תגית: יצירתיות

הבעיה עם חופש, גמישות ויצירתיות

לחופש, גמישות ויצירתיות,
התפתח בשנים האחרונות דימוי מחמיא וסקסי יותר מאשר למשמעת וסדר.
חשיבה מחוץ לקופסא מוערכת פעמים רבות יתר על המידה.

**
לא כל חריגה מתהליך, אלתור, חשיבה שונה, ופעולה ספונטנית
זכאים לקבל את הכינוי "חופש, גמישות ויצירתיות".
לפעמים הם לא יותר מעצלות, בריחה מאחריות או אי-מוכנות לעשות משהו חשוב.

**
משמעת וסדר לא פחות חשובים מחופש, גמישות ויצירתיות.
משמעת וסדר גם לא יותר חשובים מחופש, גמישות ויצירתיות.

אנחנו בעסקי הגם וגם:
גם חופש, גמישות ויצירתיות וגם משמעת וסדר.

**
המהות אינה חופש, גמישות ויצירתיות.
המהות אינה משמעת וסדר.

המהות הינה לקדם את מה שחשוב.

**
(זוהי נקודה מספר 3, מתוך מפגש שהנחיתי אתמול,
בנושא התנהלות אפקטיבית ומקרבת בצוותי עבודה ובתהליכי קבלת החלטות)

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הכוכב שניצח את מסי

הבת הבכורה שלי בת 18.
הבת האמצעית בת 16.
בן הזקונים בן 10.

בשנים האחרונות השתתפתי בלפחות שלושים מסיבות סיום בבתי הספר וגני הילדים.
מופעים, נאומים, תעודות, צילומים, דיבורים, ריקודים.

השבוע זכיתי להשתתף במסיבת סיום יוצאת דופן.
שיעור מאלף ביצירתיות ובאנושיות.

תנאי הפתיחה היו "לא משהו":
יום ג', 19:00.
אנחנו רגע לפני יציאה.
חזרתי מעבודה יותר מאוחר משתכננתי.
לא הספקתי לאכול.
גם לא להתקלח.
אני סוחב צינון כבר כמה ימים ומרגיש די "מעוך".
(רק אשה שילדה ללא אפידורל, יכולה להבין כאב של גבר מצונן).
בתכנית להערב: לפחות שלוש או ארבע שעות של טקס סיום כיתתי ואז מופע סיום בית ספרי.
כל זאת בזמן שארגנטינה ומסי יילחמו על הישארות במונדיאל.
למה כבר אפשר לצפות…

**
20:00, שעה מאוחר יותר.
מתחילים בטקס סיום כיתתי.
(היה ברור שנתייבש קצת עד שהאירוע יתחיל…)

ואז זה מגיע…

לאחר פתיחה קצרה ויצירתית, 
עוברים לשלב חלוקת תעודות הסיום.
ספריית בית הספר מלאה בעשרות תלמידי והורי י"ב 6.
הבוגרים מוזמנים זה אחר זו באופן אקראי.
אני מכין את עצמי לשרשרת של קבלת תעודות, חיבוקים ולחיצות ידיים.
בטח גם ניתן כבוד מיוחד ומחיאות כפיים למצטיינים.

הבוגרת הראשונה מוזמנת.
מקבלת מחיאות כפיים על הצטיינות יתירה.
חיבוק מהמחנך וממשיכים הלאה.
כצפוי.

הבוגר הבא מוזמן.
לא נאמר שום דבר על הצטיינות.
במקום זאת, המחנך מקריא ציטוט.
מסתבר שזה ציטוט שנבחר במיוחד עבור הבוגר:

"בשביל העולם אתה אולי אדם אחד,
אבל בשביל אדם אחד אתה יכול להיות כל העולם".
מפתיע…

אני שולף את הסלולרי כדי ללכוד את המשפט הזה.
שמעתי אותו בעבר ואני רוצה לזכור אותו.
"ברשותכם," מבקש המחנך, "אני רוצה להקריא כמה מילים אישיות שכתבתי לבוגר הזה".
וכך הוא עושה.
שלושה-ארבעה משפטים אישיים.
התייחסות ממוקדת לאדם שעומד מולו.
חד, אותנטי, מכל הלב.
האמת, מרגש…
לחיצת יד, מחיאות כפיים, ממשיכים הלאה.

אני קולט שמשהו אחר מתרחש כאן, 
עדיין לא לגמרי מבין מה בדיוק …

הבוגרת הבאה מוזמנת.
ציטוט משעשע, הפעם של ד"ר סוס, ומיד לאחריו,
"ברשותכם, כמה מילים אישיות…".
חיבוק, מחיאות כפיים, הבא בתור…

רמת העניין בחדר גבוהה מאוד.
כולם דרוכים וקשובים.
הורים שבחרו לשבת מאחור 
כדי שיוכלו "לצלול" בשקט
משפרים מיקום בכדי להשיג סרטון וידאו איכותי 
של ילדיהם שעוד רגע יזכו בציטוט ובמילים חמות.

הבא בתור זוכה ללחיצת יד לבבית ולמחיאות כפיים על הצטיינות יתרה בלימודים.
למרבה ההפתעה בשלב הזה, אין ציטוט. 
גם לא מילים אישיות.
מהצד נראה לי שהתלמיד קצת מאוכזב.
ושהוריו אפילו יותר…

מה קורה כאן??
למה חלק כן וחלק לא?

בתור מהנדס אני מנסה לפצח את השיטה.
לזהות את האלגוריתם.

הבא בתור.
אני מכיר אותו.
לא מהתלמידים המצטיינים בכיתה.
"היום הוא היום שלך. ההר שלך מחכה, אז צא לדרך"…
"ברשותכם, כמה מילים אישיות…"

הדפוס מתחיל להתבהר…
כל תלמיד מקבל במה ויחס אישי.
המצטיינים בלימודים, זוכים בתעודת הצטיינות ומחיאות כפיים.
בתעודה מחכה גם להם פתגם ומילים אישיות, אך זה לא מוקרא בפני כולם.

אלו שאינם מצטיינים בלימודים, זוכים להקראה של הציטוט והמילים האישיות.
פרגון לעשייה החברתית שהם מובילים.
הוקרה על הישגיהם בספורט.
שיבוח המאמץ שלהם לאורך השנה.
מחמאות על השיפור שהפגינו.
אזכור של יומן קריאה יוצא דופן שכתבו.

מרגש מאוד.
כולם שווים. 
מצטיינים ולא מצטיינים.
יחס פומבי, לבבי ומותאם אישית לכל אחד ואחת מהתלמידים בכיתה.
מתנה גדולה.
השראה עצומה.

מחנך "רגיל", בכיתה "רגילה", בבית ספר "רגיל".

יש כאלו שמתלוננים , מבקרים, מתרצים
ויש כאלו שעושים, נוגעים, משנים ויוצרים.

**
מעבר להשראה הגדולה,
זכיתי לראות במהלך "עוד טקס סיום כיתתי"
שתי תופעות מופלאות שלא חשבתי שהן אפשריות:

1. מעל למאה תלמידים והורים יושבים מרותקים וקשובים במשך שעה שלמה.

2. תלמידים והוריהם, מאוכזבים (כנראה לראשונה בחייהם) מ"הצטיינות בלימודים".
(שכן, ללא ההצטיינות היו זוכים בהקראה פומבית של הציטוט והמילים האישיות).

**
עם כל הכבוד למסי, שהפציץ באותו ערב,
ולנבחרת ארגנטינה שעלתה שלב ממש ברגע האחרון,
כוכב הערב שלי הוא מחנך יקר בשם עדי,
מחנך של ילדה אהובה שככה פתאום סיימה לה י"ב.

"זה לא משנה מה זה, זה משנה מה זה יכול להיות" / ~ ד"ר סוס

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר 

נ.ב.
ביום ראשון הקרוב אעביר מפגש תיאורטי-מעשי
לכ-50 מורים באחד מבתי הספר הדמוקרטיים בארץ.

המפגש יתמקד בדרכי חשיבה, תפישות וכלים מעשיים
המגבירים אפקטיביות ומאיצים קבלת החלטות בקבוצה,
תוך שמירה על אוירה צוותית מקרבת.

רוצים לשמוע יותר פרטים ולבדוק התאמה לצוותים שלכם?
צרו קשר במייל חוזר או דרך האתר.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כשמשהו מרגיש שגוי, תקוע ובעייתי

כשמשהו (מספיק חשוב) מרגיש שגוי, תקוע, חסר, בעייתי או לא מדויק,
עדיף לא להתעלם מכך.
לא להדחיק.
לא להיות אופטימי מדי.
לא לנסות לאנוס את המציאות או את התכנית.

**
כשמשהו (מספיק חשוב) מרגיש שגוי, תקוע, חסר, בעייתי או לא מדויק,
גם כשלא רואים אפשרות אחרת, טובה יותר באותו רגע,
כדאי להכיר בכך… ולהקשיב למה שעולה…
למחשבות ולתחושות שלנו ושל אחרים.
לחדד את הקושי או את הפער.

**
כשמשהו (מספיק חשוב) מרגיש שגוי, תקוע, חסר, בעייתי או לא מדויק,
ואנחנו בוחרים להכיר בכך ו"להתעסק" בזה,
משהו מתחיל לקרות. לזוז. להשתנות. להיפתח.
אפשרויות סמויות שלא היו קיימות מתחילות להתגלות.
כיוונים חדשים ופתרונות יצירתיים מתחילים להתהוות.

**
ואז פתאום …
אותו משהו (מספיק חשוב) שהרגיש שגוי, תקוע, חסר, בעייתי או לא מדויק,
משתחרר ומתחיל להרגיש קצת יותר נכון, זורם, מתאים,
קצת יותר במקום… או בדרכו לשם…

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

י"ט תמוז – לפעמים זה לא הזמן

לפעמים זה לא הזמן.
לפעמים עדיף לעצור, לקחת הפסקה,
לזוז הצידה, לחזור בהמשך.
לינאריות אינה הדרך היחידה להתקדם.
כשמחזיקים כוונה וצרכים, גם כשמתנתקים,
ממשיכים להיות מחוברים.

**
במשולש "כוונה – צרכים – פתרונות"
אחיזה הדוקה של כוונה וצרכים
תוביל לגילוי יצירתי וגמיש של פתרונות רבים.
לרעיונות יש נטייה להופיע לאו דווקא בשעה שהוקצתה לסיעור מוחות.
פתרונות מתהווים לאו דווקא בשעה שנסגרה להם ביומן.
מה שקורה בין פגישות, חשוב לא פחות ממה שקורה בפגישות.

**
להחזיק הדוק כוונה וצרכים.
לבטוח בתהליך היצירתי, לתת לו מקום.
להיפתח למרחב פתרונות, לזמן אותם.
להיות קשוב וערני למה שמגיע.
מתי שמגיע.

חיים מלאים. יום יום.

 

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ד' שבט – לחגוג לפני שזה קורה

לחגוג לפני שזה קורה
עכשיו זה הזמן.
לא לחכות לאחרי.
להפסיק לפחד מעין הרע ולוותר על הצניעות החסודה.
לחגוג עכשיו.
לפני שזה מתחיל.

**
לחגוג את הדרך.
את המאמץ.
לחגוג את עבודת הצוות.
את השותפות.
לחגוג את ההתמודדות עם האתגר.
את היצירתיות.
לחגוג את פריצת הדרך.
את התעוזה.
לחגוג אלף פעולות ומחוות שאינן מובנות מאליהן,
שאף אחד לא באמת יבין, יכיר או יעריך,
ושאפילו אנחנו נשכח את רובן.

**
לזכור מאיפה א. עלתה לשיחה הבוקר.
לזכור כמה שעות ג. ישנה הלילה וכמה שקט היא נותנת לכולנו עם חזרתה.
לזכור את המשפט של נ. בתחילת המפגש אתמול (לפני פריצת הדרך) ובסוף המפגש (אחרי הפריצה).
לזכור את החדות של א. שכל-כך קידם אותנו ברבע שעה של חשיבה.
לזכור את הרמת הכפפה של ע.
לזכור את ה"תרומות הנקודתיות" בימים האחרונים של א., ע., נ., ד., מ., וא. שכל אחת בתורה חידדה והובילה אותנו לצעד הבא.
לזכור את עשרות השעות הארוכות, המצחיקות, המתישות וההזויות עם ש., מ. וא.
לזכור את המסע המפותל בחודשים האחרונים עם התשיעייה המקומית + הדוד מאמריקה.

**
להכיר בשעות האינטנסיביות ובלחץ שעברנו.
להסתכל מסביב ולחגוג את השותפות הזו.
לחגוג את זה שאנחנו אחרי כל זה.
ביחד.
מוכנים.

לחגוג עכשיו.
זה הזמן.
לפני ש"המופע" מתחיל.

מי יודע איפה נהיה בעוד כמה שעות… 🙂

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

יא' חשוון – הספורט האולימפי המוזר ביותר

קרלינג הנו ספורט קבוצתי אולימפי (!!!) שנולד בסקוטלנד של ימי הביניים.
הוא יכול להתחרות בקלות על תואר הספורט האולימפי המוזר ביותר.
המשימה בקרלינג היא לשגר אבני גרניט עגולות על מסלול קרח ייעודי,
במטרה להגיע קרוב ככל האפשר למטרה המצוירת בקצהו.
כל שחקן בתורו משליך אבן המכוונת למרכז המטרה,
כששני שחקנים אחרים (מאותה הקבוצה) מטאטאים את הקרח
על מנת לשלוט בכיוון ובמהירות האבן.

*****
ספורט אולימפי שלא דורש כוח, מהירות או כושר גופני מיוחד.
המפתח לניצחון הוא בעצם טאטוא מהיר ומדויק של הקרח,
כך שייוצר פחות חיכוך ואבן הגרניט המושלכת תוכל להגיע ליעדה.
האלופים בסופו של דבר, עד כמה שזה נשמע הזוי,
הם "המטאטאים" הטובים ביותר.

*****

אולי אפשר ללמוד מזה משהו?

מה אם במקום לנסות לדחוף יותר חזק, לרוץ יותר מהר ולהספיק יותר דברים,
היינו משקיעים חלק מהאנרגיה שלנו בטאטוא?
טאטוא פנימי של מה שחוסם ומעכב אותנו.
טאטוא פנימי של מה שמפריד ומרחיק אותנו מעצמנו ומאחרים.
טאטוא פנימי של שיפוטיות, אמונות מגבילות, מטענים, אלימות ושנאה.
טאטוא פנימי יומיומי המסיר את הרעלים המצטברים בתוכנו כל הזמן.

*****
בדומה לאבני הגרניט המחליקות ללא מאמץ כשהנתיב "פתוח"
בכל פעם שנצליח להסיר כמה גרמים של "שומן טראנס" מחשבתי ורגשי
נפתח נתיב לזרימה ולנוכחות טבעית של יצירתיות, אהבה, שמחה ושלווה.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter