תגית: חיים מלאים

סוגר שנה שלישית

ערב ראש השנה תשע"ט.
היום אני סוגר שנה נוספת של כתיבה יומית, שנה שלישית ברציפות.
מעניין מה כתבתי בסוף השנה הראשונה והשנייה.
אבדוק לאחר שאסיים את הפוסט הזה.

**
בשנה הראשונה לקחתי על עצמי מחויבות לשנה.
זה ריגש ואתגר אותי, לא הייתי בטוח שאצליח לעמוד בזה.
בשנה הראשונה סיימתי את הפוסטים במשפט "חיים מלאים. יום יום."
בגמר השנה הראשונה התלבטתי אם להמשיך או לעצור.
החלטתי לא להחליט.
ליתר דיוק, החלטתי להחליט בכל יום.
להימנע ממחויבות ולאפשר בחירה.

סיומת הפוסטים השתנתה ל"חיים מלאים. היום".
לא יום יום, רק היום.
אין לי מושג מה יהיה מחר.
"חיים מלאים. היום." המשיך גם לשנה השלישית.

**
1081 פוסטים נכתבו מאז אותו בוקר א' תשרי תשע"ו, שבו "קפצתי למים".
בהערכה גסה, אני משקיע כחצי שעה בפוסט יומי.
1081 פוסטים בשלוש שנים, כ-540 שעות בשלוש שנים, כ-180 שעות בשנה.
לשם ההשוואה, 42 שעות נחשבות לשבוע עבודה.
180 שעות = כחודש עבודה בשנה.
השקעה לא מבוטלת.
האם זה שווה את זה…?
תלוי מה מנסים להשיג ואיך מודדים את זה…

**
לפני מספר שבועות נשאלתי מה המוטיבציה שלי.
למה לקחתי על עצמי מחויבות כזו לשנה ומה הסיבה שהמשכתי עם זה גם מעבר.
קפצתי למים בגלל שלוש סיבות עיקריות:

א. קיוויתי שהתהליך הזה יסייע לי לחדד את יכולת ההקשבה וההתבוננות שלי.
הקשבה והתבוננות פנימה לתוך עצמי, כמו גם הקשבה והתבוננות החוצה לעולם.

ב. קיוויתי שהתהליך יסייע לי להפחית ביקורת פנימית ולפתח גמישות וקבלה העצמית.
"כשעולים לאויר" עם פוסט יומי יש פחות זמן לחשוב, לערוך, ללטש. כשמעלים פוסט כל יום, מעלים פוסט גם כשאנו פחות שבעי רצון ממנו או לא שלמים איתו.

ג. לא הייתי בטוח שאני מסוגל לעמוד באתגר.
לא הייתי בטוח, וזה הדליק וריגש אותי.

**
השנה הנוכחית היתה מיוחדת במינה.
אחד האירועים המשפיעים שנכנסו לחיי השנה היה אירוע של בריאות במשפחה.
חלק ניכר מתשומת הלב ומהזמן הוקדש (ועדיין מוקדש) להתמודדות עם אותו עניין.
מתוך בחירה, "הורדתי הילוך" במספר מימדים חשובים בחיי.
מתוך בחירה, הכתיבה היומית נשארה.
לא כאתגר שיש לעמוד בו, אלא כהרגל המסייע לי ומשרת אותי.
גם בשנה כמו השנה הזו.
אולי אפילו במיוחד בשנה כמו השנה הזו.

**
הפוסט היומי משרת אותי בצורות שונות:
לפעמים הוא מאפשר לי לעבד חוויות שאני חווה ואירועים אני עובר.
לפעמים הוא מאפשר לי לפתח ולהעמיק רעיונות ומחשבות שעולות בי.
לפעמים הוא הכלי שבאמצעותו אני מתקשר עם אנשים, שנמצאים במחשבותיי ושחשוב לי לומר או לכתוב להם משהו.
בזכות הפוסט היומי הצטלבו חיי עם חייהם של אנשים שלא הכרתי לפני כן.

**
מדי פעם אני פוגש אנשים חדשים, או חברים שלא פגשתי מזמן.
בזמן האחרון שמתי לב שלשאלה "מה אתה עושה?", אני מגיב בצורות שונות,
ובדרך כלל המשפט השלישי או הרביעי בתשובתי יהיה "כותב."

הכתיבה הפכה להיות אחד הדברים המשמעותיים שאני עושה בחיי.
משמעותית עבורי בדרך שבה היא משפיעה עלי.
ובמקרים מסוימים משמעותית גם עבור אנשים אחרים.
מדי פעם אני מקבל "הצצה" לאנשים שהכתיבה נוגעת בהם ותורמת לחייהם באופן כלשהו.
ברמה מסוימת הכתיבה היא פלטפורמה להרבות טוב בעולם.

**
ולא רק טוב.
למרות שאני תמיד כותב בכוונה להיטיב (התנגחות ו"חינוך" לא ייכנסו לפוסט היומי),
יכול להיות שיש אנשים שנפגעים ממה שאני כותב.
במהלך שלוש השנים הללו היה מקרה אחד שבו הורדתי פוסט שפרסמתי.
זה קרה לאחר שאדם יקר לי במיוחד קרא אותו ונפגע.

**
פוסט יומי הוא פורמט שמעודד ענווה.
כל הפוסטים שאני כותב נשלחים במייל לקוראים הרשומים וגם מועלים בפייסבוק.
המספר הממוצע של צפיות, תגובות, שיתופים, לייקים הוא עשרות בודדות. אם בכלל.
זהו מספר נמוך בהשוואה לפוסטים אחרים שמסתובבים ברשת.
כשאני מעלה פוסט, בדרך-כלל אין לי מושג למי הוא מגיע ואיך הוא משפיע.
קצת כמו בחיים האמיתיים: כשאנו עושים או אומרים משהו, אין לנו מושג לאן הוא, איך הוא מתגלגל וכיצד הוא משפיע.

**
פוסט יומי הוא פורמט שמדגיש דרך ולא מטרה.
לא כותבים פוסט יומי בכדי להגדיל מכירות, לשווק סדנאות או לפתח מותג.
יש דרכים יותר אפקטיביות להגדיל מכירות, לשווק סדנאות או לפתח מותג.
כותבים פוסט יומי בכדי לעבור דרך.

**
"מה עם ספר?"

מדי פעם שואלים אותי לגבי ספר,
והאם לא הגיע זמן לקבץ ולכרוך את הפוסטים השונים.
אני פתוח לאפשרות הזאת וחושב עליה מדי פעם.
יכול להיות שמתישהו זה יקרה.
המהות של ספר שונה מהמהות של פוסט יומי.
פוסט יומי הוא תהליך דינמי, חי, משתנה ומתהווה.
ספר זה משהו אחר.
לא יותר או פחות טוב.
אחר.

**
"תמשיך לכתוב?"

לא יודע.
אני מתלבט.
יש בי חלק שרוצה להמשיך.
שמכיר בחשיבות של זה ושחווה את הערך של זה.
יש בי חלק שמאמין שאני כבר במסלול יומיומי שקל לי יחסית לתחזק
ושתידרש הרבה יותר אנרגיה לחזור אליו לאחר שאפסיק.

יש בי חלק שמאמין שכדאי לקחת הפסקה.
לא להמשיך לעשות משהו מכוח האנרציה, רק מפני שאנו רגילים.
לא להמשיך לעשות משהו מתוך פחד של מה יקרה אם נפסיק.
להרשות לעצמנו לקחת הפסקה להתרעננות ולהתחדשות.
להרשות לעצמנו לקחת הפסקה לדיוק.

אז מה יהיה מחר?
אין לי מושג…

שנה טובה, מלאה ומבורכת,
חיים מלאים. היום.
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שני אירועים

תודה על האירוע אתמול בבוקר.
תודה על הארגון, והדחיפה שלו.
תודה על ההכנות ועל הירידה לפרטים בשבועות האחרונים.
תודה שנתת לי שקט ואפשרת לי להתמקד במקומות אחרים.
תודה על הרעיון שהגיע מכם.
תודה שהגעתם מוקדם להכין את המקום עבורנו.
תודה על שהייתם קשובים לנו ונתתם מענה למה שביקשנו.
תודה שהגעתם מקרוב ומרחוק.
תודה שנתתם לזה עדיפות על פני דברים אחרים.
תודה על הנוכחות וההשתתפות שלכם.

**
תודה על האירוע אתמול בערב.
תודה על היוזמה הראשונית לאירוע ועל הרעיון שהגיע ממך.
תודה על כך שהמלצת לה לפנות אלי, כשידעת שלא תהיה זמין בתאריך הזה.
תודה שפרסמתם ושיווקתם את האירוע הזה.
תודה על החיבור ל"פותחים יום".
תודה על כל הברכות, האיחולים והחיזוקים ששלחתם לי לפני.
תודה על ההכנה הלוגיסטית, עם כל ההתקלות ברגעים שלפני האירוע, שאפשרו לזה לרוץ.
תודה שהגעתם ממקומות שונים בשעה לא מובנת מאליה בשבוע ראשון של שנת הלימודים, רגע לפני החג.
תודה על הנוכחות וההקשבה שלכם.
תודה על פרגון מחמם לב, שאינו מובן מאליו.
תודה על התהליך האישי שעברתי בזכות האירוע הזה בימים האחרונים.

**
שני אירועים במהלך יום אחד של חיים.
זרימה של קבלה ונתינה אינסופית.
אנחנו משפיעים ומושפעים כל הזמן.
אנחנו מחוברים הרבה יותר ממה שנדמה לנו לפעמים.

**
שני אירועים.
שני צעדים בדרך.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

5 הרהורים על שבוע של חיים מלאים

לפני שלושים שנה,
גרתי בבניין בן שלוש קומות.
המרפסת שלנו (קומה שלישית) השקיפה על קופת החולים שממול
ועל הטלפון הציבורי שבפינת הרחוב.
המרפסת, קופת החולים והטלפון עדיין שם.

לפני שלושים שנה,
ירדתי לאותו טלפון ציבורי שבפינת הרחוב 
כדי להתקשר למישהי שרציתי לצאת איתה.
מסוג השיחות שלא מתחשק לך לעשות,
מטלפון החוגה הביתי כשאמא ואבא שלך בסלון.

לשמחתי היא אמרה כן.
באותו שבוע כבר התחלנו לצאת.
החברה הראשונה שלי בתיכון.
מספר שבועות לאחר מכן נפרדנו.
זה לא היה זה.

בהמשך השנה, עקב כאבי ראש ממושכים,
היא הפסיקה להגיע לבית הספר.
הסרטן שהתגלה היה אלים וקטלני.
תוך זמן קצר היא נפטרה.
גיל שש עשרה,
מקרה מוות ראשון ומוחשי של מישהי קרובה, בת גילי.

הטלפון הציבורי בפינת הרחוב, זה שצמוד לקופת החולים,
שימש אותי נאמנה גם בשנים שלפני:
איציק, ירון ואני היינו מתקשרים אליו מהמרפסת "המשקיפה" 
ומשגעים את עוברי האורח המזדמנים שלא הבינו 
איך אנחנו יודעים עליהם כל כך הרבה דברים.

השבוע, שלושים שנה אחרי,
רונאל טבדיס, תלמידת כיתה י' בתיכון כצנלסון שבו למדתי גם אני,
נפטרה מסרטן אלים בראשה, לאחר חודשים של טיפולים אינטנסיביים.
בתי בת ה-16, חברתה לשכבה, השתתפה בהלוויה וביקרה בשבעה.
מקרה מוות ראשון ומוחשי, של מישהי קרובה, בת גילה.

השבוע שלושים שנה אחרי,
בן העשר ואני חזרנו לקטע של הטלפון הציבורי.
כשסיפרתי לו על התרגיל ה"יהודה ברקני",
הוא ממש התלהב ורצה גם.
איתרנו טלפון ציבורי תקין בשכונה,
מצאנו נקודת תצפית מצוינת
וחייגנו במרץ לעוברים ולשבים…
שפשוט התעלמו והמשיכו ללכת, 
תקועים בסלולרי שלהם.

באופן כלשהו,
בן העשר, בת השש עשרה ואחותם הבכורה,
החלו להתהוות לפני כשלושים שנה,
כשהשיחה "הרצינית" הראשונה בין אמם לאביהם 
התפתחה בעקבות אותו מקרה מוות מצער של בת שכבתינו.
חיים מלאים נשזרים ומתפתחים בצורה מופלאה,
בדרכים שקשה לחזות או להבין.

**
את "הזמנה להתמודדות" כתבתי אתמול,
תוך מחשבה על מספר קבוצות ואנשים.
על פי כמות התגובות שקיבלתי,
נראה שהמילים הללו נוגעות בלא מעט אנשים.

**
"זמן חופשה" ו-"ערך אנושי – ערך ארגוני"
נכתבו לאחר האזנה לספר אודיו על התרבות הארגונית של חברת נטפליקס.
הדבר הראשון שעשיתי לאחר שסיימתי להאזין לספר,
היה להתחיל להאזין לו שוב מהתחלה.
אם ניהול, מנהיגות ותרבות ארגונית מעניינים אתכם,
אני ממליץ בחום על הספר Powerful שנכתב ע"י פטי מקקורד.

**
אחד הנושאים שהעסיקו אותי במהלך השבוע היה צמדים.
צמדים של אנשים שעובדים או חיים ביחד.
מנהל ועובד.
מטופלת ומטפלת.
שני שותפים.
מנהלת וסגניתה.
בעל ואישה.
שתי אחיות.

אנחנו חיות חברתיות.
גם כשאנחנו פועלים כחלק מקבוצה, אנו מקיימים אינטראקציות זוגיות.
אנחנו מתנהגים זה לזו בהתאם לצורה שבה אנו תופסים זה את זו.
התקשורת והפעולות שלנו הם נגזרות של הפרשנות שלנו ושל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.

מערכת היחסים של כל אחד מהצמדים שהעסיקו אותי השבוע נמצאת במקום כלשהו.
בחודשים הקרובים היא תתפתח לכיוון מסוים, שייקבע במידה רבה,
באינטראקציה האנושית היומיומית ביניהם ובדרך שבה הם יתקשרו זה עם זו.
זה בידיים שלהם.
של שניהם.
וזה יכול ללכת ליותר מכיוון אחד.

**
בסוף חודש אוגוסט הקרוב,
אקים כפר סבא מקיימים קייצת – ארבעה לילות וחמישה ימים רצופים.
מדובר בשבוע מדהים מרובה אירועים ופעילויות שבו מתנדבים וחניכים חיים ואפילו ישנים ביחד.
ההכנות לאירוע מרובות והמתנדבים (תלמידי י'-יב') כבר עובדים מסביב לשעון.
חסרים כ- 4000 ₪ על מנת להבטיח את קיום האירוע.

רוצים לעזור? 
אפשר לעשות זאת בשתי דרכים:
א. תרומה כפי יכולתכם/רצונכם  בקישור הבא.
ב. הזמנת הרצאה שלי והעברת התשלום ישירות לאקים כפר סבא במקום אלי (מוכר כתרומה).

שלוש ההרצאות הכי פופולריות שלי הן:
1. "חמשת ההרגלים של לוחמי הקומנדו הימי"
2. "קוד התקשורת המקרבת"
3. "להרבות טוב בעולם"

לכל אחת מההרצאות תוכן, אנרגיה ומהות שונים.
ההרצאות מיועדות לארגונים, חברות וקבוצות.
אתם דואגים לקבוצה ולמקום, אני דואג להרצאה.
ניתן ליצור איתי קשר במייל חוזר או דרך האתר ולקבל דף מידע עם פרטים נוספים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

פוסט אישי וארוך

הפוסט היום אישי וארוך.
כ-1600 מילים. 
מסוג הפוסטים שאולי קשה לקרוא עד הסוף.
התלבטתי אם לפצל אותו או לוותר על חלקים מסוימים.
החלטתי להכניס הכול. 
במכה אחת.
אני כותב עבורי, לא פחות משאני כותב עבורכם.

אם לאחר שקראתם מתחשק לכם להגיב או לכתוב לי כמה מילים,
יעניין אותי לקרוא ואשתדל להשיב לכולם.

**
שרה ממרכז השיקום שאלה אותי השבוע מה קורה במצבים כאלו
לאנשים שלא שואלים שאלות, שלא מתעקשים על בדיקות,
שלא נוכחים במקום, שיש להם פחות תמיכה ושלא מעורבים בתהליך כמונו.

איתי ואני שאלנו את עצמנו שאלה דומה לפני מספר חודשים, 
כשמישהי שעבדה בקומה שלנו חלתה והפסיקה להגיע למשרד.

אח של איתי, שמבין דבר או שניים ברפואה, אומר שהתשובה פשוטה: "הם מתים".

אני חושב שזו אחת האפשרויות.

התשובה שמרגישה יותר מדויקת עבורי היא ש"הם נכנסים לסטטיסטיקה".

לא רק בענייני חיים ומוות.
לא רק בענייני בריאות.
גם בענייני קריירה ועבודה.
גם בענייני משפחה.

**
בואו נעשה קצת סדר במה שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים.
יש כמה משפטים שנשמעים טוב ושאני לא מאמין בהם.

זה לא נכון ש"אנחנו יכולים לעשות הכול".
אנחנו יכולים לעשות הרבה, כנראה הרבה יותר ממה שנדמה לנו, 
אבל אנחנו לא יכולים לעשות הכול.
לצד זה שאנו יכולים לעשות הרבה, יש לנו גם את המגבלות שלנו.
ובנוסף, לא הכול תלוי בנו או מושפע מאתנו.

זה לא נכון שאם באמת נרצה ונתאמץ, "אין שום דבר שיכול לעצור אותנו".
יש כמה וכמה דברים שיכולים לעצור אותנו.
חלק גדול מהם בשליטתנו וחלק מהם לא בשליטתנו.
אם באמת נרצה ונתאמץ אנחנו מגדילים בצורה עצומה את הסיכוי שנצליח.
גם במצבים שנראים בלתי-אפשריים.
אבל, זה לא נכון שאין שום דבר שיכול לעצור אותנו.
אנחנו לא אלוהים.
קצת יותר אמונה בעצמנו וביכולות שלנו וגם קצת יותר ענווה.
שניהם חשובים והם לא באים אחד על חשבון השני.

זה לא נכון ש"אנחנו יכולים להיות כל מה שבא לנו".
לצד האמונה, המחשבה החיובית והעבודה המאומצת, נדרשים מספר דברים נוספים.
כמו למשל כשרון. או פיזיולוגיה. או מזל. או משאבים. או הרבה דברים נוספים.
אנחנו לא יכולים להיות אלופי העולם בכל תחום שנרצה.
ייתכן שאנו יכולים להיות אלופי העולם בדבר כזה או אחר.
בוודאות אנחנו יכולים לעשות התקדמות משמעותית כמעט בכל תחום שנבחר.
אבל אנחנו לא יכולים להיות כל מה שבא לנו.

**
אתמול, תוך כדי ריצת בוקר עלתה לי מחשבה על "החלפות".
חשבתי על כך שיכול להיות שיש מיליארדי או מאות מיליוני בני אדם בעולם 
שהיו שמחים להתחלף איתי ולקבל את "החבילה" שלי.
אולי. 
אני לא בטוח.
ולצד זה, לא יכולתי לחשוב אפילו על אדם אחד על הכדור הזה, שהייתי רוצה להתחלף איתו.
מקום לא רע להיות בו…

**
וזה לא שהכול מושלם.
וזה לא שאין דברים שהייתי רוצה שיהיו אחרת ממה שהם כרגע.
אבל לא עד כדי להתחלף עם מישהו אחר.

אני יותר מתחבר לרעיון של ליצור עכשיו את "האני" שאהיה בעתיד ואת הסביבה שאהיה חלק ממנה.
על היבטי השונים. 
על היבטיה השונים.
היום אני בונה את "האני" העתידי שלי.
אני ולא אחר.
אני בונה ולא מישהו אחר.
אני בונה את "האני" שלי ולא את "האני" של מישהו אחר שאני רוצה להיות.
"האני" העתידי שלי הוא צאצא של "האני" הנוכחי שלי.

תזכורת:
אני לא יכול לעשות הכול, ואני יכול לעשות המון.
לא הכול תלוי בי, והרבה מאוד תלוי בי ומושפע ממני.
אני לא יכול להיות כל מה שבא לי, ואני כן יכול לעשות התקדמות משמעותית במה שחשוב לי.

**
בהמשך ריצת הבוקר של אתמול, מיד לאחר הרהור "ההחלפות"
חשבתי על כך שאם מחר אני "מזדכה", נפרד או ממשיך הלאה, אני לא יוצא בתחושת החמצה.
אני שבע רצון (והרבה מעבר לכך) מהחיים שזכיתי לחיות עד כה.
ושיהיה ברור – עדיין לא מיציתי. 
אני רחוק מכך.
אין לי מושג מה יהיה המצב בעתיד, זה המצב כרגע.
אני מקווה שאזכה לכמה עשרות שנים נוספות.
אם זה יקרה, אשמח מאוד.
יש לי הרבה תכניות ושאיפות.

אני זוכר מחשבה דומה במהלך הצבא, כשהייתי בן 20.
הכרת התודה על הדרך שעברתי עד כה, על המתנות שקיבלתי ועל החיים שזכיתי לחיות.
עברו מעל עשרים וחמש שנים מאז.
כל כך הרבה קרה בתקופה הזו.
בראש ובראשונה משפחה וילדים.
לשמחתי אני עדיין פה.
עם מחשבה דומה.
מקום טוב להיות בו…

**
לד"ר יאיר כספי יש קטע בחודשים האחרונים.
הוא כותב טקסטים על כישרונות.
כישרונות מיוחדים שבדרך כלל אנחנו לא נוטים לקרוא להם כישרונות.
ציטטתי דברים שלו מספר פעמים בעבר.
השבוע הוא כתב על "הכישרון לא להכיל".
מעבר לכך ששיתפתי את זה בעמוד הפייסבוק שלי, חשוב לי להביא את זה גם לכאן.

אם אתם מתחברים לטקסט, אולי יעניין אתכם לדעת שאפשר ללמוד עם יאיר כספי.
בקרוב הוא פותח שוב את תכניתו "פסיכולוגיה ביהדות". מומלץ מאוד.
פרטים בקישור הבא.

"הכישרון לא להכיל:
יש רגעים של בלבול שבהם רק דבר אחד ברור: מעשה שאסור לקבל. 
עד שלא נעמיד את הגבול, לא נבין שום דבר אחר.

חלק ממה שאנו קוראים לו "להכיל" הוא מחלה של הסתגלות יתר למצב בלתי נסבל. מומחה לבליעת צפרדעים גדולות, בלי בישול. מטפחת אף סופגת לכלוך.
המכיל יותר מדי מספר לעצמו שהוא החזק בסיפור, המבין, המסביר, המתגבר. משקר לעצמו שהוא גדל מעמידה באתגר. נדיב ידוע, שהגיע למדרגה רוחנית כל כך גבוהה, שהוא מסוגל לבקש סליחה ממי שדרך עליו. לפעמים זו רק חזרה למקום ישן. הילד שטיפל בהוריו או החליף אותם באחריות לאחיו. ילד שנתנו לו תפקיד של גיבור, כדי שיוותר על צרכיו.

יש אנשים המפתים אותנו להכיל יותר מדי. איש אחד לא יכול להפסיק לחשוב על אישה אחת שהצליחה להעביר לו את האשליה שבה רצה תמיד להאמין, שהוא גבר-אל. יכול לתת מה שאיש לא מסוגל. הולך לקבל את האהבה שאין לה זמן ואיש עוד לא קיבל. אישה הכל-כלול. היא אהבה אותו כי הבטיח דבר שלא יוכל לתת. לאיש אין. הנדיבות חסרת הגבול שלה הייתה מקדמה על מה שהיה חייב להחזיר. הקשר ביניהם היה "גדול מהחיים" רק כשאחד היה בתפקיד אלוהים. כשהתגלתה האמת, הקסם התפוגג, נותרו שני שונאים. שערי הגיהנום לפעמים נפתחים במקום שבו התעקשנו לבנות גן עדן עכשיו.

כדי להיפרד מהכלת היתר צריך לוותר על אמונת השווא באני שאהבתו גוברת על הכל. זה שעוד מעט יוכל להכיל כל אחד. להיפרד מהשקר שלמישהו פה יש תפקיד לאהוב בלי גבול. שמישהו יכול, אם רק יתאמץ עוד קצת, להגיע לשלמות שאיש מעולם לא השיג. גם עם תינוקות אנחנו בקושי עומדים במשימה.

ההחלטה לא להכיל נוגעת הרבה פעמים בגילוי כואב. שלא הייתה זו ברית. שאין שותף. שהחוזה היה אני מקשיב. אני מבין. אני מכיל. והשני מקבל את מה שהוא רוצה, מיד. ההחלטה לא להכיל מגלה לפעמים אחר הדורש לקבל את שלו, ולא מוכן לשאת שום תסכול. הדיבור על ערך הקבלה שלא שופטת הייתה הונאה עצמית כדי לא לדעת שאני מנוצל. שאני לבד.

לכולם יש סיבות. לכולם יש נסיבות מקלות. לכולם הייתה ילדות קשה. כולם עברו טראומות. והכל מבקשים אהבה שאינה תלויה בדבר. קבלה לא מותנית. אם שמוכנה לקום כל שעה לתינוק. ההחלטה לא להכיל היא הכרה עצובה במגבלה אנושית. אינני האיש הגדול שאתם רוצים שאהיה. אינני האישה הטוטאלית מהחלומות. אני רעב. צמא. עייף. מוגבל. רגיל. אגמר אם תיקח ממני יותר.

הכישרון לא להכיל הוא הכישרון לשים גבול. לומר: את זה לא אקבל. גם אם מישהו צריך. גם אם יש למישהו נסיבות. גם אם קשה לו. גם אם אני יכול. לא תסביר, כי בהסבר ישנה אשליה שהצד השני ישתנה אם רק יבין. לא תנסה שוב. כי במאמץ הנוסף יש אשליה שבפעם הבאה מישהו שלא הבין עד עכשיו יקלוט. סמן גבול."

**
אתמול בבלוג היומי כתבתי על כך ש"אנחנו יכולים לפספס את חיינו".
הנה מחשבות המשך בעקבותיו.
הכותרת יכולה להיות "פרפקציוניסטים מצטיינים":

אנחנו יכולים לפספס את חיינו תוך כדי התמקדות בחצי הכוס הריקה שלנו
והתבאסות מדברים מסוימים או מאנשים מסוימים,
המתנהלים באופן שונה מהאופן שאנו מאמינים שהם צריכים להתנהל.

אנחנו יכולים לפספס את חיינו כשאנו מתבאסים מפקק של בוקר, כותרת בעיתון, 
משפט שמישהו אומר או מעשה שמישהי עושה, 
כשבזמן שכל זה קורה, אנו שוכחים שאנו אנשים בריאים בסה"כ, עתירי אמצעים ומשאבים, 
מוקפים באנשים שאוהבים אותנו ורוצים בטובתנו.

עבור חלקנו ההתבאסות המתמדת הזו היא פחות תוצר של גודל העניין וחשיבותו, 
ויותר עניין של עצם זה שיש משהו כרגע שאינו מתנהל לפי התכנית שלנו. 
כל דבר שהוא. 
ותמיד יש משהו. 
תמיד יש משהו שאפשר להתמקד בו ולנסות לשנות אותו.

זהירות !

התמקדות בחצי-הכוס-הריקה ממכרת ומסוכנת.

אנשים די נהנים להעיד על עצמם שהם "פרפקציוניסטים". 
בראיונות עבודה הם עושים זאת בגאווה ורואים בכך הוכחה לשאיפה הנהדרת שלהם למצוינות. 
הם מבינים שיש לכך מחירים, אך מעריכים את המחירים הללו בחסר ומעדיפים להמשיך ולהחזיק בגישה הזו. 
הפרפקציוניזם (אולי מעצם שמו) מהדהד להם בצורה חיובית בסך הכול.
הם מאמינים שהוא משרת את חייהם ודוחף אותם לשיפור מתמיד ולהתפתחות. 
בחוויה שלי זה אחרת.

בעיני, "פרפקציוניסטים מצטיינים" הם אנשים המתמקדים בראש ובראשונה בחצי-הכוס-הריקה, 
בשליטה, ובכך שדברים יעשו בדרך שבה הם מאמינים שדברים צריכים להיעשות. 
המחיר ש"פרפקציוניסטים מצטיינים" משלמים הרבה יותר גבוה ממה שנראה ממבט ראשון. 
הן המחיר האישי שלהם (חוסר השקט, אי-שביעות הרצון, הלחץ המתמיד) 
והן המחיר החיצוני וההשלכות שיש להתנהלות שלהם על סביבתם ועל אנשים שבאים איתם במגע.
ל"פרפקציוניסטים מצטיינים" כדאי להתחיל לפתח מיומנויות חשובות הכוללות הסתכלות על חצי-הכוס-המלאה, 
השהיית שיפוט, גמישות מחשבתית ומוכנות לכך שדברים ואנשים יתנהלו בדרך שאינה בהכרח הדרך שבה מאמינים.

בדומה לקושי שחווים חולי לב או סכרת כשהם נדרשים לשנות את הרגלי החיים שלהם בעקבות מחלה או אירוע, 
ל"פרפקציוניסטים מצטיינים" קשה לשנות את הרגליהם ואת המיומנויות הקיימות שלהם. 
בשונה מחולי לב או סכרת, אף אחד לא ייקח מ"פרפקציוניסטים מצטיינים" מדדים אובייקטיביים יום-יומיים להערכת מצבם והנזק הפוטנציאלי שהם עומדים בפניו.

איכות החיים של "פרפקציוניסטים מצטיינים" נשחקת בקצב הרבה יותר מהיר ולא פחות יסודי
משחיקתו של סלע גדול על-ידי מים הפוגשים בו בעקביות יום-יומית שוב ושוב ושוב.

אנחנו יכולים לפספס את חיינו תוך כדי התמקדות בחצי הכוס הריקה שלנו 
והתבאסות מדברים או מאנשים מסוימים המתנהלים באופן שונה מהאופן שאנו מאמינים שהם צריכים להתנהל.
ואנחנו יכולים לחיות חיים מלאים, מספקים, שמחים, משמעותיים ומרגשים 
כשאנו נותנים קצת יותר מקום לחצי הכוס המלאה, להכרת תודה, לפרופורציות, לגמישות ולפתיחות.

עד כאן להפעם…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר.

נ.ב. השבוע העליתי פוסט בנושא "הובלה בתקשורת מקרבת".
הוא רלוונטי במיוחד למנהלות ומנהלים שעובדים בארגונים מסוגים שונים.
אולי יעניין אתכם לקרוא אותו.
אם לאחר שתקראו, תרצו לבדוק איתי אפשרות להרצאה או סדנה, 
ניתן לשלוח לי מייל חוזר או ליצור קשר דרך האתר.

זה הקישור הישיר לפוסט "הובלה בתקשורת מקרבת".

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כך הלוחם לומד לאהוב

"מספרים לנו על הכאב שבמרדף אחר הנאה, ועל חוסר התועלת שבבריחה מפני כאב.
אנחנו שומעים על שמחת ההתעוררות, על הבנת הקשר ההדדי, 
על נתינת אמון בפתיחת לבנו ותודעתנו.
אך כמעט שלא מספרים לנו על ההימצאות במצב הביניים הזה,
שבו איננו יכולים עוד להסתפק בנחמות הישנות שלנו ממקור חיצוני, 
אך עוד לא הגענו למצב של שהייה מתמשכת בתוך תודעה שוות יחס וחמימות.

חרדה, שברון לב ורוך הם סימניו של מצב הביניים.
זה מסוג המקומות שאנו בדרך כלל רוצים להימנע מהם.
האתגר הוא להישאר באמצע, במקום להיגרר למאבק או לתלונה.
האתגר הוא להניח למצב לרכך אותנו במקום להפוך אותנו לקשים ומפוחדים.
יצירת אינטימיות עם התחושה המעיקה של הימצאות-באמצע-שום-מקום 
גורמת ללבנו להיות רך יותר.
כאשר אנחנו מספיק אמיצים כדי להישאר במצב הביניים הזה, החמלה מתעוררת מעצמה.
כאשר אנחנו לא יודעים מה מתרחש, אנחנו לא מקווים לדעת, 
ואנחנו לא מעמידים פנים שאנו יודעים – אנחנו יוצרים נגישות אל החוסן הפנימי שלנו.

ואף על פי כן נראה הגיוני לשאוף להקלה כלשהי.
אם רק נוכל להגדיר את המצב כנכון או לא נכון, 
אם רק נוכל למפות אותו איכשהו, כי אז נעמוד על קרקע מוכרת.
אבל משהו זעזע את הדפוסים הרגילים שלנו, ופעמים רבות הם אינם עובדים יותר.
הישארות עם האנרגיה הנדיפה הזו הופכת בהדרגה להיות נוחה יותר מאשר החצנה או הדחקה שלה.
המקום הרך והפתוח הזה נקרא בודהיצ'יטה.
השהות בתוכו היא זו שמביאה מרפא.
היא מאפשרת לנו להרפות מהחשיבות העצמית שלנו.
כך הלוחם לומד לאהוב."

~ "המקומות שמפחידים אותך" / פמה צ'ודרון (עמודים 168-169)

**
אני סוגר שבוע של חיים מלאים.
חיים מלאים בשלוש מסגרות: בית, בית-חולים, עבודה.
פמה צ'ודרון ו"המקומות שמפחידים אותך" מלווים אותי:

שעות מרובות בבית-החולים.
התאוששות מניתוח במשפחה. 
צעד ועוד צעד.
מנהלות. סידורים. עניינים.
תמיכה משפחתית וחברית.
נוכחות מוגברת עם אי-וודאות.
היכרות והכרת תודה לצוות מסור ואנושי.
סלט ארומה ירוק קטן שעושה הבדל גדול.

**
עבודה "שוטפת": מגוונת, מורכבת, מאתגרת.
חזרה משמחת לפעילות של חברת צוות לאחר היעדרות.
עזרה עצומה משותפה לעבודה שדוחפת פתרון לבעיה מציקה.
הוקרה מיוחדת למישהי יוצאת דופן.
חגיגות ואבל במחלקה.
הרצאת פיתוח קריירה בחברת ebay. 
נוכחות עם מורכבות ועם חוסר וודאות.

**
זמן משפחה. 
זמן בית.
יום הולדת 18 לבתנו הבכורה.
ימי שמש. 
ניצנים של אביב.
ספר מרגש, מחזק ומעורר השראה.
התענגות על קפה.
זמן עם עצמי.
אימון מתמשך.
תרגול יומיומי.

**
מצב ביניים…?

חיים מלאים בגם וגם וגם.
מעברים…
להיות בתהליך…
להיות בדרך…

"אני בסדר".

נוכחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

חיים מספיקים ומלאים

"ההיפך מחוסר אינו שפע, אלא מידה מספקת.
אמפתיה אינה משאב מתכלה,
חמלה אינה פיצה שיש ממנה רק שמונה משולשים.
כשאנחנו נוהגים במישהו באמפתיה ובחמלה, הן לא אוזלות.
להפך. 
אהבה היא הדבר האחרון בעולם שצריך לחסוך בו.
הפליטה מסוריה לא תרוויח שום דבר מזה שתשמרי את טוב הלב שלך רק עבורה
ותמנעי אותו משכן שמתמודד עם גירושים.
כן, בפירוש יש מקום לפרספקטיבה.
אבל אני בהחלט מאמינה שמותר להתלונן – 
כל עוד אנחנו מקפידים לשמור על מעט פרספקטיבה גם בשעת ההתבכיינות.
כאב זה כאב, ובכל פעם שאנו מכירים בערך הקושי שלנו או של הזולת ובכוח החמלה והאמפתיה,
התוצאה היא ריפוי המשפיע על כולנו."

**
את הקטע הזה העתקתי מתוך הספר "לקום מחוזקים" שנכתב ע"י ד"ר ברנה בראון.

הוא החזיר אותי לסיפור ששיתפתי לפני מספר שנים – "אני מאחלת לך מספיק".

אתם יכולים לקרוא את הפוסט המלא עם הסיפור המרגש בקישור הבא.

אני נוהג לסיים את הפוסטים שלי בברכת "חיים מלאים".
"חיים מלאים" שונה מברכות אחרות כגון חיים טובים, שמחים, נפלאים או מדהימים.
"חיים מלאים" מסמלת את השילוב של שמחה ועצב, עונג וכאב, חגיגה ואבל.
הדגש הוא על חיים. 
ועל מה שבעד חיים.
"חיים מלאים" זו עסקת חבילה.
כשאנחנו נפתחים ל"חיים מלאים" אנחנו מוכנים לקבל ולחוות גם וגם.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

תכינו לבד את הסנדביצ'ים הדפוקים שלכם !

"שמעתי פעם סיפור על מנהלת בית-ספר 
שנהגה להקדיש כמה שעות בכל ערב להכנת כריכים למחוסרי בית.
אחרי שסיימה להכין אותם, היא נהגה להיכנס למכונית שלה, 
לנסוע לשכונות עוני בעיר ולחלק שם את הכריכים.
למרות שסדר יומה היה עמוס למדי, 
הפעילות הלילית הזו שלה לא עייפה אותה, אלא ממש שמחה את לבה.
היא לא עשתה זאת מתוך תחושת אשמה, חובה או לחץ חיצוני.
היא פשוט ביקשה לחלוק עם אחרים את מה שהיה לה, בדרך שעשתה לה טוב.
גם כאשר אלו שקיבלו ממנה את הכריכים גערו בה או התייחסו אליה לא יפה,
היא לא הרגישה דחויה או כועסת, 
משום שהיא לא עשתה זאת על מנת להתקבל או לזכות בהערכתו של מישהו.

עיתונאי מקומי ששמע על מעשיה כתב עליה מאמר לעיתון,
ומייד היא הפכה לאישיות מפורסמת, סלבריטי מקומי.
אנשים רבים, ביניהם אפילו כמה מהמורים שלה, החלו לשלוח לה כסף כד לתמוך בעבודתה.
להפתעתם הרבה, כל מי ששלח אליה כסף קיבל את כספו בחזרה במעטפה שבתוכה פתק בן שורה אחת:
'תכינו לבד את הסנדביצ'ים הדפוקים שלכם !' "

~ הקטע נכתב ע"י ג'ק קורנפילד והועתק מספרו "הלב הנבון".

**
הקטע הזה תפש את תשומת לבי ואני מוצא בו כמה דברים:

• את הבהירות והדיוק של אותה מנהלת לגבי מה שחשוב לה לעשות.
• את דרכה האישית והמעשית של המנהלת להרבות טוב בעולם.
• את ההתמדה ואת הבחירה המלאה שלה להשקיע כמה שעות בכל ערב.
• את הכמיהה שלנו להשראה, לסיפורים מרגשים, למודלים שנוכל להתחמם לאורם.
• את ההבדל שבין לעשות משהו בעצמך לבין לתמוך במשהו ע"י השתתפות במימון שלו.
• את הקושי לשמור על קו ועל כוונה כשאנשים מלבישים עלינו תפקיד או משאבים שלא לשמם אנו עושים מה שאנו עושים.

איך הקטע עבורכם? מה אתם מוצאים בו ?

**
ביום שני השבוע העברתי הרצאת תקשורת מקרבת בקניון סי-מול שבאשדוד.
ביום שאחרי העליתי פוסט שעורר מספר תגובות בפייסבוק.
אני בוחר להביא אותו גם כאן, עבור אלו שלא קראו אותו עדיין ושאולי יוכלו להפיק ממנו ערך.

5 דברים מההרצאה אתמול:

1. איחרתי בחמש דקות. הקהל ישב וחיכה. אני לא אוהב לאחר…

2. התחלתי בשיחה פנימית של דקה וחצי עם עצמי. בקול רם. 
הקהל שומע: התבוננות על מה שקורה כרגע. איך אני מרגיש. 
צרכים שמתמלאים ולא מתמלאים עבורי ברגע זה. חידוד כוונה. 
תקשורת מקרבת מתחילה בתוכנו. בדיבור שלנו עם עצמנו.

3. בסוף ההרצאה ניגשה מישהי למארגנים והתלוננה: 
"ההרצאה לא מתאימה לקהל הזה. זו היתה טעות להביא הרצאה כזו. התאפקתי לא לצאת מהאולם".
ממש במקביל אליה ניגשה מישהי אחרת בעיניים בורקות ושיתפה:
"היתה הרצאה מעולה, מרגשת עם המון חומר למחשבה". 
כשעולים על במה חשוב להיות מוכנים לקבל. 
גם את זה וגם את זה.

4. זכות לעבוד עם שותפים כמו סלבה מרגוליס
תודה על הארגון של כל זה סלבה. 
על עוד אירוע אתך. 
על שיתוף פעולה נוסף.

5. כשהגענו לחלק של "הכרת תודה" 
הזמנתי את הקהל להיות בשקט לשתי דקות ולחשוב על מישהו שהם רוצים לומר לו תודה עכשיו. 
אולי לשלוח לו הודעה עם כמה מילים. 
מישהי שישבה באחת השורות הראשונות בחרה לשלוח הודעה לבנה. 
היא סיפרה לי שזה העלה דמעות בעיניה. 
אני לא יודע מה היא כתבה. 
אין לי מושג איך הוא קיבל את זה ומה הוא ענה. 
אם הדבר היחיד שקרה אתמול במהלך או בעקבות ההרצאה היה הרגע הזה, דייני…

 

**
אני סוגר את השבוע הזה בתחושה חזקה של יראת כבוד.
יראת כבוד לכאב, לעצב ולקושי שאנו חווים.
יראת כבוד לשמחה, לאהבה, להכרת תודה ולחופש שאנו חווים.
יראת כבוד לחיים מלאים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מחשבות אחרי פריצה

מחשבות אחרי פריצה:

אפשר לגנוב אנשי-קשר ולא מערכות יחסים.
אפשר לגנוב כרטיסי אשראי ולא ערך.
אפשר לגנוב תעודת זהות ולא זהות.
אפשר לגנוב תמונות ולא זיכרונות.
אפשר לגנוב סרטונים ולא חוויות.
אפשר לגנוב תוכן ולא ניסיון.

**
תזכורת:
אנחנו יותר ממה ששייך לנו.
אנחנו יותר ממה שאגרנו וצברנו.
אנחנו יותר ממה שנמצא (או לא) בבעלותנו.

**
אפשר להתמקד במה שיש לנו או במה שאין לנו.
אפשר להתמקד במה שלקחו או במה שהשאירו.
אפשר להתמקד באיך פגעו בנו או באיך עזרו לנו.
אפשר להתמקד במה שבשליטתנו או במה שמחוץ לשליטתנו.
אפשר להתמקד בעבר, או בהווה ובעתיד.
אפשר להתמקד במה שקרה או בתגובה שלנו למה שקורה.

**
הכרת תודה.
גם היום.
במיוחד היום.

על תמיכה מדהימה.
על חברות וחברים.
על אהבה.
על גמישות.
על הבנה.
על אכפתיות.
על אפקטיביות.
על פרואקטיביות.
על מקום עבודה.
על טכנולוגיה.
על בריאות.
על משפחה.
על חופש.
על אפשרויות.

על יום של חיים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

תמונות של אוגוסט

על אף שקשה לראות בתמונות,
לצד הנופים המדהימים, הטיולים המהממים,
המאכלים הטעימים, החיוכים הרחבים והצחוקים המתגלגלים,
יש גם לא מעט כאב.. כעס… מתח…עצב… בדידות… שעמום…

איכשהו, למרות החום הכבד,
לדשא של השכן יש נטייה להראות ירוק יותר גם (במיוחד…?) באוגוסט.

**
תזכורת:
חיים מלאים זה גם וגם.
גם מזה וגם מזה.
גם אצלנו וגם אצל אחרים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter