תגית: סדנה

הזמנה ל"משהו אחר"

א. הזמנה ל"משהו אחר"

בשבוע הבא אנחה מפגש ייחודי שמעולם קיימתי בעבר.

12 דברים שחשוב לדעת על המפגש:

1. נושא המפגש עדיין לא ידוע. הפתעה. סביר להניח שהוא ייגע בהיבטים של תקשורת, מערכות יחסים וניהול.

2. נושא המפגש יישלח לנרשמים בסמוך למועד המפגש או יוצג רק בתחילתו של המפגש עצמו, בהתאם לזמן היווצרות הבהירות אצלי.

3. כוונת המפגש לתת ערך משמעותי למשתתפים ולייצר מפגש אנושי. המפגש יוקדש ללמידה חווייתית, אינטראקציה ותרגול. במהלך המפגש לא יתבצעו מכירה או שיווק של שירותים ומוצרים.

4. המפגש ניתן כמתנה וההשתתפות בו אינה כרוכה בתשלום.

5. לאחר המפגש משתתפים יוכלו לבחור להעניק מתנה (לי או למישהו אחר) שתיקבע על ידם (כספית או אחרת) ושתשקף את הכרת התודה שהם חשים ואת הערך שהם קיבלו. זו אפשרות ולא חובה או ציפייה.

6. המפגש יערך ביום ד' ה- 31/7 בשעות 21:00 – 22:00.

7. המפגש יהיה וירטואלי תוך שימוש בתוכנת זום (קול + וידאו). ניתן להתחבר מכל מחשב נייח, נייד או מכשיר סלולרי. פרטי התחברות יישלחו לנרשמים.

8. מבנה המפגש: החלק הראשון יוקדש להצגת והדגמת הנושא על ידי, החלק השני יוקדש לתרגול בזוגות (שיוגרלו אקראית בעזרת תוכנת הזום) והחלק השלישי יוקדש לשאלות מליאה ולסיכום.

9. לטובת העבודה בזוגות חשוב להתחבר למפגש עם מיקרופון (כדי שתוכלו לדבר ביניכם) ועדיף (לא חובה) גם עם מצלמה.

10. יתכן שהמפגש יוקלט (למעט החלק של העבודה בזוגות). בשלב זה אין כוונה לשלוח את ההקלטה לנרשמים לאחר המפגש.

11. בקשה: אנא השתתפו במפגש רק אם אתם מתכננים להשתתף בצורה מלאה בכל שלושת החלקים (המהווים ביחד את מכלול הלמידה-אינטראקציה-חוויה).

12. נרשמים בקישור הבאאתם מוזמנים להעביר את ההזמנה לאנשים נוספים שיכולים למצוא אותה רלוונטית עבורם. 

ניפגש…?

**
ב. הזמנה להקשבה

בשנים האחרונות צוותי ואני מובילים במחלקת בינה מלאכותית בת קרוב ל-200 עובדים באינטל את תחומי האנשים, התרבות הארגונית ופיתוח המנהלים. 
אנו מנסים ליצור מחלקה עסקית שתרבותה הארגונית היא ברוח התקשורת המקרבת. 
זה מעבר לקורסים וסדנאות ואפילו מעבר לאיכות התקשורת בארגון. 
זה מגיע לתפיסות עולם ולדפוסי חשיבה.

לפני זמן מה זכיתי להתארח שוב בפודקאסט "סטודנט חופשי" אצל עומר גלס ורום טנא.
כשליש מהראיון דיברנו על אינטל, על איך זה לעבוד ולהתפתח בארגון גדול ועל שני דברים שאני מעריך במיוחד בחברה הזו. 
בשאר הזמן דיברנו על המחלקה שלי.

