תגית: סיום

ריי – יאמה – יאסמה – ריי

ריי – קידה

"הקראטה מתחיל ומסתיים בקידה.
גם פגישה טיפולית או חינוכית מתחילה בקידה.
הקידה היא הדדית.
ללא הבדלי דרגה, ותק ומקצוע.
הקידה היא אמירה ברורה: אני מכבד אותך.
שנינו מכבדים את הדרך בה אנו הולכים במפגש הזה.
לפעמים בטיפול אני קורא לזה 'מסע משותף'.
לתפקידי יש חשיבות כמדריך, כמורה או כמטפל, 
גם בקראטה וגם בטיפול או חינוך.
אך בשום פנים אין זה אומר כי ערכי רב יותר,
או שאני ראוי לכבוד מיוחד.
תמיד חשתי, ועד היום אני רוכש כבוד רב למוריי ולמדריכיי,
כבוד זה נובע מתוך יכולתם הענווה לעשות ריי לכיווני,
בעוד אני עושה זאת לכיוונם,
גם כילד אשר אינו יודע דבר ברזי הדרך.

הקידה היא גם הצהרה על אחווה ושותפות.
ללא קידה יהיה קשה לנוע על הדרך,
נצטרך להגיע לשלב בו נצליח לעשות ריי מהלב.

משימה קשה היא לעשות ריי לאחר הנתפס כפוגע בי, מסוכן, לא רואה אותי.
זה יכול להיות עם מטופל במפגש פרטני, זוגי או קבוצתי,
או תלמיד בכיתה התוקף אותי, מאיים עלי, מסכן ומשפיל אותי.
האחר הופך לאויב, ואני מתגונן ותוקף.
אך היכולת לעשות ריי במצבים קשים אלו היא האמנות שיש לשאוף אליה.
פעמים רבות בעבודתי עם מטופלים מבוגרים, ילדים או נערים הפוגעים בסביבתם ומנסים אף לפגוע בי, 
הרגע בו הצלחתי לחייך אליהם בנינוחות, 
מתוך כבוד וחמלה וללא כל פחד,
היה רגע השינוי בקשר בינינו ותחילת השינוי במצבם."

**
יאמה (yah-me)

"יאמה זו הפקודה להפסקת הקרב או התרגול.
ביאמה עוצרים את התרגול וחוזרים לעמדת המוצא.
אך שומרים על הריכוז באחר ובסיטואציה.
המבט נשאר ממוקד, התחושה עדיין ערנית ופתוחה.
לא פעם, ממצב זה, הקרב יכול להיפתח שוב בהפתעה.
הקרב הסתיים אך עוד לא נגמר כלום.
השעה הסתיימה.
אך הכול עוד בהתהוות.
קורה ויכול לקרות.
יכולה לבוא עוד התפרקות.
עוד ניסיון למגע.
זהו זמן רגיש.
כמו בנחיתת מטוס.
המטפל מאמץ השתהות מרוכזת בסיום הטיפול.
לפני שעוברים הלאה, בוחנים, מתבוננים, נושמים.
המבט פונה אל המטופל ופנימה,
אנו מביטים בעיניים,
שומרים על מרחק נכון,
נושמים, נרגעים."

**
יאסמה (yasume)

"פקודת סיום הקרב או הקאטה (או כל תרגול אחר).
יאסמה יבוא לאחר היאמה.
ואז באמת נגמר.
זה הזמן לחזור למרחב המציאות.
אין קרב.
אין טיפול.
המטופל מפנה את הגב ביוצאו מהחדר.
היריב מתרחק, לקרב הבא או למנוחה, 
הקשר ניתק נכון לעכשיו.
הוא אוסף את עצמו וחוזר לחייו.
עליי לשחרר אותו, לעבור הלאה.
החוויה והזיכרון קיימים.
יישארו איתנו.
גם מה שלמדנו במפגש ומה שעלינו עוד ללמוד בעקבותיו.
זה זמן לאסוף את עצמנו, לנשום.
כעת עלינו להתפנות, להיות עם עצמינו, עם צרכינו.
עם מה שאנו זקוקים לו כהפוגה.
כמעבר מטיפול ל לא-טיפול,
לפני הכניסה לטיפול הבא.

לא תמיד היאסמה הוא מובן מאליו.
לא תמיד אנו מצליחים להתנתק, לשחרר, 
להרפות מהטיפול הקודם, מהקרב הקודם.
אנו מתקשים לתת לעצמנו לנוח, מתקשים לנשום,
מתקשים להיות באמת עם המטופל הבא."

**
ריי – סיום

"כמו שמתחילים בריי, כך גם מסיימים בריי.
אנו מכבדים ומעריכים זה את זה על ההסכמה להיות במפגש המשותף.
זה מתרחש בקרב כאשר אנו מתאמנים, וזה מתרחש בחדר הטיפול.
לא מובן מאליו שאחר יהיה מוכן להשקיע את כל כוחותיו בקרב איתי.
לאמן ולחזק אותי.
להתאמן איתי.
להאמין בערך המפגש איתי, למרות ההבדלים הקיימים בינינו.
לא מובן מאליו שהמטופל יבחר להיחשף, ולהילחם באויביו כאן ואיתי.
אני מודה לו על האמון.
על אומץ הלב שלו.
על נכונותו להילחם ולתת לי להילחם לצידו, יחד איתו."

**
כל הציטוטים מתוך הספר "בודותרפיה" שנכתב על ידי גבו וייס.
גבו וייס הוא פסיכותרפיסט ומטפל זוגי והוא גם מאמן קראטה מסורתי.

בשונה מגבו וייס, עולם התוכן והלקוחות שלי הוא ארגונים, צוותים ומנהלים.
המרחבים שבהם אני פוגש אנשים אינם קליניקה או מזרן האימונים, 
אלא חדרי ישיבות, בתי קפה, וידאו וטלפון.

ועדיין, מפגש אנושי הוא מפגש אנושי.

במקרה שלי, ההנחיות ל"ריי-קידה", "יאמה", "יאסמה" ו"ריי-סיום" לא יוכרזו ע"י מאמן או שופט.
הן ייגזרו מלוח הזמנים ויושפעו מההנחיות הפנימיות שאתן לעצמי.
דקה לפני תחילת או סיום פגישה עם לקוח.
רגע לפני תחילת או סיום שיחה עם עובד.

ריי-קידה: התכווננות.

[…מפגש…]

יאמה: עצירה והתבוננות.
יאסמה: סגירה והתנתקות.
ריי-סיום: הכרת תודה. מעבר הלאה…

**
יום המחלקה שקיימנו אתמול סימן את פתיחת 2020.
בשתיים מתוך חמש הדקות שלי בחרתי להתמקד בנושא של תרבות ארגונית המבוססת על ערך-הדדי-גבוה (High Mutual Value).
זו לא סיסמא שיווקית.
זו התכווננות לשותפות עם כל אחד מ-180 עובדי הארגון.

בדומה למילים של גבו וייס,
אנו מכבדים ומעריכים זה את זה על ההסכמה להיות במפגש המשותף.
זה מתרחש בפגישות העסקיות, בעבודה על פרויקטים, בקשיים ובחגיגות.
לא מובן מאליו שאחר יהיה מוכן להשקיע את זמנו ואת האנרגיה שלו במסע איתי.
לא מובן מאליו שהאדם שעובד איתי יבחר להיחשף, ולהתמודד עם אתגריו כאן ואיתי.
אני מודה לו על האמון.
על אומץ הלב שלו.
על נכונותו להילחם ולתת לי להילחם לצידו, יחד איתו.

**
כבוד לאדם באשר הוא.
גובה עיניים.
ענווה.
חמלה.
תזכורת שאנו בדרך.
במסע משותף.
התכווננות ל win-win אמיתי.
נוכחות עם האדם שאנו פוגשים כרגע.
ועם עצמנו.
מוכנות להתמודדות עם אתגר.
ועם חוסר וודאות.
היכולת לעצור כשמגיע הזמן.
לסגור.
להודות.
לאדם. לשיעור.
להתנתק.
לעבור הלאה…

**
תודה לגבו וייס על הספר הנפלא הזה.
תודה לספרייה העירונית בכפר סבא שבזכותה נפגשנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

החיים הם לא משחק שחמט

החיים הם לא משחק שחמט,
בעל מספר נתון של אפשרויות,
המתקיים במסגרת לינארית סגורה,
עם מספר מצומצם של חוקים מוגדרים,
החלים על שלושים ושניים כלים ממושמעים,
הנעים במסלולים מוגבלים,
בעזרת שני שחקנים,
כל אחד בתורו,
בין שחור ללבן.

**
החיים הם משחק
של אינספור אפשרויות,
אינספור שחקנים,
אינספור צבעים,
המשחקים בעת ובעונה אחת,
משפיעים ומושפעים,
אף פעם לא מתחילים,
אף פעם לא מסיימים.

כמו עכשיו למשל.

חיים מלאים. עכשיו.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

בכל זרע של פגישה חבוי פרי סיומה

"בכל זרע של פגישה חבוי פרי סיומה.
לא בתום הפגישה היא תיוולד, הפרידה,
כי אם בראשיתה.
לידת השאיפה היא מות הנשיפה.
מות הנשיפה היא לידת השאיפה.
פגישה היא מגע
ומגע הוא החיים 
וחיים הם תנועה 
ותנועה היא שינוי
ושינוי הוא פרימה 
ופרידה.
כי פרידה היא 
פגישה, ואי אפשר 
אחרת.
ואף
על 
פי 
כן
געגוע."

את הקטע הזה, שכתבה ד"ר נעמה אושרי, מצאתי אתמול בעמוד "שותפים למסע"…

**
הוא התחבר לי למספר דברים שקרו השבוע.
התחלות, סיומים, שינויים…
התרחשות והתהוות מתמדת…
זרעים ופירות…

רשימה חלקית:

השבוע התחלנו להיפרד ממישהי יקרה ואהובה שעבדה אתנו בתקופה האחרונה.
היא מסיימת לימודים וממשיכה הלאה.
המקום שאנו נמצאים בו היום כצוות, שונה מאוד מהמקום שהיינו בו כשהיא הגיעה.
התרומה שלה לשינוי שעברנו גדולה ומובהקת.
איני בטוח עד כמה היא מבינה את זה…

השבוע מישהי עדכנה אותנו שהיא מתכננת לעזוב בעוד כחודשיים.
מבאס. מפתיע. 
העדפנו שזה לא יקרה.
סיום תקופה משמעותית של כמה שנים ביחד.

השבוע מישהו קיבל מאתנו הצעת עבודה.
אם הוא יגיד "כן", זו תהיה התחלה של תקופה משותפת חדשה.
ואולי לא בדיוק התחלה… 
אולי המשכיות אחרת.

השבוע פגשנו שתי מועמדות חדשות במהלך ראיון עבודה.
לא הכרנו לפני כן. 
עד המפגש, לא היינו קיימים בעולמם של האחר/ת.
אני ממש ממש מקווה שנתחיל לעבוד ביחד בקרוב.

**
בתחילת השבוע נזכרתי בקטע שהעליתי לפני כשנה וחצי.
פוסט אחד מתוך מאות שכתבתי בשנים האחרונות.
אחד הקטעים הכי יקרים לליבי.
תזכורת חשובה לחיים.

מוזמנים לקרוא:

"לנהל עובד שאיננו"

שום דבר אינו מובן מאליו…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

 

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

סוגר שנתיים

סוגר שנתיים.
שנתיים של כתיבה יומית.
726 פוסטים בדיוק.
בא' תשרי תשע"ו, 14/9/2015, בחרתי לעצמי אתגר.
התחייבתי לשנה שלמה של כתיבה.
יום יום.
יום יום.
בלי סיפורים. בלי תירוצים. בלי הנחות.
גם בחגים, חופשות ושבתות.
תוך כדי תנועה גיליתי שזו שנה מעוברת.
הרווחתי עוד חודש.

**
כשעינת סיפרה לידיד שלה על האתגר הזה,
הוא שאל אותה "למה לעזאזל הוא עושה את זה לעצמו?"
ארבע סיבות:
1. כי זה מדליק אותי.
2. כי אני לא בטוח שאני יכול.
3. כי חשוב לי להשתחרר יותר וכשכותבים יום-יום יש פחות זמן לעריכה, לליטוש ולביקורת.
4. כי זאת נראית לי אחלה דרך לחדד מודעות ולהגביר קשב פנימה.

**
נתתי לעצמי חופש לכתוב על כל נושא שמתחשק לי, בלי להתחייב לתחום כזה או אחר.
הבטחתי לעצמי לכתוב על מה שמעסיק אותי וחי בי, ללא תלות במידת הפופולריות או העניין שהוא יעורר.
סיימתי כל פוסט במילים הבאות: "חיים מלאים. יום יום".

**
בכ"ט אלול תשע"ו, 2/10/2016 , אחרי 385 ימים ו-385 פוסטים יומיים הסתיימה לה השנה.
הפוסט האחרון הוקדש לחגיגה ולהכרת תודה.

בסיומו לא לקחתי על עצמי מחויבות חדשה לשנה נוספת.
במקום זאת, בחרתי לבחור.
לבחור כל יום האם לכתוב או לא.
לא היה לי מושג אם זה ימשיך או לאן זה ילך.

**
בא' תשרי תשע"ז, 3/10/2016 נכתב הפוסט הראשון של השנה הנוכחית.
בשונה מהשנה שקדמה לה, בחרתי לסיים כל פוסט במילים "חיים מלאים. היום."
שחררתי את "יום יום" ונשארתי רק עם "היום".
היום כן.
אין לי מושג מה יהיה מחר.
כשאגיע אבחר.

השנה הראשונה היתה שנה של אתגר ומחויבות.
השנה השניה, היא שנה של בחירה ושל שינוי.

**
הפוסט הזה, פוסט מספר 726, סוגר שנתיים של כתיבה יומית.

תודה לסת' גודין על דוגמא אישית ועל השראה לצאת למסע הזה.
תודה לטכנולוגיה המאפשרת לי לכתוב ולהגיע לאנשים שונים שאת חלקם איני מכיר.
תודה על מכרים ואנשים שפגשתי בזכות ובמהלך המסע הזה.
תודה לקוראים, שותפים, חברים ומשפחה שמגיבים, מפרגנים, מעודדים, משתפים ומעירים.
תודה על שלל ספרים, אירועים ואנשים שנגעו בי ונתנו לי המון חומרים וחיים.
תודה על לקוחות, על עבודה ועל הכנסה שנכנסו בזכות הכתיבה היומית.
תודה על הזכות והאפשרות להיות משמעותי, לגעת, להשפיע, לתרום.
תודה על חיבור למעיין יצירתי נובע ומתמשך שמפתיע אותי שוב ושוב ושוב.
תודה על עוד שנה שבה כל זה התאפשר.
כל-כך לא מובן מאליו…

שתהיה שנה טובה ומבורכת.
שנה של חיים מלאים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ה' כסלו – שתי שאלות לפני שזה נגמר

אם זה היה נגמר עכשיו –
1. מה היית חוגג/ת?
2. על מה היית מתאבל/ת?

*****
שלוש דוגמאות ליישום "השיטה":

* אם הסדנה היתה נגמרת כרגע –
1. מה היית חוגג שקיבלת עד כה? אלו צרכים חשובים התמלאו עבורך?
2. אלו ציפיות לא התממשו? מה היה חסר? מה קיוית לקבל ולא קיבלת?

** אם השבוע היה מסתיים עכשיו –
1. על מה היית מודה שכבר קרה? במה היית גאה ושבעת רצון (שעשית או שקידמת)?
2. מה התפספס? איזה דבר חשוב לא התבצע? על מה היית מצטערת?

*** אם חייך היו מסתיימים היום –
1. מה הדברים המרכזיים שהיית חוגג? על מה היית מכירה תודה? במה היית הכי גאה?
2. על מה היית מתאבלת? מה קיווית לעשות ולא הספקת? אלו דברים חשובים התפספסו לך?

*****
מספר נקודות למחשבה:

• כששואלים את השאלות בנקודת הסיום (של הסדנה, השבוע, החיים) מקבלים תמונה חדה של מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. מה עיקר ומה טפל.

כיף להגיע לנקודת הסיום (של הסדנה, השבוע, החיים) לראות ולחגוג את ההצלחות.

כואב להגיע לנקודת הסיום (של הסדנה, השבוע, החיים) להכיר בפספוסים ולהתאבל עליהם.

• כששואלים את השאלות לפני נקודת הסיום (באמצע הסדנה, בערב שלישי בשבוע, היום במסע החיים) מקבלים תמונה חדה ויש עדיין אפשרות לשנות, להשפיע ולעדכן מסלול.

• שאילת השאלות וההקשבה לתשובות דורשות אומץ.

האם יש לך את הרצון, הפניות והאומץ לשאול את השאלות עוד היום? לקבל תשובות עוד היום?

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter