תגית: סדנה

משבר הסוסים הגדול של 1894

משבר הסוסים הגדול של 1894

לקראת סוף המאה ה-19 ערים גדולות בכל רחבי העולם התמודדו עם בעיה קשה ובלתי פתירה:
בכדי לתפקד כהלכה הן היו תלויות באלפי סוסים אשר שימשו להובלת אנשים וסחורות.
בשנת 1900, היו ברחובות לונדון מעל 11,000 "מוניות – סוסים" (סוס וכרכרה). 
היו שם גם כמה אלפי "אוטובוסי – סוסים", אוטובוסים הרתומים ל-12 סוסים.
רק בלונדון לבדה, למעלה מ 50,000 סוסים נהגו להסיע אנשים ברחובות העיר מדי יום.
אלפי סוסים נוספים שמשו לשינוע ציוד וסחורות הכרחיים למסחר ברחבי אחת הערים הגדולות בעולם.

המספר העצום של סוסים יצר בעיות קשות.
הבעיה המרכזית והמדאיגה ביותר היתה צואת הסוסים שנערמה מדי יום ברחובות.
סוס יחיד "ייצר" בממוצע כ 7-16 ק"ג צואה ביום.
כשמכפילים את זה במספר הסוסים, אפשר לדמיין בקלות את גודל הבעיה.
מעבר לריח וללכלוך שאינם נעימים (בלשון המעטה),
צואת הסוסים משכה מספר עצום של זבובים אשר הפיצו את קדחת הטיפוס ומחלות אחרות.

בנוסף, סוס ממוצע הפיק מספר ליטרים של שתן ביום.
תוחלת החיים הממוצעת של סוס עובד היתה כשלוש שנים,
כך שהרחובות היו מלאים גם בגוויות סוסים שהיה צריך לפנות.

רחובות לונדון החלו להרעיל את אנשי העיר.
ולא רק לונדון: בניו יורק היתה באותה עת אוכלוסייה של כ-100,000 סוסים 
אשר ייצרו מעל מיליון ק"ג זבל מדי יום ביום.

בעיה זו זכתה לשם "משבר הסוסים הגדול של 1894".
עיתון טיימס ניבא באותה:
"בעוד 50 שנים, כל רחוב בלונדון ייקבר תחת תשעה מטרים של זבל סוסים".
המצב הקשה והמסוכן נידון ב- 1898 בכנס התכנון העירוני הבינלאומי הראשון בניו יורק, 
ע"י גדולי המומחים ומיטב המוחות, אך נראה היה שלא ניתן למצוא פתרון.
נדמה היה שהציוויליזציה העירונית נידונה לכליה.

ואז… ב 1912 נפתרה הבעיה "הבלתי–פתירה":
הנרי פורד הגיע עם ייצור המוני של המכונית הממונעת והוביל מהפכה בעולם התחבורה.
בתוך שנים ספורות, בערים בכל רחבי העולם, 
הוחלפו הסוסים ע"י כלי רכב ממונעים שהפכו להיות המקור העיקרי לשינוע והובלה.
הבעיה "הבלתי פתירה" שאיימה על מיליוני אנשים ברחבי העולם, נעלמה כלא היתה.

**
הסיפור המדהים הזה הרבה פחות רחוק ממה שהוא נראה או מרגיש.
סבי מצד אמי, זכרונו לברכה, נולד בשנת 1910.
מעניין אילו בעיות בלתי פתירות נפתרו בשנים האחרונות ואילו תיפתרנה בשנים הקרובות.

אפשר להישאר עם הסיפור הזה ברמת המאקרו (האנושות, העולם, מדינות,… )
או להשליך אותו גם לרמת המיקרו (אינדיבידואלים, משפחות, …).

מספר מחשבות אישיות שלי:
– בעיות "בלתי פתירות" יכולות להיפתר במהירות.
– כדאי לקחת בעירבון מוגבל חוות דעת ותחזיות של מומחים.
– בעיות לא נפתרות מעצמן. אנשים חכמים, חרוצים ונחושים עוזרים להן להיפתר.
– השפעתו של אדם יחיד יכולה להיות אינסופית.
– הנוסטלגיה הרומנטית שלנו לטוב ולטבעי שהיה פעם יכולה לתעתע מאוד. 
– לא לאבד תקווה. אי אפשר לדעת מתי ומאיפה יגיע הפתרון.