קוריוז קטן:
עומר המראיין שאל אותי על "חווית עובד" ועל איך אנו עושים את זה. 
אמרתי שאני פחות מאמין "בחווית עובד" ושאני לא חושב שתפקידי לייצר אותה (למרות שאכפת לי מאוד מהעובדים). 
התפיסה שלי/שלנו שונה.
איך בדיוק..? ומה כן…?
על כך ועוד בראיון הבא (כחצי שעה…)

ויש גם את החלק הקודם שאולי תרצו להקשיב לו, שבו אנו מתמקדים פחות באינטל ויותר בתקשורת מקרבת.

**
ג. השראה

השבוע "פגשתי" את דייויד בוהם והאזנתי לספרו On Dialogue.
הרשיתי לעצמי לתרגם קטע קצר מספרו שנגע בי (המקור באתר):

"ישנה מידה רבה של אלימות בדעות שאנו מגנים עליהן.
הן אינן דעות בלבד, הן אינן הנחות בלבד; 
הן הנחות שאנו מזוהים איתן – ולכן אנו מגנים עליהן, כשם שאנו מגנים על עצמנו.
הדחף הטבעי להגנה עצמית שקיבלנו בג'ונגל, הועבר מחיות הג'ונגל לדעות הללו.
במילים אחרות, אנו אומרים שיש כמה דעות מסוכנות שם בחוץ – כשם שיכולים להיות נמרים מסוכנים. 
וישנם כמה בעלי חיים יקרים מאוד בתוכנו שיש להגן עליהם. 
אז דחף שהיה הגיוני פיזית בג'ונגל הועבר לדעות שלנו בחיים המודרניים."

~ דייויד בוהם, מתוך "On Dialogue"

**
"There is a great deal of violence in the opinions that we are defending. 
They are not merely opinions, they are not merely assumptions; 
They are assumptions with which we are identified – which we are therefore defending, because it is as if we are defending ourselves. 
The natural self-defense impulse, which we got in the jungle, has been transferred from the jungle animals to these opinions. 
In other words, we say that there are some dangerous opinions out there – just as there might be dangerous tigers. 
And there are some very precious animals inside us that have to be defended. 
So an impulse that made sense physically in the jungle has been transferred to our opinions in out modern life. "

~ David Bohm, from "On Dialogue"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אני לא בטוח אם אשלח הזמנה נוספת או תזכורת למפגש בשבוע הבא. הנה שוב הקישור להרשמה

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הגדרה אחרת לעושר

היום ב 12:45, דקות לפני סיום הסדנה, בזמן שהמשתתפים קינחו בתרגיל הכרת-תודה מסכם בזוגות, בדקתי עם רועי המנחה-השותף שלי מה שלומו.

**
בדיקת "מה שלומך…?" מתעניינת וסקרנית היא מתנה יקרה ומיוחדת.
עפ"י מרטין בובר, המתנה הכי יקרה שאנו יכולים להעניק למישהו, היא הנוכחות שלנו.

שני תנאים חשובים צריכים להתקיים בכדי לשאול "מה שלומך…?" מהלב:
א. שיהיה באמת אכפת לנו (כוונה אותנטית).
ב. שנהיה פנויים להקשיב לתשובה (פניות של זמן ופניות רגשית-מחשבתית).

**
כשהאדם שאותו אנו שואלים בוחר לשתף אותנו, זו הופכת להיות מתנה יקרה ומיוחדת גם עבורנו.
הוא פותח בפנינו את עולמו ומאפשר לנו להתחבר אליו ולהיות שם אתו.
תשובה פתוחה, כנה ואותנטית לשאלת "מה שלומך?" יכולה ליצור חיבור עמוק ומהיר בין אנשים.

לקבל תשובה מהלב לשאלת "מה שלומך?" זו מתנה יקרה במיוחד,
כיון שלא ניתן לאלץ אנשים לפתוח את ליבם בפנינו.
כשהם בוחרים לעשות זאת, זה אומר משהו עליהם ועל הקשר שלנו.

**
במצבים מסוימים אבחר לא להשיב בכנות ובאותנטיות לשאלת "מה שלומך..?":

– כשלא אאמין שהשואל באמת מתעניין ואכפתי.
– כשאחשוב שהשואל לא באמת פנוי להקשיב לי כרגע.
– כשלא אסמוך על השואל שהוא מסוגל להקשיב לי מבלי להיבהל, להילחץ או "לשפוך" עלי את התגובה שלו.
– כשלא אהיה פנוי לכך בעצמי.
– … או מכל סיבה אחרת…

כשאני בוחר להימנע מתשובה פתוחה, או עונה בקצרה ל"פרוטוקול",
זה יכול להיות קשור למחשבה/תחושה שיש לי על או כלפי השואל
וזה יכול להיות קשור למקום המסוים שאני נמצא בו כרגע (בלי קשר לשואל).

**
בדומה למתנות אחרות, גם שאלת "מה שלומך…?", 
מרגע שהענקנו אותה למישהו,
היא שלו והוא רשאי לעשות בה כרצונו:
לשתף אותנו או לא.
להגיב בצורה מסוימת או בצורה אחרת.

"מתנה היא דבר שאדם רוצה ואתה מעניק לו זאת.
אין זו מתנה אם אתה מעניק את מה שאתה רוצה שיהיה לו.
האדם המעניק את המתנה אינו קשור אליה, והוא מעניק אותה ללא תנאי.
לאדם המקבל את המתנה יש זכות לעשות בה ככל העולה על רוחו: להשתמש בה, להרוס אותה, לתת אותה לאחר וכן הלאה.
היא שלו ללא תנאי, והנותן אינו מצפה לדבר בתמורה.
אם הנתינה אינה עומדת בהגדרות הללו,
היא אינה מתנה, אלא משהו אחר."

– מתוך "מסר האנשים האמיתיים" / מרלו מורגאן

"מה שלומך…?" אמורה לשרת בראש ובראשונה את האדם שאליו אנו מייעדים את המתנה ולא אותנו.
סיפוק הסקרנות שלנו והצורך שלנו בידיעה ובהבנה הינם בעדיפות משנית ויכולים לחכות.

**
מסת' גודין למדתי על ההבדל שבין טרנזאקציה לבין אינטראקציה:

טרנזאקציה (Transaction) היא פעולה שמהותה תפעולית או כלכלית ומטרתה להביא לכך שמשהו יקרה, יושלם, יועבר וכו'.

אינטראקציה (Interaction) היא פעולה שמהותה אנושית ומטרתה להביא למפגש, חיבור או תנועה בין אנשים.

כשאנחנו שואלים מישהו לשלומו, מתוך כוונה לעשות עם זה משהו אנחנו מוכווני טרנזאקציה.
כשאנו שואלים מישהו לשלומו, מתוך סקרנות וכבוד לתגובתו (באשר היא), אנחנו מוכווני אינטראקציה.

**
בשבועות האחרונים אני נהנה להקשיב לצ'ארלס אייזנשטיין וללמוד ממנו.

הספר הנוכחי שאני מקשיב לו נוגע בהיבטים שונים של כסף: 
היסטוריה, התפתחות, גורמים משפיעים, תרבות, מבנים כלכליים ועוד.

אייזנשטיין טוען שכסף, בדומה לדברים אחרים, 
הוא במידה רבה סיפור שאנו מאמינים בו ושיש לנו הסכמות לגביו.
(זה מזכיר את ספרו של יובל נוח הררי…)

תפיסת העושר (הכלכלי) המקובלת בעולם היא שמי שיש לו יותר הוא עשיר יותר.
זוהי תפיסה המבוססת על תודעת חסר ועל צבירה.
צריך לצבור עוד ועוד כיון שמה שיש לנו אינו מספיק, או עלול לא להספיק.

תפיסה נוספת, המוכרת ביהדות הינה "איזהו עשיר? השמח בחלקו."
תפיסה המבוססת על קבלה ועל הסתפקות במה שיש.

צ'ארלס מציע תפיסה חלופית לעושר (כלכלי):
מי שעשיר יותר אינו מי שיש לו יותר אלא מי שנותן ומקבל יותר.
זוהי תפיסה המבוססת על תודעת שפע ועל זרימה.

מדיפאק צ'ופרה למדתי בהקשר הזה שהדרך שבה התאים שלנו פועלים מבוססת על זרימה:
כל תא מקבל כמות מסוימת של חמצן, לא פחות מכך ולא יותר מכך, המספיקה למספר שניות,
עושה בה שימוש ומשחרר אותה בידיעה שכמות חדשה נדרשת תגיע בקרוב.

"מה שלומך…?" היא דוגמא לאינטראקציה המייצרת זרימה בין אנשים.

יכול להיות שאדם "עשיר חברתית" הוא כזה הנהנה מזרימה שופעת של קבלה ונתינה אנושית המתאימה לצרכיו.

**
ג'יין גודל טוענת שאנחנו לא יכולים להסתובב בעולם בלי לשנות אותו.
איננו יכולים לעבור אפילו יום אחד בחיים בלי להשפיע על אנשים שאנחנו פוגשים.
ביום נתון אנחנו פוגשים עשרות אנשים: בבית, בעבודה, ברחוב, בסופרמרקט, בכביש.
בכל אינטראקציה אנחנו משפיעים ומושפעים.
אין מפגש נייטרלי. 
פנים אל פנים או וירטאולי.
זרם אינסופי של קבלה ונתינה, של אנרגיה, של התהוות והשתנות.
חשוב להכיר בכך ולהיות מודעים לשינוי האינסופי שאנו מייצרים.
חשוב לבחור איך אנחנו רוצים להשפיע על אנשים ועל העולם.

“You cannot get through a single day without having an impact on the world around you. 
What you do makes a difference, and you have to decide what kind of difference you want to make.”

― Jane Goodall

**
לשמחתי, רועי המנחה-השותף שלי הוא גם בני.

היום זכינו להעביר את הסדנה המשותפת הראשונה שלנו, בנוכחות תשעה זוגות של הורים וילדים בגילאי 7-12.

יש בי הכרת תודה עצומה על הזכות וההזדמנות לעשות את זה ביחד עם רועי: לתכנן, ליצור, להתבחבש, ליזום, להנחות, ללמוד, ליהנות, להתמודד, לחגוג.

יש בי הכרת תודה לתשעת הזוגות שהגיעו היום ותרמו למפגש הייחודי ויוצא הדופן הזה. חלקם בילו מספר שעות על הכביש בנסיעה הלוך וחזור.

יש בי הכרת תודה על כך ששליש מהמשתתפים בסדנה היום הם אנשים (או בני/בנות זוג של…) שאני זוכה לעבוד איתם ביום-יום, בסביבה עסקית תחרותית, כשאיני מעביר סדנאות.

יש בי הכרת תודה לאשתי ולבנותיי שהסכימו לפתוח את סלון ביתנו, סייעו בהכנות ופינו את המרחב לטובת האירוע הזה.

יש בי שמחה והכרת תודה על המרחב שיצרנו בסדנה היום (ובשבועות ההכנה שקדמו להיום):
מרחב שעורר זרימה אינטראקטיבית של קבלה ונתינה בין אנשים, שרק את חלקה ניתן להבין או לכמת.

**
כששאלו אותי לגבי מועדים של סדנאות עתידיות דומות, השבתי "נסיים עם זאת ונראה".

דקות לפני תום הסדנה, רועי שיתף אותי (בתגובה לשאלת ה"מה שלומך?") שלצד שמחה, גאווה, הכרת תודה ורגשות נעימים נוספים, הוא חש הצפה.

למען האמת, גם אני…

זמן טוב לקחת את הזמן, להוריד הילוך, לרדת מתפקיד, לחגוג, לנוח…

ומה לגבי סדנאות עתידיות?
אין לי מושג… 
נראה בהמשך…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

משבר הסוסים הגדול של 1894

משבר הסוסים הגדול של 1894

לקראת סוף המאה ה-19 ערים גדולות בכל רחבי העולם התמודדו עם בעיה קשה ובלתי פתירה:
בכדי לתפקד כהלכה הן היו תלויות באלפי סוסים אשר שימשו להובלת אנשים וסחורות.
בשנת 1900, היו ברחובות לונדון מעל 11,000 "מוניות – סוסים" (סוס וכרכרה). 
היו שם גם כמה אלפי "אוטובוסי – סוסים", אוטובוסים הרתומים ל-12 סוסים.
רק בלונדון לבדה, למעלה מ 50,000 סוסים נהגו להסיע אנשים ברחובות העיר מדי יום.
אלפי סוסים נוספים שמשו לשינוע ציוד וסחורות הכרחיים למסחר ברחבי אחת הערים הגדולות בעולם.

המספר העצום של סוסים יצר בעיות קשות.
הבעיה המרכזית והמדאיגה ביותר היתה צואת הסוסים שנערמה מדי יום ברחובות.
סוס יחיד "ייצר" בממוצע כ 7-16 ק"ג צואה ביום.
כשמכפילים את זה במספר הסוסים, אפשר לדמיין בקלות את גודל הבעיה.
מעבר לריח וללכלוך שאינם נעימים (בלשון המעטה),
צואת הסוסים משכה מספר עצום של זבובים אשר הפיצו את קדחת הטיפוס ומחלות אחרות.

בנוסף, סוס ממוצע הפיק מספר ליטרים של שתן ביום.
תוחלת החיים הממוצעת של סוס עובד היתה כשלוש שנים,
כך שהרחובות היו מלאים גם בגוויות סוסים שהיה צריך לפנות.

רחובות לונדון החלו להרעיל את אנשי העיר.
ולא רק לונדון: בניו יורק היתה באותה עת אוכלוסייה של כ-100,000 סוסים 
אשר ייצרו מעל מיליון ק"ג זבל מדי יום ביום.

בעיה זו זכתה לשם "משבר הסוסים הגדול של 1894".
עיתון טיימס ניבא באותה:
"בעוד 50 שנים, כל רחוב בלונדון ייקבר תחת תשעה מטרים של זבל סוסים".
המצב הקשה והמסוכן נידון ב- 1898 בכנס התכנון העירוני הבינלאומי הראשון בניו יורק, 
ע"י גדולי המומחים ומיטב המוחות, אך נראה היה שלא ניתן למצוא פתרון.
נדמה היה שהציוויליזציה העירונית נידונה לכליה.

ואז… ב 1912 נפתרה הבעיה "הבלתי–פתירה":
הנרי פורד הגיע עם ייצור המוני של המכונית הממונעת והוביל מהפכה בעולם התחבורה.
בתוך שנים ספורות, בערים בכל רחבי העולם, 
הוחלפו הסוסים ע"י כלי רכב ממונעים שהפכו להיות המקור העיקרי לשינוע והובלה.
הבעיה "הבלתי פתירה" שאיימה על מיליוני אנשים ברחבי העולם, נעלמה כלא היתה.

**
הסיפור המדהים הזה הרבה פחות רחוק ממה שהוא נראה או מרגיש.
סבי מצד אמי, זכרונו לברכה, נולד בשנת 1910.
מעניין אילו בעיות בלתי פתירות נפתרו בשנים האחרונות ואילו תיפתרנה בשנים הקרובות.

אפשר להישאר עם הסיפור הזה ברמת המאקרו (האנושות, העולם, מדינות,… )
או להשליך אותו גם לרמת המיקרו (אינדיבידואלים, משפחות, …).

מספר מחשבות אישיות שלי:
– בעיות "בלתי פתירות" יכולות להיפתר במהירות.
– כדאי לקחת בעירבון מוגבל חוות דעת ותחזיות של מומחים.
– בעיות לא נפתרות מעצמן. אנשים חכמים, חרוצים ונחושים עוזרים להן להיפתר.
– השפעתו של אדם יחיד יכולה להיות אינסופית.
– הנוסטלגיה הרומנטית שלנו לטוב ולטבעי שהיה פעם יכולה לתעתע מאוד. 
– לא לאבד תקווה. אי אפשר לדעת מתי ומאיפה יגיע הפתרון.

**
הזמנה לתכנית "30 יום" – מחזור יוני 2018

היום הוא היום האחד-עשר של תכנית "30 יום" לחודש מאי.
22 משתתפות ומשתתפי קבוצת מאי חצו בדיוק היום את קו שליש הדרך
ונמצאים בעיצומה של עשייה יומית בנושא חשוב שהם בחרו לעצמם.
ההרשמה לקבוצת "30 יום" של מחזור יוני נמשכת.
התכנית תחל בעוד כשלושה שבועות ב 1/6.
עלות התכנית – "דמי רצינות" – 90 שקלים.

הפרטים המלאים והרשמה בקישור הבא.

**
לפני כשבועיים, במהלך ייעוץ טלפוני,
נשאלתי האם הבלוג היומי שאני כותב בשנתיים וחצי האחרונות עוזר לקידום ההרצאות והסדנאות שלי.

"אני חושב שהוא גם עוזר וגם מזיק", עניתי.

"מה זאת אומרת?", היא שאלה.

"אני מאמין שהוא עוזר מכיוון ש 97% מהאנשים שמזמינים אצלי סדנה או הרצאה
עושים זאת לאחר שהם נחשפו לתכנים שלי ואלי.
לפעמים במשך חודשים ושנים ולפעמים במשך ימים.
זאת אומרת שהם מכירים אותי ברמה מסוימת ומרגישים נוח להתקדם.
לצד זאת, אני מאמין שחלק גדול מהקוראים,
במיוחד בעלי תפקידים בארגונים מסוימים,
חוששים ליצור איתי קשר כי אולי משהו מרגיש להם 
'רוחני מדי', 'תיאורטי מדי', או סתם 'אחר'
והם לא בטוחים שזה יעבור בארגון שלהם.

אני בטוח שאם הייתי כותב בסגנון שונה,
בדרך קצת יותר סטנדרטית וקלה לעיכול עבור מנהלים בארגונים,
זה היה מאיים פחות ומזמין יותר."

"אז מדוע אתה לא עושה זאת?", היא תהתה…

"מכיוון שהכתיבה היומית היא קודם כל בשבילי. ואז גם עבור אחרים.
ומכיוון שאני שבע רצון מכמות וקצב הסדנאות וההרצאות שלי כרגע.
הכתיבה מאפשרת לי חופש חשיבה ויצירה שפחות מתאפשר בסדנה.
בסדנה מקצועית, אני מחויב לספק את הסחורה ללקוח מסוים
ולכן המיקוד שלי בנושא ובצרכי הלקוח הרבה יותר גדול."

בחמש עשרה השנים האחרונות אני מעביר סדנאות והרצאות בקרב ארגונים וחברות.
בעשרים השנים האחרונות אני חי ועובד בארגונים כאלו, עובד ומנהל בעצמי. 
אני מדבר את "השפה" ומתאים את התכנים והכלים לשטח, לצרכים חשובים של עובדים ומנהלים.

שתי דוגמאות טריות מהשבוע:

– ביום ג' הנחיתי סדנת "חניכה מקצועית" בת כחצי יום
לקבוצה של 25 חונכות וחונכים באחת מחברות ההייטק הגדולות בארץ.
לחניכה מקצועית אפקטיבית (פורמלית ולא פורמלית), או להיעדרה,
יש חשיבות עצומה והשפעה אדירה על הארגון.
כמו בכל סדנה, שילבנו מודלים תיאורטיים, כלים מעשיים, שיתופים ותרגולים.

– ביום ד' העברתי הרצאת תקשורת מקרבת לכ-250 בנות שירות לאומי של ארגון "בת-עמי".
הרצאה, בשונה מסדנה, מיועדת לגרות חשיבה, לתת השראה, לרגש ואולי לפתוח תיאבון לעוד…
לקראת סוף ההרצאה, כחמישים משתתפות נענו להזמנתי והתחייבו בפני עצמן 
לתרגול הכרת תודה יומי בן כחמש דקות – הכרת תודה עצמית והכרת תודה לאחרים.

מעוניינים להזמין הרצאה או סדנה לארגון שלכם?
מוזמנים ליצור איתי קשר במייל חוזר או דרך האתר

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

הרשמה למחזור יוני של "30 יום"

יצירת קשר לסדנה או הרצאה

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

החלטות שרירותיות

השבוע התחלתי לעבוד על שני דברים משמעותיים:
האחד – איסוף וארגון הפוסטים שאני כותב לאורך השנים לספר או לספרים.
השני – יצירת ופיתוח סדנת יום חדשה של תקשורת מקרבת למנהלים.

שלוש החלטות שרירותיות:
1. "התחלתי. "
2. "לעבוד. "
3. "דברים משמעותיים."

**
החלטה שרירותית ראשונה: "התחלה".

מתי דבר מתחיל, מתי דבר מסתיים.
התחלה וסיום הן לא יותר מהחלטות שרירותיות.
בחירה לסמן את הקו במקום מסוים ולא במקם אחר.
בתרבויות מסוימות מוסכם שתחילת החיים היא רגע הלידה
וסוף החיים, "המוות", הוא רגע הפסקת הנשימה והתפקוד הפיזי.
למעשה, החיים מתחילים הרבה לפני רגע הלידה
וממשיכים הרבה אחרי רגע המוות הפיזי.
רבקה אברג'ל זכרונה לברכה נפטרה השבוע,
אך השפעתה על שמונת ילדיה ועשרות נכדיה וניניה היא אינסופית.
תשאלו את סימה.

הרעיונות לכתיבת ספר וליצירת סדנת יום ייעודית למנהלים
מלווים אותי כבר מספר שנים בתצורות שונות.
אני משחק אתם כבר יותר מעשור.
הפגישות השבוע עם טל חלוץ בנושא הספרים
ועם בת-חן שפירא בנוגע לסדנה,
הן צעדים חדשים שטרם עשיתי עד כה
ואולי אפילו שלבים חשובים בתהליך.
עם זאת, יהיה לא מדויק לקרוא להן "התחלות" של ספר או של סדנה.
לרגע שבו אנו מתחילים לעבוד במקום חדש, על נושא חדש,
או פוגשים משהו ומישהו בפעם הראשונה,
קודמים אינספור רגעים וצעדים שבזכותם הרגע הנוכחי מתקיים.
"התחלה" היא החלטה שרירותית.

"הֲרֵי כָּל הַתְחָלָה
אֵינֶנָּהּ אֶלָּא הֶמְשֵׁךְ,
וְסֵפֶר הַקּוֹרוֹת
פָּתוּחַ תָּמִיד בָּאֶמְצַע."

– מתוך "אהבה ממבט ראשון", ויסלבה שימבורסקה

**
החלטה שרירותית שניה: "עבודה".

מה נחשב ל-"עבודה" ומה נחשב ל"לא-עבודה"?
מה זה "עבודה" ומה זה "פנאי/משחק/בטלה/תחביב"?
האם מחשבה על משהו היא עבודה
או שרק עשייה "אמיתית" פיזית ומעשית?
מתי החלפת רעיונות עם מישהו נקראת עבודה
ומתי היא לא יותר מ"סתם" שיחה.

מה מכל מה שעשיתי השבוע עם טל, בת-חן ועם עצמי,
ניתן לכנות כעבודה על ספר או על סדנה ?
ומעבר לכך… מה היא בעצם העבודה שלי?

הגבול בין "עבודה" ל- "לא-עבודה" הוא שרירותי לחלוטין.
החלטה שמישהו לוקח, הגדרה שמישהו מנסח.
באותו אופן שבו הוחלט מתישהו, על ידי מישהו,
לקבוע גבולות בין מדינות, בצורה מסוימת ולא אחרת.

**
החלטה שרירותית שלישית: "משמעותי".

מה משמעותי ומה לא משמעותי?
עבור אנשים מסוימים השפעה על אדם יחיד היא משמעותית מאין כמוה
("כל המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו")
בעוד שעבור אחרים השפעה על אלפי אנשים אינה משמעותית מספיק.
עליית שכר של 5% יכולה להיתפש כמשמעותית מאוד עבור עובדים בארגון
וכזניחה או לא מספקת עבור עובדים שונים באותו ארגון בדיוק.
שיחה עם חבר על כוס בירה באחד הערבים (אהלן זיו…)
יכולה להיות הדבר הכי משמעותי שקרה השבוע או "סתם" מפגש חברתי נחמד.

על פי השיעור הראשון ב"קורס בניסים", לשום דבר אין משמעות.
על פי השיעור השני, המשמעות היחידה לכל דבר היא אך ורק המשמעות שאנו נותנים לו.

"התקדמות משמעותית", "תנועה קלה" או "תקיעות"
הן בסך הכול פרשנויות סובייקטיביות לחלוטין
היכולות לתאר את אותה מציאות משלוש נקודות מבט שונות.

**
התחלה, עבודה ומשמעות.
שלוש החלטות שרירותיות.
שלוש בחירות של תשומת לב.

שבת של שלום,
חיים מלאים. היום.
רוני ויינברגר.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

י' כסלו – מה אתה לוקח מכאן?

בשבוע הבא אקיים סדנת יום לכתשעים מנהלים בדרגים שונים של חברה מסוימת.
לקראת סיום, בחמש עשרה הדקות האחרונות של המפגש,
יקבלו כל משתתפי ומשתתפות המפגש פתק קטן ויתבקשו לכתוב לעצמם תשובה לשאלה הבאה:

"מה הדבר או שני הדברים (כלי, תובנה, שאלה וכו') שאת/ה לוקח/ת לעצמך מהיום?"

סביר להניח שיותר מ- 50% מהם יתעלמו מההזמנה, יעבירו את הדקות האחרונות ויחכו שהסדנה תסתיים.

30%-40% ישרבטו משהו על הפתק.
כי הם ממושמעים וכי חשוב להם להיות "בסדר" עם מארגני הסדנה.

10%-20% יזקקו ויחדדו לעצמם 1-3 נקודות מפתח מרכזיות עבורם מיום העיון.
תובנה אישית, כלי מקצועי, למידה משמעותית וכו'.
ייתכן שהם ימשיכו לחשוב על כך בדרכם הביתה ובאותו ערב.

כ 3% או פחות יקחו את נקודות המפתח שלהם וינסו להטמיע אותן בשטח.
ליישם כבר למחרת בבוקר או עוד באותו שבוע.

*****
כשנכנסים בבוקר לחדר, תוך כדי היום ואפילו בסופו,
אין באמת יכולת לצפות מי מהמשתתפים יהיו בקבוצת ה 10-20% ומי בקבוצת ה 3%.
לכולם יש את חופש הבחירה, האפשרות והיכולת.
למעטים יש את הכוונה, הרצון והמשמעת.

בריצה למרחקים ארוכים,
הכוונה, הרצון והמשמעת ללמוד וליישם יוצרת הבדל עצום לאורך זמן.
הרבה יותר מתנאי הפתיחה, מהמזל ומגורמים נוספים.

למידה יכולה להתרחש בכל יום, בכל מצב ובכל מקום.
אין צורך לחכות לסדנה רשמית או להזמנה של מנחה כדי לסמן לעצמנו מה אנו לוקחים מכאן.

עצירה של כמה דקות להתבוננות ולמידה,
בגמר פגישה, לאחר פעילות, או בסופו של יום,
תהיה כנראה אחת ההשקעות היותר משתלמות שלך בעצמך. לעצמך.

תרבות של למידה משמעותית ויומיומית בארגון או בחברה,
בשונה מתרבות של אשמה וענישה,
יכולה להפוך ליתרון מקצועי, אסטרטגי ותחרותי מהמעלה הראשונה.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter