגישה שקרה.

חלקם כבר כתבו במשוב שהתנסו בזה במקום עבודתם כבר אתמול.
תודה רבה על הלב שאתם מפיצים בעולם וכמה נעים לדעת איזה אדוות זה יוצר הלאה.
אתמול בשיחה עם אחד מהם הוא שיתף שכבר דיבר על זה עם אשתו ולקחו את זה משם.

עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד….
אנחנו בדרכנו לעולם מיטיב. לא לשם כך התכנסנו בגדול בגלגול הזה….?"

**
כשנכנסים לסימולציה לא ניתן לדעת איך היא תתפתח.
כמנחה, פעמים רבות עם תחילת הסימולציה מתעורר בי לחץ כלשהו מחשש שההדגמה "תכשל" ולא תעביר את החוויה שאני מקווה שהיא תעביר.
בשיחת חיים "אמיתית" שאינה במסגרת סדנה, קיים לחץ דומה ואולי אפילו גדול יותר שדברים יתפתחו שונה מכפי שאנחנו רוצים או שיקרה משהו שלא נדע איך להגיב אליו.

להיכנס לסיטואציות (סימולציה, שיחה, חיים) בלב פתוח, בנוכחות ובהקשבה זה להסכים לוותר על וודאות.
זה להסכים לא לדעת.
זה להיות יותר סקרן ופחות יודע או בטוח.

אחד הדברים שהכי מלחיצים מנהלים במצבים מורכבים שאני מלווה, זה "מה יקרה אם במהלך שיחה מישהו יגיד משהו שלא תהיה לי תשובה מספיק טובה אליו ולא אדע איך לענות לו".
או ש"מישהו ייקח את השיחה לכיוון שאני לא רוצה ואתקשה להחזיר אותו לכיוון שאני רוצה".

אחת האפשרויות להתמודדות עם החשש הזה מ"מה יקרה אם…" היא להתכונן ככל האפשר לשיחה שיכולה להתפתח בצורות שונות.
להשקיע מחשבה, להתייעץ, לעשות חזרות וסימולציות בינינו לבין עצמנו או עם אחרים.

אפשרות נוספת היא להימנע מהשיחה – לא לתת את המשוב, לא לשאול את השאלה, לא להעלות את הנושא המורכב.
למה להיכנס לזה, אם יש סיכוי שדברים יתפתחו בצורה שאיננו רוצים?

בעיני שתי האפשרויות הללו לגיטימיות וחשובות.
הכנה לקראת שיחה חשובה או הימנעות מהעלאת נושא מסוים בתזמון מסוים יכולות לעשות הבדל גדול.

ועם זאת, במצבים מסוימים, שבהם יש גבול לכמה ניתן להתכונן או שהימנעות אינה תורמת, חשוב לתת מקום גם לאפשרות שלישית – דיאלוג בלב פתוח, בנוכחות ובהקשבה.

**
בסדנאות שהעברתי השבוע עבדנו הרבה עם הכלי הבא:

קודם כל מה חשוב, ורק אחר כך מה עושים.

"מה חשוב" זה מה חשוב לך ומה חשוב לי.

כשאנחנו מקשיבים למישהו אחר, חשוב להבין את נקודת מבטו ואת החוויה שלו: אילו צרכים חשובים הוא היה רוצה שיתמלאו במסגרת ההחלטה שאנו עומדים לקבל? אילו צרכים חשובים הוא חושש שייפגעו אם נלך בכיוון שאנחנו מציעים?

אפשר לנסות להבין את האחר מבלי להתחייב להסכים.
אפשר להיות מחויבים לדיאלוג מבלי להיות להתחייב מראש לתוצאה כזו או אחרת.
אפשר להיות מחויבים לחיפוש טוב משותף ופתרון שמשרת את הצדדים השונים מבלי לדעת מהו והאם הוא בכלל אפשרי בסיטואציה הנוכחית.

**
כשאנו מתמקדים בניסיון להבין מתוך אכפתיות כנה ואותנטית, שני דברים חשובים מתרחשים:

האחד, פעמים רבות אנחנו לומדים משהו שלא ידענו.
חשבנו משהו אחד וגילינו משהו אחר.
סיפרנו לעצמנו סיפור על כך שהאדם עקשן, או חששן, או מונע מאגו וכשבאמת הקשבנו גילינו צורך לגיטימי שגם לנו יש אותו ושאנו מתחברים אליו.
הלמידה הזו פותחת בנו משהו ומקרבת אותנו אל האדם שמולנו.

השני, כשהאדם שמולנו חווה את ההקשבה האמפטית הסקרנית שלנו, ואת כך שבאמת אכפת לנו ממנו, משהו בו נפתח.
אמון מסוים נבנה.
הוא קצת פחות עסוק בלהילחם בנו, להגן על עמדותיו ולשמור על צרכיו וקצת יותר פתוח להקשיב לנו ולראות אותנו.

כשהחיבור הזה נוצר, כשאנחנו מצליחים לשמוע ולראות את האחר, והוא מצליח לשמוע ולראות אותנו, נוצרת בהירות חשובה שלא היתה שם קודם.

כשהתחושה היא של אכפתיות הדדית ורצון אמיתי למצוא דרך שמשרתת את כולם, ממש מרגישים את האנרגיה משתנה, את החיבור ואת הקרבה. ואז גם הגמישות והיצירתיות גדלה.

**
"קודם כל מה חשוב, ורק אחר-כך מה עושים" זה קודם כל מהות וכוונה ורק אחר-כך טכניקה.

הכלי הטכני ללא המהות והכוונה הוא חסר ערך.

משפט אחד במה שאורית כתבה לי היה חזק עבורי במיוחד:
"מי כמוני יודעת כמה זה עניין של בחירה כל פעם להשתמש בכלי הזה, כמה האוטומטים שלנו חזקים ונדרשת תשומת לב גדולה כדי לבחור במשהו אחר."

מניסיון אישי:
גם אחרי שנים רבות של תרגול, הרבה יותר קל לי ללמד את זה או לדבר על זה מאשר לחיות את זה.

במצבים טעונים, שבהם יש מתח, חשש, חוסר אמון או מטענים אחרים, זה לא עניין של מה בכך עבורי להקשיב בלב פתוח, לגלות אכפתיות אמיתית, להסכים לשים את הצרכים העמוקים שלי על השולחן ולהיות נוכח בדיאלוג.

ועם זאת, גם בשיא המורכבות, כפי שאורית כותבת, מרגע שאנו מודעים לאפשרות, הבחירה קיימת והיא בידינו.

כשאני מצליח לממש את הבחירה הזו, כשיש לי מספיק כוחות, משאבים פנימיים ואומץ, זה מוביל לחגיגה גדולה.

אבל לא תמיד אני מצליח. לפעמים כשיש לי פחות כוחות, משאבים פנימיים ואומץ מכפי שהייתי רוצה, אני בוחר להימנע, להתרחק, להעמיד פנים, או לשתף חלקית.

ואז, זה פחות כיף ויותר מעייף.

חשוב לזכור שגם במצבים הללו ישנה בחירה:
בחירה בין שיפוט, האשמה והלקאה עצמית, לבין קבלה, חמלה ואמפטיה עצמית.

**
"קודם כל מה חשוב ורק אחר-כך מה עושים" הוא כלי אחד בסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שיצרתי.
אתם מוזמנים להירשם לסדרה ולקבל את כל הכלים ישירות למייל שלכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

4 סוגים של "אני רואה אותך"

ארבעה סוגים של "אני רואה אותך":

1. "אני רואה אותך" של יום-יום

"איך עברה הפגישה היום?"

כשאנחנו שואלים מישהי "איך עברה הפגישה שלך היום?"
אנחנו בעצם אומרים לה בין השורות:
אני יודע שזה משהו שעברת היום ושזה העסיק אותך.
מעניין אותי לשמוע איך היה לך כי את מעניינת אותי.
חשוב לי לשמוע על הדבר הזה ולשמוע ממך.

כשטל שלחה לי השבוע הודעת וואטסאפ "ראיתי סרטון שנראה לי שיעניין אותך" עם קישור להרצאה, היא בעצם אמרה לי:
כשפגשתי את הסרטון ההוא אתמול, חשבתי עליך.
שתדע שאני חושבת עליך לפעמים, גם כשאנחנו לא מדברים.
והיה לי מספיק חשוב לשלוח לך את זה, כי אתה חשוב לי.

**
2. "אני רואה אותך" של תודה והערכה

"תודה על העזרה לאיריס עם הבעיה הטכנית היום"

כשאנחנו שולחים למישהו הודעה קצרה בסגנון "תודה רבה שעזרת לאיריס היום עם הבעיה הטכנית שהיתה לה", אנחנו בעצם אומרים שלושה דברים:

א. קלטתי אותך. שמתי לב שעשית את זה. אתה עשית את זה.
הרבה אנשים היו יכולים לעשות את זה, אבל בשורה התחתונה זה היית אתה. ראיתי אותך.

ב. אני מעריך את מה שעשית.
אני מעריך גם את המחווה של הושטת היד לאיריס שהיתה צריכה עזרה, וגם את העזרה שנתת בפועל.
ראיתי אותך ואני מעריך גם את האכפתיות והרגישות וגם את העשייה שנתנה מענה לצורך חשוב.

ג. אני רוצה להודות לך על זה.
זה מספיק חשוב עבורי כדי לעצור ולשלוח לך הודעה.
גם כי מגיע לך וגם כי חשוב לי שתדע שראיתי אותך, שהטוב שאתה עושה לא שקוף.

**
מייל הפרידה האישי שקיבלתי לפני זמן מה מארז, רגע לפני שהוא עזב את הארגון היה משמעותי עבורי.
אולי דווקא משום שלא עבדנו הרבה ביחד והופתעתי מהמחווה הזו.
בשליחת המייל ארז בעצם שידר לי בין המילים:
"ראיתי אותך. שתדע שנגעת בי בתקופה הזו. תודה לך. אני חושב עליך גם עכשיו. להתראות…"

**
3. "אני רואה אותך" של קושי

"הי, מה שלומך? איך עוברים הימים הללו בבידוד?"

כשאנחנו שואלים מישהי "הי, מה שלומך? איך עוברים הימים הללו בבידוד?", אנחנו בעצם מתכוונים לומר:
אני מודע לתקופה הזו שאת חווה ולאתגר שאת מתמודדת איתו עכשיו.
זה לא עובד לידי. אני חושב עלייך.
אכפת לי ממך. את חשובה לי.
חשוב לי שתדע שאני אתך.
את במחשבות שלי. את לא לבד.

הצרכים להיראות ולהיות מובן הם צרכים אנושיים עמוקים.
במצבים של קושי ואתגר כשמישהו יוצר איתנו קשר בצורה הזו, אנחנו מקבלים מענה לצרכים הללו.
זו לא חייבת להיות שאלה או בדיקה.
זו יכולה להיות גם הודעת "שתדעי שאני חושב עלייך היום ומקווה שהכול יעבור בשלום"

תשומת לב אכפתית היא מחווה אנושית פשוטה בעלת השפעה עצומה.

**
4. "אני רואה אותך" של פוטנציאל

"מה דעתך לשלוח הצעה לכנס הזה?"

כשהמנהל שלי הציע לי לפני קרוב לעשרים שנה להגיש הצעה להצגת פרויקט שעשיתי בכנס בינלאומי כלשהו, זה ממש הפתיע אותי.
לא חשבתי שהפרויקט שלי ואני "בליגה" של הכנס.
עד אותו רגע האפשרות הזו לא היתה קיימת עבורי.
מרגע שהמשפט נאמר, האפשרות הפכה להיות חלק מעולמי.
זה מעבר לכנס או לפרויקט המסוים.
זה הרעיון שאני יכול להציג בכנס בינלאומי כלשהו.
וזו גם התרגשות שכך המנהל שלי רואה אותי.
כשמישהו רואה אותנו בצורה מסוימת, הוא מאפשר לנו להיפתח לפוטנציאל שלנו ולראות את עצמנו דרך עיניו.

אני רואה בך משהו שאני לא בטוח שאתה רואה בעצמך.
אני מאמין שאתה מסוגל לעשות את זה. יש לך את זה.
אני מבין שאתה לא בטוח ואני שומע את החששות. יכול להיות שיש בזה משהו.
ועדיין, אני מאמין שיש לך את זה. נראה לי שכדאי לך לנסות ללכת על זה.
אני לא אומר את זה רק כדי לעודד אותך, לחזק אותך או לתת לך מוטיבציה.
אני באמת מאמין בזה.
אני רואה בך משהו שאולי אתה לא רואה בעצמך עדיין, או שאולי אתה מתחיל לראות ולא בטוח שהוא קיים.
אני רואה את זה. אני רואה אותך. אני מאמין בך. אני יודע מי אתה ולאן אתה יכול לגדול ולהתפתח.

**
כשנכנסים לחדר חשוך ועמוס, חשוב לעצור ולתת לעיניים להתרגל לחושך.
לאחר כמה שניות מתחילים לראות יותר ויותר את מה שסביבנו.

כשאנחנו עמוסים ורצים מדבר לדבר, חלק מהעניין הוא לעצור ולשאול את עצמנו:
– את מי חשוב לנו לראות היום?
– למי חשוב שנראה אותו היום?
– עד כמה זה באמת חשוב לנו?

בקרב שבטים מסוימים בדרום אפריקה,
המונח המקובל לאמירת שלום כשפוגשים אדם הוא "Sawu Bona" – "אני רואה אותך".
התגובה השגורה היא "Sikhona" – "אני כאן"

הסדר חשוב ואינו מקרי:
ברמה מסוימת, לפני שאני מבחין בך אינך קיים.
כשאני מבחין בך, אני "יוצר" אותך ומפיח בך חיים.

הזמן שלוקח לכתוב למישהו הודעת "אני רואה אותך" בת 20 מילים הוא חצי דקה.
זה פחות עניין של הזמן שלוקח לעשות את זה ויותר עניין של אכפתיות ושל תשומת לב, של לרצות לראות ושל להיות מסוגל לראות.

חג שמח ושבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מאסלו ואתגרים שאנשים חווים עכשיו

מאסלו ואתגרים שאנשים חווים עכשיו

אנשים שונים חווים אתגרים שונים ברמות ובעוצמות שונות.
אנשים מסוימים חווים יותר מאתגר אחד.

הבוקר יצרתי לעצמי את המפה הבאה המחברת בין סולם הצרכים של מאסלו לבין אתגרים נפוצים שאנשים חווים עכשיו:

א. צרכים פיזיולוגיים בסיסיים – חולי, עייפות, שחיקה פיזית.

ב. ביטחון וודאות – שינוי תעסוקתי, וודאות כלכלית נוכחית ועתידית, וודאות בריאותית, מתח/הצפה/חרדה מהמצב.

ג. שייכות, זהות ואהבה – בדידות, עומס, דאגה לקרובים, שחיקה ומתחים במערכות יחסים.

ד. כבוד והערכה – שינוי תעסוקתי המשפיע על מעמד ועל תפיסה עצמית וחברתית, קושי במערכות יחסים.

ה. מימוש עצמי – חוסר משמעות, שעמום, זמן "מת" שאינו מנוצל.

**
המפה מסייעת לי להבין קצת יותר את עצמי ואת מה שאני מתמודד איתו.

גם להכיר בקושי ובאתגר שאני חווה, גם לקחת את זה בפרופורציות וגם להכיר תודה על אתגרים שאיני חווה כרגע.

**
בנוסף, המפה מסייעת לי להבין קצת יותר אנשים שונים שאני באינטראקציה עמם.

היא מחדדת עבורי את העובדה שאנשים שונים מתמודדים עם דברים שונים כרגע. תזכורת לכך שהמציאות שאני חווה עכשיו שונה מהמציאות שאחרים חווים.

מוזמנים לעשות שימוש חופשי במפה, להעביר אותה הלאה ולהציע הרחבות והעמקות…

חיים מלאים. היום.

מסע

המסע השנה היה שונה מאלו של שנים קודמות.
אנחנו שונים.
מערכת היחסים שלנו שונה.

**
3 דברים יישארו מהמסע הזה: 
א. זיכרונות וסיפורים שלך.
ב. זיכרונות וסיפורים שלי.
ג. תמונות.

**
תמונות הן ניסיון לתפוס את הרגע, לנצור חוויות ותחושות.
והן גם ניסיון לעצב זיכרון. ליצור עתיד של זיכרונות וסיפורים משותפים.

**
לא משנה כמה אנסה לצלם שקיעה עם הסלולרי שלי, זה יצא פחות מפעים מאיך שזה באמת.
ובזמן שאהיה עסוק בצילום השקיעה, לא אהיה עם השקיעה.

**
לילה ראשון:
– "מה חשוב לך שיהיה במקום שנישן בו הלילה?"
– "מים שאפשר לשחות ולשחק בהם."

לילה שני:
– "מה חשוב לך שיהיה במקום שנישן בו הלילה?"
– "עצים שאפשר לטפס עליהם ולתלות ביניהם ערסל."

מבררים מה חשוב לנו לפני שמחפשים מקום ללילה.
המקום משרת את מה שחשוב.
צרכים לפני אסטרטגיות.

**
מה שמתאים לנו עכשיו זה לא מה שהתאים לנו לפני כן וגם לא מה שיתאים לנו בהמשך.

בחירה במה שמתאים עכשיו מצריכה הקשבה לאחרים ולעצמנו ומידה מסוימת של בטחון שיהיה בסדר. שזה בסדר.

"שיהיה בסדר": שנסתדר, שנמצא מקום או פתרון.

"שזה בסדר" לשים על השולחן את מה שמתאים לנו.

**
שני סוגים של בחירות:

א. בחירה לנוע לקראת מה שמתאים.
ב. בחירה להתרחק ממה שכבר לא מתאים.

**
יש מחיר לבחירה במה שמתאים עכשיו: 
קיפול מאהל בשעות אחה"צ במקום שהתאים לנו מאוד עד עכשיו,
ותנועה למקום אחר שעדיין לא ברור איפה ומה הוא.

כשנגיע נדע.
ואולי לא נגיע ולא נדע.
או שנגיע למקום מסוים ולא נהיה בטוחים שזה זה.

ואז…
כשכבר יהיה מאוחר, או כשנהיה עייפים, או כשנהיה רעבים, 
בהתאם למקום שנהיה בו, נבחר במה שיתאים לנו. 
באותו רגע.

**
להסכים

להסכים לא לדעת.
להסכים לחוות.
להסכים לצאת ממרחב נוחות.
להסכים להתנתק.

**
חשש:

מנמלים עוקצות (כמעט התמקמנו על קן…).
שהיתושים יאכלו אותנו.
שהציפורן החודרנית תתפתח.
שכאב האוזניים יחזור.
שמישהו לא ירגיש טוב.
שהמקום שנישן בו יהיה מבודד מדי, או ג'יפה מדי.
שיהיה משעמם.
שיהיה פחות כיף מפעמים קודמות.
שנגלה שזה נגמר.
שהוא לא יהנה.
שאני לא אהנה.
שהחומוס שהזמנו מקולקל.
שהמעיין שאנחנו הולכים אליו יהיה סתם.
שיתבזבז לנו היום.
שיהיה חם מדי.
שהציוד שלנו ייגנב.
שהרכב לא יהיה שם כשנחזור.
שמשהו שאנחנו לא רוצים שיקרה, יקרה.

רשימה חלקית…

**
מדהים כמה מהר, עם ההגעה הביתה, למקום המסודר והמוכר, 
החששות והלחץ מחוסר הוודאות מתחלפים בלחץ להספיק לבצע את המטלות והמשימות.

**
חגיגה והכרת תודה

סיום של מסע נוסף.
הכול עבר בשלום.

חוגג את הזמן המשותף.
חוגג את "היכולת להיות ביחד" חמישה ימים שלמים:
לחוות, להנות, להשתעמם, לטייל, להתגלגל, לבשל, לצחוק, להתגעגע, לדבר, לפגוש אנשים, לגלות מקומות.

הכרת תודה.
בכדי שכל זה יקרה הרבה דברים צריכים להתקיים…
תודה לאנשים השונים היוצרים את המרחב שמאפשר את המסע הזה…

**
אבל וחגיגה

לפני כ-24 שעות אמא של עדי נפטרה.
לא הספקתי להגיע להלוויה.

בעוד מספר שעות עדן מתחתנת.
אני מתכנן להיות שם.

המסעות שלנו מחוברים למסעות של אנשים אחרים.

מישהי שיתפה אותי ש"לנהל עובד שאיננו" שכתבתי לפני מספר שנים נגע בה מאוד ושמכל הפוסטים שלי הוא הכי חזק עבורה.

כשהיא אמרה את זה, הצטמררתי.
זהו גם הפוסט הכי חזק עבורי.
יותר מכל פוסט אחר שכתבתי.

נזכרתי בו שוב השבוע…

**
בעוד שבוע בדיוק, אנחנו מעבירים ביחד סדנת רגשות וצרכים להורים וילדים.
סוג של מסע נוסף. 
אחר.

הסדנה הנוכחית כבר מלאה (כולל רשימת המתנה).
אם אתם רוצים לקבל הודעה על סדנאות עתידיות (ייתכן שיהיו כאלו), 
אתם מוזמנים להשאיר פרטים בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

סדנה עם שותף מיוחד + מתנה מברנה בראון

שלום,
אני שמח לעדכן שבעוד שלושה שבועות בדיוק (ביום שישי ה-19/7), אנחה סדנת תקשורת מקרבת להורים וילדים. 

8 דברים מיוחדים מאפיינים את הסדנה הזו:

1. הסדנה פותחה במשותף ע"י בני רועי (בן 11) ועל-ידי ואנו גם ננחה אותה ביחד.
2. בסדנה לא תהיה הרצאה "יבשה". יהיו הרבה תרגולים, צחוקים, פעילויות ומשחקים המבוססים על קלפי הרגשות והצרכים.
3. הכניסה לסדנה תתאפשר רק עם ההורה או הילד/ה שלך. מספר שווה של ילדים והורים
4. הסדנה תתקיים בביתנו. המשתתפים יתארחו בסלון שלנו 🙂
5. במהלך הסדנה נלמד אתכם רק תרגילים וכלים שאנו משתמשים בהם בעצמנו ביום יום
6. אנחנו "מבשלים" לכם הפתעות… (למשל: "איך להגיב למשפטים מעצבנים של הורים?")
7. במהלך הסדנה עושים רק מה שרוצים ומתחשק. אין מצב שתדרשו לעשות משהו שלא תתחברו אליו. 
8. זו הפעם הראשונה שאנו מעבירים את הסדנה הזו ואנו מתרגשים מאוד !!!

הפרטים המלאים + הרשמה בקישור הבא.

שימו לב לחלק של התשובות לשאלות הנפוצות.

חשוב: הסדנה מוגבלת ל-9 זוגות בלבד של הורים וילדים, 18 משתתפים בסך הכול.
מניסיון עבר אני מעריך שההרשמה תיסגר במהירות, כך שאם אתם וילדיכם בעניין מומלץ לא להתמהמה.

**
בסוף השבוע האחרון זכיתי להשתתף בסדנת תקשורת מקרבת בהנחיית סילביה הסקביץ' ומייקל דיליו.
(שמחתי לפגוש רבים מכם שם…)
אחד הנושאים שהעסיקו אותי במהלך הסדנה (ולאחריה) היה "גבולות".
הקטע הבא של ברנה בראון על גבולות וחמלה חזק עבורי ומתחבר לי גם לפוסט "ששת הערכים המובילים שלי":

"אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה הוא הפחד מפני קביעת גבולות והטלת אחריות.
זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל אני מאמינה שהיכולת להבין את הקשר בין גבולות, אחריות, קבלה וחמלה הפכה אותי לאדם מיטיב יותר.
לפני המשבר הייתי מתוקה יותר – בפנים הייתי שיפוטית ומלאת טינה וכעס, אבל כלפי חוץ הייתי בהחלט מתוקה מאוד.
אני חושבת שכיום אני באמת ובתמים יותר חומלת, פחות שיפוטית ונוטרת, ובפירוש רצינית פי כמה בכל הנוגע לגבולות.
אין לי מושג איך נראה השילוב הזה למתבונן מבחוץ, אבל מבפנים נראה שהוא רב-עוצמה בהחלט.

לפני שהתחלתי במחקר הזה, ידעתי הרבה על כל אחד מן המושגים האלה כשהוא לעצמו, אבל לא הבנתי איך הם פועלים ביחד.
הראיונות פקחו את עיני; נדהמתי לגלות כי רבים מאלה שהיו מסורים באמת ובתמים לתרגול של חמלה הפגינו גם מודעות גדולה פי כמה לסוגיית הגבולות.
אנשים בעלי חמלה הם אנשים עם גבולות.
הגילוי הזה הכה אותי בתדהמה.

הנה מה שגיליתי: לבה של החמלה הוא קבלה.
ככל שמתעצמת היכולת שלנו לקבל את עצמנו ואת הזולת, כן אנו נעשים חומלים יותר.
למותר לציין שקשה לקבל אנשים כשהם פוגעים בנו, מנצלים אותנו או רומסים אותנו.
המחקר לימד אותי כי הדבר הראשון שעלינו לעשות כדי שנוכל לתרגל חמלה באמת ובתמים הוא להתוות גבולות, ולא לפטור אנשים מאחריות להתנהגות שלהם.

אנחנו חיים בתרבות של אשמה.
אנחנו רוצים לדעת באשמת מה אירע כך וכך, ואיך הוא עתיד לשלם על כך.
אנחנו מרבים להתלונן ולהפנות אצבע מאשימה ברמה האישית, החברתית והפוליטית, ועם זאת, רק לעיתים נדירות אנחנו מייחסים לאנשים אחריות למעשים שלהם.
מה הפלא? כל התלונות והתגובות המזועזעות מתישות אותנו, עד כדי כך שלא נשאר לנו כוח להבטיח כי למעשים יהיו השלכות של ממש.
הנטייה הזאת – זועמים-ומאשימים-עייפים-עסוקים-מכדי-לעשות-משהו-בנידון – רווחת מוושינגטון הבירה ועד וול סטריט, בלי לפסוח על בתי הספר שלנו ועל הבתים שלנו עצמם.
אני חושבת שהיא הסיבה לכך שאנחנו מצטיינים כל כך בזעם ובצדקנות, אבל לא בחמלה.

האם לא עדיף להיות מיטיבים אך קפדנים יותר?
החיים שלנו היו עשויים להיות שונים למדי אילו היו בהם פחות כעס ויותר אחריות.
איך היו נראים חיי העבודה וחיי הבית שלנו אילו היינו מטיחים פחות האשמות – ולצד זה מפגינים כבוד רב יותר לגבולות? "

~ מתוך "מושלמים כמו שאנחנו" מאת ברנה בראון (עמודים 24-26)

**
השבוע זכיתי להנחות שתי סדנאות תקשורת מקרבת לצוות המופלא של מחלקת פנימית ב' בבית החולים סורוקה בבאר שבע
מרגש לראות צוות מגוון (רופאים מומחים, מתמחים, סטאז'רים, אחיות ואנשי כוח עזר) יושבים ביחד, משתפים בפתיחות בקשיים ובאתגרים שהם חווים, מאתגרים זה את זה, צוחקים, כואבים, לומדים…

אחד הרגעים המרגשים עבורי במהלך היומיים הללו התרחש כשהמסר ש-"הצרכים שלנו שווים לא פחות מצרכים של אחרים" הדהד בעוצמה בחדר…

מה קורה לרופא/ה או לאח/ות עמוסים שלא מוצאים מספר דקות לשירותים או ללכת לאכול?
מה קורה "למצבר הפנימי" שלהם? לאיכות הטיפול בחולים ובמשפחות? 
איזה מחיר משלמות המשפחות שלהם (הילדים, בני/בנות הזוג והם עצמם) כשהם חוזרים הביתה?

אחת המשתתפות טענה ש"ככה זה" ושלא ניתן לשנות את זה במציאות הכל-כך תובענית ואינטנסיבית.
לא כולם הסכימו איתה….

הנה "השלישייה" הזו שוב: גבולות, חמלה ואחריות.

המפגשים בסורוקה השבוע התרחשו בזכות זרעים ופעולות שמתבשלים כבר מספר חודשים.
תודה מיוחדת לדקלה שיזמה ודחפה את כל המהלך הזה, לבותינה מנהלת השירות בביה"ח סורוקה, לשחר שסייעה בהכנות ובדיוק הסדנאות ולנמרוד מנהל מחלקת פנימית ב'.

בלעדיכם זה לא היה קורה.
זכות אמיתית לעבוד עם שותפים כמוכם…

**
כתמיד, אשמח לשמוע מה הפוסט הזה מעורר בכם…. 
אני מבטיח לקרוא אישית כל תגובה ותגובה.
(ייתכן שייקח לי זמן מה לחזור אליכם)

תזכורת אחרונה לפני שנפרדים:
סדנת תקשורת מקרבת להורים וילדים רועי ואני ננחה ביום שישי ה 19/7.
פרטים והרשמה כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בעיות עם פקידת הקבלה

צ'ק-אין למלון בארה"ב, שעת צהריים, לאחר טיסה:

פקידת הקבלה: "אדוני, למרות שהמלון שולם, אני צריכה את כרטיס האשראי שלך עבור ערבון של 250$".
אני: "בסדר גמור, אין בעיה. הנה הוא…"
היא: מכניסה אותו למכשיר…"אדוני, יש בעיה עם הכרטיס. המכשיר לא מצליח לקרוא את הצ'יפ."
אני: "יש בעיה עם הצ'יפ, הוא שחוק. אם תעבירי את הכרטיס עם הפס המגנטי הוא יעבור."
היא: "אני לא יכולה לעשות זאת. יש לך אולי כרטיס אחר?"
אני: "צר לי, אין לי כרטיס נוסף. האם את רוצה שאשאיר לך פיקדון במזומן?"
היא: "אנחנו לא יכולים לקחת מזומן"
אני: "אז מה את מציעה לעשות?"
היא: "אולי תבקש כרטיס ממישהו אחר…"
אני: "אני לא מכיר פה אף אחד, את מציעה שאבקש כרטיס אשראי ממישהו שאיני מכיר?"
היא: "צר לי. אתה רוצה לבטל את ההזמנה?"
אני: "אני לא רוצה לבטל. שילמתי על המלון ואני רוצה לשהות בו. איך את יכולה לעזור לי?"
היא: "אמרתי לך כבר…אני צריכה כרטיס עם צ'יפ שהמכשיר מצליח לקרוא."
אני: "אני מבין. האם אפשר לדבר עם האחראי?"
היא: "הוא בישיבה עכשיו. אתה יכול להמתין לו בלובי".

איך הייתם מרגישים במצב הזה…?
מה הייתם עושים…?

**
עפ"י תקשורת מקרבת, כל מה שאנו מרגישים, הוא תמיד תוצר של צרכים חשובים שלנו, המתמלאים או לא מתמלאים באותו רגע.
בנוסף, כל מה שאנו עושים, הוא תמיד מתוך ניסיון למלא צרכים חשובים שלנו, בין אם אנו מודעים אליהם ובין אם לא.

המשמעות היא, שברמה התיאורטית, 
מה שאני מרגיש לאחר שתי דקות עם פקידת הקבלה,
אינו בגלל מה שפקידת הקבלה אומרת או עושה, 
אלא בגלל השילוב של הסיפורים שאני מספר לעצמי על מה שפקידת הקבלה עושה,
והחוויה הסובייקטיבית שלי לגבי צרכיי החשובים, שמתמלאים או לא מתמלאים עבורי כרגע.

האם המשמעות יכולה להיות גם ברמה המעשית? 
מעבר לרמה התיאורטית…??
חד משמעית כן !

**
דוגמא ל-5 מציאויות שונות (אפשרויות מחשבה ותגובה) לטריגר זהה:

1. 
מחשבה: פקידת הקבלה מרובעת ובירוקרטית. גם לא ממש אכפת לה ממני. זו בעיה שלהם ולא שלי.
תגובה"גברת, תקראי מייד לאחראי ! אני לא זז מכאן עד שהבעיה נפתרת, מצידי שכולם יחכו."

2. 
מחשבה: נראה שקשה לפקידת הקבלה לקבל החלטה שמעבר לסמכותה. אני מעריך שהאחראי יצליח לפתור את זה.
תגובה: להמתין בלובי עד שהאחראי יגיע ובשאיפה יסייע בפתרון המצב.

3
מחשבה: אני הולך לשהות פה מספר ימים. לא מתחשק לי להיות במלון שכך נראה השירות שלו.
תגובה: לבטל את המלון וללכת לחפש מלון אחר.

4.
מחשבה: זה עניין זמני שייפתר בקרוב. מבאס אבל זמני. אני מתוסכל ורעב עכשיו.
תגובה: לשים את המזוודה בחדר שמירת חפצים במלון, ללכת לאכול משהו ולחזור בעוד כשעה.

5.
מחשבה: עדיין לא מיצינו את האפשרויות. אני מניח שיש משהו שניתן לעשות כרגע, שעדיין לא גילינו.
תגובה"גבירתי, האם אפשר להשתמש בכרטיס אשראי של מישהו שאני מכיר ושלא נמצא כאן? תוכלי לשלוח לאשתי טופס אישור או משהו כדי לאמת את את פרטיה ולקבל אותם?"

 

באיזו מבין 5 הדרכים הייתם בוחרים?
האם יש לכם דרך נוספת שאולי הייתם מעדיפים ? (בוודאות יש דרכים נוספות …)

**
אני בחרתי באפשרות השניה:
המתנתי כעשרים דקות בלובי עד להגעת האחראי שטיפל בבעיה במהירות ובאדיבות.
(בזמן הזה עשיתי עבודת חיבור עם עצמי להפחתת התסכול והשיפוטיות, להרגעה ולמיקוד במה שהכי חשוב לי עכשיו…)
אפילו קיבלתי שדרוג לחדר איכותי יותר מזה שהזמנתי…

איך היה נראה היום שלי, או השעתיים שאחרי האירוע, אם הייתי בוחר לבטל את ההזמנה וללכת למלון אחר…?
איך היתה נראית השהות שלי במלון והשירות שהייתי מקבל אם הייתי בוחר באפשרות הראשונה ומתעקש לדבר עם האחראי עכשיו…?

מה שאנשים אחרים אומרים או עושים הוא רק טריגר למחשבות, לרגשות ולפעולות שלנו.
אנחנו בוחרים את המחשבות, הפרשנויות והסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.
אנחנו בוחרים אילו צרכים לתעדף, מה לעשות ואיך להתנהל…

הבחירות שלנו,
משפיעות על המחשבות שלנו,
שמשפיעות על הרגשות שלנו,
שמשפיעות על הפעולות שלנו,
שמשפיעות על מערכות היחסים והתוצאות שלנו,
שיוצרות את חיינו.

כל יום.

**
בתוך כשבוע, מעל 500 קוראים כבר נרשמו ל-"52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים".

אם עדיין לא עשיתם זאת, אתם מוזמנים להירשם בקישור הבא(ההרשמה הינה ללא עלות).

הכלי השני בסדרת "52 הכלים", מתאר שלוש שאלות ממוקדות שאנו יכולים לשאול את עצמנו בזמן אירוע (לדוגמא, אירוע המלון ופקידת הקבלה),
המשפיעות מיידית על המחשבות, הרגשות והפעולות שלנו.

זהו הכלי שאותו הפעלתי ובו השתמשתי ב"זמן אמת", כשהאירוע עם פקידת הקבלה התרחש.

לא אפרט על הכלי הזה כאן, אך תוכלו לקבל אותו לאחר הרשמה ל-"52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" (זכרו שהוא הכלי השני בסדרה).

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"למה אתה מנפח לנו את השכל?"

"למה אתה מנפח לנו את השכל? 
את מי מעניין הסושי שלך והברידג' של אמא שלך? 
לספר לך באיזה חוג היתה אמא שלי היום ?
קשקושולוגיה מיותרת לחלוטין !"

את המילים הללו קיבלתי מאחת הקוראות שהגיבה לפוסט אישי שהעליתי ביום ההולדת שלי.
ציטוט מדויק. 
מילה במילה. 
לא שיניתי דבר.

איך הייתם מרגישים אם הייתם מקבלים מייל כזה…?
איך הייתם מגיבים …?

**
כשאני מאמין שהאישה שכתבה את המילים הללו היא לא בסדר, כפוית טובה, חסרת רגישות, טיפשה, רעה, משוגעת, הזויה או חצופה, 
סביר להניח שאחוש רגשות מסוימים וארצה לפעול בדרך מסוימת.

כשאני מזכיר לעצמי שאיני יודע הכול ושאין לי מושג מה עובר עליה,
(בין אם זו מישהי שאני נתקל בה לראשונה או מישהי שאני חי איתה כבר X שנים..),
סביר להניח שאחוש רגשות אחרים וארצה לפעול בדרך אחרת.

**
אחת המנהלות שליוויתי השבוע סיפרה לי שכשעובדיה פועלים בניגוד להנחיות שהיא נותנת,
ומציגים לה תכנית שונה מזו שהיא ביקשה שיציגו, למרות שהיא חזרה על זה שוב ושוב, 
היא מתאכזבת, מתעצבנת וכועסת. 
זה מתסכל ומייאש אותה. 
היא מאמינה שהם לא מקשיבים לה, לא ממושמעים, שאין לה על מי לסמוך.
וזה גורם לה "להתפוצץ" עליהם, לקחת את המושכות ולעשות את העבודה בעצמה.
ואז היא מתבאסת מהתגובה שלה, מרגישה אכזבה ורגשות אשם.

משהו חשוב שלמדתי:
זה אף פעם לא בגלל האישה ששלחה לנו את המייל ומה שהיא כתבה בו.
זה אף פעם לא בגלל העובדים ומה שהם עשו או לא עשו.
זה תמיד בגלל הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על האישה הזו או על העובדים הללו.

**
מה שאנשים אחרים אומרים ועושים אף פעם אינו המקור לרגשות שלנו או הסיבה לפעולות שלנו.
"אני כועס כי קיבלתי מייל מעצבן" ו-"נאלצתי לעשות את זה בעצמי כי הם לא עשו את העבודה שלהם",
הם שני משפטים שגויים המכילים בתוכם הכחשת אחריות והאשמת אחרים.

מה שאנשים אחרים אומרים ועושים הוא לכל היותר טריגר למחשבות שלנו.
אנחנו לא מרגישים רגש מסוים או נוקטים בפעולה כלשהי בגלל משהו שמישהו אמר או עשה לנו.
אנחנו מרגישים רגש מסוים בגלל הדרך שבה אנו מפרשים את מה ששמענו,
ואנו נוקטים בפעולה כלשהי כי אנו מאמינים שהיא תיתן מענה לצרכים חשובים שלנו.

יש לנו 100% אחריות לרגשות ולפעולות שלנו.

**
בתחילת השבוע כתבתי על שבעה דברים שכדאי להתמקד בהם.

להתמקד:

1. במה שחשוב.
2. במה שאתה רוצה. אנרגיית "בעד".
3. במה שביכולתך ובהשפעתך.
4. בעניינים שלך.
5. בחצי הכוס המלאה.
6. בהכרות תודה על מי ועל מה שיש.
7. בחמלה לעצמנו ולאחרים.

**
ולא:

1. במה שפחות חשוב.
2. במה שאתה לא רוצה. אנרגיית "נגד".
3. במה שאינו ביכולתך או בהשפעתך.
4. בעניינים של אחרים.
5. בחצי הכוס הריקה.
6. בתלונות, רכילות, ביקורת והתקרבנות.
7. בשיפוטיות, בושה, אשמה והאשמה.

**
אני יכול להתמקד בנושא או אדם מסוימים שחשיבותם לחיי זניחה, ואני יכול להתמקד בנושא או באדם אחרים שחשיבותם לחיי גבוהה הרבה יותר.
אני יכול להתמקד באיך "לחנך" את האישה הזו, או "להחזיר לה", ואני יכול להתמקד בעניינים שלי.
אני יכול להתמקד במייל המסוים הזה, ואני יכול להתמקד בעשרות מיילים אחרים, חמים, אוהבים ולבביים שקיבלתי.

כל שנייה שאני משקיע כאן לא מושקעת במקום אחר.
כל גרם אנרגיה שמוקדש לזה לא מוקדש לדבר אחר.

אני בוחר במה להתמקד ובמה לא.
זה ביכולתי ובאחריותי.

**
"הסרתי אותך מהרשימה כי נשמע שהתכנים פחות רלוונטיים עבורך וחשוב לי לא לשלוח לך סתם.
אם מתישהו תרצי לחזור ולקבל את המסרים, תמיד תוכלי להירשם שוב באתר.
יום נפלא ושבוע מבורך, 
רוני"

בלי כעס, 
בלי דרמה, 
בלי סיפורים,
בלי לבזבז אנרגייה.

הלאה… נקסט…

במה חשוב לי להתמקד עכשיו…?

**
כששאלו אותי איך היה יום ההולדת שלי השנה,
עניתי ש-"הוא היה אחד המרגשים והמהנים שבהם, אם לא ה…".

בעיקר בגלל דברים פשוטים ומדהימים שאת רובם אי אפשר לקנות בכסף:
– מכתב מרגש שקיבלתי מביתי הבכורה,
– זמן משפחה מהנה וטעים במסעדה,
– שעתיים כיפיות בים עם ספר טוב,
– ריצה בפארק על שתי רגליים שעושות את העבודה,
– והמון אהבה ממשפחה וחברים.

לא מובן מאליו.
אשריי.

**
אני רוצה לקנח בציטוט יפהפה שמצאתי בספר The Vortex של אסתר וג'רי היקס.

"Life is about our relationships. You will never find yourself in a point in time when the subject of relationships is not an active part of your now experience, for everything you perceive or notice or know is because of your relationships with something else. Without a comparative experience, you would be unable to perceive or focus any kind of understanding within yourself. Therefore, it is accurate to say that without relationships you could not exist at all."

**

הרשיתי לעצמי לנסות לתרגם את הקטע לעברית (תרגום חופשי):

"החיים הם אודות מערכות היחסים שלנו.
לעולם לא תמצאו את עצמכם בנקודת זמן שבה נושא היחסים אינו חלק פעיל מהחוויה הנוכחית שלכם, 
שכן כל מה שאתם תופסים או שמים לב אליו או יודעים נובע מהיחסים שלכם עם משהו אחר.
ללא ניסיון השוואתי, לא תוכלו לתפוס או להתמקד בכל סוג של הבנה בתוככם.
לכן, מדויק לומר כי ללא יחסים אינכם יכולים להתקיים. "

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

גידול ילדים – 4 תזכורות חשובות

גידול ילדים – 4 תזכורות חשובות:

1. הם מושלמים כפי שהם, וממשיכים לצמוח …
2. הם לא נמצאים כאן בכדי לספק את הצרכים שלנו…
3. באחריותנו לעבוד עם הפרשנויות שלנו לגבי מה שהם עושים או לא עושים…
4. זו לא האחריות שלהם לרצות אותנו…

נכתב בהשראת קטע מהספר The Vortex / Esther & Jerry Hicks

חיים מלאים. היום.

10 עובדות על מערכת ההנחייה הרגשית שלך

מה "המספר" שלך עכשיו?

מה המספר שמתאר בצורה המדויקת או הקרובה ביותר את המצב הרגשי שלך כרגע?

1. הארה
2. שלווה/אושר
3. שמחה/רוגע/חמלה/הכרת תודה
4. אהבה
5. הבנה/בהירות
6. קבלה
7. אופטימיות/פתיחות/תקווה
8. אמון/מוגנות/בטחון
9. אומץ/מסוגלות
10. גאווה/בוז
11. כעס/שנאה
12. השתוקקות
13. פחד/חרדה
14. אבל/עצב/צער
15. אפטיה/חוסר אונים/ייאוש
16. אשמה/האשמה/חרטה
17. בושה/השפלה

ייתכן שמספר מצבים רגשיים שונים הם חלק מהמצב הרגשי שלך כרגע.
במידה וזה אכן כך, ניתן לבדוק בסקרנות האם אחד מהם דומיננטי יותר מאחרים.

**
הרשימה שלפניכם הינה אינטגרציה מתוך מספר מקורות שונים,
העוסקים ברגשות ובתפקיד שהם ממלאים עבור המין האנושי.
(מספר מקורות לדוגמא: תקשורת מקרבת, ספריהם של ג'רי ואסתר היקס, 
הספר "עוצמה מול כוח" מאת דייויד ר. הוקינס
הספר The Human Operating System מאת Senn Delaney)

זוהי אינה רשימה שלמה, מלאה או מוחלטת. 
מקורות שונים יציגו רגשות נוספים, אחרים או שונים, או יציגו את הרגשות שברשימה זו בסדר אחר.

להלן 10עקרונות, עובדות וכלים בנושא רגשות:

1. מסיבות שונות, לעתים קרובות אנו מנסים להתעלם מרגשותינו, להקטין או לשנות אותם.
הסיבות יכולות לנבוע מהדרך שבה גדלנו, התחנכנו או "אולפנו", מהתרבות שאנו חלק ממנה ועוד.

2. רגשות הן מערכת פידבק אנושית–טבעית המחזיקה בתוכה מידע חשוב, משמעותי ויוצא דופן עבורינו. 
ניתן להתייחס לרגשות כמצבים רגשיים או כ"מערכת הנחייה רגשית". EGS – Emotional Guiding System. 
בדומה ל GPS או ל Waze אנו יכולים להקשיב לרגשות או להתעלם מהם.

3. בין אם נקשיב לרגשות ובין אם לא, המידע שהם מכילים נמצא שם עבורינו. 
זהו מידע על מצבנו הנוכחי ועל הדרך שבה אנו תופסים את העולם ואת המציאות שאנו חלק ממנה כרגע.
מכאן נגזרים שני מרכיבים חשובים:
א. שלנו – מצבנו הרגשי הוא תוצר של החוויה הסובייקטיבית שלנו.
ב. כרגע – זהו מצב דינמי, המתאים לרגע נתון ומשתנה כל הזמן.

4. עפ"י הספר "עוצמה מול כוח" הרגשות (או המצבים הרגשיים) הם מצבים אנרגטיים.
מספר גבוה יותר מסמל תדר אנרגטי גבוה יותר.
לדוגמא: במצב 5 (הבנה/בהירות) רמת האנרגייה שלנו גבוהה משמעותית מבמצב 13 (פחד/חרדה).
גם אם זה מרגיש אחרת…
ככל שרמת האנרגייה שלנו גבוהה יותר, התפקוד האנושי שלנו מיטבי יותר.
המשמעות היא, שמצבנו הרגשי מכיל מידע חשוב לגבי מצבנו האנרגטי הנוכחי.

5. על-פי תקשורת מקרבת, רגש נעים הוא סימן לצורך חשוב שמתמלא עבורנו באותו רגע.
ובאותו אופן, רגש שאינו נעים הוא סמן לצורך חשוב שאינו מתמלא באותו רגע. 
דוגמא: 
נניח שאנו שומעים או חושבים על שינוי שעומד לפתחנו ושאנו עלולים לעבור בקרוב. 
פחד יכול להיות סימן לכך שצורך בוודאות או במוגנות לא מתמלא כרגע.
התלהבות יכולה להיות סימן לכך שצורך בעניין או בהתפתחות מתמלא כרגע.

6. משמעות הנקודה הקודמת: רגשותינו הם תוצר של צרכינו המתמלאים או לא מתמלאים ברגע נתון.
האם אינם תוצר של אמירות או מעשים של אנשים אחרים.
ובמילים אחרות: מה שאדם אחר אומר או עושה אינו "מייצר" את הרגש שאנו חווים (למרות שהוא יכול להיות טריגר לכך).
מה שמייצר את הרגש הם הצרכים שלנו שמתמלאים או לא מתמלאים באותו רגע.

7. על-פי מודל אפר"ת (אירוע – פרשנות – רגש – תגובה), הרגש שאנו מרגישים הוא תוצר של הפרשנות שלנו לאירוע שאנו חווים.
בחיבור לסעיף הקודם, בחלק גדול מאוד מהמצבים, 
הצרכים שמתמלאים עבורינו או שאינם מתמלאים עבורינו ברגע נתון הם רק סיפור שאנו מספרים לעצמנו. 
דוגמא: כשמישהו אומר לי "הרעיון שלך לא מספיק טוב והוא לא יעבוד",
אני יכול לספר עצמי סיפור שהוא מנסה להכשיל אותי ולכעוס (צורך בהערכה, בתמיכה או בשותפות לא מתמלא),
ואני יכול לספר לעצמי שהוא מנסה לעזור לי להצליח ולהרגיש הערכה וסקרנות (צורך בשותפות או במקצועיות מתמלא).

8. סקרנות ושיפוטיות
כשאנו מפעילים כוח ומנסים לשנות משהו או מישהו, פעמים רבות מופעל עלינו כוח נגדי מאותו אדם המתנגד לשינוי.
הפעלת כוח לשינוי נובעת מתפיסה שיפוטית שמשהו לא בסדר וצריך להשתנות. 
אחת הדרכים הכי אפקטיביות לשינוי היא סקרנות.
סקרנות למצבנו הרגשי הנוכחי (במקום לשפוט את עצמנו).
סקרנות למצבם הרגשי של אחרים (במקום לשפוט אותם).
סקרנות לגבי מידע חשוב על צרכים, פרשנויות וסיפורים שניתן לקבל מהרגשות (במקום ניסיון לשנות אותם).

9. זהירות משיפוטיות.
מצב רגשי מספר 11 (כעס/שנאה) אינו מצב טוב או רע.
כעס/שנאה הוא בסך הכול מצב רגשי-אנרגטי רגעי.
הוא מכיל אנרגייה רבה יותר ותפקוד מיטבי יותר בהשוואה לייאוש או אפטיה (מצב 15),
כמו גם פחות אנרגייה ותפקוד מיטבי פחות בהשוואה לשמחה/רוגע/חמלה (מצב 3).
בדומה למשחק "חם-קר" כל מצב רגשי מכיל מידע חשוב עבורנו והוא מה שהוא.

10. ברגע נתון, כלפי אדם או מצב מסוים, איננו יכולים להיות גם סקרנים וגם שיפוטיים.
אנחנו או סקרנים או שיפוטיים. 
שיפוטיות מקבעת אותנו או מורידה אותנו בסולם הרגשי-אנרגטי, סקרנות מעלה אותנו באותו סולם.

ברגע נתון, כלפי אדם או מצב מסוים, אנחנו יכולים לבחור האם להיות סקרנים או שיפוטיים.
**
שתי שאלות לסיכום:

א. מה "המספר שלכם" (המצב הרגשי) שלכם כרגע? האם הוא השתנה בדקות האחרונות?
ב. איזו נקודה או סעיף מושכים את תשומת לבכם במיוחד בפוסט הזה? למה…?

**
עד כאן 10 נקודות על ה-EGS (מערכת ההנחייה הרגשית) שלנו.

משהו אישי לסיום:

אני כותב את הפוסט הזה בדרכי חזרה לארץ, לאחר שבוע מפרה ומשמעותי בארה"ב,
שבמהלכו השתתפתי בסדנה העוסקת בתחומים דומים לאלו שתקשורת מקרבת ואני עוסקים בהם:
שיפוטיות, הקשבה, תפיסה, רגשות, הכרת תודה, אחריות, השפעה, שיתופי פעולה, עבודת צוות ועוד.

יש בי הכרת תודה גדולה על הזכות והאפשרות להשתתף בסדנה שכזו,
על ההזדמנות להרחיב ולהעמיק את הידע, המודעות והיכולות שלי,
על ההזדמנות להכיר מנחים מיומנים ומלאי תשוקה וללמוד מהם,
על ההזדמנות להיחשף לשיטות העברה שונות ומגוונות,
על ההזדמנות לבלות זמן איכות עם חברים לדרך,
להישען אחורה, לקחת את הזמן, להתמסר לחוויה ולהנות.

זה כל-כך לא מובן מאליו עבורי.
אני בדרך…
אני כאן… 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר 

הזמנות:

– להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר.

– להצטרפות לרשימת התפוצה ולקבלת פוסטים שבועיים + קורס תקשורת מקרבת בן 9 שיעורים במייל ניתן להירשם באתר או לבקש (במייל חוזר) שאוסיף אתכם.