**
הזמנה לתכנית "30 יום" – מחזור יוני 2018

היום הוא היום האחד-עשר של תכנית "30 יום" לחודש מאי.
22 משתתפות ומשתתפי קבוצת מאי חצו בדיוק היום את קו שליש הדרך
ונמצאים בעיצומה של עשייה יומית בנושא חשוב שהם בחרו לעצמם.
ההרשמה לקבוצת "30 יום" של מחזור יוני נמשכת.
התכנית תחל בעוד כשלושה שבועות ב 1/6.
עלות התכנית – "דמי רצינות" – 90 שקלים.

הפרטים המלאים והרשמה בקישור הבא.

**
לפני כשבועיים, במהלך ייעוץ טלפוני,
נשאלתי האם הבלוג היומי שאני כותב בשנתיים וחצי האחרונות עוזר לקידום ההרצאות והסדנאות שלי.

"אני חושב שהוא גם עוזר וגם מזיק", עניתי.

"מה זאת אומרת?", היא שאלה.

"אני מאמין שהוא עוזר מכיוון ש 97% מהאנשים שמזמינים אצלי סדנה או הרצאה
עושים זאת לאחר שהם נחשפו לתכנים שלי ואלי.
לפעמים במשך חודשים ושנים ולפעמים במשך ימים.
זאת אומרת שהם מכירים אותי ברמה מסוימת ומרגישים נוח להתקדם.
לצד זאת, אני מאמין שחלק גדול מהקוראים,
במיוחד בעלי תפקידים בארגונים מסוימים,
חוששים ליצור איתי קשר כי אולי משהו מרגיש להם 
'רוחני מדי', 'תיאורטי מדי', או סתם 'אחר'
והם לא בטוחים שזה יעבור בארגון שלהם.

אני בטוח שאם הייתי כותב בסגנון שונה,
בדרך קצת יותר סטנדרטית וקלה לעיכול עבור מנהלים בארגונים,
זה היה מאיים פחות ומזמין יותר."

"אז מדוע אתה לא עושה זאת?", היא תהתה…

"מכיוון שהכתיבה היומית היא קודם כל בשבילי. ואז גם עבור אחרים.
ומכיוון שאני שבע רצון מכמות וקצב הסדנאות וההרצאות שלי כרגע.
הכתיבה מאפשרת לי חופש חשיבה ויצירה שפחות מתאפשר בסדנה.
בסדנה מקצועית, אני מחויב לספק את הסחורה ללקוח מסוים
ולכן המיקוד שלי בנושא ובצרכי הלקוח הרבה יותר גדול."

בחמש עשרה השנים האחרונות אני מעביר סדנאות והרצאות בקרב ארגונים וחברות.
בעשרים השנים האחרונות אני חי ועובד בארגונים כאלו, עובד ומנהל בעצמי. 
אני מדבר את "השפה" ומתאים את התכנים והכלים לשטח, לצרכים חשובים של עובדים ומנהלים.

שתי דוגמאות טריות מהשבוע:

– ביום ג' הנחיתי סדנת "חניכה מקצועית" בת כחצי יום
לקבוצה של 25 חונכות וחונכים באחת מחברות ההייטק הגדולות בארץ.
לחניכה מקצועית אפקטיבית (פורמלית ולא פורמלית), או להיעדרה,
יש חשיבות עצומה והשפעה אדירה על הארגון.
כמו בכל סדנה, שילבנו מודלים תיאורטיים, כלים מעשיים, שיתופים ותרגולים.

– ביום ד' העברתי הרצאת תקשורת מקרבת לכ-250 בנות שירות לאומי של ארגון "בת-עמי".
הרצאה, בשונה מסדנה, מיועדת לגרות חשיבה, לתת השראה, לרגש ואולי לפתוח תיאבון לעוד…
לקראת סוף ההרצאה, כחמישים משתתפות נענו להזמנתי והתחייבו בפני עצמן 
לתרגול הכרת תודה יומי בן כחמש דקות – הכרת תודה עצמית והכרת תודה לאחרים.

מעוניינים להזמין הרצאה או סדנה לארגון שלכם?
מוזמנים ליצור איתי קשר במייל חוזר או דרך האתר

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

הרשמה למחזור יוני של "30 יום"

יצירת קשר לסדנה או הרצאה

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

החלטות שרירותיות

השבוע התחלתי לעבוד על שני דברים משמעותיים:
האחד – איסוף וארגון הפוסטים שאני כותב לאורך השנים לספר או לספרים.
השני – יצירת ופיתוח סדנת יום חדשה של תקשורת מקרבת למנהלים.

שלוש החלטות שרירותיות:
1. "התחלתי. "
2. "לעבוד. "
3. "דברים משמעותיים."

**
החלטה שרירותית ראשונה: "התחלה".

מתי דבר מתחיל, מתי דבר מסתיים.
התחלה וסיום הן לא יותר מהחלטות שרירותיות.
בחירה לסמן את הקו במקום מסוים ולא במקם אחר.
בתרבויות מסוימות מוסכם שתחילת החיים היא רגע הלידה
וסוף החיים, "המוות", הוא רגע הפסקת הנשימה והתפקוד הפיזי.
למעשה, החיים מתחילים הרבה לפני רגע הלידה
וממשיכים הרבה אחרי רגע המוות הפיזי.
רבקה אברג'ל זכרונה לברכה נפטרה השבוע,
אך השפעתה על שמונת ילדיה ועשרות נכדיה וניניה היא אינסופית.
תשאלו את סימה.

הרעיונות לכתיבת ספר וליצירת סדנת יום ייעודית למנהלים
מלווים אותי כבר מספר שנים בתצורות שונות.
אני משחק אתם כבר יותר מעשור.
הפגישות השבוע עם טל חלוץ בנושא הספרים
ועם בת-חן שפירא בנוגע לסדנה,
הן צעדים חדשים שטרם עשיתי עד כה
ואולי אפילו שלבים חשובים בתהליך.
עם זאת, יהיה לא מדויק לקרוא להן "התחלות" של ספר או של סדנה.
לרגע שבו אנו מתחילים לעבוד במקום חדש, על נושא חדש,
או פוגשים משהו ומישהו בפעם הראשונה,
קודמים אינספור רגעים וצעדים שבזכותם הרגע הנוכחי מתקיים.
"התחלה" היא החלטה שרירותית.

"הֲרֵי כָּל הַתְחָלָה
אֵינֶנָּהּ אֶלָּא הֶמְשֵׁךְ,
וְסֵפֶר הַקּוֹרוֹת
פָּתוּחַ תָּמִיד בָּאֶמְצַע."

– מתוך "אהבה ממבט ראשון", ויסלבה שימבורסקה

**
החלטה שרירותית שניה: "עבודה".

מה נחשב ל-"עבודה" ומה נחשב ל"לא-עבודה"?
מה זה "עבודה" ומה זה "פנאי/משחק/בטלה/תחביב"?
האם מחשבה על משהו היא עבודה
או שרק עשייה "אמיתית" פיזית ומעשית?
מתי החלפת רעיונות עם מישהו נקראת עבודה
ומתי היא לא יותר מ"סתם" שיחה.

מה מכל מה שעשיתי השבוע עם טל, בת-חן ועם עצמי,
ניתן לכנות כעבודה על ספר או על סדנה ?
ומעבר לכך… מה היא בעצם העבודה שלי?

הגבול בין "עבודה" ל- "לא-עבודה" הוא שרירותי לחלוטין.
החלטה שמישהו לוקח, הגדרה שמישהו מנסח.
באותו אופן שבו הוחלט מתישהו, על ידי מישהו,
לקבוע גבולות בין מדינות, בצורה מסוימת ולא אחרת.

**
החלטה שרירותית שלישית: "משמעותי".

מה משמעותי ומה לא משמעותי?
עבור אנשים מסוימים השפעה על אדם יחיד היא משמעותית מאין כמוה
("כל המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו")
בעוד שעבור אחרים השפעה על אלפי אנשים אינה משמעותית מספיק.
עליית שכר של 5% יכולה להיתפש כמשמעותית מאוד עבור עובדים בארגון
וכזניחה או לא מספקת עבור עובדים שונים באותו ארגון בדיוק.
שיחה עם חבר על כוס בירה באחד הערבים (אהלן זיו…)
יכולה להיות הדבר הכי משמעותי שקרה השבוע או "סתם" מפגש חברתי נחמד.

על פי השיעור הראשון ב"קורס בניסים", לשום דבר אין משמעות.
על פי השיעור השני, המשמעות היחידה לכל דבר היא אך ורק המשמעות שאנו נותנים לו.

"התקדמות משמעותית", "תנועה קלה" או "תקיעות"
הן בסך הכול פרשנויות סובייקטיביות לחלוטין
היכולות לתאר את אותה מציאות משלוש נקודות מבט שונות.

**
התחלה, עבודה ומשמעות.
שלוש החלטות שרירותיות.
שלוש בחירות של תשומת לב.

שבת של שלום,
חיים מלאים. היום.
רוני ויינברגר.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

י' כסלו – מה אתה לוקח מכאן?

בשבוע הבא אקיים סדנת יום לכתשעים מנהלים בדרגים שונים של חברה מסוימת.
לקראת סיום, בחמש עשרה הדקות האחרונות של המפגש,
יקבלו כל משתתפי ומשתתפות המפגש פתק קטן ויתבקשו לכתוב לעצמם תשובה לשאלה הבאה:

"מה הדבר או שני הדברים (כלי, תובנה, שאלה וכו') שאת/ה לוקח/ת לעצמך מהיום?"

סביר להניח שיותר מ- 50% מהם יתעלמו מההזמנה, יעבירו את הדקות האחרונות ויחכו שהסדנה תסתיים.

30%-40% ישרבטו משהו על הפתק.
כי הם ממושמעים וכי חשוב להם להיות "בסדר" עם מארגני הסדנה.

10%-20% יזקקו ויחדדו לעצמם 1-3 נקודות מפתח מרכזיות עבורם מיום העיון.
תובנה אישית, כלי מקצועי, למידה משמעותית וכו'.
ייתכן שהם ימשיכו לחשוב על כך בדרכם הביתה ובאותו ערב.

כ 3% או פחות יקחו את נקודות המפתח שלהם וינסו להטמיע אותן בשטח.
ליישם כבר למחרת בבוקר או עוד באותו שבוע.

*****
כשנכנסים בבוקר לחדר, תוך כדי היום ואפילו בסופו,
אין באמת יכולת לצפות מי מהמשתתפים יהיו בקבוצת ה 10-20% ומי בקבוצת ה 3%.
לכולם יש את חופש הבחירה, האפשרות והיכולת.
למעטים יש את הכוונה, הרצון והמשמעת.

בריצה למרחקים ארוכים,
הכוונה, הרצון והמשמעת ללמוד וליישם יוצרת הבדל עצום לאורך זמן.
הרבה יותר מתנאי הפתיחה, מהמזל ומגורמים נוספים.

למידה יכולה להתרחש בכל יום, בכל מצב ובכל מקום.
אין צורך לחכות לסדנה רשמית או להזמנה של מנחה כדי לסמן לעצמנו מה אנו לוקחים מכאן.

עצירה של כמה דקות להתבוננות ולמידה,
בגמר פגישה, לאחר פעילות, או בסופו של יום,
תהיה כנראה אחת ההשקעות היותר משתלמות שלך בעצמך. לעצמך.

תרבות של למידה משמעותית ויומיומית בארגון או בחברה,
בשונה מתרבות של אשמה וענישה,
יכולה להפוך ליתרון מקצועי, אסטרטגי ותחרותי מהמעלה הראשונה.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter