קטגוריה: כללי

על צמיחה אישית וארגונית + שתי המלצות

הבמבוק הסיני הינו עץ מיוחד במינו.
מרגע ששותלים אותו יש להשקותו בכל יום.
במשך חמש השנים הראשונות לא רואים דבר. לכאורה לא מתרחשת כל צמיחה.
מאוד מפתה להפסיק להשקות במצב כזה, לחשוב שמשהו לא בסדר, לשנות כיוון או סתם להתייאש.
ואז קורה דבר מדהים: ברגע מסוים מתחילה צמיחה מטורפת.
תוך שישה שבועות מזנק העץ לגובה של 30-35 מטרים.
בתוך ימים ספורים הוא "עוקף" את כל העצים סביבו שבמשך שנים הסתכלו עליו מלמעלה.
אנשים מסוימים יתארו זאת כצמיחת שיא במהלך שישה שבועות בלבד. כהצלחה בן לילה.
אחרים יבינו את התהליך העמוק והעקבי שמתרחש מתחת לפני השטח..
התשתית הנסתרת שנבנתה במשך שנים היא זו שמאפשרת את הצמיחה המהירה והמיוחדת הזו.

**
בהקבלה אנושית וארגונית, בכדי שצמיחה משמעותית תתרחש צריכים להתקיים שני דברים:

הראשון –
השקעה עקבית ומשמעותית בבניית תשתית ובצמיחה פנימית שפחות נראית על פני השטח.
יום יום, לפעמים לאורך שנים.
אני אוהב את הציטוט (מקור לא ידוע) שלפיו:
"אם ביצה נשברת על ידי כוח חיצוני, החיים מסתיימים.
אם היא נשברת על ידי כוח פנימי, חיים מתחילים.
דברים מדהימים מתחילים מבפנים."

ניסיון לצמוח לגובה ללא תשתית פנימית יציבה מועד לכישלון.

השני –
מוכנות לצאת אל פני השטח ולצמוח גם חיצונית.
לנסוק לגובה. להופיע במלוא הדרו.
יש משהו שיכול להיות מרתיע ב"לצאת לעולם".
מרתיע עד כדי כך שרבים מוותרים עליו וממשיכים לצמוח בעיקר פנימית:
עוד הכשרה, עוד תהליך מודעות עמוק, עוד קורס.
"בניית תשתית" בלתי נגמרת עלולה להיות סוג של בריחה ממימוש פוטנציאל,
או הימנעות מהתמודדות ומביטוי עצמי בעולם ועם אנשים.

**
מספר שאלות למחשבה, עבורכם ו/או עבור הארגון שלכם:
– עד כמה אתם מאוזנים בין צמיחה פנימית לבין יציאה לעולם?
– האם זה זמן לבניית תשתית או לפריצה אל פני השטח?
– מה זה "30 המטרים" שלכם ובאיזה "גובה" אתם עכשיו?
– איך צמחתם השבוע?

**
הפעם הראשונה שכתבתי על עץ הבמבוק הסיני היתה לפני כשמונה שנים,
במסגרת סדרת "עשרים המסרים" שיצרתי.
כל אחד מהמסרים בסדרה הזו מוקדש לנושא מסוים (לדוגמא: "צמיחה"),
ומכיל סיפור או ציטוט מרגשים ומעוררי השראה.
בנוסף, כל מסר מוקדש בהכרת תודה אישית לאדם מסוים שהשפיע רבות על חיי,
ושמייצג עבורי דוגמא עוצמתית לנושא המסר.

את המסר המלא על "צמיחה" (כולל הכרת תודה לאדם יקר במיוחד) אתם מוזמנים לקרוא כאן
בנוסף, ניתן להירשם לסדרת "עשרים המסרים" ולקבל בכל שבוע מסר הממוקד בנושא אחר. 

**
הזמנה מומלצת לסיום:

השבוע זכיתי להשתתף בשיחה יוצאת דופן עם דנה, ברוך וקרן בנושא התמקדות, יזמות וחשיבה ארגונית.
דנה גניהר היא זו שפתחה בפני את הצוהר לעולם ההתמקדות (Focusing) לפני כחמש עשרה שנים,
וההשפעה שלה על חיי עצומה.
את ברוך זכיתי לפגוש לראשונה בשנה שעברה במהלך קורס מתמשך בשם "חשיבה מעבר לקצה" שדנה והוא הנחו ושהיה משמעותי מאוד עבורי.
קרן שביט היא יזמית מעוררת השראה ופורצת דרך, בעלת יכולות יוצאות דופן.
לשמחתי הרבה אנחנו חברים כבר שני עשורים או יותר, שותפים בהרבה מאוד מעגלים וחוויות.

במהלך השיחה נגענו בנקודות שונות הקשורות לארגונים, בני אדם, התפתחות, הקשבה והשפעה.
כמו תמיד השיח עם דנה, ברוך וקרן מאוד חי, ערני וקשוב,
לפעמים מפתיע, כזה שעולים ומתגלים בו דברים חדשים ורעננים.

באופן אישי, נהניתי מאוד גם מהשיחה עצמה, וגם מלהקשיב להקלטה לאחר השיחה.
אני מרגיש ממש בר-מזל שקרן, ברוך ודנה נוכחים בחיי.

אם יש לכם פייסבוק תוכלו לצפות בשיחה המוקלטת בקישור הזה

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שלוש שאלות חשובות למצבי עומס ומורכבות

השבוע מצאתי את עצמי עסוק במגוון גדול של עניינים,
בעלי משרעת עצומה ביניהם.
הם נעו בין עניינים אישיים לעניינים של עבודה,
מפגשי 1:1 פרטניים למפגשים קבוצתיים,
משימות קצרות טווח למשימות ארוכות טווח,
מצבים נעימים, כיפיים ומשמחים, לצד מצבים מורכבים, עצובים וקשים.

אחד האתגרים הגדולים עבורי בשבוע שכזה,
הוא שינויי ההקשר והמעברים החדים שבין עניין לעניין.
לא פשוט לפגוש קושי, מתח וחוסר אונים בשיחה מורכבת עם עובד,
ורגע לאחר מכן לעשות סיעור-מוחות יצירתי בנוגע לפעילות קבוצתית באירוע מחלקה.

כשאנחנו מוצפים בעומס של אנשים, נושאים ומשימות הדורשים את תשומת ליבנו,
וכשאיננו יכולים להתפנות לכל מה שהיינו רוצים,
זה הופך להיות עוד יותר מאתגר, כיון שזה מצריך מאיתנו לומר "לא", לתעדף נושאים,
ובמקרים מסוימים לאכזב אנשים או לפגוע באיכות של משימות ותהליכים.

אחד הכלים האפקטיביים עבורי במצבי העומס והלחץ הללו,
הוא כלי בן שלוש שאלות, שאני שואל את עצמי שוב ושוב.

א. איפה חשוב שאהיה?
ב. עם מי חשוב שאהיה?
ג. איך חשוב שאהיה?

השאלות הללו עוזרות לי להתמקד ולהתכוונן,
ותורמות במידה רבה לאפקטיביות ולנוכחות שלי.

**
א. איפה חשוב שאהיה עכשיו?

שאלת האיפה מתייחסת לנושא או למשימה.
מבין כל המשימות והפגישות שיש לנו על הצלחת או ביומן
באיזו מהן חשוב שנתמקד בחצי השעה הקרובה?

לדוגמה:
בחצי השעה הקרובה, מה בעדיפות הכי גבוהה עבורי?
לקיים פגישת עבודה מתוכננת עם מנהל בארגון,
לבטל את הפגישה ולעזור לצוות שלי במשימה שמתארכת,
או לנצל את הזמן כדי להכין פגישה חשובה שצפויה להתקיים מחר.

**
ב. עם מי חשוב שאהיה?

השאלה הזו מכוונת לאנשים המקיפים אותנו ושאנו באינטראקציה איתם.
היא עוזרת לנו לתעדף נוכחות עם אנשים מסוימים שחשוב לנו להיות איתם.
השאלה הזו חשובה כיון שלפעמים האנשים שחשוב שנהיה לצידם,
לא דורשים את תשומת ליבנו ולא מאיצים פנו להתפנות אליהם.

לדוגמה:
יכול להיות שאני רוצה לדבר עם קולגה בעבודה שעובר תקופה אישית קשה,
וחשוב לי מאוד שזה יקרה למרות עומס הפרויקטים שלי.
אולי אני רוצה לעזור לבני להתכונן למבחן במתמטיקה,
ובכדי לעשות זאת אני מעדיף לדחות פגישת עבודה מתוכננת ליום אחר.

**
ג. איך חשוב שאהיה?

שאלת ה"איך" מדייקת את הנוכחות שלנו ואת דרך ההתנהלות שלנו עם האדם ו/או המשימה.
האם אנו רוצים להיות בנוכחות מקשיבה, סקרנית ואמפטית?
אולי אנו מעדיפים להיות בנוכחות דוחפת, מובילה ומכווינה?
לדרך שבה נדבר ונפעל תהיה השפעה עצומה גם על האנשים המקיפים אותנו וגם על המשימה.

לדוגמה:
כשאפגש בעוד כשעה עם המנהל שלי, האם אני רוצה יותר להקשיב או יותר להשמיע? ואולי לבקש עזרה?
כשאני בוחר להשאר בבית היום ("איפה") עם בני שלא מרגיש טוב ("מי"),
איזו איכות של קשר ונוכחות אני רוצה להביא לזמן שלנו ביחד?

**
חשוב לזכור שהשאלות הללו רלוונטיות גם לזמן ולנוכחות שלנו עם עצמנו.
הצרכים שלנו הם לגיטימיים וחשובים לא פחות מצרכים של אנשים אחרים.
תשובה אפשרית ולגיטימית היא שחשוב לנו להיות עם עצמנו בשעה הקרובה,
לעבד חוויה מורכבת, להנות מתחביב כלשהו, לנוח או לאכול צוהריים.

**
שש סיבות שהופכות את השאלות הללו לכל כך אפקטיבית ומשמעותיות עבורי:

1. השאלות הן תזכורת לכך שאני אחראי ושיש לי יכולת לבחור במה למקד את האנרגיה שלי.

2. הן עוזרות לי לחדד את סדרי העדיפויות שלי ולתת מקום לדברים ולאנשים החשובים יותר.

3. הן מגבירות את הערנות והגמישות שלי למצבים מתפתחים ולשינויים לא מתוכננים.

4. הן מחדדות לי את העובדה שאיני יכול לעשות הכול, ושבדר"כ אני יכול לעשות פחות מכפי שהייתי רוצה.
יש בזה משהו מרגיע שעוזר להנמיך את רף הציפיות הבלתי אפשריות.

5. כשברור לי איפה, עם מי ואיך אני רוצה להיות, זה מדייק אותי, נותן לי שקט ומעצים את הנוכחות והמיקוד שלי.

6. כשאני מצליח להיות במקומות ועם האנשים שחשובים לי, זה מעורר בי תחושות של סיפוק, משמעות ושמחה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שני סיפורים והרבה שאלות

אדם טייל על חוף הים כשלפתע הבחין בילד מתכופף,
אוסף במהירות דברים קטנים מהחול ומשליך אותם בעדינות אל תוך הים.
הוא ניגש אל הילד ושאל: "איש צעיר, מה אתה עושה?"
ענה הילד: "זורק כוכבי ים בחזרה אל המים.
השמש נמצאת כבר גבוה בשמיים ועוד מעט הגאות תסתיים.
אם לא אזרוק אותם חזרה הם ימותו."

"ילד חביב," אמר האיש,
"שמת לב כמה גדול החוף שכאן?
האם אתה מתאר לעצמך כמה אלפי כוכבים נמצאים לאורכו?
האם אתה חושב שמה שאתה עושה באמת משנה משהו למישהו?"

חשב הילד לרגע, הרים כוכב ים נוסף, השליכו למים ואמר:
"כן. זה משנה לכוכב הזה."

**
בסיפור על הילד וכוכבי הים (מקור הסיפור לא ידוע),
הילד לא יכול להציל את כל כוכבי הים אך הוא עושה כל שביכולתו בכדי להציל חלק מהם.
האדם המבוגר מיואש וסקפטי, אך הילד ממשיך בשלו.
הסיפור מדגיש את ההשפעה העצומה שיכולה להיות לאדם אחד, לכל אחד מאתנו.

"המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו".
יש בתפיסה-אמונה הזו משהו מחזק שנותן הרבה כוח ותקווה.
אנחנו לא יכולים לעשות הכול, אבל אנחנו יכולים לעשות משהו.
והמשהו הזה הוא הרבה, לפעמים אפילו עולם ומלואו.

**
ומה אם זה באמת לא מספיק?
מה אם עזרה מקומית לאדם אחד, אמנם עוזרת לאותו אדם,
אך אינה מספיקה ברמה המערכתית,
ובכך למעשה עלולה להזיק, כי כשאנחנו מתמקדים בעזרה מקומית,
אנחנו נמנעים מטיפול בשורש הבעיה או בשינוי המערכת?

על פי סיפור אחר, אדם הולך לצד נהר כשלפתע הוא רואה מישהו שעומד לטבוע מנופף בידיו וקורא לעזרה.
מבלי להסס הוא קופץ למים, שוחה לעברו, תופס בידיו ומחלץ אותו לעבר הגדה.
האדם שחולץ מודה לו בהתרגשות וממשיך לדרכו.
המחלץ מתמלא בתחושת משמעות ומרגיש סיפוק עצום.
הוא ממשיך ללכת לאורך שפת הנהר כשלפתע הוא רואה אדם נוסף שעומד לטבוע.
מבלי להסס, הוא קופץ שוב למים, ומציל גם אותו.
מעניין ששני אנשים היו על סף טביעה בזמן כל-כך קצר הוא חושב לעצמו.
כשזה קורה בפעם השלישית הרביעית, המחלץ כבר ממש עייף.
הוא לא בטוח כמה זמן יחזיק מעמד ואין לו מושג מדוע כל-כך הרבה אנשים מוצאים עצמם על סף טביעה בנהר.
כשהוא מביט קדימה במעלה השביל הוא מזהה גשר קטן וצר שאנשים נופלים ממנו למים.
הוא רץ לכיוון הגשר, בונה מעקה בטיחות, ובכך מונע נפילות נוספות.
מאותו רגע אף אחד לא נופל ואין את מי להציל.
במקום להציל כל טובע וטובע הוא זיהה את שורש הבעיה ונתן לה פתרון מערכתי.

**
הסיפור הראשון קורא ללקיחת אחריות אישית ומזכיר שלכל אחד מאיתנו יש השפעה עצומה.
גם אם איננו יכולים לשנות הכול, אנחנו יכולים לשנות הרבה.
מה שאנו עושים משפיע ומשנה.

הסיפור השני קורא לחשיבות של טיפול בשורש הבעיה ולא בסימפטומים שלה.
במקום להציל שוב ושוב אנשים שנקלעו למצב קשה,
עדיף לטפל בגורמים שהובילו למצב הזה ובכך למנוע מאנשים נוספים להגיע לאותו מצב.
במקום לטפל נקודתית בבעיות שחוזרות על עצמן, עדיף להשקיע מאמצים בשינוי מערכתי.

**
בתקופה הנוכחית אנחנו משופעים בבעיות מערכתיות מורכבות המשפיעות על בני אדם רבים.
לדוגמא: אקלים, יוקר מחיה, חינוך, בריאות, קיטוב, אלימות, טרור, שטחים-התיישבות.

השבוע, כשנזכרתי בשני הסיפורים הללו, עלו לי מספר שאלות ותהיות:

– איך יודעים מתי נכון להתמקד בהצלת כוכב בודד גם אם איננו יכולים להציל את כולם,
ומתי עדיף להניח לכוכבים ולהתמקד בפתרון מערכתי כולל,
גם כשלא בטוח שנצליח, או שייקח זמן רב עד שנראה השפעה כלשהי?

– האם מספיק להוות דוגמא אישית בהתנהלות שלנו ("היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם"),
ובכך להשפיע על סביבתנו הקרובה, או שעלינו להפנות חלק מהמשאבים שלנו לשינוי מערכתי רחב ומורכב יותר?

– איך שומרים על עצמנו מהצפה, שחיקה או איבוד רגישות,
כשנחשפים שוב ושוב למצוקה של הרבה "כוכבי-ים" ואנשים שאיננו יכולים לעזור להם?

– האם הילד בסיפור על כוכבי הים יחזיק באותה רגישות, אופטימיות ונחישות גם לאחר הכוכב המאה?

– יכול להיות שהמבוגר הסקפטי היה פעם ילד שבאיזשהו שלב נשחק והתייאש?

– האם כשאנו מתמקדים בסביבתנו הקרובה (משפחה, ארגון, קהילה) אנו באמת מצילים עולם ומלואו ותורמים לשינוי עצום,
או שזה רק סיפור המאפשר לנו להישאר במרחב נוח ובר-עיכול, לחוש סיפוק ומשמעות,
כשלמעשה אנו נמנעים מלקיחת אחריות גדולה יותר?

איפה אתם?
מה עולה לכם כשאתם קוראים את המילים הללו?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

חיישנים של בולשיט + הזמנה להקשבה

ישעיהו ריב מכנה את עצמו "קופירייטר ממיר".
במילים פשוטות המומחיות שלו היא יצירת טקסטים שמניעים לפעולה.
בעבודתו הוא עוזר לבעלי מקצוע ליצור תנועה בעזרת כתיבה אפקטיבית.
לדוגמא: הוא מסייע לפרילנסרים למכור שירות בעזרת טקסט כתוב באתר שלהם,
או למנחי סדנאות למלא סדנה בעזרת מייל הנשלח לרשימת תפוצה.

אחד הדברים המרתקים שישעיהו עושה זה לנתח טקסטים שיווקיים אפקטיביים של קמפיינים מוצלחים,
ולהנגיש את סודות ההצלחה שלהם לקהל הרחב.
למילים יש כוח וישעיהו הוא אומן של מילים.

כשהוא שאל אותי לפני כמה שבועות אם אני רוצה להתראיין בפודקאסט שלו,
עניתי שאני מרגיש מוחמא מהפנייה, אך אני לא בטוח שזה רלוונטי.
"אני אמנם כותב הרבה", אמרתי, "אך אני לא בטוח שזה עונה על הגדרות הקופירייטינג.
חוץ מזה, מרבית הפוסטים שאני שולח לא מכוונים למכירה או לפעולה קונקרטית,
כך שאני לא בטוח שאני מתאים לפודקאסט הספציפי שלך."

"יהיה מעניין לדבר על זה ולבחון את זה ביחד" הוא ענה לי,
ובכך סלל את הדרך לשיחה המוקלטת שערכנו.

מה שאני אוהב בסוג הזה של השיחות,
הוא שהן מאפשרות לך לעצור,
להתבונן בעצמך ובמה שאתה עושה,
לראות דברים בזוית אחרת.

במהלך השיחה שלנו ישעיהו שאל אותי לא מעט שאלות.
חלקן, במיוחד אלו שהיו חדשות עבורי ושלא יצא לי לחשוב עליהן לפני כן,
יצרו תנועה בתוכי ובינינו,
שהובילה מספר פעמים לחידוד של תובנה ולגילוי של משהו חדש.

במהלך הדיבור המקדים שלנו ישעיהו הציע שאביא לשיחה טקסט שכתבתי ושאני אוהב במיוחד,
כדי שנתבונן בו וננסה לנתח אותו ביחד.
"אני אוהב את הרעיון", השבתי לו, "ורוצה לשדרג אותו ברשותך.
במקום שאני אבחר, מה דעתך שאתה תביא טקסט שלי שאתה מתחבר אליו?
ובבקשה שמור לי אותו כהפתעה. אל תגלה לי מראש מה בחרת."

לקראת השיחה התחילו אצלי פרפרים של התרגשות וסקרנות.
מעניין מה הטקסט שהוא יבחר להביא…

אתם מוזמנים להקשיב לשיחה המלאה של ישעיהו ושלי בקישור הבא.
תמצאו שם הרבה התייחסות לכתיבה,
הצצה ל"מאחורי הקלעים" של המיילים שנשלחים כל שבוע,
ושיתוף בחלקים מהמסע האישי-התפתחותי שעברתי לאורך השנים.

בין היתר דיברנו על אותנטיות, על נדיבות, על חיישנים אנושיים של בולשיט,
על אנרגיית חיים, על התמדה, על הקשר בין שבין כתיבה, הקשבה ומוזיקה,
על להרבות טוב, בניית אמון ויצירת מערכת יחסים עם אלפי אנשים.

הנה שוב הקישור לשיחה.

ניתן להקשיב לשיחה גם בספוטיפיי

אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים לאחר שאתם מקשיבים ולשתף אותי בנקודות שנגעו בכם ושלקחתם מהשיחה יעניין אותי מאוד לקרוא.

ואם טרם פגשתם את ישעיהו ואת החומרים שלו,
והנושא של מילים-כתיבה-השפעה-תוצאות מעניין אתכם,
מומלץ בחום רב לבקר באתר שלו, בפודקאסט "הקופי הטוב בעולם" , ולהירשם לתפוצה שלו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שינוי מגמה

ביום ראשון השבוע זכו מסי ונבחרת ארגנטינה בגמר המונדיאל, והחזירו את הגביע "הביתה" לאחר 36 שנים.
למרות שאיני אוהד מושבע של ארגנטינה, באותו ערב, התקשיתי להירדם מרוב התרגשות.

בהמשך השבוע, ביום רביעי התרחשו שני אירועים נוספים מיוחדים ובעלי השפעה שתפסו את תשומת ליבי.
אחד מהם סוקר בהרחבה ולשני כמעט ולא היתה התייחסות.

ביום ד', כמה דקות לפני חצות, התקשר בנימין נתניהו לנשיא המדינה ואמר לו "עלה בידי".
אותו יום בדיוק, 21 לדצמבר, היה גם היום הכי הקצר בשנה, שממנו ואילך הימים מתחילים להתארך.

שלושת האירועים הללו התחברו לי ועוררו בי מספר מחשבות:

א.
היום הקצר בשנה הוא נקודת שיא הלילה.
ביום שלמחרת, הלילה מתקצר מעט והיום מתחיל להתארך.
למרות שיש עדיין הרבה יותר חושך מאור וקשה להבחין בשינויים הקלים המתחילים להתרחש,
היום הזה מהווה נקודת תפנית שלאחריה המגמה משתנה.

בגמר מונדיאל 1986 מראדונה זכה עם נבחרת ארגנטינה בגביע העולם.
זה היה אחד מרגעי השיא הבלתי נשכחים שלו ושל העם הארגנטינאי.
זה גם היה המקום שבו דברים החלו להתדרדר.
מי תיאר לעצמו באותה נקודת זמן שמראדונה יסיים את הקריירה שלו ואת חייו בצורה כה אומללה,
ושייקח לנבחרת ארגנטינה דור וחצי לזכות שוב בגביע העולם?

זה שאנחנו לא מבחינים במשהו, לא אומר ששינויים גדולים לא מתחילים להתהוות.
כשהמגמה משתנה, הנקודה הכי נמוכה היא תחילת הטיפוס והנקודה הכי גבוהה היא תחילת הנפילה.

ב.
את שעות החושך והאור ביום מסוים ניתן למדוד בצורה אוביקטיבית ולהגיע למספר ברור ומוגדר.
התוצאה (לדוגמא 10 שעות אור ו-14 שעות חושך) אינה מעוררת בנו רגשות עזים במיוחד.
אנו מקבלים גם את האור וגם את החושך ומבינים ששניהם חלק מהיממה.
גם אם יש לנו העדפה לאחד מהם, המשלים שלו לא מתוייג אצלנו כאויב.

בחיים זה הרבה יותר סובייקטיבי והרבה יותר רגשי.
הניצחון של ארגנטינה הוא ההפסד של צרפת.
"עלה בידי" של נתניהו השבוע (ושל יאיר לפיד בפעם הקודמת),
הוא גם רגע שיא מרגש, משמח ומעורר תקווה עבור מיליוני בני אדם,
וגם רגע שפל מפחיד, מקומם ומייאש עבור מספר דומה של אנשים.

בנוסף, בשונה מהיום הקצר בשנה, שבו ניתן לקבוע בוודאות שהמגמה משתנה,
בחיים הדברים הרבה פחות ברורים ומובהקים:
איך אפשר לדעת אם הגענו עכשיו לרגע שיא-שפל שבו המגמה משתנה,
או שאנחנו רק באמצעה של מגמה שעוד תלך ותעמיק?
ג.
ההבדל בין ניצחון להפסד, ובין רגע שיא לרגע שפל הוא דק מאוד.
הרגע הכי מלחיץ עבורי בגמר המונדיאל היה כשמסי ניגש לבעוט את בעיטת 11 המטר הראשונה בשלב הפנדלים.
מה היה קורה אם הוא היה מחמיץ וצרפת היתה זוכה?
המרחק בין להיות וינר ואלוף עולם ללוזר וסגן אלוף עולם קטן מכפי שנהוג לחשוב.
זה יכול להיות עניין של מספר סנטימטרים, שניה של חוסר ריכוז, טיפה של מזל.
המרחק שבין לנצח בבחירות או להפסיד בהן יכול להיות כמה אלפי קולות לכאן או לשם.
קצוות מנוגדים (מנצחים-מפסידים, קואליציה-אופוזיציה) הם לפעמים הרבה יותר קרובים מכפי שנראה.

ד.
יש בזה משהו שעלול לבלבל.
אם ההבדל ברגע ההכרעה הוא כל-כך דק,
וממילא יש מחזוריות בין חושך לאור, שיא ושפל,
אז אולי זה לא כזה משנה מה עושים או מי נבחר?

גם אם ברגע ההכרעה ההבדל בין ניצחון להפסד הוא דק מאוד,
האירועים המתרחשים לאחר אותו רגע יכולים להיות בעלי השפעה עצומה,
להניע תהליכים עמוקים ולהוביל למקומות שונים לגמרי, שהם הרבה מעבר להבדל דק.
בחלק מהמקרים רגע הכרעה הוא "קו פרשת מים", שאחריו החיים כבר לא אותו דבר.

זה נכון ברמה האישית, המשפחתית, הלאומית והעולמית.
חשוב להבין את זה, לנהוג באחריות ולעשות כמיטב יכולתנו.
יש להיזהר מאדישות ומשוויון נפש.

ה.
השבוע אמרתי לרועי בני שאת הגמר הזה הוא יזכור לעוד הרבה שנים ושהוא יספר עליו לילדיו ונכדיו.
כשמראדונה הניף את גביע העולם הייתי בן 14.
אני עדיין זוכר את ההתרגשות שחשתי בזמן שצפיתי במשחק עם אבי.
היום, 36 שנים אחרי, רועי בגיל שלי ואני בגיל של אבי ז"ל.
כשצפינו ביחד באותו משחק לפני שלושה תריסרי שנים, לא יכולתי לצפות כיצד חיי יתפתחו.
טרם פגשתי את אשתי לעתיד, ילדיי עדיין לא נולדו, הייתי לפני שירות צבאי, לימודים וקריירה.
שלושים ושש שנים לאחר מכן, אני במקום אחר לחלוטין, חי חיים מלאים שלא יכולתי לדמיין.
איפה משפחתי ואני נהיה בעוד 36 שנים, כשרועי יהיה בגילי ונכדיי יהיו בגילו?

ו.
בקיץ 1987, בדיוק שנה לאחר הזכייה הקודמת של ארגנטינה, נולד תינוק קטן וחמוד בשם ליונל מסי.
האירוע הזה עבר בשקט ללא סיקור תקשורתי יוצא דופן ומבלי לעורר התרגשות לאומית.
מי ידע באותה נקודת זמן שלימים התינוק הזה יהפוך לשחקן הטוב בעולם,
ולמנהיג ארגנטיני בלתי מעורער המוביל את נבחרתו לאליפות בלתי נשכחת לאחר 36 שנים "במדבר"?

מי המנהיג הגדול הבא של מדינת ישראל שייוולד בקרוב ושיוביל את העם והמדינה להישגים חסרי תקדים?
יכול להיות שהיא כבר מסתובבת בינינו, בארגז החול של גן ילדים כלשהו, מבלי שנבחין בה עדיין?
איך זה ייראה ברמה הלאומית והעולמית בעוד כמה עשרות שנים?

ז.
מרבית האנשים אינם מראדונה, מסי, משה רבנו או נתניהו, ומרבית החיים אינם גמר מונדיאל או יום בחירות.

מה בנוגע לאנשים "רגילים" בימים רגילים…?

הנה חלק מהשאלות שאני יוצא איתן לסוף השבוע הזה:
– מה האחריות וההשפעה שלי על העולם היום?
– איך אני יכול לתרום יותר או להזיק פחות?
– מה אספר לנכדיי כשישאלו אותי בעוד כמה עשרות שנים "איפה היית ומה עשית בתקופה שכל זה קרה"?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

רפלקציה אישית על השבוע

השבוע חרגתי ממנהגי של שליחת פוסט שבועי אחד.

הפוסט שאתם מקבלים היום הוא השלישי שנשלח השבוע.
הראשון נשלח בתחילת השבוע עם הזמנה לתרומה אישית,
השני נשלח באמצע השבוע עם הצעה להזדמנות Win-Win-Win לארגונים מהירי החלטה.

רפלקציה אישית קצרה על מה שעבר עלי בהקשר הזה:

המיילים הללו לא נשלחו בקלות ראש ולב.
מצד אחד חשוב לי לשמור על תדירות מסוימת כדי לכבד את המרחב של הקוראים ולא להציף אותם בהודעות,
מצד שני ההזמנות נשלחו מתוך רצון לקדם מטרה ראויה וחשובה שאני מאמין בה,
ומצד שלישי, יש כ"כ הרבה מטרות ראויות וחשובות, אז למה דווקא זו?
ואם לא רק זו – אז איפה עובר הקו?

ההתלבטות הזו שליוותה אותי השבוע הציפה אצלי דילמה פנימית מוכרת,
הנוגעת באזורים של האיזון שבין לבטא את הקול שלי ולקדם נושא שחשוב לי,
לבין להיות רגיש לאחרים ולוודא שאני לא מעיק או מכביד עליהם.
יכול להיות שזה מתחבר אצלי גם לקושי האישי שלי לבקש ולהישען.

**
הכרת תודה:

בפודקאסט שהתראיינתי אליו השבוע (אני מקווה לשלוח הקלטה בשבוע הבא),
נשאלתי מה לדעתי גורם למסרים כתובים להיות אפקטיביים ומניעים לפעולה?
התשובה שלי היתה שבעיניי העניין הוא לא רק איך המסרים כתובים
אלא מה איכות מערכת היחסים שבין הכותב לקוראים,
ועד כמה יש ביניהם אמון, חיבור ורצון הדדי להיטיב זה עם זה.

תחושה חזקה שנוכחת בי כרגע היא הכרת תודה.
רבים מכם נעתרתם להזמנות ששלחתי במהלך השבוע.
בזכותכם נתרמו סכומים משמעותיים שישרתו חיילים רבים וישפיעו במעגלים רחבים.
ההיענות שלכם חיממה את ליבי.

זה גם הכסף, אבל עבורי זה הרבה מעבר לכך.
אני חווה את זה כסוג של הבעת אמון, תמיכה ופירגון.
עם רבים מכם יצא לי להתכתב השבוע,
והאינטראקציות הכתובות הללו היו משמעותיות לא פחות מעצם התרומה.

**
שיתוף בקושי:

בתחילת השבוע לקחתי על עצמי (ביחד עם הצוות שלי) יעד גיוס כספי שהיה חשוב לנו לעמוד בו.
אנחנו סוגרים את השבוע הזה מבלי שעמדנו ביעד.
אנחנו אפילו די רחוקים ממנו.

יש פה עניין.

חשוב לי לעמוד במילה שאני נותן לעצמי ולאחרים.
אי העמידה ביעד מעוררת בי אי-נוחות, תסכול ואכזבה.
במהלך השבוע מצאתי את עצמי משקיע בזה הרבה יותר זמן ואנרגיה מכפי שתיכננתי,
ולמרות כל זאת, היעד לא הושג.

זה לא שהיעד בלתי אפשרי להשגה,
או שנתתי 100% מעצמי לזה ולמרות זאת לא הצלחתי.

במסגרת המורכבות של החיים על מימדיהם השונים,
בחרתי לשים את הקו איפשהו.
השקעתי יותר מכפי שתיכננתי ומתחתי את עצמי,
אך רק עד קו מסוים, עדיין רחוק מקצה היכולת.

לצד הרצון להגיע ליעד והמאמץ המוגבר,
יש בי גם את הרצון לשמור על איזון מסוים,
או להימנע מלהשיג את היעד בכל מחיר.

המתח הזה של אי-עמידה במילה,
הוא משהו שאני חווה כרגע,
ושאני בוחר לחיות איתו.

זו דוגמא חשובה בעיניי לגם וגם של החיים:
אני גאה בעצמי על המאמצים שעשיתי ועל התוצאות שהם הניבו,
יש בי הכרת תודה עצומה על ההיענות, התרומות והמחוות,
ויש בי גם אכזבה (בעיקר מעצמי) מאי עמידה במילה.

אני רואה גם את חצי הכוס המלאה של כל מה שקרה,
וגם את חצי הכוס הריקה של מה שלא קרה.

**
שיתוף בחגיגה:

לפני מספר שבועות פנתה אלי עמותה שעובדת עם בני נוער בסיכון וביקשה הרצאה למדריכים.
הם התנצלו שלא יוכלו לשלם הרבה וביקשו לדעת מה העלות.
אמרתי שאני מסכים ושכל סכום יתקבל בברכה
"האם X ₪ זה בסדר?", שאל אותי המנכ"ל.
"בוודאי", השבתי, "זה מצוין,
רק שבמקום לשלם את זה לי, אם מתאים לך אנא תרום את זה לעמותת 'בשביל המחר'. "

בתחילת השבוע העברתי בעמותה הזו את ההרצאה.
בדקות האחרונות לאחר שהודיתי להם על ההשתתפות,
סיפרתי להם על החוויה שאני והצוות שלי עברנו,
(רבים מהמדריכים שהשתתפו בהרצאה הם חבר'ה צעירים ששירתו ביחידות לוחמה),
ועל "הסגירה" שלי עם המנכ"ל בנוגע לתשלום.
בנוסף, הזמנתי אותם להוסיף תרומה אישית אם מתאים להם, מעבר למה שהעמותה שלהם תעביר.

כעבור כמה שעות, עוד באותו ערב,
ראיתי שהם תרמו את עלות ההרצאה,
ובנוסף, שכמה מהם (כולל המנכ"ל) תרמו גם באופן אישי.

**
חלק גדול ממה שחוויתי השבוע, וממה שפעולות שלי עוררו אצל אנשים אחרים,
נבע מהבחירה שלי לומר משהו, לצאת לפעולה, לשים גבול או לעשות מעשה.

בשונה מחוקי הפיסיקה הקלאסית שבהם מתקיים "חוק שימור האנרגיה",
שלפיו כמות האנרגייה במערכת נשמרת ורק משנה צורה,
אני מוצא "שבעולם האמיתי" זה אחרת.

בהרבה מהבחירות שאנו עושים,
טמונה אנרגייה פוטנציאלית עצומה,
חיובית או שלילית,
המשתחררת ברגע שאנו עושים צעד,
ומשפיעה עלינו ועל הסביבה שלנו.

כולנו גנרטורים של אנרגיה.

למשפט אחד, מחווה אחת או פעולה אחת שלנו,
יכולה להיות השפעה אנרגטית אינסופית.

כגודל הפוטנציאל, כך גודל האחריות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

קמפיין גיוס הכספים לעמותת "בשביל המחר" הוארך עד יום ב' הקרוב.

שתי ההצעות שלי עדיין בתוקף:
1. גישה לכל החיים להקלטת סדנת "חזון אישי הוליסטי" (שעלותה 500 ₪) עם העברת תרומה של 300 ₪ ומעלה.
2. קבלת הרצאה ארגונית שלי למימוש במהלך 2023 עם העברת תרומה של 7500 ₪ לעמותת "בשביל המחר".

בקישור הבא ניתן להעביר תרומות

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אוטוביוגרפיה בשישה פרקים

את השיר הבא אני אוהב לחלוק בסדנאות ובתהליכים שאני מנחה.
בעזרת קצת יותר ממאה מילים הפרוסות על פני חמישה בתים קצרים,
השיר מתאר בצורה חדה מפת התפתחות המאפיינת תהליכי שינוי.

אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים*

1. אני הולך ברחוב.
במדרכה יש בור עמוק.
אני נופל לתוכו.
אני אבוד …אני חסר ישע.
אין זו אשמתי.
לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

2. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמק.
אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.
אני נופל לתוכו שוב.
אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.
אבל אין זו אשמתי.
ושוב לוקח לי נצח לצאת.

3. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק.
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת …כוחו של הרגל.
עיני פקוחות.
אני יודע היכן אני.
זוהי אשמתי.
אני יוצא מיד.

4. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק.
אני עוקף אותו.

5. אני הולך ברחוב אחר.

**
בכל פעם שאני קורא את השיר הזה עולות בי מחשבות בנוגע ל"בורות" שלי,
מקומות שאני נופל בהם שוב ושוב ודפוסי חשיבה-פעולה שלא מקדמים אותי.

כל בית בשיר מתאר שלב התפתחותי אחר,
במסע שאנו עוברים ממצב של חוסר מודעות, תגובות אוטומטיות ותפיסת קורבנות,
למצב של מודעות, לקיחת אחריות, בחירה ויצירת שינוי.
**
שאלה אפקטיבית שאני נוהג לשאול ושתמיד מעוררת מחשבות ועניין,
היא "באיזה בית אתם נמצאים כרגע?"

לדוגמא, אם מישהו חווה קונפליקט שחוזר על עצמו במערכת יחסים בבית או בעבודה,
אני מזמין אותו לבדוק איפה הוא נמצא ביחס למפת ההתפתחות שמתאר השיר,
איך זה מרגיש להיות שם, והאם הוא היה רוצה להיות במקום אחר.

אחת התשובות הכי נפוצות שאני מקבל לשאלה "באיזה בית את/ה?",
היא "איפשהו בין הבית השני לשלישי".
זו גם התשובה הכי נפוצה שאני נותן לעצמי בכל פעם שאני מבצע בדיקה כזו.

השבוע חשבתי על כך שחסר לי בית נוסף בשיר הזה, הבית שבין לבין,
מצב התפתחותי חשוב שקצת מדלגים עליו בשיר הנוכחי.

אם הייתי יכול להוסיף בית לשיר ולהפוך אותו ל"אוטוביוגרפיה בשישה פרקים"
זה היה הבית הבא, בין הבית השני לשלישי:

3א. אני הולך באותו רחוב…
במדרכה יש בור עמוק.
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת …כוח של הרגל.
עיני פקוחות.
אני יודע היכן אני.
זוהי אחריותי.
עדיין קשה לי לצאת משם.
לוקח לי פחות מנצח לצאת.

הבית הזה מייצג עבורי שלב התפתחותי נוסף שבו שני היבטים חשובים:

א. מעבר מאשמה לאחריות.
אני מודע לכך שהנפילה שלי "לבור" היא תוצאה של בחירה ופעולה שלי ולא אשמתו של מישהו אחר,
אך במקום לחשוב במונחים של אשמה ושיפוטיות פנימית אני מעדיף לחשוב במונחים של "אחריות",
המחדדת את חשיבות החלק שלי, ללא המטען השלילי שבדרך כלל אינו מקדם.

ב. אינני יוצא מהבור מיד, אך גם לא לוקח לי נצח לצאת ממנו.
לשמחתי, יש "בורות" שאני יוצא מהם מיד, או "רחובות" שכבר איני מבקר בהם,
אבל ממרבית "הבורות" שאני עדיין נופל אליהם לוקח לי זמן לצאת.
מרבית מצבי החיים מתרחשים בין "מיד" ל"נצח".
יש בי שמחה גדולה על כך שבעבר היה לוקח לי ימים ארוכים (לפעמים שבועות) "לצאת מקונפליקט",
והיום, בחלק גדול מהמקרים אני מצליח לעשות את זה בתוך מספר שעות או יום-יומיים לכל היותר.
המרחב שבין "מיד" ו"נצח" נותן מקום להתפתחות שאנו עוברים.

זה בסדר שעדיין לא הגענו ל"מיד".
אולי גם לא נגיע.

אנחנו מתקדמים.
אנחנו בדרך.

**
מה "הבורות" הכי מתסכלים שאתם עדיין נופלים אליהם?

אילו "בורות" למדתם לעקוף?

מה "הרחובות" שאתם כבר לא מטיילים בהם?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

* השיר "אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים" פגשתי לראשונה ב-"ספר החיים והמתים הטיבטי"

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מעל ומתחת לקו

בסדנת הנהלה שהנחיתי השבוע, רגע לפני שנכנסנו לסבב שיתוף בחדר,
ביקשתי את תשומת הלב של המשתתפים,
וחלקתי איתם כלי אפקטיבי להקשבה:

"ייקח לי דקה וחצי להסביר את הכלי הזה", אמרתי להם,
"אתם תבינו אותו מייד, ותוכלו לתרגל אותו כבר בסבב הנוכחי."

חברי ההנהלה הללו אינם ילדים בני יומם.
הם כבר ראו דבר או שניים בחייהם,
והשתתפו בלא מעט סדנאות והדרכות.

ראיתי את המבטים ואת שפת הגוף,
במשהו שנדמה לי כמו שילוב של ציפייה וספקנות.

האם באמת יש כלי כל-כך אפקטיבי,
שניתן ליישם במציאות מורכבת ואינטנסיבית,
שהם לא פגשו עדיין,
ושניתן ללמד וללמוד בדקה?
שרטטתי על הלוח קו אופקי בצבע אדום, ואמרתי להם:
"במהלך הסבב שנעשה עכשיו,
אני מציע לכם לבדוק מפעם לפעם האם אתם מעל הקו או מתחתיו.
לא קשה לבדוק את זה.
כל אחד יודע להגיד אם הוא מתחת לקו או מעליו.
ומרגע שאתם מבינים אם אתם מעל או מתחת,
בחרו אם אתם רוצים לשנות מקום.
לדוגמא: אם מצאתם שאתם מתחת לקו,
האם אתם רוצים לעלות מעליו.

לטובת התרגיל הקרוב, אגדיר לכם שני צמדים של מילים.
בכל צמד מילה אחת מתארת מצב מעל הקו, והמילה השניה מתארת מצב מתחת לקו.

צמד המילים הראשון הוא "סקרנותו"שיפוטיות".
במהלך הסבב כשמישהו מדבר,
אתם יכולים לבדוק האם אתם מרגישים סקרנות או שיפוטיות.
שעמום לצורך העניין, הוא סוג של שיפוטיות.
סקרנות היא מעל הקו ושיפוטיות היא מתחת לקו.

צמד המילים השני הוא "אניו"אחר".
האם תשומת הלב שלי ממוקדת בי או באחר.
"אחר" הוא מעל הקו, ו"אני" מתחתיו.
תוך כדי הסבב אתם מוזמנים לבדוק האם אתם ממוקדים כרגע באחר או בעצמכם.
ואם אתם מוצאים את עצמכם מתחת לקו (ממוקדים בעצמכם),
אתם יכולים לבחור לעלות מעל הקו ולמקד את תשומת הלב במי שמשתף."

עמדתי בהבטחה שלי.
דקה וחצי של הסבר.
השארתי את הדברים כתובים על הלוח,
מול עיני המשתתפים,
והתחלנו את הסבב.

כשעה לאחר מכן,
לאחר שהסבב הסתיים ויצאנו להפסקה,
ניגשו אלי מספר משתתפים,
כדי לחלוק איתי בהתלהבות,
שהם הצליחו לתרגל במהלך הסשן את הכלי של "מעל ומתחת לקו",
ושהוא עזר להם למקד את תשומת ליבם ולהיות יותר נוכחים בסבב.

האמת, זה לא הפתיע אותי.
אני עדיין זוכר את חווית המפגש הראשוני שלי עם הכלי הזה.
זה היה בדרך לעבודה, בבוקר פקוק על כביש 55,
תוך כדי הקשבה לספר שמע שהתנגן במערכת האודיו ברכב.
אני זוכר את תחושת ההתרגשות שלי,
כששמעתי את ג'ים דטמר מספר על הכלי,
בספרו The 15 Commitments of Conscious Leadership
ומסיים להציג אותו בשתי דקות.

זה הרגיש לי ממש גאוני ומהפכני,
ועורר בי פרץ התלהבות וחשק להתחיל להתנסות הזה מייד כשאגיע למשרד.

**
ניתן להשתמש בכלי הזה במגוון מצבים ובהמון צורות.
האפקטיביות שלו נובעת מהפשטות שלנו,
שאינה באה על חשבון עומק או חשיבות.

"הסוד" הוא שהוא מאפשר למי שמשתמש בו,
לעבור תהליך עוצמתי ועמוק בן ארבעה שלבים.

השלב הראשון הוא לעצור.
זהו שלב לא טריויאלי והכרחי.
משהו שקשה לעשות בשטף החיים ושרובנו לא מתורגלים בו.

השלב השני הוא לבדוק.
להפנות תשומת לב סקרנית למשהו שחשוב לנו.
הבדיקה פותחת את המודעות,
ומעבירה אותנו מהזדהות להתבוננות על עצמנו מהצד.

השלב השלישי הוא לבחור.
מרגע ששמתי לב שאני במקום מסוים או שאני מתנהל בדרך מסוימת,
אני יכול לבחור האם להמשיך באותו כיוון או לנסות לשנות כיוון.
זהו שלב של חידוד כוונה ולקיחת אחריות.
בכדי ששינוי יתרחש, נדרשים גם מודעות למצב הנוכחי וגם רצון לשינוי.

והשלב הרביעי והמסכם הוא לעשות.
לדוגמא: להחזיר את תשומת הלב למי שמדבר.
זהו שלב היישום וההוצאה לפועל.
לא מספיק לעצור, לבדוק ולבחור.
חשוב מאוד גם לבצע.

הגאונות של "מעל ומתחת לקו",
היא האפקטיביות שבה הוא מסייע לנו,
לעבור את ארבעת השלבים הללו,
לפעמים תוך שניות ספורות.

**
אחת המנהלות שאני מלווה סיפרה לי השבוע שבשנים האחרונות היא עוברת תהליך שינוי משמעותי.
היא מנסה לעבוד על עצמה ולפתח מיומנות מסוימת.
היא כבר עשתה דרך ארוכה,
ולשמחתה היא במקום מאוד שונה מהמקום שהיתה בו בעבר,
אבל עדיין יש לה "נפילות" וקשה לה עם זה.

כשהקשבתי לה עלתה בי מחשבה שבעבר גם אני נהגתי לחשוב ולדבר במונחים כאלה.
היה לי רצון (פנטזיה) להגיע לרמת התפתחות או מודעות כלשהי,
שבה אני בנוכחות ובמודעות מלאה תמידית,
בסוג של אפקטיביות מיטבית,
כמו איזה מייקל ג'ורדן שנמצא בזרימה מושלמת,
מצליח בכל פעולה שהוא עושה ונהנה מהמשחק.

היום אני רואה את זה אחרת.
אין רמת מודעות גבוהה שצריך להגיע אליה.
אין שום דרגת התפתחות שאנחנו בדרך אליה,
וכשנגיע נוכל לחגוג ולהישאר שם.

"מעל ומתחת לקו" עוזר להדגיש את הנקודה הזו.
אף אחד לא נמצא מעל הקו כל הזמן.
החוכמה היא לא לשמור על רצף אינסופי של משהו.
זה בלתי אפשרי.
זה תמיד עניין נקודתי, תמיד בהווה, תמיד רק הרגע.
יש בזה משהו מרגיע.
כי ברגע הזה אני יכול להצליח.

לעצור.
לבדוק איפה אני כרגע.
לבדוק אם אני רוצה להיות במקום אחר.
לקחת אחריות ולזוז.

אני בסך הכול צריך להצליח ברגע הזה.
זה תמיד רק ברגע הזה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

סיפור עתיד של סב לנכדתו

סב מספר לנכדתו סיפור:

"זהו סיפור עתיק מאוד, מתקופת הנביא ישעיהו:
לפי הסיפור אלוהים אמר שהוא ירשה לעולם להתקיים כל עוד יהיו בו שלושים ושישה צדיקים,
אנשים המסוגלים להיענות לסבל שהוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי.
אותם שלושים ושישה איש קרויים "ל"ו הצדיקים".
אם בזמן כלשהו יהיו בעולם פחות משלושים ושישה צדיקים, הוא יגיע אל קיצו."

"האם אתה יודע מי האנשים האלה, סבא?", שואלת הנכדה, בטוחה שהוא ישיב בחיוב.
הסב נד בראשו.

"לא נכדתי," הוא אומר, "רק אלוהים יודע מי הם הלמד-ו"וניקים.
אפילו הם בעצמם אינם יודעים על תפקידם בקיום העולם.
הם נענים לסבל לא כדי להציל את העולם, אלא מפני שסבלם של אחרים נוגע לליבם.
אותם ל"ו צדיקים יכולים להיות חייטים או מרצים באוניברסיטה,
מיליונרים או אביונים, מנהיגים רבי-עוצמה או קורבנות חלושים.
כל זה לא חשוב.
מה שחשוב הוא יכולתם להרגיש את הסבל הקולקטיבי של הגזע האנושי ולהגיב לסבל שסביבם.
ומפני שאיש אינו יודע מי הם נכדתי,
כל אחד שתפגשי עשוי להיות אחד מאותם שלושים ושישה אנשים שבזכותם אלוהים משמר את העולם,
וחשוב להתייחס לכל אחד כאילו הוא אחד מהם."

**
הסיפור המקסים על ל"ו הצדיקים הועתק מהספר "ברכות סבי" שנכתב ע"י רחל נעמי רמן.
ספריה של רחל נעמי רמן ("ברכות סבי" ו"חוכמה משולחן המטבח") נוגעים בי כל פעם מחדש,
מרגשים אותי ומעוררים בי השראה, ענווה, תקווה והכרת תודה.
אני חוזר אליהם שוב ושוב ומרבה לצטט מהם.
אם טרם קראתם אותם אני ממש ממליץ לכם לחפש אותם בספרייה או בחנות הספרים הקרובה אליכם.

**
ציטטתי את הסיפור הזה לראשונה לפני למעלה משמונה שנים ואני חוזר אליו עכשיו.

מנקודת מבט תהליכית-חינוכית אני מוצא פה דוגמא למהלך מרתק,
שבו סב קבליסט חכם יושב עם נכדתו בת השבע (כיום בת 84, סופרת ורופאה אונקולגית מוערכת),
מספר לה סיפור קצר, שחודר עמוק, נחקק בה ומעצב את תפיסתה בנוגע לאנשים ולעולם.
מפגש אחד שמייצר השפעה אינסופית.

בפרשנות שלי ל"ו הצדיקים אינם גיבורי-על מושלמים.
תפקידם אינו לשנות את העולם, לתקן אנשים אחרים, או להציל את המדינה שלהם.
הם אנושיים ותפקידם לראות את מי שסביבם ואת עצמם.
וכשהם יצליחו לעשות, אולי, הם גם ישנו את העולם או יצילו אותו.

יש משהו גאוני ורב-עוצמה ברעיון שלא ניתן למצוא את ל"ו הצדיקים,
ושכל מי שאנו פוגשים, כולל אנו עצמנו יכול להיות אחד מהם.

– יכול להיות שפגשת היום את אחד מל"ו הצדיקים ואפילו לא ידעת?
– אולי זו הקופאית שיושבת מולך בסופר כעת, הנהג שתקוע לצדך בפקק, או קולגה לעבודה?
– יש מצב שזה אחד מילדיך? בן או בת הזוג שלך?
– ואולי זו בכלל את? או אתה?

הצורה שבה אנו מסתכלים על מצב מסוים משנה את המצב.
הדרך שבה אנו מסתכלים על אדם מסוים משנה את האדם.
ובשני המקרים היא משנה גם משהו בתוכנו.

אני מאחל לעצמי ולכם להיות מסוגלים לראות אנשים סביבנו ואת עצמנו כמועמדים פוטנציאליים לל"ו הצדיקים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

משפטים של אנשים אחרים

אחת העורכות שיצא לי לעבוד איתן העירה לי שאני נשען יותר מדי על ציטוטים של אחרים.

"למה אתה מרגיש צורך להביא כל כך הרבה ציטוטים?" היא שאלה אותי, "מה רע או לא מספיק במילים שלך?"

"הסיבה שאני עושה את זה," עניתי, "היא שחשוב לי לתת להם קרדיט.
כשמשפט מסוים נוגע בי ומתחשק לי לחלוק אותו, חשוב לי לתת את הקרדיט למי שכתב אותו.
גם להיות נדיב וגם לפרגן."

"אני מבינה," היא לא הרפתה, "ממליצה לך לבדוק אם אין שם עוד משהו שקשור לחוסר ביטחון או לחשש לבטא את עצמך."

**
עם השנים גיליתי שכשמישהו אומר לך משהו, כמעט תמיד מתקיימים שם שני דברים:

א. יש משהו בדבריו.
גם אם המשהו הזה חלקי, אם אקשיב לו בסקרנות ובלב פתוח,
מבלי לנסות להדוף או לבטל אותו, כנראה שאמצא שם משהו רלוונטי עבורי.

ב. הוא מביע את זה מבעד לעדשות שלו, מתוך משהו שחי בו ומעסיק אותו.
בדוגמא הזו, ייתכן שבאותה נקודת זמן,
אותה עורכת היתה עסוקה בקול הפנימי שלה ובקושי או בחשש לבטא אותו,
ושחלק מהפרשנות שלה להתנהלות שלי נבע מהמקום הזה.

**
בפוסט שהעליתי בשבוע שעבר שיתפתי שאני בעיצומו של מסע משמעותי ומרגש עם חבריי מהשירות הצבאי.
המסע הרשמי הסתיים, ובתחילת השבוע נחתנו חזרה בארץ.
היה בשבוע הזה משהו חזק עבורי, יכול להיות שאשתף יותר בהמשך.
זה מרגיש לי עדיין בתהליך של עיבוד ועיכול.

הסשנים הכי עוצמתיים במהלך המסע היו אלו שבהם מישהו מאיתנו בחר לשתף במשהו אישי.
זה היה נפתח בשיתוף של כחצי שעה (לפעמים אפילו יותר) ואז סבב של התייחסויות ושיתופים מהקבוצה.
ההכוונה היתה להימנע מלתת עצות ולהשתדל להישאר במקום של הקשבה אמפטית והתייחסות אישית.

בסשן "שלי", לאחר ששיתפתי במשהו אישי שמעסיק אותי, פתחנו את המרחב לסבב של התייחסויות.
חבריי החלו לדבר בזה אחר זה, כל אחד קיבל את המקום שלו, אין לחץ של זמן, לא ממהרים לשום מקום.

בדומה למה שכתבתי למעלה, שמתי לב שבכל פעם שמישהו התייחס לשיתוף שלי, התקיימו שני דברים:

א. הוא נגע בנקודה כלשהי שהיתה רלוונטית עבורי, גם אם היא לא היתה הנקודה המרכזית שבבסיס השיתוף.
ב. הוא דיבר מתוך המקום שלו, כך שלצד ההתייחסויות אלי, הוא למעשה ביטא משהו חשוב ורלוונטי עבורו.

גם במהלך השיתוף שלי וגם בשיתופים של חבריי למסע היה לי מרתק "לשחק עם זרקור תשומת הלב",
להפנות אותי לאנשים אחרים או לעצמי.

כשאחרים מדברים – להקשיב למילים (ולמה שבין המילים) שלהם ולבדוק בסקרנות האם הם ממוקדים בעצמם או במשתף.

כשאני עומד לדבר – לבדוק למה חשוב לי לומר את מה שאני עומד לומר, והאם זה ממוקד בי או בחבר שאליו אני מתייחס.

**
לקינוח, שלושה ציטוטים קצרים שהעליתי בעבר, שנתקלתי בהם שוב היום ושאני אוהב:

איך הם קשורים לנושא הפוסט הנוכחי?
אשאיר לכם למצוא את התשובה…

"לפעמים קל יותר להפוך את העולם למקום טוב יותר
מאשר להוכיח שהפכת את העולם למקום טוב יותר."

~ עמוס טברסקי ז"ל, עמיתו של דניאל כהנמן,
הציטוט מתוך הספר "ענן של אפשרויות" מאת מייקל לואיס

**
"זה שאני עכשיו מנכ"ל לא הופך אותי רק ל'מנהיג' אלא גם ל'ממשיך דרך'.
כולנו ממשיכי דרך.
אנחנו ממשיכי דרך מהרגע שנולדנו.
אדם צריך צניעות כדי להנהיג,
אבל הוא גם צריך צניעות כדי להמשיך את דרכם של אחרים.
מנהיגים צריכים ממשיכי דרך – אין מנהיגים בלי ממשיכי דרך.
וכשאתה מנהיג, אתה צריך לקחת לעבודה אנשים עם השקפות ועם התנסויות שונות משלך –
קבוצה שתשאיר אותך צנוע.
כי כשאתה מנהיג, האגו יכול להתנפח בקלות רבה."

~ ג'ים תיין, נשיא קימבל אינטרנשיונל,
הציטוט מתוך הספר "אגונומיקס" מאת דייויד מארקום וסטיבן סמית.

**
"איך בונים ספינה?
אוספים אנשים
ונוטעים בהם את האהבה והכמיהה לים הרחב, הגדול והאינסופי.
ולא אוספים אנשים
ואומרים להם לאסוף עצים, להכין תכניות ולבנות ספינה."

~ אנטואן דה סנט-אכזופרי

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter