קטגוריה: כללי

השוואות מסוכנות

לפני כחודש פתחתי חשבון השקעות וביצעתי רכישה של אגרות חוב.
הפעם האחרונה שהשקעתי בבורסה היתה לפני כמה שנים טובות. בלשון המעטה, זה לא תחום שאני מיומן בו.
מספר ימים לאחר ההשקעה, כשאיגרת החוב שקניתי עלתה בשלושה אחוזים הרגשתי שמחה וסיפוק. שלושה אחוזים בפחות משבוע !
כמה שעות לאחר מכן, בדקתי מה עשתה מניית זום בשנה האחרונה. אני זוכר שבאמצע מרץ 2020, כשחצי מדינה עברה לעבודה מהבית, שקלתי לרכוש מניות של זום.
שלושת האחוזים של איגרת החוב שלי החווירו אל מול מאות האחוזים ש"הפסדתי" מאי-ההשקעה שלי במניית זום.

הלאה..

בשבוע שעבר התפרסמה כתבה על חברת סטארט-אפ מצליחה שגייסה מאות מיליוני דולרים לאחרונה.
מהתמונה של שלושת היזמים ניבט אלי פרצופו המחייך של זיו, אחד היזמים וחבר קרוב לליבי שאני ממש אוהב ומעריך.
לצד השמחה הגדולה עבורו, הרגשתי גם צביטת קנאה קלה.
רק לפני מספר שנים יעצתי לו וליוויתי אותו בפרויקט מסוים שהוא עשה.
הוא היה בתחילת הקריירה העסקית שלו ואני כבר הייתי מנהל מנוסה.
איזו דרך הוא עשה מאז, ואיזו דרך אני עשיתי. איפה הוא ואיפה אני.

**

למרות שכסף אינו הדבר הכי חשוב בחיי, ויש בי הכרת תודה גדולה על מצבי הכלכלי, שתי הדוגמאות הללו שנוגעות בכסף "הפעילו" אותי. במקרה של זיו, הנושא הוא לא רק כסף כמובן.
הצלחה, התפתחות, תחושת ערך ודימוי עצמי הם גם חלק מהעניין כאן.

הנה דוגמא נוספת:
בשבוע התראיינתי בפודקאסט "עושים שינוי" של חברי ערן שטרן (הפרק יעלה ביום ראשון הקרוב).
כשערן סיפר לי על ראיון נפלא שהיה לו עם אריק זאבי מספר ימים לפני, הדופק שלי התחיל להאיץ והמחשבה הראשונה שקפצה לי היתה "אני לא בליגה שלו".

**

את ההשוואות הללו ודומות להן, אני פוגש בתוכי וסביבי שוב ושוב. הן לא משהו שאני גאה בו או נהנה ממנו.
אני חווה אותן יותר מכפי שהייתי רוצה, ולפעמים השפעתן עלי גדולה יותר משהייתי רוצה שתהיה.
מרשאל רוזנברג יוצר התקשורת המקרבת קורא לתופעה הזו "תני השוואות" – שיפוטי השוואה פנימיים המייללים בתוכנו כמו תנים.

בתקופה הזו, חלק מחברות ההייטק נמצאות בעיצומם של תהליכי קידומים ועדכוני שכר.
רבים מהעובדים זוכים להעלאות שכר, קבלת דרגות ומענקי בונוסים.
אחת התופעות המרתקות בהקשר הזה שאני רואה סביבי שוב ושוב היא המהירות שבה אנשים עוברים משמחה על העלאת שכר או קידום בדרגה לתסכול מכך שמישהו קיבל יותר מהם או קודם בדרגה לפניהם.
חשוב להדגיש: לא מדובר באנשים תאבי בצע, חמדנים או לא ערכיים.
עבור חלק מגדול מהאנשים העלאת השכר והקידום הם ביטוי להערכה, הכרה, מקצועיות, התפתחות והוגנות.

**

להשוואות הללו יש השפעה עצומה על שביעות הרצון, האושר ועל איכות החיים שלנו. הן יכולות להיות מסוכנות והרסניות. 
בשנים האחרונות למדתי לעבוד איתן ולהפחית את השפעתן עלי ועל חיי.

בדומה למיומנויות אחרות, עבודה עם "תני השוואה" היא מיומנות שניתן לתרגל ולפתח. הנה מספר דרכים מומלצות:

זה מתחיל במודעות.
חשוב לשים לב לכך שאנו מופעלים.
לשים לב שמצב הרוח שלנו משתנה כי שמענו שמישהי מרוויחה יותר מאתנו או כי ראינו פוסט על קריירה-הורות-זוגיות שנראית הרבה יותר טובה מהקריירה-הורות-זוגיות שלנו.

נקודת המפתח שממש קריטית להבין כאן היא שהתסכול, כעס, קנאה, תקיעות, חוסר ביטחון או ייאוש שאנו חווים אינם נובעים מהמצב הכלכלי–קריירה-הורות-זוגיות שלנו אלא מההשוואות שלנו.

**

המודעות מאפשרת לנו בחירה.
כשאנחנו מודעים לכך ש"הופעלנו", אנו יכולים לבחור מה אנו עושים עם זה.
למשל: התנתקות מהרשת החברתית שבה קראנו את הפוסט, או שליחת פירגון מהלב לאדם שאנחנו גם שמחים עבורו וגם אולי קצת מקנאים בו.

אחת החוכמות הגדולות היא להתרחק מראש מסביבות ומאירועים שמפעילים אותנו.
צעד פרואקטיבי חשוב יכול להיות סינון והפחתת החומרים שאנו צורכים ושמהווים טריגרים חזקים עבורנו כמו למשל רשתות חברתיות המתוכננות ללחוץ לנו באפקטיביות רבה על בלוטת ההשוואות שלנו .

**

בשנים האחרונות הפכתי להיות בררני מאוד בנוגע לניוזלטרים שאני מנוי עליהם.
אין לי בעיה עם אנשים שמנסים למכור (אני אוהב לקנות מאנשי מקצוע שנותנים ערך גבוה), אבל פיתחתי רגישות גבוהה למיילים ולמסרים אפקטיביים מאוד הנכתבים בידי אנשים מיומנים מתוך כוונה להפעיל אותי (כי למרות שאני מודע לנושא, אני עדיין מופעל).

**

פעם רציתי להתרומם מעבר להשוואות הללו.
האמנתי שיגיע שלב שבו כבר לא אפגוש אותן. היום אני מבין שהן כאן כדי להישאר.
למרות שאני לא נהנה מהן, אני יותר בקבלה לעצם הימצאותן. הפסקתי לצפות שהן ייעלמו.
כש"תני השוואה" מתחילים ליילל בתוכי, אני שם לב לכך שאני "מופעל" ולא רואה בכך סימן שמשהו בי לא בסדר או לא מספיק מפותח.
אני די בטוח שכולנו חווים את ההשוואות הללו בצורה כזו או אחרת ושזה חלק ממנגנון ביולוגי הישרדותי חשוב וקדום המוטמע בנו.

**

הנה נקודת מבט נוספת שאני נהנה לשחק איתה:
מרשאל רוזנברג מציע "להנות ממופע תני ההשוואות" – להסתכל על עצמנו מהצד ולראות בפליאה, אולי אפילו בשעשוע באיזו מהירות ועוצמה אנחנו מופעלים, למרות שאנו מודעים לנושא הזה.

**

אני רוצה לקנח בשאלה שהפכה להיות מרכזית מאוד בחיי בשנים האחרונות: "מה זה מספיק?"
זו הגירסה שלי למשפט "איזהו עשיר? השמח בחלקו" וניסיון להפוך את הרעיון הזה לקונקרטי וישים ביום-יום.
תמיד אנחנו יכולים להרוויח יותר, או להיות במקום טוב יותר בקריירה-זוגיות-הורות-בריאות-אושר שלנו, אבל האם המקום שאנו נמצאים בו עכשיו הוא טוב מספיק עבורנו? ואם לא, לאן בדיוק אנחנו מכוונים?
כשאני מתבונן על מצבים בצורה הזו ומגדיר לעצמי את "המספיק שלי" זה נותן לי המון שקט ובהירות.
לא ממקום של התפשרות המובילה לבינוניות ולחוסר התפתחות, אלא ממקום של מה באמת חשוב לי ומה אני באמת צריך, בניגוד למה שהסביבה שלי משדרת או מנסה למכור לי.
לפני כשנה, כשפתחתי תוכנית ליווי קבוצתית שאלתי את עצמי מה צריך להיות מספר המשתתפים המינימלי והמקסימלי לפתיחת הקבוצה.
מכיוון שהתוכנית הזו בערה בתוכי וממש רציתי להוציא אותה לפועל התשובה המדויקת עבורי באותו זמן היתה שאני יוצא לדרך גם עם ארבעה משתתפים, ושבכל מקרה עם לא יותר מארבעה עשר.
ההגדרה הזו נתנה לי שקט כיון שידעתי שבמתווה הזה אוכל לפתוח את הקבוצה בוודאות ובקלות יחסית.
מספר ימים לאחר פירסום התוכנית, כשהגעתי למספר המשתתפים המקסימלי סגרתי את ההרשמה.
סביר להניח שהפסדתי הכנסה מסוימת, אך הרווחתי שקט, מיקוד ומחויבות לאיכות שכיוונתי אליה.

"מה זה מספיק?" היא שאלה עוצמתית ואפקטיבית, המנטרלת רעש, יוצרת מיקוד ומעצימה שמחה.

**

כתמיד, אני מקווה שהפוסט הנוכחי בעל ערך ומשמעותי עבורכם. אתם מוזמנים להעביר אותו הלאה ולהמליץ לאנשים נוספים להצטרף לניוזלטר שלי.

אתם מוזמנים לכתוב לי ולשתף אותי מה עולה בכם כשאתם קוראים את הפוסט. אשמח מאוד לשמוע מכם. ניתן לעשות זאת במייל חוזר או באתר.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. שתי המלצות חמות לסיום:
חפשו את הפודקאסט "עושים שינוי" שבו ערן שטרן מראיין את אריק זאבי.
ואז חפשו את הפודקאסט "43 שניות" של אריק זאבי והתחילו בראיון שלו עם אדיר מילר.
תענוג צרוף להקשיב לשני הפרקים הללו. אני בטוח שתודו לי עליהם !

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עשרים בעיות תקשורת נפוצות

עשרים בעיות תקשורת נפוצות:

1. אנשים מפרשים משהו שאמרנו שונה ממה שהתכוונו אליו.
2. אנשים מוציאים דברים שאמרנו מהקשרם.
3. אנשים מייחסים חשיבות גדולה מדי לנושא שבעינינו הוא שולי יחסית.
4. אנשים מייחסים חשיבות קטנה מדי (או לא מייחסים חשיבות בכלל) לנושא שבעינינו הוא מרכזי ומהותי.
5. אנשים לוקחים אישית משהו שהתייחסנו אליו (למרות שלא כיוונו אליהם אישית).
6. אנשים לוקחים אישית משהו שלא אמרנו או שלא התייחסנו אליו (למרות שלא היתה לנו כוונה אישית).
7. אנשים מיחסים לנו ולמעשינו כוונות שלא באמת נמצאות שם.
8. אנשים עסוקים בעצמם ולא באמת מסוגלים לראות אותנו או להקשיב למה שאנו אומרים.
9. אנשים מדברים עם פחות מדי הגיון ויותר מדי רגש (אם רק היה אפשר להיות קצת יותר הגיוניים וקצת פחות דרמטיים…).
10. אנשים מדברים עם פחות מדי רגש ויותר מדי היגיון (למה זה חייב להיות כל כך קר, מרוחק ומחושב??? מה עם קצת אמפטיה ???).

11-20. חזרה על עשרת הסעיפים שלמעלה תוך כדי החלפת המילה "אנשים" ב- "אנחנו".

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

חוזה עבודה אלטרנטיבי

לפני שמתחילים לעבוד ביחד מקובל לחתום על חוזה עבודה. 
חוזה עבודה הוא מסמך משפטי המאגד בתוכו את הזכויות וההטבות השונות שצפוי לקבל העובד ושהארגון מחויב לספק אותם בתמורה לשעות העבודה שמוסכם עליהם. 
החוזה מתמקד במידה ניכרת בדברים החומריים ומטרתו ליצור בהירות שתשרת את העובד ואת המעסיק ותמנע אי-הבנות.

לתפיסתי, ארגונים הם פלטפורמה שמטרתה לשרת את העולם ואת האנשים שעובדים בארגון ועם הארגון. 
אולי לפני שבוחרים לעבוד ביחד ולחתום על חוזה חומרי וחוקי, חשוב לחתום על חוזה של כוונה המזכיר לנו מדוע אנו מתחילים לעבוד ביחד ואיך חשוב לנו להתנהל במסגרת השותפות שאנו יוצרים.

דמיינו לעצמכם שהמילים הבאות יצטרפו לחוזה החוקי כמעין חוזה עבודה משלים, שמתמקד במימד הכוונה. 
"חוזה הכוונה" יכול לשמש אותנו בתחילתה של עבודה משותפת, וגם בכל פעם שמשהו משתנה ושמשהו שהתאים לנו עד עכשיו מפסיק להתאים לנו. 
תארו לעצמכם מעסיק אומר לעובד או עובדת חדשה את המילים הבאות רגע לפני שהם מחליטים ומתחילים לעבוד ביחד:

"אכפת לי ממך.
חשוב לי שיהיה לך טוב ושתרגישי טוב.
חשוב לי שתצליחי, שתתפתחי ושתהני מהעבודה.
זו זכותך המלאה. העבודה היא חלק חשוב מחייך. לא החלק היחיד.
אני מבין את זה, מכבד את זה ומכיר בזה.
הצרכים שלך, הצרכים שלי והצרכים של הארגון חשובים באותה מידה.

אין לי מושג איך דברים יתפתחו עם הזמן ובוודאות הם יהיו שונים מאיך שהם כרגע.
נמשיך ביחד כל עוד זה משרת את שנינו ואת הקבוצה שאנו חלק ממנה.
בקשר בינינו לא תהיה קביעות המבוססת על תואר, דרגה, תפקיד או מסמך.
בקשר בינינו הקביעות תנבע מאכפתיות, מכבוד הדדי ומערך אמיתי שנמשיך לתת ולקבל לאורך הדרך.

יש לי כוונה חזקה לקיים את החוזה הזה ומחוייבות לדיאלוג מתמשך פתוח, כן ויצירתי.
אני מקווה שנישאר ביחד הרבה שנים ושנמשיך להרוויח ממערכת היחסים הזו ביחד.
במידה ומשהו ישתנה אעשה כל שביכולתי כדי לסיים את זה בצורה מיטבית. לך ולי.
גם אז הצרכים שלך, הצרכים שלי והצרכים של הארגון יהיו חשובים באותה מידה.
החוזה הזה מחייב את שנינו. כל מה שאני מצפה מעצמי אני מצפה גם ממך.
מעבר לכך אין הרבה דברים שאני יכול להבטיח או רוצה לבקש.

מתאים לך שנתחיל לעבוד ביחד…?"

**
ככה… פשוט…
לרצות ששנינו נרוויח מהעבודה המשותפת. להתכוונן לטוב משותף. 
להקשיב למה שחשוב ולשים על השולחן את מה שחשוב. 
לבדוק בכנות, בסקרנות ובפתיחות אם יש התאמה. 
להיכנס לשיתוף פעולה אם יש ולהיפרד בידידות אם אין.

ככה… פשוט…
פתוח, אותנטי, ישיר. 
בלי לשחק משחקים, בלי תרגילים והסתרות, בלי מניפולציות שיווקיות, בלי אסטרטגיות מתוחכמות, בלי לבזבז אנרגיות מיותרות.

עבור חלק מהאנשים "חוזה הכוונה" יכול להישמע דימיוני, נאיבי, לא מעשי ואולי לא לגמרי מחובר למציאות.
האם ניתן בכלל ליישם "חוזה כוונה" במערכת גדולה שבה אנשים שונים מונעים מכוונות שונות ולא בהכרח מחוברים לתפיסה הזו?
אני מסכים שחוזה הכוונה מביא איתו מורכבות לא קטנה ושהוא אינו קל ליישום, בטח שלא בעולם מורכב, דינמי ומלא אינטרסים, לחצים, פוליטיקות ומגבלות.
הוא לא מתאים לכל מצב, לכל אחד או לכל מקום. כוונה היא לא משהו שניתן לכפות.

ועם זאת, כשם שאנו יודעים להביא אותו למשפחה, למעגל החברים הקרובים שלנו ולעבודה עם שותף או שותפה, ניתן לשאוף אליו ולקיים אותו בסביבת העבודה גם בהיקפים גדולים יותר. 
המהות כאן אינה הפורמט, המילים הכתובות או התוקף החוקי, אלא הכוונה העומדת בבסיס שיתוף הפעולה שאנו רוצים לפתח.
זה לגמרי אפשרי וזה תלוי במידה רבה בנו ובבחירות שלנו.

"חוזה כוונה" מתחיל תמיד בכוונה שבין שני אנשים: אנחנו והאדם שאנו רוצים לעבוד איתו כמעסיק, עובד או שותף. 
בין אם אנחנו מעסיקים או מנהלים ובין אם אנחנו עובדים, יש לנו יכולת, אפשרות ואחריות ליצור חוזה כזה ולקיים אותו.
למי ולמה אנו אומרים "כן"? למי ולמה אנו אומרים לא"? 
עם מי אנו בוחרים לעבוד, למה אנו נותנים עדיפות ועל מה אנו מוכנים לוותר?

באופן אישי, אני מרגיש בר מזל לעבוד בשנים האחרונות בארגונים ועם ארגונים שחולקים את הנחות היסוד ואת הכוונה המרכזיות העומדות בבסיס החוזה הזה: 
אכפתיות אנושית, אמון והכרה בשוויון הערך האנושי שביחד יכולים להביא להגשמה משמעותית, למצוינות ולהצלחה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

על פודקאסטים, למידה והתפתחות מתמדת

לפני מספר ימים פירסמתי פוסט בפייסבוק שזכה לתגובות והתייחסויות רבות.
אני שולח אותו גם כאן עבור אלו מכם שאין להם גישה לפייסבוק או שטרם קראו אותו.
אם כבר קראתם אותו בפייסבוק, אתם מוזמנים לדלג לחלקו האחרון של הפוסט ובו מחשבות המשך שהתעוררו בעקבות הפוסט.
בנוסף, עדכנתי את רשימת ההמלצות והיא כוללת יותר ממה שכתבתי בפוסט המקורי.

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס מושקע במיוחד שארגנה חברת אינטל ישראל למאות המנהלים שלה. הכנס היה וירטואלי ובמהלכו הועברו הרצאות וסדנאות רבות של מרצים מהשורה הראשונה, חלקם מוכרים ומוערכים בעולם. את הרצאת הסיום למשל העביר ד"ר טל בן שחר, ולקינוח ישראל קטורזה הרים את האוירה בבדיחות על אינטל. שאפו ענק לאינטל ולצוות ההפקה של הכנס הזה.

תוך כדי הכנס שמתי לב שאני חש אכזבה מסוימת. זה הפתיע אותי שכן לדעתי זה היה אחד מהכנסים היותר מושקעים ואיכותיים שניתן להרים בתקופה כזו ורשימת ההרצאות והסדנאות היתה משובחת במיוחד. לאחר שהקדשתי לזה מחשבה נוספת, הבנתי שהאכזבה נובעת כנראה מכך שרוב התכנים ששמעתי היו מוכרים לי ולא חידשו לי יותר מדי.

הסיבה אינה משום שאני כזה חכם או מיוחד, אלא פשוט מפני שאת רוב התכנים והרעיונות כבר הכרתי ושמעתי לפני כן בפודקאסטים ובהרצאות שונות ברשת. בשנים האחרונות אני מקשיב המון לפודקאסטים ולספרי שמע שבזכותם אני נחשף לעשרות רבות של אנשים מובילים בתחומם בנושאים שמעניינים אותי, לפעמים יום או יומיים לאחר שקיימו ראיון מסוים. את התכנים הללו ניתן לצרוך "ברשת" בחינם (פודקאסטים) או בעלות נמוכה (ספרי שמע). עלות ההרצאה של טל בן שחר (כדוגמא) היא כנראה משהו שלא כל אדם או ארגון יכולים לאפשר לעצמם. ועם זאת, כל אחד יכול להקשיב לאותם תכנים בדיוק בחינם לגמרי כשטל בן שחר מדבר עם יהודית כץ בפודקסאט שלה "חושבים טוב".

תוך כדי ההשתתפות בכנס ולאחריו התחדדו לי מספר תובנות:

1. אנחנו חיים בעידן שבו מידע איכותי ורב-ערך זמין ונגיש יותר מתמיד. בעבר היה ניתן לצרוך מידע כזה בעיקר באמצעות ספרים. 
היום מגוון הפודקאסטים וספרי השמע הוא עצום וזמין מיידית. 
"הקטע" הוא שחומר איכותי מצריך פרק זמן כלשהו של הקשבה שהוא מעבר למספר דקות: מרבית הפודקאסטים משחקים על הטווח שבין חצי שעה לשעה וחצי. 
ספרי שמע איכותיים הם באורך של מספר שעות (קצת כמו הפוסט הזה שהוא ארוך יותר מפוסט טיפוסי ואני תוהה כמה אנשים באמת יקראו את כולו).

2. מי שחשוב לו להקשיב לתכנים איכותיים ולהתפתח בעזרתם יכול לעשות זאת בכל יום מכל מקום. 
תכנים איכותיים זמינים לכולם ואינם מצריכים כסף, קשרים, זכויות יתר או תלות בגורם כלשהו שיארגן את זה. 
זה לא מובן מאליו. כל מי שיש לו סמארטפון יכול להוריד ולהקשיב לתכנים באיכות גבוהה מאוד.

3. היתרון של הקשבה לפודקאסטים ולספרי שמע על פני קריאה הוא שניתן לעשות זאת במקביל לדברים אחרים (הליכה, נהיגה, שטיפת כלים),
ואף להריץ את התכנים בקצב של 1.25 א 1.5 ועדיין להבין היטב הכול מבלי להתאמץ. 
לדוגמא: במהלך שבוע ניתן להקשיב לשלושה פודקאסטים בני כשעה (סה"כ 3 שעות). ניתן לעשות זאת תוך כדי הליכה ובכך ולהרוויח השקעה חשובה הן בהתפתחות אישית-מקצועית והן בבריאות.

4. היכולת להקשיב לתכנים באנגלית חשובה מאוד. גם בעברית יש הרבה מאוד תוכן איכותי, אך מגוון הפודקאסטים והספרים באנגלית הוא אינסופי. 
כמו מיומנויות אחרות גם את המיומנות הזו ניתן ומומלץ לפתח. 
בתחילה זה יכול להיות יותר קשה ויידרש יותר ריכוז, אך עם הזמן זה משתחרר והופך להיות הרבה יותר זורם.

5. חברות וארגונים שיכולים להרשות לעצמם ימשיכו להזמין הרצאות ממרצים מובילים בתחומם, כי מעבר לתכנים החשובים זה מראה על השקעה חשובה בעובדים ותורם לאוירה. 
יחד עם זאת, הערך הגבוה באמת הוא פחות הרעיונות והתכנים שבהרצאות ויותר מה עושים עם הרעיונות הללו ואיך מיישמים אותם בשטח. 
לדוגמא: חלק מהסדנאות עסקו בניהול זמן, פיתוח אמפטיה ומיומנויות הקשבה והוצגו בהן כלים משמעותיים וחשובים. 
אדם (או ארגון) שרוצה לפתח מיומנויות מסוימות בחייו (או בקרב עובדיו ומנהליו) צריך למצוא את הדרך להכניס את התכנים/כלים הללו לחיי היום-יום האינטנסיביים שלו לצד כל הדברים האחרים שהוא כבר עושה כך שהם לא יישארו רק בגדר רעיונות נחמדים ומעוררי השראה שמתאיידים לאחר יום או יומיים. 
להקשיב להרצאה זה מעניין, תורם ונחמד. להטמיע בחיי היום-יום זה "פיצוח" אמיתי ומשמעותי שאינו מובן מאליו.

6. אחד מהעקרונות החשובים בהתפתחות אישית וביצירת שינוי הוא עיקרון החזרתיות. 
הקשבה לאותם רעיונות שוב ושוב ושוב תורמת מאוד לעיכול, לעיבוד ולהפנמה שלהם. אני לדוגמא עוסק הרבה בתחומי תקשורת אפקטיבית (אחד המודלים הוא תקשורת מקרבת), ניהול ומנהיגות. 
להערכתי הקשבתי בשנים האחרונות למאות שעות של הרצאות, פודקאסטים וספרי שמע בנושאים הללו. 
לא בכל ספר או פודקאסט אני לומד משהו חדש לחלוטין שטרם שמעתי, אך במרביתם אני מקבל זוית מעניינת, דוגמא נוספת או פרשנות חדשה לרעיון מוכר שמחזקים ומבססים אצלי את ההפנמה של רעיונות חשובים והדרך שבה הם יכולים להתחבר ליומיום שלי.

7. להלן מספר פודקאסטים מומלצים שאני נהנה להקשיב להם (בעיקר בנושאי התפתחות, ניהול, תקשורת בינאישית ויזמות):

"חושבים טוב" – יהודית כץ
"חצי שעה של השראה" – ערן גפן
"שפת החיים – תקשורת שמקרבת בינינו" – רותם כהני
"עושים שינוי" ו"כסף טוב" – ערן שטרן
"פופקורן" – ליאור פרנקל
"30 דקות או פחות" – נבות וולק ואביב פרנקל
"שיר אחד" – כאן
"הביולוגיה של הווינרים" – איתן עזריה
"חיות כיס" – כאן
סדרת "עושים היסטוריה" – רן לוי
"יחסינו לאן" – פאולה וליאון
"ביסמוט ויפרח" – הדר ביסמוט וכנרת יפרח
"הצוללת" – גלובס

The Knowledge Project – Shane Parrish
The James Altucher Show – James Altucher
Unlocking Us – Brene Brown
Akimbo – Seth Godin
Where Should we Begin – Esther Perel
Invisibilia – NPR
How I Built This – Guy Raz
Thich Nhat Hanh Dharma Talks

8. שפע גדול ואפשרויות רבות יכולים לעורר תחושת הצפה ובלבול. מה עושים עם כל זה? מאיפה מתחילים?
לפעמים הדבר החשוב הוא פשוט לעשות צעד ראשון ולהתחיל עם משהו. 
אם אתם רוצים להתחיל איפשהו, הנה מספר המלצות למספר מצומצם של פרקים מסוימים שאני אוהב במיוחד ושהקשבתי להם לאחרונה.
אלו לא בהכרח הפרקים הכי טובים, ובכל מקרה טעם ועניין הם יחסיים ותלויים בהרבה גורמים, אז אנא התייחסו להמלצות הבאות כנקודות פתיחה אפשריות וממוקדות:

א. נוחם אוחנה הוא מנכ"ל מדרג (אתר ההמלצות על בעלי מקצועות).
השיחה של נוחם וליאור פרנקל "איך ליצור את הד.נ.א. של העסק שלך" על בניית עסק שמצליח גם לעשות טוב בעולם, גם לעשות טוב לעובדים וגם להצליח כלכלית עוררה בי המון השראה ואופטימיות.

ב. פאולה וליאון משוחחים עם איציק לוי בנושא סגנונות תקשורות.
לאורך השנים למדתי כמה וכמה גישות של סגנונות תקשורת ואני גם מנחה סדנאות בתחום הזה.
הנושא הזה הוא אחד החשובים בעיניי וההשפעה שלו על חיי אנשים יכולה להיות עצומה. 
היופי בפרק הזה הוא שהנושא מצליח לעבור בארבעים וחמש דקות, לתת הרבה מידע ולעורר חשק לעוד.

ג. לפרופסור טל בן שחר תמיד כיף, מעניין ומעשיר להקשיב.
בפרק הזה יהודית כץ משוחחת איתו על היבטים שונים של פסיכולוגיה חיובית, משמעות, אושר ובריאות.

ד. "סטייק מודפס בפיתה" מבית היוצר של "הצוללת" של גלובס.
פרק שהקשבתי לו השבוע ומייד שלחתי לבתי הבכורה שהיא גם טבעונית – פותח את הראש ומעורר השראה ותקווה.
מסוג הפרקים שכשמקשיבים להם מבינים אלו התפתחויות עצומות מתרחשות סביבנו וכמה הם הרבה יותר מאוסף הכותרות שברשתות החברתיות.

שתי המלצות לפודקאסטים שבהם ראיינו אותי ואולי תרצו להקשיב להם:

ה. רותם כהני ואני משוחחים על תקשורת מקרבת בארגונים במסגרת הפודקאסט של רותם "שפת החיים"

ו. שני פרקים עם עומר גלס ורום טנא במסגרת הפודקאסט "סטודנט חופשי" – האחד על "איך תקשורת מקרבת שינתה לי את החיים", והשני על "איך ליצור לעצמך את הקריירה המתאימה לך בארגון גדול".

כתמיד, אני מקווה שהפוסט הזה בעל ערך עבורכם.
אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים על מה הפוסט הזה מעורר בכם או על המלצות "חמות" שלכם, יעניין אותי לקרוא (ייתכן שייקח לי זמן מסוים להגיב).
מוזמנים להעביר את המייל הזה הלאה לאנשים נוספים שעלולים למצוא בו עניין.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מחשבות על קושי – לקראת סגר שלישי

אחד המנהלים שאני מלווה סיפר לי השבוע שהוא בחרדה מהשבועות הקרובים. 
נראה לו שהסגר הקרוב יהיה דומה לסגר הראשון שהשפיע עליו ועל משפחתו לרעה. 
זה היה סיר לחץ אחד גדול שנבע מכך שכולם בבית ושהכול הרבה יותר דחוס ואינטנסיבי. 
כשגם הוא וגם אשתו עובדים מאותו מרחב צפוף ומצומצם, בזמן ששני ילדיהם הקטנים בבית, קשה מאוד לעשות הפרדות ולהמשיך להתנהל עם העולם בצורה שפויה. 
"אני ממש בחרדה מכך" הוא אמר לי, "וחושש לא רק מאיך נסתדר בשבועות הקרובים, אלא בעיקר ממה זה יעשה לנו כמשפחה ואיך זה ישפיע על הזוגיות שלנו. 
זה מלחיץ אותי מאוד ואני לא כל כך יודע מה לעשות עם זה."

"הזכרת את המילה חרדה פעמיים", בדקתי איתו, "האם זו באמת תחושה של חרדה או שזה משהו אחר כמו למשל לחץ, דאגה, חשש או מוטרדות?"

"זה אולי לא ברמה של חרדה," הוא השיב, "אבל זה גם לא ברמה של מוטרד. 
אני לחוץ מזה מאוד וחושש שזה יפגע בזוגיות ובמשפחה שלי. אני כבר יודע למה לצפות כי חווינו את זה בעבר."

יש חשיבות רבה בעיני להקשבה פנימה וליכולת לדייק לעצמנו את מה שאנו מרגישים וחווים. 
השיום (מתן שם) של הרגש (דוגמא: חרדה, לחץ, חשש, דאגה, מוטרדות) יוצר בהירות מסוימת. 

כשאותו מנהל מבין שהוא חווה לחץ וחשש גדולים שאינם שגרתיים (זה לא משהו יומיומי "בקטנה") אבל שהם גם לא ברמה של חרדה ואי-תפקוד, זה עוזר לו למקם את עצמו במרחב הרגשי שלו. 
כשהוא מבין שעיקר החשש שלו נובע מההשפעה של התקופה הקרובה על הזוגיות והמשפחתיות זה מחדד עבורו שהמיקוד שלו אינו בהכרח השבועות הקרובים אלא השפעת השבועות הקרובים על הטווח היותר בינוני-ארוך, וגם שזה פחות העניין הבריאותי או התעסוקתי ויותר מערכות היחסים.

ההכרה בכך שאני לחוץ מאוד עכשיו ושאני מודאג בעיקר מההשפעה של השבועות הקרובים על הזוגיות שלי לא תעלים את הקושי או את אתגרי הזוגיות (שכנראה התחילו עוד לפני הקורונה), אך היא יכולה לסייע בהבנת הקושי וביצירת בהירות המאפשרת לדייק סדרי עדיפויות ולהתמקד.
אם זה העניין – אז מה חשוב לי ומה אני יכול לעשות בנוגע לזה? איזו עזרה אני צריך וממי אני יכול לקבל אותה? 
מה אני יכול לעשות בכדי להקטין את ההשפעה השלילית ולהגדיל את ההשפעה החיובית?

**
בשיחה עם מנהלת אחרת השבוע, כששאלתי אותה לשלומה היא סיפרה לי שקשה לה, אבל שאין לה זכות להתלונן כי לאחרים קשה יותר.
כשהקשבתי לתשובתה חשבתי על כך שרבים מהאנשים שאני פוגש בתקופה הזו חווים את הדיסוננס הבא: 
מצד אחד קשה ומאתגר להם, ומצד שני הם ומשפחתם בריאים, יש להם פרנסה ובסך הכול "החיים שלהם בסדר". 
מכיון שהם לא חווים משברים הישרדותיים, כלכליים או בריאותיים שאחרים מתמודדים איתם, הם חושבים שזה לא לגיטימי להתלונן או להביע קושי ושהם צריכים לחוש יותר שמחה והכרת תודה.

בשבועות האחרונים התחדד לי שהדבר הזה נכון להרבה מאוד אנשים. לדוגמא:
הורים לילדים קטנים חווים קושי גדול הנובע מאינטנסיביות היום-יום, אך לא ניתן להשוות זאת לקושי של קריסה כלכלית או סכנת חיים בריאותית.
אנשים שגרים לבד, יכולים לחוות קושי הנובע מבדידות ומחוסר במפגשים חברתיים, אך האם ניתן להשוות זאת לקושי שחווים הורים לילדים קטנים שאין להם זמן לנשום?
אחד הקשיים שאני חווה הוא שעות עבודה ארוכות בזום עם מעט הפסקות. גם האינטרנט שלי לא משהו ולא מעט פעמים זה מקשה ומעצבן. איך אני יכול להשוות את זה לקשיים שאנשים אחרים חווים בתקופה הזו…?

התשובה שלי היא שהשוואה יכולה לתת פרספקטיבה חשובה, אך קשיים שאחרים חווים אינם מבטלים קשיים שאנו חווים.
אנחנו לא בתחרות של למי קשה יותר. 
קושי הוא עניין אישי ויחסי.
תמיד יכול להיות קשה יותר או קל יותר. 
לגיטימי וחשוב לתת מקום לקושי ולהכיר בו, מבלי לתת לו "להשתלט" על כל תשומת לבנו או לצבוע את המציאות שלנו בשחור.

אחת התובנות שעוזרות לי ומרגיעות אותי מבוססת על הרעיון שבכל תקופה אני חווה גם דברים כיפיים ומשמחים וגם דברים קשים ומאתגרים. 
זה יכול להיות ברמות שונות ובצורות שונות, אך הגם וגם הזה מתקיים תמיד.
בכל רגע נתון יש דברים שאני נהנה מהם ויש קשיים וסבל שאני חווה. 
אני לא צריך לבחור ביניהם, והאחד אינו מבטל את השני. 
אני יכול לתת מקום גם לקושי שאני חווה וגם לשמחה ולהכרת התודה על כל כך הרבה דברים שחיי מבורכים בהם.
כשם שקשיים של אחרים אינם מבטלים את הקושי שלי, כך הקשיים והשמחות שלי אינם מבטלים אלו את אלו, אלא מתקיימים יחדיו.
חיים מלאים הם חיים של גם וגם.
לחיות חיים מלאים זה בין היתר להסכים לחוות גם וגם.

**
לפני כעשרה חודשים, בשבועות הראשונים של המפגש עם קורונה, סגר ועבודה מהבית, הקלטתי הרצאה אינטרנטית בנושא "התנהלות אישית במצבי חיים אינטנסיביים".

במהלך ההרצאה הצגתי והדגמתי מספר כלים רגשיים-מנטליים שיכולים לסייע בהעלאת מודעות ונוכחות, הגברת אפקטיביות, הפחתת שחיקה והעצמת שמחה והכרת תודה.
אני עובד באופן אישי ביום-יום עם כל אחד ואחד מהכלים הללו וההשפעה שלהם עלי ועל סביבתי עצומה.

ההרצאה זמינה בקישור הבא ואתם מוזמנים לצפות בה ולהעביר אותה הלאה.

כתמיד, אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, יעניין אותי לקרוא.
וגם, אתם מוזמנים להעביר את המסר הזה הלאה לאנשים נוספים שעלולים למצוא בו עניין ולקבל ממנו ערך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

רפלקציה על 2020

לפני כעשרה וחצי חודשים, ביום הולדתי ה-48 עשיתי לעצמי רפלקציה של תריסר שנים, רבע חיים.

אחת התובנות המרכזיות שאיתה סיימתי את הריפלקציה היתה:

"אין לנו מושג…כשאנו עומדים בפתחה של תקופה אין לנו סיכוי לדעת כיצד היא תתפתח.
הכול יכול להשתנות ולקבל כל-כך הרבה תפניות.
אנשים ונושאים כל-כך משמעותיים שבחיי כיום, לא היו שם לפני 12 שנים.
אני מסיים השבוע את התריסר הרביעי ומתחיל את התריסר החמישי.
מי יודע איך הוא יתפתח…"

המילים הללו נכתבו באמצע פברואר 2020. 
כשכתבתי אותן לא היה לי מושג שהקורונה תיכנס לחיינו תוך שלושה שבועות ושהמציאות המוכרת והמורגלת תשתנה בכל-כך הרבה צורות ואופנים. 
אני רוצה לשתף אתכם במספר מחשבות ותובנות שעלו לי היום, כשניצלתי את המעבר בין שנת 2020 ל 2021, לעצירה ולריפלקציה על השנה שחלפה.

אין לנו מושג. 
זו ממשיכה להיות תובנה מרכזית שלי שרק הולכת ומעמיקה. אנחנו לא יודעים לאן זה הולך ואיך בדיוק דברים יתפתחו. זה נכון לכל מימדי החיים: בריאות, פוליטיקה, קריירה, כלכלה, משפחה. בתקופה הזו אנו מרגישים את זה יותר מבתקופות אחרות, הן ברמה האישית והן ברמות רחבות יותר, אך האמת היא שכל תחושת ודאות או ביטחון שיש לנו היא מדומינת ומתעתעת. הדברים הללו לא נכתבים מתוך לחץ או פחד תהומי בנוגע לעתיד, אלא יותר מתוך ענווה והכרה במוגבלות שלנו ובהיותנו חלק ממשהו שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו.

**

ריספקט ויראת-כבוד לקושי ולמורכבות. 
אנשים עוברים דברים קשים. ברמה הכלכלית, התעסוקתית, הבריאותית, הנפשית, המשפחתית. לפעמים במספר מימדים בעת ובעונה אחת. לא לכל דבר יש פתרון פשוט. לא תמיד עניינים מתפתחים בדרך שאנו רוצים. כשקשה, זה לפעמים יכול להיות קשה מאוד. במיוחד כשזה נמשך תקופה ארוכה ובאינטנסיביות גבוהה.

**

בכל קושי טמונה גם הזדמנות. 
קושי שאנחנו חווים הוא הזדמנות להתמודדות ולגדילה עבורנו. קושי שאחרים חווים הוא הזדמנות להיות שם איתם ועבורם. זה לא משפט רוחני ניו-אייג'י שמנסה להקל על הנקודה הקודמת, אלא נקודת מבט נוספת. אין לנו שליטה על דברים שקורים לנו ועל קלפים שאנחנו מגרילים. יש לנו הרבה מאוד השפעה ובחירה על איך אנחנו בוחרים להגיב ומה אנחנו בוחרים לעשות, איך אנחנו משחקים עם הקלפים שהגרלנו.

**

כמה אנו תלויים בשגרות שלנו ובמסגרות שאנו חלק מהם. 
כמה מורגש חסרונה של מסגרת לילדים, של ארוחת צהריים עם קולגות בעבודה, של שגרה בריאה, של ישיבה בבית קפה או במסעדה טובה, של טיול בחו"ל. כשדברים נלקחים מאיתנו או מפסיקים להיות שם עבורינו אנו נזכרים בחשיבותם ולומדים להעריך אותם שוב.

**

חשיבותם של הדברים הפשוטים.
בימים האחרונים אני משתדל לצאת להליכה של כשעה בשעות הצהריים כדי לספוג שמש. היום עשיתי זאת עם בני רועי. אתמול הלכתי לבד תוך כדי האזנה לפודקאסט מעניין. השבוע, השמש החמימה בשעות הצהריים היא אחד הדברים המענגים עבורי. בתחילת השבוע כשהיו רוחות מזרחיות קרות ויבשות, העדפתי להישאר בבית ולא לצאת. בדרכי לפארק שליד ביתי אני רואה שיירה של עשרות מכוניות בדרך לבדיקת קורונה. איזו זכות זו להיות בריא, וליהנות מהליכה בשמש הנעימה, עם חבר קרוב או עם בן משפחה אהוב. עד כמה זה לא מובן מאליו.

**

מדהים כמה מהר אנו מסתגלים למצבים. 
ברמה האישית רבים מאיתנו חוו את זה בעבר. גילוי של מחלה קשה, אתגר תעסוקתי או משבר משפחתי יכולים לזרוק אותנו במהירות למציאות חדשה שקשה לנו לדמיין, אך מרגע שאנו חווים ונמצאים בתוכו, הוא הופך להיות חלק מהמציאות המורגלת שלנו. השנה הזו לקחה את ההסתגלות שלנו לרמה גלובאלית. לפני כשנה אף אחד לא היה מסוגל לדמיין את המצב הנוכחי, שאם היו מתארים לנו אותו אז הוא היה נשמע כהזיה. 
באופן אישי, אני נעזר המון בשתי שאלות שמסייעות לי להתמקד ולתעדף את תשומת הלב שלי במצבי חוסר וודאות: מה חשוב עכשיו? איך נותנים לזה מענה? מה שחשוב עכשיו זה לא בהכרח מה שהיה חשוב לפני שבוע או מה שיהיה חשוב מחר. חשיבה דינמית. הסתגלות לשינוי.

**

יש חשיבות רבה לחומרים המנטליים שאנו צורכים. 
במיוחד בתקופות כאלו. הם משפיעים על המחשבות, התחושות והתפקוד שלנו בצורה עצומה. בשנים האחרונות הפכנו להיות מודעים יותר לסכנות שבמוצרי מזון עתירי סוכר, שומן רווי או נתרן. הסימון עליהם מחדד את המודעות ומשפיע על הצריכה. מזה שנים אנו מודעים לסכנה שבחשיפה לקרינה מייננת בזמן צילומי CT ונזהרים לא להיחשף אליה שלא לצורך. אנחנו לא מספיק מודעים לחשיפה לחומרים מזיקים באיכות נמוכה שמופרשים או מוזרקים אלינו בערוצי הטלויזיה השונים וברשתות החברתיות. העולם הרבה פחות שחור, אלים ומסוכן והרבה יותר מאוזן מכפי שהוא מוצג באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות שמחפשים למקסם רייטינג, לייקים או פרסומות.

**

מתהווים כרגע שינויים עצומים, שאנו מודעים רק לחלקם. 
תחומים שלמים משתנים לבלי הכר עכשיו. חינוך. בריאות. תעסוקה. דיור. פוליטיקה. דמוגרפיה. תפיסות עולם עמוקות עוברות שינוי עכשיו, מערכות שלמות הופכות להיות בלתי רלוונטיות. הקשיים שהקורונה מביאה איתה, לצד הטכנולוגיות המתפתחות, מייצרות דחיפה עצומה והרבה יותר פתיחות לחדשנות. אלפי זרעים נזרעים עכשיו בכל כך הרבה מקומות. קל לפספס אותם ולא להיות מודעים לקיומם, כשאנו מחוברים לכותרות החדשות היומיות או לקשקושים התפלים ברשתות.

עד כאן השיתוף במספר מחשבות ותובנות שעלו לי היום.
אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים, אשמח לשמוע מה הן מעוררות בכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ארבע הזמנות

הזמנה ראשונה:

לפני מספר שבועות התראיינתי בפודקאסט הנפלא של רותם כהני"שפת החיים – תקשורת שמקרבת בינינו".
הפוקדאסט של רותם מתמקד בהיבטים שונים של תקשורת מקרבת וכל פרק מוקדש לנושא אחר.
בשיחה שקיימנו החלטנו להתמקד בנושא של תקשורת מקרבת בארגונים.
יש משהו מרתק בעיני בכל הנושא של תקשורת מקרבת בארגונים, השונה מהותית בכמה היבטים מתקשורת מקרבת בסביבות אחרות כגון זוגיות, הורות, קבוצת חברים או קהילה. 
האם באמת ניתן להצטיין עסקית בעולם תחרותי ואינטנסיבי כשהתרבות הארגונית מבוססת על תקשורת מקרבת? 
האם זה לא פוגע במצוינות או בתחרותיות של הארגון?

בהכנה לשיחה רותם ואני העלינו מספר נקודות שחשבנו שיהיה מעניין לדבר עליהן ובעיקר הסכמנו להיות בהקשבה זה לזו ולתת לשיחה להתפתח בלי לתכנן אותה יותר מדי.
בין היתר דיברנו על איך לפטר ולגייס בתקשורת מקרבת, איך ניתן לבנות אמון, איך ניגשים לקונפליקט ומה הסכנות שתקשורת מקרבת יכולה לעורר בארגון.

ניתן להקשיב לשיחה של רותם ושלי בקישור הבא או בכל אפליקציות הפודקאסטים (חפשו את "שפת החיים – תקשורת שמקרבת בינינו"). בכלל מומלץ לעשות subscribe לפודקאסט של רותם ולהאזין לפרקים נוספים.

**
הזמנה שניה:

בתחילת ינואר אקיים הרצאה אינטרנטית בנוגע לפיתוח תרבות של תקשורת מקרבת בארגון. 
ההרצאה תתקיים ב 6.1.21 בשעה 13:00 במסגרת כנס מקוון לתקשורת מיטיבה.

זהו כנס מושקע במיוחד הכולל שבועיים של הרצאות, סדנאות ושיחות פתוחות אונליין – להורים, מנהלים, אנשי חינוך, מטפלים, יועצים ובעצם לכל מי שרוצה לתקשר בדרך מיטיבה עם עצמו ועם סובביו.
הכנס לתקשורת מיטיבה נועד לחבר בין תודעה, שפה ופעולה ולשלב בין גישות עקרוניות לבין פרקטיקות תקשורתיות מעשיות.

ההרצאה שלי תתמקד בנושא של פיתוח תרבות של תקשורת מקרבת בארגון.
בין היתר אגע בנקודות הבאות:
– מה המהות העמוקה של ארגון עסקי בעל תרבות המבוססת על תקשורת מקרבת?
– איך נראית תרבות ארגונית מבוססת תקשורת מקרבת בחברה עסקית בת מאות עובדים? 
– איך מגייסים ומפטרים עובדים ב”תקשורת מקרבת” והאם זה בכלל אפשרי? 
– מה ההבדלים הגדולים שבין תקשורת מקרבת בארגון עסקי לתקשורת מקרבת בסביבות אחרות?

ניתן להירשם לכנס ולצפות בתוכנית המפורטת של מגוון הסדנאות וההרצאות בקישור הבא.

**
הזמנה שלישית – המלצת צפייה:

השבוע סיימתי לצפות בסדרה הדנית "בורגן" (Borgen) המשודרת בנטפליקס.
הסדרה (זוהי אינה סדרה תיעודית) נוגעת בקשר שבין פוליטיקה ותקשורת ומתמקדת במספר דמויות מפתח בעולמות הללו. 
בדרך-כלל שעות הצפייה שלי מועטות יחסית ואני לא חובב גדול של בינג'.
הסדרה הזו, בשונה מאחרות, משכה וריתקה אותי.
מצאתי עצמי צופה בה בכל ערב בשבועות האחרונים.

כשחשבתי השבוע מה יש בסדרה הזו שכל-כך מושך אותי, התחדדו לי מספר דברים:
– הפרקים השונים מצליחים להציג בצורה יפה בעיני מורכבות אמיתית של סוגיות שונות, מורכבות שהיא מעבר לטוב ורע, שחור ולבן.
– הדמויות אנושיות ומתמודדות עם אתגרים שמעסיקים גם אותי, ביניהם לדוגמא המתח שבין פיתוח קריירה משמעותית וטיפוח משפחה, קונפליקטים ערכיים, מערכות יחסים, החלטות קשות ועוד. 
– כמי שלא בקי בפוליטיקה, קיבלתי בזכות הסדרה הצצה אל "מאחורי הקלעים" של תהליכים, דינמיקות ומורכבויות שאיני חשוף אליהם בשגרה.
– השחקנית המגלמת את ראשת הממשלה הנבחרת של דנמרק כובשת !

**
הזמנה רביעית:

אתמול, בסבב הסיום של סדנה לצוות ההנהלה של ארגון עסקי כלשהו, הזמנתי את אחד עשר חברי ההנהלה לענות במספר משפטים על שתי השאלות הבאות:

1. מה אני מתחייב לעשות שונה/אחרת/יותר החל ממחר בבוקר?
2. מה הייתי רוצה שאנחנו כצוות הנהלה נעשה שונה/אחרת/יותר החל ממחר בבוקר?

אני מוצא את השאלות הללו חשובות ומשמעותיות מכמה סיבות:
א. הן מאזנות בין האחריות האישית (שאלה 1) לבין האחריות הקבוצתית (שאלה 2) ומדגישות את חשיבותם של שני ההיבטים הללו.
ב. הן מכוונות למשהו קונקרטי ומעשי שהוא מעבר למילים גבוהות או לרעיונות נשגבים ומופשטים.
ג. השאלה הראשונה מעלה את סף המחויבות ומדגישה את ההבדל שבין "רוצה" לבין "מתחייב".

**

עד כאן ארבע ההזמנות. אם אתם מוצאים את המסר הנוכחי משמעותי ובעל ערך עבורכם ומתחשק לכם לכתוב לי מספר מילים, יעניין אותי לקרוא.
מוזמנים גם להעביר את המסר הזה הלאה, לאנשים נוספים שיכולים להנות ולהיתרם ממנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

Askida Ekmek – על קבלה ונתינה

התרגום המילולי של "אסקידה אקמק" (Askida Ekmek) הוא "יש כיכר לחם על הוו".
"אסקידה אקמק" היא מסורת תורכית עתיקה שבה כשאתה קונה כיכר לחם במאפייה המקומית, אתה יכול לבחור לשלם עבור כיכר נוספת. 
לאחר שאתה מקבל את כיכר הלחם שלך, הכיכר הנוספת ששילמת עבורה נעטפת ומונחת על וו שעל הקיר. 
אדם שנכנס למאפייה יכול לשאול האם יש משהו על הוו.
אם יש, הוא יקבל כיכר לחם אחת, ובכך יינתן מענה מסוים לצורך שלו.
מעבר למענה על הצורך במזון, בזכות המסורת הזו מתפתחת תרבות של ערבות הדדית וזרימה של נתינה וקבלה המבוססת על בחירה.

**
בדומה למסורת "אסקידה אקמק" המוסלמית, גם היהדות משופעת בתרבות של נתינה וקבלה. 
בספר "משנה תורה" מתאר הרמב"ם שמונה רמות של צדקה או נתינה לזולת.
המלים הבאות הינן פירוש מופשט של סב המסביר לנכדתו בת החמש את מהות הקטע.
הן הועתקו מספרה הנפלא והמרגש של ד"ר רחל נעמי רמן – "ברכות סבי" (עמוד 81):

"ברמה השמינית והבסיסית ביותר של הנתינה, אדם קונה בצרות עין מעיל לאיש רועד מקור שביקש את עזרתו. הוא נותן לו את המעיל בנוכחות אנשים ומצפה לתודתו.
ברמה השביעית, האדם עושה אותו הדבר מבלי לחכות לתודות.
ברמה השישית, האדם עושה זאת ברוחב לב מבלי לחכות לבקשת העזרה.
ברמה החמישית, האדם קונה ברוחב לב אבל נותן לעני את המעיל בסתר.
ברמה הרביעית, האדם נותן ברוחב לב ובסתר את מעילו שלו, ולא מעיל שקנה.
ברמה השלישית, האדם נותן ברוחב לב את מעילו שלו, מבלי שהמקבל יודע מי הנותן. אולם האדם עצמו יודע מי חב לו תודה.
ברמה השניה, הוא נותן את מעילו שלו בסתר. הוא אינו יודע למי, אבל המקבל יודע למי הוא חב תודה.
לבסוף, ברמה הראשונה והטהורה ביותר של נתינה לאחרים, האדם נותן ברוחב לב ובחשאי את מעילו שלו, והמקבל אינו יודע מי הנותן.
אז הופכת הנתינה לביטוי טבעי של הטוב שבנו, ואנו נותנים באותה הפשטות שבה פרחים מדיפים את ניחוחם."

הילדה חושבת מעט ואומרת: "סבא, אני אעשה רק את הדבר הנכון".

הסבא צוחק ואומר: "נשומהלה, יש כאן דבר מיוחד במינו. נניח שכולנו נותנים לאחרים כמו האדם הראשון, מציעים בצרות עין ובנוכחות אחרים מעיל שקנינו למישהו שזקוק לכך וביקש את עזרתנו.
אם כולנו נעשה כך, האם יהיה יותר או פחות סבל בעולם?"

הילדה חושבת, מבולבלת מעט מהשאלה ועונה: "יהיה פחות סבל".

"נכון", עונה הסב וכולו זורח, "בדברים מסוימים יש כ"כ הרבה טוב, שראוי לעשותם בכל הדרכים האפשריות".

**
אני אוהב את שני הקטעים הללו. 
הם מחוברים למהותה של גישת "התקשורת המקרבת" שהיא להוביל לזרימה של קבלה ונתינה מהלב. 
בנוסף, הם מעוררים בי השראה וגורמים לי לחשוב על הקבלה והנתינה שלי.

הן ב"אסקידה אקמק" והן בשמונה רמות הנתינה של הרמב"ם ברור מי הצד הנותן ומי הצד המקבל. 
יש משהו חזק וממלא בלהיות בצד הנותן, בלהרגיש סיפוק על שעזרת למישהו, שהעשרת חיים.
בשונה מאסקידה אקמק ומתיאור רמות הנתינה של הרמב"ם, ישנם מצבים שבהם הגבולות בין נתינה וקבלה מיטשטשים. 
עפ"י מרשאל רוזנברג יוצר התקשורת המקרבת, כשילד מאכיל ברווז, לא ברור מי הצד שנותן יותר ומי הצד שמקבל יותר. 
שניהם חווים אושר והנאה, שניהם גם נותנים וגם מקבלים.

אחד הרגעים הכי משמעותיים שחוויתי בשבוע שעבר היה כשחבר יצר איתי קשר ושיתף אותי בקושי גדול שהוא חווה כרגע בחייו.
זו היתה שיחה לא מתוכננת שנמשכה קרוב לשעה.
בשלב כלשהו בשיחה, אותו חבר הרגיש אי-נוחות מסוימת ואמר לי "סליחה שאני נופל עליך ככה עם העניינים שלי."
"לא רק שאתה לא נופל עלי", השבתי, "השיחה שלנו היא מתנה גדולה ומשמעותית עבורי. תודה רבה על שהתקשרת ועל שאתה מאפשר לי להיות אתך בחוויה הזו עכשיו."

באופן אישי אני שם לב שלי הרבה יותר קשה לקבל מאשר לתת.
אחת הסיבות העיקריות היא החשש להעמיס על אחרים ואי-הרצון "ליפול עליהם" עם העניינים שלי.
בשנים האחרונות אני מגלה שאולי אחת הנתינות הכי נדיבות שאני יכול לתת למישהו אחר היא האפשרות להיות שם עבורי, לסייע לי ולעשות משהו משמעותי עבורי כשאני צריך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

בדיקת דופק

לפני זמן מה סיימתי תהליך בן כחצי שנה עם חברי הנהלה של אחד מארגוני ההייטק הידועים בארץ.
במהלך החודשים הללו עברנו ביחד מסע משותף שכלל תהליך אישי עם כל אחד מהמנהלים ותהליך קבוצתי עם צוות ההנהלה כמכלול.
בפגישה האישית המסכמת ביקשתי לשמוע מכל מנהל מה הדברים המרכזיים שהוא לוקח מהתהליך הזה.
באופן טבעי וצפוי קיבלתי תשובות שונות ומגוונות.
מה שהיה מעניין ומפתיע מאוד היה שכולם בלי יוצא מן הכלל, ציינו פעילות מסוימת (שביצענו שוב ושוב במהלך המפגשים) כאחד הדברים הכי משמעותיים שהם חוו.

לפעולה הזו קראנו "בדיקת דופק" ונהגנו לפתוח איתה את כל ישיבות ההנהלה:
על השולחן בחדר הישיבות (זה היה בתקופת טרום-קורונה) פרסתי חפיסה של קלפי רגשות וצרכים וביקשתי מכל אחד מהמשתתפים לבחור קלף רגש וקלף צורך, המתארים את מה שחי בהם ומעסיק אותם כרגע בהקשר אישי או עסקי, עם או בלי קשר לישיבת ההנהלה שאנו עומדים לקיים.
אחרי בדיקה פנימית סקרנית ובחירת קלפים מתאימים, כל אחד מהמנהלים שיתף בפתיחות במקום שהוא נמצא בו כרגע.
"אני עייף ויש לי צורך בחופשה", "אני מודאג מהניתוח שהבן שלי עובר מחר וצריך וודאות ובריאות", "אני גם לחוצה וגם נרגשת מהפרויקט שאני עובדת עליו עכשיו וצריכה מיקוד והתקדמות", "אני עצוב בגלל נושא אישי כלשהי שאני לא רוצה לפרט ויש לי צורך באהבה ובתקווה", "יש בי מתח לקראת הישיבה הקרובה וחשוב לי שהיא תתנהל בהוגנות ובכבוד" הן דוגמאות לחלק מהשיתופים שעלו במפגשים הללו.

**
המטרה המרכזית של סבב בדיקת דופק בתחילתה של ישיבה היא לאפשר לכל אחד מהמשתתפים לתת מקום ותשומת לב במשך דקה או שתיים למה שחי בו כרגע, על מנת ליצור חיבור אנושי ולאפשר נוכחות וקשב גדולים יותר בישיבה עצמה.

המעברים בסבב "בדיקת הדופק" יכולים להיות חדים: 
משתתפת יכולה לשתף בקושי שהיא חווה עם חזרה לעבודה לאחר שבעה על אמה שנפטרה, בעוד שהמשתתף שאחריה ישתף בתסכול שהוא חווה על כך שהוא רב עם בנו על אי-הכנת שיעורים, או שמחה על יום הולדת 80 שהוא חגג לאמו.
בפעמים הראשונות זה יכול להרגיש מוזר עד כדי לא לגיטימי ("איך אני יכול לשתף בדבר הזה שמעסיק אותי אחרי שהיא שיתפה בנושא כל-כך עמוק ומשמעותי?"). 
זה לגיטימי משום שזה מה שמעסיק אותי עכשיו.

עם הזמן מתפתח הביטחון שלא רק שזה לגיטימי, זה אפילו חשוב מאוד:
כמשתתף, אם אני יודע ששיתוף אישי שלי לא יהפוך לדרמה שתטלטל את הישיבה ושלחבריי לצוות יש יכולת להקשיב לי מבלי להיבהל ממה שאני אומר, זה מגביר את הסיכוי שאשתף בדברים מהסוג הזה.
סבב בדיקת הדופק אינו טיפולי ומטרתו אינה לעזור לאנשים לפתור את הבעיות שלהם, לעודד אותם או לפתח שיחה אישית מהנה. את זה אפשר לעשות לאחר המפגש, בארבע עיניים או בדרכים רבות אחרות.

**
ההנחייה שאני נותן במהלך הסבבים הללו היא להישאר ממוקדים בהקשבה, לשים לב לדרך שבה שיתופים של אחרים משפיעים עלינו ולהימנע ככל האפשר מלפתח שיחות בתגובה לשיתוף של אחרים. 
כשמישהו מסיים לשתף בדקה או שתיים ב"דופק" שלו, שאר המשתתפים מברכים אותו ב"בוקר טוב" או ב"צהריים טובים" המקבילים לאמירת "שמענו אותך. תודה רבה ששיתפת אותנו. זה זמן לעבור לאדם הבא."

למי שלא מורגל בכך, יש משהו קצת לא נוח ואולי מביך בשיתוף "בדיקת דופק", במיוחד בפעם הראשונה.
למרות שעשיתי זאת כבר אינספור פעמים עם הרבה מאוד צוותים, הפעם הראשונה שאני מבקש ממשתתפים לשתף "בבדיקת דופק", מעוררת בי לחץ וחשש שהם לא ישתפו פעולה.
לשמחתי, זה עדיין לא קרה. 
בכל קבוצה יש מישהו או מישהי שמוכנים לקפוץ ראשונים ולשתף בפתיחות במה שחי בהם.
מהר מאוד ציניות, מבוכה וחשש מפנים את מקומם לחיבור, להקשבה ולאמפטיה.

מדי פעם שואלים אותי האם אני לא חושב שזה בזבוז זמן, לא לעניין או לא מקצועי, במיוחד כשמדובר במנהלים בכירים. 
אני מוצא שההיפך הוא הנכון: כשאדם שואל את עצמו מה חי בו כרגע, הוא מפנה קשב פנימה ונותן מקום לנושאים שממילא מעסיקים אותו ומושכים את תשומת לבו. 
יש משהו בבדיקה הזו שמאפשר להוריד הילוך לכמה דקות, להאט, לעצור ולנשום קצת. 
כשהנושאים שמעסיקים אותנו "מסומנים" (בקול רם או בלב), משהו במרחב הפנימי שלנו מתפנה ואנו יותר נוכחים וממוקדים בכאן ובעכשיו. 
מנהלת שעבדתי איתה לאחרונה סיפרה לי שבעיניה הסבבים הללו פותחים את הלב ומאפשרים למשתתפים לראות זה את זה בפן הרבה יותר אנושי המעלה בצורה מיידית את מידת האמון, הפתיחות והקרבה בחדר. 
כשאני רואה את מנהלת החטיבה המקבילה שלי, שבעוד רגע נתווכח על נושא מקצועי כלשהו, לא רק כמנהלת חטיבה אלא גם כאם מודאגת לילד שעובר מחר ניתוח זה משנה משהו בי ובשיחה.

**
יש דברים שקשה להסביר במילים ושצריך לחוות כדי להבין. 
אני חושב ש"בדיקת דופק" זו אחת הדוגמאות לנושאים מהסוג הזה. 
תהליך כל כך פשוט ועם זאת כה מיוחד ועוצמתי.
אולי זה נשמע קצת הזוי, אבל איך בכל זאת אפשר להסביר, שבדיקת דופק היא אחד הדברים הכי משמעותיים ומרגשים שלוקחים חברי הנהלה בכירים ומנוסים מתהליך אינטנסיבי בן 6 חודשים?

**
"בדיקת דופק" הוא כלי מספר 24 מתוך "סדרת 52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שיצרתי לפני מספר שנים. ניתן להירשם לסדרה ולקבל באופן מיידי את הכלי הראשון שבה. 
הכלים נשלחים אחת לשבוע במשך שנה שלמה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לחטוף ביקורת

בשבועות האחרונים אני "חוטף" הרבה ביקורת על הכתיבה שלי.
זו בעיקר ביקורת שאני מזמין:
חלקה מגיע מאנשים ששולחים לי חוות דעת מקצועית חד-פעמית על כתב היד שאני שולח להם ורוצה להפוך לספר.
ביקורת מתמשכת נוספת מגיעה אחת לכמה ימים ממישהי שמלווה אותי בכתיבת הספר, בכל פעם שאני מסיים מקטע נוסף של עבודה. 
בחודשיים האחרונים השתתפתי בסדנת כתיבה מתוך כוונה לפתח את יכולת הכתיבה שלי. במהלך הסדנה קיבלתי פעמיים בשבוע ביקורת על מטלות כתיבה שהגשתי.
זה הרבה ביקורת.
אני לא זוכר מתי בשנים האחרונות קיבלתי כל כך הרבה ביקורת.

חשבתי שיהיה לי יותר קל – גם בהיבט של להתקדם עם הספר וגם בהיבט של להכיל את הביקורת והמשוב שאני מקבל. 
בסרט הרומנטי שדמיינתי לעצמי אני מקבל משוב, לומד ממנו, משנה משהו בכתיבה, הכתיבה משתדרגת, אני מתפתח וכולם מבסוטים.
אחרי הכול אני כותב קבוע כבר תשע שנים. אלפי אנשים קוראים את הפוסטים שלי. 
אחוזי הפתיחה של המיילים שאני שולח גבוהים ואני מקבל בכל שבוע תגובות מרגשות ומחממות לב.
אני חי את התכנים שאני כותב עליהם כבר שנים והם עוברים חזק בסדנאות, בקורסים ובתהליכים שאני מנחה.
אז מה הסיפור…?

בפועל, זה ממש לא פשוט לי. 
קיויתי שאצטרך להשקיע הרבה פחות עבודה ושקצב ההתקדמות שלי יהיה הרבה יותר גבוה. 
שהתהליך יהיה הרבה יותר מהנה וממלא. שהוא יאתגר אותי אבל בקטע יותר נעים. 
אני מוצא את עצמי משקיע בזה המון אנרגיה ולא תמיד רואה מספיק תוצאות.
לפעמים אני מקבל משוב שחוזר על עצמו מספר פעמים ולא מצליח להשתפר מספיק בין פעם לפעם.
זה משפיע על מצב הרוח שלי. הרבה יותר מכפי שהייתי רוצה שזה ישפיע. 
זה מקפיץ אצלי חוסר-ביטחון ("אולי הכתיבה שלי מתאימה רק לפוסטים ולא לספר?"), 
בלבול ("האם אני בכיוון הנכון בכלל? איך להתקדם מכאן?"), 
תסכול מקצב ההתקדמות ומהתחושה שלא מבינים אותי כפי שהייתי רוצה,
אכזבה שאני לא הולך לעמוד ביעד שהצבתי לעצמי וגם כעס.
כעס על כל מיני דברים ועל כל מיני אנשים, שקשה לי לבטא לפעמים אבל הוא שם. 
ויש גם את העייפות המצטברת. 
כי זה נמשך כבר לא מעט זמן. 
והימים שלי ארוכים. 
וכל זה קורה במקביל לעוד דברים בחיים, והקורונה שברקע ועוד ועוד.

בתור מי שמעביר סדנאות על משוב, אני מבין שזה לא אישי.
אני יודע שזה בסה"כ לטובתי ושזה עוזר לי להתפתח.
ברור לי שאני יכול לקחת מזה מה שאני רוצה, ולוותר על מה שמרגיש לי פחות רלוונטי או חשוב. 
וזו אולי עוד סיבה, שאני מופתע מעוצמת ההשפעה של זה עלי.
כי הרי אני מבין את כל זה, אז למה זה מטלטל אותי בצורה הזו?

אולי כי זה כן אישי.
אולי כי מזמן לא חוויתי תקיעות ואי-הצלחה במשהו שאני משקיע בו לא מעט.
אולי כי חלק מהביקורת ומהמשוב שאני מקבל נוגעים בחלקים מסוימים בתוכי שהם מעבר לכתיבה. 
אולי כי תוך כדי התהליך אני מקבל מראות מסוימות להתנהלות שלי ולחיי שלא תמיד קל לי או בא לי לראות.
ואולי כי ה"סרט הרומנטי" שדמיינתי לעצמי מראש לא רלוונטי, וככה זה מרגיש כשנמצאים מחוץ לאזור הנוחות ומתמודדים עם קושי אמיתי.

בריצות מרתון של 42.2 קילומטרים, רבים מהרצים פוגשים "קיר" באזור הקילומטר ה-35. 
הקיר מופיע כקושי פיזי המתבטא בכאבים, כבדות או התכווצות שרירים ובקושי מנטלי-רגשי המתבטא לפעמים ברצון לוותר. 
רצי מרתון לומדים לחכות ל"קיר", לא להיבהל כשהוא מופיע ולהתמודד איתו.
אחד הדברים שכתבתי לעצמי השבוע הוא שכל "קיר" שאני פוגש הוא בעצם שני דברים: גם קושי שיש להתגבר עליו וגם הזדמנות לחוות קושי, להתמודד ולהתפתח.
רצי מרתון שמסיימים 42.2 ק"מ לאחר שפגשו "קיר" מרוויחים גם את ההישג שבריצה וגם את תחושת הסיפוק של ההתמודדות עם הקיר וההתגברות עליו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter