תגית: אביתר בנאי

לצאת להפסקה / רגעי-יצירה

"קצין צעיר שתמיד היה קצר-רוח ובעל היסטוריה של בעיות בעקבות ביטויי כעס,
נשלח על ידי מפקדו לקורס קשב בן שמונה שבועות, כדי לעזור לו להפחית את רמות הלחץ הנפשי שלו.
יום אחד, אחרי שיעור, הוא נכנס לערוך קניות בסופרמרקט.
החנות היתה עמוסה ותורים ארוכים השתרכו לפני הקופות, ואילו הוא מיהר והיה עצבני כדרכו.
לפניו בתור הוא ראה אישה שנשאה תינוק על זרועה והיה לה רק מוצר אחד,
ולמרות זאת היא סירבה לגשת לקופת האקספרס.
המצב החמיר כאשר הגיעה האישה אל הקופאית והשתיים החלו לקשקש עם התינוק.
האישה אפילו נתנה לקופאית להחזיק את התינוק כמה רגעים, והיא השתעשעה איתו ודיברה אליו בשפת תינוקות.
הקצין התחיל ממש לכעוס, אולם מכיוון שיצא זה עתה משיעור מדיטציה ואימון קשב, 
הוא הבחין במה שקורה לו, בכיווץ ובחום שעלו בגופו.
הוא בחר לנשום נשימות עדינות ולאט-לאט נרגע.
כאשר הגיע לקופאית הוא היה רגוע מספיק כדי לומר לה: "זה היה ילד חמוד."
"באמת? הוא מצא חן בעיניך?" אמרה הקופאית, "זה התינוק שלי.
בעלי היה טייס בחיל האוויר, הוא נהרג בשנה שעברה, אז עכשיו אני חייבת לעבוד במשמרות כפולות
ואמי שומרת לי על הילד ומשתדלת להביא אותו אלי פעם או פעמיים ביום כדי שאוכל לראות אותו קצת."

כשאנו חיים באשליה, אנחנו ממהרים לשפוט אחרים, אנחנו מחמיצים את היופי הפנימי שלהם.
בנוסף לכך, אנחנו עיוורים לכאביהם ולא יכולים להגיב אליהם בחמלה.
בגלל חוסר תשומת לב, אנחנו לא מבחינים באוכל שמוגש לנו, במצעד האנשים ברחוב, 
בנופים המשתנים מולנו כל הזמן, בקשר הפתוח, הלבבי עם כל העולם."

~ מתוך "הלב הנבון" / ג'ק קורנפילד

**
"כשאני חושב משהו רע על השכנים שלי, או על הילדים שלי או על אשתי או על העם שלי, הארץ, ההורים, המשפחה, על החיים, 
כשאני חושב ביקורת, חוסר סבלנות, כשאני חושב רע, אני יודע שאני לא מחובר לאלוהים.
אי אפשר להיות מחובר לאלוהים ולחשוב רע.
על אף אחד.
אני יודע שאני לא מחובר לפנימיות שלי.
לא מחובר לעצמות שלי, לעוצמה שלי, לעצמאות שלי. כשאני אוהב, אני מרגיש את העצמאות שלי.
שנאה זה היפך מעצמאות.
שנאה, ביקורתיות, גזענות, פלגנות, זה ביטויים של פחד, פחד זה כי אני לא מכיר את עצמי, את היופי והכוח שהם אני.
זה כנראה לא סתם שעשו פה אלף בחירות בשנה האחרונה.
אנחנו כבר גדולים מדי בשביל להיות נפרדים ומפולגים זה מזה.
העצמאות שלנו תובעת מאיתנו לאהוב.
הריני מקבל על עצמי לאהוב.
אני מקבל על עצמי שכל פעם שאני אראה רע על משהו אני אדע שאני צריך לצאת להפסקה.
לעשות קפה, לקחת את עצמי לטיול קטן, כי הרע שאני רואה לא קשור לאף אחד חוץ ממני.
ואני לא זוכר עכשיו את העוצמה שלי, את העצמאות שלי. את אלוהים. אותי.
יש סיפור על רב אחד חכם שאמר פעם שכשהוא היה ילד הוא רצה לשנות את העולם.
כשזה לא הצליח לו אז הוא ניסה לשנות את העיר שלו, כשזה לא הצליח הוא ניסה את התלמידים, אחר כך את הילדים שלו, אחר כך את אשתו כמובן, בסוף כשכל זה לא הצליח הוא החליט לנסות להכיר, להאמין, לקבל את עצמו.
כשהוא קצת הצליח אז הוא פתאום ראה שכל העולם שהוא ניסה כל כך לשנות הוא לא פחות ממושלם.
הקורונה הזאת היא ההזדמנות שלנו להתקרב לעצמנו, להכיר.
הזדמנות לענווה, לאהבת חינם.
הזמן שלנו לעצמאות.
אוהב,
אביתר"

~ אביתר בנאי, פוסט בפייסבוק 29/4/20, תודה לליאור ששלח לי את זה השבוע.

**
רגעי – יצירה

השבוע כתבתי לעצמי:

"לפני מספר דקות סיימתי פגישה עם לקוח.
שיחה מחוברת ונטולת דרמה שהצלחנו לפנות לה מקום ולהיות בה, לאחר זמן מה שלא דיברנו.
שיחה שתשפיע על המשך עבודתנו המשותפת, עבודה שאולי תעמיק ותתרחב ואולי תיפסק.
עדיין לא ברור.
שיחה בין שני אנשים בוגרים שאין בה דרמה, האשמות או הצטדקויות, ויש בה בהירות לגבי מה שרוצים ומה שחשוב.

אני שמח על השיחה הזו.
על הכוונון האנרגטי לקראתה (פתיחות ואהבה).
על הדחיפה להתקדמות, לבחירה מודעת, פרואקטיבית ומכוונת.
על המיקוד במה שחשוב ועל שחרור ההיאחזות בתוצאה כזו או אחרת.

השיחה הזו היא רגע-יצירה.

ברגעי-יצירה נוצרות מערכות יחסים.
ברגעי-יצירה נוצרת מציאות עסקית.
ברגעי-יצירה נוצרת מציאות כלכלית.
ברגעי-יצירה נוצרים חיינו."

הרגע שבו אביתר בוחר לצאת להפסקה הוא רגע-יצירה.
הרגע שבו הקצין הכעוס בוחר לנשום ולהירגע לפני שהוא פונה לקופאית הוא רגע-יצירה.

מערכות יחסים, משפחות, עסקים ומדינות מתהווים ברגעי-יצירה.

אנחנו יוצרים בכל רגע ורגע, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא.

מה אני יוצר עכשיו?
מה אני רוצה ליצור עכשיו?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

נשימה

"כשיש לך התקף אסטמה אין לך נשימה.
כשאין לך נשימה קשה לדבר.
המשפט שלך חסום על – ידי כמות האויר שאתה מסוגל להוציא מהריאות.
זה לא הרבה, משהו בין שלוש לשש מילים.
זה נותן לך כבוד למלה.
אתה עובר בין ערמות המילים שעולות לך בראש.
בוחר את הכי חשובות.
וגם הן עולות לך.
לא כמו אנשים בריאים שמוציאים את כל המילים שהצטברו להם בראש כמו שמוציאים אשפה.
כשמישהו בזמן התקף אומר "אני אוהב אותך" או "אני נורא אוהב אותך" יש הבדל.
הבדל של מלה.
מלה זה המון, כי מלה יכולה להיות 'לשבת', 'ונטולין' או אפילו 'אמבולנס.' "

מתוך "צינורות" מאת אתגר קרת

תודה לאיתי ולאורטל שהכירו לי את הטקסט הזה הבוקר.

**
שביר / אביתר בנאי

"אני לא עשיתי אותי,
אני לא עשיתי אותך,
בכל זאת עדיין אני מצפה
שהכל ילך כמו שאני רוצה.
יושב על הכיסא ומסדר,
מי לא עשה לי וכמה לא פייר

אני לא עשיתי ת'ים
אני לא יודע לאן
בכל זאת עדיין אני מרגיש
רק את עצמי ולכולם אדיש.
עומד במרכז והכל שלי –
העולם, הזמן ומי שאיתי

שביר, הכל ברגע נשטף
מתנה, כל נשימה, כל נשימה

ציפור עפה מעליי
צל ציפור עובר בי
מלון אורחים, עובר דרך
רומס ת'חצר, מתוודה בערך
קרון ברכבת, קטר צורח,
מנגן וזוכר ואז שוב שוכח

שביר, הכל ברגע נשטף
מתנה, כל נשימה, כל נשימה
שביר, הכל ברגע נשטף
מתנה, כל נשימה, כל נשימה."

**
תזכורת.

לדבר הכי בסיסי והכי חשוב.
שכל כך קל לשכוח אותו.

נשימה.
כל נשימה מתנה.

בריאות וחג שמח (ועוד 3 מילים לבחירתכם…)

חיים מלאים. היום

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

4 דברים שחיים עכשיו

ארבעה דברים שחיים כרגע

1.

"לא אבקש דבר 
את לא צריכה להוכיח לי כלום 
הורידי אודם שפתייך 
אבק דרכים רחצי מרגלייך"

~ אביתר בנאי, יפה כלבנה

 

"לא אבקש דבר
איני צריך להוכיח לי כלום
אניח תרמילי, אפשוט בגדי
אבק דרכים אשטוף מרגלי."

~ מישהו

**
2.

כנראה שניפגש ביום שני הקרוב.
הסכמת להגיע אלינו
ולהיות נוכחת באירוע שלנו.

אמרת "כן" בלי לבקש דבר.
למרות שאיננו מכירים,
למרות שאינך חייבת,
למרות שאת עסוקה.

אני מאמין שתגעי באנשים
תזרעי זרעים
תעוררי מחשבות
תהדהדי לבבות
תניעי פעולות.

את כבר.

תודה על זה.

**
3.

שלושה שקרים:

א. "אין לנו ברירה."
אנחנו צריכים לעשות את זה.

ב. "אין לנו השפעה."
מה שנאמר או נעשה לא משנה.

ג. "יש לנו שליטה."
אם נאמר או נעשה כך, בוודאות יקרה כך.

שלוש אמיתות:

א. "מאה אחוז בחירה."
במאה אחוז מהמצבים יש לנו בחירה.
לא כל הבחירות שהיינו רוצים שיהיו זמינות עבורנו, זמינות כרגע.

ב. "אינסוף השפעה."
ברגע זה יש לנו אינסוף השפעה. 
לא בטוח שההשפעה שלנו תגרום למה שאנו רוצים שיקרה לקרות.

ג. "אפס שליטה."
אין לנו שליטה מוחלטת. 
על כלום ואף פעם.

תמיד יש משהו לעשות.
תמיד אפשר להיות.

**
4.

אין לי מושג
לאן זה הולך
איך זה מתפתח

מחזיק כוונה
ממשיך לנוע
בתשומת לב 
בערנות

עם אי-השקט
החשש
הסקרנות
ההתרגשות

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

זמן מדבר

זמן מדבר

לא אהבת את העדכון שקיבלת אתמול.
משהו שקיווית שיקרה לא קרה.
יש בך אכזבה, תסכול וכעס.
עליהם ואולי גם על עצמך.
חרטה ועצב.
בהירות.
חוסר וודאות.
פחד.

**
הגיע הזמן.
פרק משמעותי עומד להסתיים.
אתה יודע מה לא יקרה.
אין לך מושג מה כן.
זמן מדבר עכשיו.
פרק חדש מתהווה.

**
שותפיך העתידיים,
שעדיין לא מכירים אותך,
יכולים להתחיל לחגוג
את הפרק החדש שלהם אתך.

היום נזרע הזרע.
תן לו קצת זמן לנבוט.

**
אביתר כתב עבורך:

"חיים גדולים נולדים בכאב
ראיתי את זה מספיק כדי להאמין
(גם כך יהיה הפעם)
כנראה עומס יתר
כנראה צריך לתקן
כנראה תקופה חדשה מתקרבת

עכשיו הזמן שלך למשוך למעלה
להפוך את האדמה
תנועה כל הזמן
זמן לחברים עד שהלב נפתח
להיזכר בכוח
לשים שיר ולרקוד
תנועה כל הזמן "

**
לא…לא מאוחר מדי…
זמן טוב לדייק.
זמן טוב לתקן.

כנראה תקופה חדשה מתקרבת…

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כל נשימה מתנה

ציפיות. חשבונאות.
סיפורים. שיפוטים.
בלבול. חוסר שקט.
ניסיון לשלוט, לארגן ולסדר.
קדושת הרגע.
ארעיות.
נוכחות.
כל נשימה מתנה.

לא הכרתי את השיר הזה.
נחשפתי אליו רק בימים האחרונים.

**
"שביר"
מילים ולחן: אביתר בנאי

אני לא עשיתי אותי,
אני לא עשיתי אותך,
בכל זאת עדיין אני מצפה
שהכל ילך כמו שאני רוצה.
יושב על הכיסא ומסדר,
מי לא עשה לי וכמה לא פייר

אני לא עשיתי ת'ים
אני לא יודע לאן
בכל זאת עדיין אני מרגיש
רק את עצמי ולכולם אדיש.
עומד במרכז והכל שלי –
העולם, הזמן ומי שאיתי

שביר, הכל ברגע נשטף
מתנה, כל נשימה, כל נשימה

ציפור עפה מעליי
צל ציפור עובר בי
מלון אורחים, עובר דרך
רומס ת'חצר, מתוודה בערך
קרון ברכבת, קטר צורח,
מנגן וזוכר ואז שוב שוכח

שביר, הכל ברגע נשטף
מתנה, כל נשימה, כל נשימה
שביר, הכל ברגע נשטף
מתנה, כל נשימה, כל נשימה

**
מוזר הקטע הזה.
חי לו שיר כזה בעולם
ואין לי מושג שהוא קיים…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הצעה אחת. החלטה אחת. צעד אחד.

הצעה אחת. החלטה אחת. צעד אחד.

הצעה ללכת ביחד למופע של אביתר בנאי – החלטה – קניית כרטיסים
צורת התארגנות חדשה – חמש דקות יומיות – מערכת יחסים חדשה בין חמישה אנשים – אינטראקציה שונה – נגיעות …
התכווננות – התפתחות ספונטנית – שינוי – אדוות –התרחשות – הדהודים – השפעה אינסופית – ….

**
תודה על אתמול.
תודה על ההזמנה.
תודה על יצירת המרחב.
תודה על פתיחת הדלת, על ההכנסה פנימה.
תודה על חיבור.
תודה על נוכחות.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כמו שמתקרבים לכלב

כמו שמתקרבים לכלב

כמו שמתקרבים לכלב לא מוכר.
לאט לאט…
בזהירות…
צעד אחד… ועוצרים…
מושיטים יד ומחכים.
נותנים לו להתרגל אלינו.
מתרגלים אליו.
שומרים על קשר עין
נוכחות ותשומת לב.
כשמרגיש נכון,
כשנבנה מספיק אמון,
מתקדמים עוד צעד.
לאט לאט …
שלא ייבהל ויברח.
שלא יתרגז ויתקוף.

**
עצב

גל סיפרה לי שהיא בעיקר עצובה בימים האחרונים.
ברשותה אני משתף בקטע שהיא כתבה:

"יחד עם העומס והלחץ והמשימות פתאום לעצב יש קצת פחות מקום.
ובכלל, עצב זה רגש שקצת איבד את המקום שלו מאז שאנחנו גדולים יותר.
כשהיינו קטנים להיות עצוב היה כל כך פשוט.
הבובה נפלה, האוכל חם מדי, הפצע בברך כואב.
כשמאוכזבים וכשמתוסכלים וכשרוצים משהו ממש ממש ולא מקבלים – אז עצובים.
ואומרים.
וזה בסדר להיות עצובים.
כשגדלים, פתאום, המקום של העצב קצת מתקהה.
אנחנו עצובים מאוד מאוד כשקורה משהו עצוב נורא, ובוכים וכולם מבינים.
אבל ביום-יום, כשעצב מתגנב, אנחנו מטביעים אותו בערמות של עומס ולחץ ומשימות.
ובאיזה קלות עצב הופך לעצבים.
וכשגדולים יש רגש נפרד לאכזבה ולתסכול ולגעגוע
ולרצון ממש ממש חזק למשהו שממש ממש רוצים ולא מקבלים,
והעצב? הוא שמור לימים מיוחדים.
ועכשיו? עכשיו אני פשוט עצובה.
ורוצה פשוט להיות ככה. עצובה.
גם בעומס וגם בלחץ וגם בעצבים.
להיות עצובה ולהיות ולהרשות לעצמי להתגעגע ולהתעצב ולא להתנצל.
כי מגיע לו קצת תשומת לב, לעצב הזה, החשוף, הכואב, הפגוע, המתגעגע,
ומגיע לו, שאתן לו פשוט להיות."

**
עָצָב

למדתי מטל השבוע
שהיחיד של עצבים (כמו בעצבים חשופים) זה עָצָב.
כמה כדאי להתקרב לעָצָב?
כשרחוקים מדי לא מרגישים כלום.
כשנוגעים בדיוק במקום זה כואב מאוד.
לפעמים מדי.
אולי כדאי להיות באזור.
לגעת בעדינות מדי פעם.
במידה המתאימה.
ששומרת עלינו.
בחיים.
לגעת לעצמנו.
לגעת בעצמנו.
לתת לאחרים לגעת…

**
תודה שהיית שם בשבילי השבוע

שהיית איתי.
במרחק המתאים.
עם אוזן קשבת,
ולב אוהב.
הייתי צריך את זה.

**
"חצי כוח"

איך את..?
"חצי כוח…"

יש ימים כאלה.
שאנחנו לא במיטבנו.
אנרגיה נמוכה.

אולי בימים שיש לנו חצי-כוח
כדאי שיהיו לנו גם חצי-ציפיות
ופי-שתיים-אהבה.

**
עומס יתר

"חיים גדולים נולדים בכאב
ראיתי את זה מספיק כדי להאמין
(גם כך יהיה הפעם)
כנראה עומס יתר
כנראה צריך לתקן
כנראה תקופה חדשה מתקרבת

עכשיו הזמן שלך למשוך למעלה
להפוך את האדמה
תנועה כל הזמן
זמן לחברים עד שהלב נפתח
להיזכר בכוח
לשים שיר ולרקוד
תנועה כל הזמן"

מילים של אביתר בנאי מתוך "עומס יתר",
שיר מאלבומו החדש "לשונות של אש".

אנחנו פוגשים את זה שוב ושוב ושוב.
מזדחל לאיטו,
בלי שנשים לב.
מצטבר
מציק
מעיק
כואב
לא כיף.
ופתאום זה ברור.
פתאום הוא שם.
כאן.
כנראה עומס יתר.
כנראה צריך לתקן.
עוד לא ברור מה בדיוק.
(או שכן…?)
עוד לא ברור איך..

משהו השתנה.
משהו משתנה…

זמן "להכנס למצב".
למשוך למעלה.
תנועה כל הזמן.
להפוך את האדמה.
כנראה תקופה חדשה מתקרבת.
תנועה כל הזמן.

תודה לך על המתנה הזאת.
שוב פגעת בול…

**
משחקים של זיכרון

כשכתבתי את "היום לא" ברביעי,
שכחתי לגמרי שכתבתי את "לא היום" בשבת.
אותן מילים,
משהו אחר.
חוק החילוף לא תמיד תופס.
בין שבת לרביעי
יש הרבה יותר מארבעה ימים.

**
כמו שמתקרבים לכלב.
ולעצב. ולעָצָב.
לאט לאט.
תנועה כל הזמן.
כנראה שתקופה חדשה מתקרבת…

שתהיה שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

יום שישי – פורים

יום שישי

פורים, 2010.
הבנות מחופשות, הולכות בהתרגשות גדולה לבית – הספר.
אני לא לידן כדי לראות את זה, כדי להשתתף בחגיגה.
אני במקום אחר.
אבי נפטר לפני מספר שעות, לפנות בוקר.
כשהן תחזורנה נספר להן.
חבל לקלקל את החגיגה עכשיו.

**
יום שישי

פורים, 2017.
הילדים מחופשים, בבית הספר.
8:20 אני כבר אחרי "קרנבל" התחפושות.
זמן לבקר את מרב.
היא נפרדה מאביה השבוע.
שבע שנים אחרי.
כל-כך הרבה השתנה.
כל-כך הרבה אותו דבר.

**
מקף

קראתי איפשהו שהחיים הם המקף שבין לבין.
1934 – 2010
מקף שבין שנה כזו לשנה אחרת.
חיים מלאים בתוך מקף.
מקף של חיים מלאים.

**
תחרות כלבים

בימים האחרונים, תודות לכמה חברים,
אני מקבל חשיפה מוגברת לאביתר בנאי.
שיר אחד, חמש דקות ביום.
נחשף לחלק מהשירים בפעם הראשונה.
נפגש עם רוב השירים, גם המוכרים, בדרך שונה.
"תחרות כלבים" הגיע ביום שלישי.
כמה שעות לפני שאבא של מרב נפטר.
חמישה משפטים שמלווים אותי מאז:
"הייאוש, הבשר, הגאווה
אויבים גדולים שאני טיפחתי
להדליק את השמש
בצחוק ובכי ובמנגינה
אני כבר מגיע, אני כבר נמצא"

 

**
#פנימה

במהלך מתוכנן ומתוזמן
"הופצצה" רשת הפייסבוק ביום ב' השבוע
בפוסטים אישיים ממאות אנשים, נשים וגברים,
מנהיגות ומנהיגים משבטים, תחומים ומגזרים שונים,
הקוראים "פנימה"  ומתייחסים לשאלה "מה מחבר בינינו?"

בעולם רווי גירויים וקמפיינים,
לא תמיד פשוט לפרוץ את מחסום הרעש.
הלוואי שיש פה משהו שהוא מעבר לגל עוצמתי חולף.
המשכיות אינסופית של תנועת אדוות שתשפיע על השיח.
בינינו ובתוכנו.
מהיכרותי האישית עם חלק מהאנשים,
לא הייתי מהמר שאין לזה סיכוי.

אני הצטרפתי.
בשלב זה, עדיין לא לגמרי ברור למה.

**
אני אחד

תרגום חופשי של טקסט באנגלית שקראתי השבוע.
מעין תפילת חיבור לכל בני האדם והיצורים החיים,
החיים ברגע זה, בעולם הזה.
תזכורת.
אי של בהירות בתוך ים של בלבול.
תרגמתי את זה עבורי
וגם עבור אלו שקשה להם עם אנגלית.
אם אתם יכולים, אל תוותרו על קריאת הנוסח המקורי.

"אני אחד.
אני אחד עם הדפוס הנפלא שמקרין לכל הכיוונים.
אני רואה את החיבור הקרוב שביני לבין אחרים, כיצד אנו חולקים אושר וסבל.
אני אחד עם אלו שנולדו עם מוגבלות או שהפכו לבעלי מוגבלות כתוצאה ממלחמה, תאונה או מחלה.
אני אחד עם אלו שנלכדו במצב של מלחמה או דיכוי.
אני אחד עם אלו שלא מוצאים אושר בחיי משפחה, שאין להם שורשים ושלוות נפש, עם אלו הרעבים להבנה ואהבה והמחפשים משהו יפה, מיטיב ואמיתי לאמץ ולהאמין בו.
אני מישהו הנמצא קרוב למוות, מפחד ואינו יודע מה עתיד לקרות.
אני ילד החי במקום של עוני ומחלות, שידיו ורגליו כמו זרדים ושאין לו עתיד.
אני גם יוצר הפצצות שנמכרות למדינות עניות.
אני הצפרדע השוחה באגם וגם הנחש שצריך את גוף הצפרדע בכדי להזין את גופו שלו.
אני הזחל או הנמלה שהציפור מחפשת לאכול ואני גם הציפור המחפשת את הזחל או הנמלה.
אני היער שנכרת. אני הנהרות והאויר שמזוהמים.
ואני גם האדם שכורת יערות ואשר מזהם את הנהרות והאויר.
אני רואה עצמי בכל המינים והזנים, אני רואה את כל המינים והזנים בתוכי.

אני אחד עם היצורים הנפלאים שקלטו את האמת של אי-לידה ואי-מוות
והמסוגלים להביט בצורות של לידה ומוות, אושר וסבל, בעיניים שלוות.
אני אחד עם אותם אנשים – שניתן למצוא מעט מהם בכל מקום –
שיש להם מספיק שלוות נפש, הבנה ואהבה, המסוגלים לגעת במופלא, במזין ובמרפא,
ואשר יש להם את היכולת לאמץ את העולם עם לב אוהב ועם זרועות של פעולה אכפתית.
אני מישהו שיש לו מספיק שקט, שמחה וחופש המסוגל להציע אי-פחד ושמחה ליצורים חיים סביבו.
אני רואה שאיני בודד ומנותק.
האהבה והאושר של יצורים נפלאים על הכוכב הזה מסייעים לי לא לשקוע ולא להתייאש.
הם עוזרים לי לחיות את חיי בדרך משמעותית, עם שלוות אמת ושמחה.
אני רואה את כולם בי ואני רואה עצמי בכולם."

**
חג פורים שמח,
עם ובלי מסכות,
חיצוניות ופנימיות…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter