מחבר: Ronny Weinberger

מיאמוטו מוסאשי הוא אחד הסמוראים הידועים ביותר בכל הזמנים,
ונחשב דמות איקונית רבת השפעה על התרבות היפנית.
הוא היה מומחה לוחמה בחרב שהתפרסם בזכות סגנון הלחימה הייחודי שלו וניצחונותיו הרבים.
מחברו של "ספר חמש הטבעות" העוסק באמנות לחימה, אסטרטגיה, טקטיקה ופילוסופיה.

השבוע נתקלתי בתרגום של יובל אידו טל (תודה על התרגום !!) לאחד הטקסטים של מוסאשי. 

למרות שהמילים הללו נכתבו לפני מאות שנים, בתרבות שונה מאוד מזו שלנו,
יש משהו בהן שדיבר אלי מאוד ונגע בי:

"אל לה לכוונת הלב
בעיצומו של מאבק
להיות שונה
מכוונת הלב
בחיי היומיום

בימי שלום
ובעיצומו של מאבק
על כוונת הלב להיות
אותה כוונת לב

ראה את המציאות נכוחה
וראה אותה מנקודת המבט
הרחבה ביותר שתוכל

הקפד שלא להיות מתוח מדי
הקפד שלא להיות רפוי מדי
הנח את תודעתך
בלב לבו של המאבק
מבלי לנוע ולנוד
ומבלי לאבד את שיווי המשקל שלך
הקפד על דריכות נינוחה
הנח דעתך
מבלי שדריכותך תהפוך רופסת
אף לא להרף עין

דע להוקיר
כל רגע
את הגמישות
ואת הנכונות להשתנוּת
ושמור את דעתך פתוחה

על הקטן לדעת לעומקו את לבו של הגדול
על הגדול לדעת לעומקו את לבו של הקטן
ועל שניהם גם יחד
הגדול והקטן
לשמור על יושרתם מכל משמר

הרחב דעתך
דע להכיר בחסד כחסד
כשאתה נתקל בחסד
דע להכיר בעוולה כעוולה
כשאתה נתקל בעוולה
וכשלא תתערפל עוד דעתך
לנוכח יקיריך
ולנוכח יריביך
אז תדע
לראשונה
את תמצית חוכמת המאבק"

מיאמוטו מוסאשי. יפן. מאה 16

**
חשוב לזכור שהטקסט הזה נכתב על ידי סמוראי שהקדיש את מרבית חייו ללחימה ולמאבק.
הנה דוגמא למספר משפטים מרכזיים מתוך הטקסט שנוגעים בי ומדברים אלי:

אל לה לכוונת הלב בעיצומו של מאבק להיות שונה מכוונת הלב בחיי היומיום –
בעשור האחרון כוונת הלב המרכזית שלי היא להרבות טוב ולהפחית סבל לעצמי ולסובבים אותי.
זה בא לידי ביטוי באינטראקציות מגוונות ובמעגלים השונים שבהם אני חי, עובד, מסתובב ופועל.
בעולם דו-קוטבי הבחירה היא תמיד בין להיות חזק או חלש, להילחם או להיכנע, לנקום או לחמול, טובים או רעים.
אני מאמין שהעולם הרבה יותר מורכב מזה.
עם כל האירועים, התהליכים, המשברים והמלחמות שאנחנו חווים בשנים האחרונות,
כוונת הלב שלי לא השתנתה ונשארה בעינה – להרבות טוב ולהפחית סבל, לעצמי, לעצמנו ולסובבים אותי.

ראה את המציאות נכוחה… מנקודת המבט הרחבה ביותר שתוכל – 
חשיבה חיובית ואופטימית לא מספיקה, ויותר מכך היא עלולה להיות מסוכנת.
גם ייאוש או השקפה פסימית נחרצת מסוכנים ולא משרתים.
לראות את המציאות נכוחה מתוך נקודת מבט רחבה,
זה גם להכיר במשברים, בבעיות ובקשיים, לא להקל בהם ראש ולהתמודד איתם,
וגם להכיר בהיבטים נוספים ומיטיבים שמתרחשים לצד הקשיים והמשברים.
זה לזכור בענווה שנקודת המבט שלנו מוגבלת ושאנחנו בתוך תהליכי שינוי משמעותיים ועמוקים.

הקפד שלא להיות מתוח מדי או רפוי מדי בלב לבו של המאבק –
בחודשים ובשנים האחרונות אנחנו חווים רצף אירועים אינטנסיבי במיוחד.
זו לא ריצת 100 מטר מאומצת וקצרה, אלא מרתון מתמשך שסופו לא נראה לעין בקרוב.
יכולת התמדה, שיווי משקל, ערנות ודריכות הם קריטיים בתקופה הזו.
כיון שמדובר במאמץ מתמשך, חשוב מאוד לאזן את האיכויות הללו,
וללמוד גם איך לנוח, לשמוח, להכיר תודה ולמלא מצברים, מבלי לפגוע בערנות ובדריכות.

הבנה מעמיקה של האחר, הכרה ברורה בעוולה ובחסד, שמירה על יושרה ועל דעה פתוחה –
אני מוצא בצירופים הללו שילוב רב-עוצמה ומאתגר מאוד
של חדות לא מתפשרת בנוגע לגבולות, לערכים וליושרה,
לצד פתיחות, ענווה וחתירה מתמדת למגע מקרב עם האחר והשונה.

**

עבורי, הטקסט הזה הוא גם סוג של מפה בהירה למה שאפשרי וחשוב,
וגם עידוד חשוב לדרך מתמשכת ולתירגול אינסופי.

אני מאחל לעצמי ולכולנו חיבור עמוק לכוונת לב מיטיבה,
מי ייתן ונדע בקרוב ימים שקטים ובטוחים מלאי שמחה, שלווה, תקווה ואהבה.

בתפילה לחזרתם, לשלומם ולבריאותם של כל החטופים, החיילים והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אני כותב את המילים הללו ביום שישי בצהריים.
לפני כשעתיים הג'ודוקה הישראלית רז הרשקו ניצחה בקרב ועלתה לחצי הגמר באולימפיאדה.
היא במרחק ניצחון אחד ממדליה, ואם תנצח בשני הקרבות הבאים היא תזכה במדליית זהב.
מרגש לראות אותה עולה על המזרן ונלחמת.
אתמול ישבנו כל המשפחה ביחד בסלון וחגגנו בשמחה מתפרצת את המדליות של פיטר פלצ'יק וענבר לניר.
בראיון המרגש איתה מייד לאחר הגמר, סיפרה ענבר שהיא התחרתה עם גומיית שיער צהובה,
כדי לתמוך בחטופים ובמשפחותיהם.
קשה לעצור את הדמעות כשרואים את החיבוק בין פיטר פלצ'יק למאמנו אורן סמדג'ה,
שזכה גם הוא במדליית ארד לפני 32 שנים, וששכל את בנו שנפל בעזה לפני מספר שבועות.

חיים מלאים הם חיים של גם וגם.
והחיים עכשיו מלאים ממש. 

נדמה שבימים האחרונים עקב ריבוי ואינטנסיביות האירועים מדברים פחות ופחות על החטופים.
האם העסקה מתרחקת? מה יהיה איתם ועם המשפחות שלהם?
ועם כל החיסולים, הטילים, הפיגועים, ההתקפות והאיומים –
מה יתפתח בימים, בשבועות ובחודשים הקרובים?

אתמול הודיע פאט גלסינגר, מנכ"ל אינטל העולמית,
שאינטל צפויה להתחיל תהליך בצמצום עלויות וכ"א.
15 אלף עובדי אינטל ברחבי העולם צפויים לפרוש מרצון או להיות מפוטרים.
15 אלף עובדים זה 15 אלף משפחות.
כעובד וכמנהל באינטל הידיעה הזו לא חולפת לידי.
כמה מהעובדים המושפעים יהיו בישראל? כמה מהם בארגון שאני חלק ממנו?

נדמה שריבוי החזיתות הוא לא רק בהיבט הבטחוני-צבאי.
אנשים מתמודדים עם חזיתות שונות בחייהם – משפחה, בריאות, פרנסה, עתיד המדינה.
לפעמים זה מרגיש כמו סיפור דמיוני, ניסוי שמישהו מריץ עלינו.
הפרקים הכי אינטנסיביים של הסדרה "פאודה"
נראים כמו משחק ילדים בהשוואה לשרשרת אירועים שאנו חווים בחודשים האחרונים.

הדברים הקשים ביותר כרגע לרבים מאיתנו הם חוסר הוודאות והתחושה של אובדן השליטה.

פמה צ'ודרון כותבת על זה:

"הלוחם משלים עם הידיעה שאיננו יכולים לחזות מה עתיד לקרות לנו.
אנחנו יכולים לנסות לשלוט בבלתי נשלט ולחפש לעצמנו תחושת ביטחון ועתיד צפוי יותר,
בתקווה לחיים נוחים ובטוחים יותר.
אבל האמת היא שלעולם לא נוכל להימנע מאי ודאות.
חוסר הידיעה הזה הוא חלק בלתי נפרד מההרפתקה.
הוא גם מה שמעורר בנו פחד."

ועוד היא כותבת:
"חרדה, שברון לב ורוך הם סימניו של מצב הביניים.
זה מסוג המקומות שאנו בדרך כלל רוצים להימנע מהם.
האתגר הוא להישאר באמצע, במקום להיגרר למאבק או לתלונה.
האתגר הוא להניח למצב לרכך אותנו במקום להפוך אותנו לקשים ומפוחדים.
יצירת אינטימיות עם התחושה המעיקה של הימצאות-באמצע-שום-מקום גורמת ללבנו להיות רך יותר.
כאשר אנחנו מספיק אמיצים כדי להישאר במצב הביניים הזה, החמלה מתעוררת מעצמה.
כאשר אנחנו לא יודעים מה מתרחש, לא מקווים לדעת ולא מעמידים פנים שאנו יודעים –
אנחנו יוצרים נגישות אל החוסן הפנימי שלנו."

ברמה האישית, אני מנסה למנף את התקופה האינטנסיבית הזו לתרגול יומי מתמשך ומעמיק:
– תרגול של שמחה, הכרת תודה וקבלה מדי יום ביומו. גם ובמיוחד בתקופה כזו.
– אימון בנוכחות עם כל מה שעולה, ובכלל זה פחד, דאגה ורגשות לא נעימים נוספים.
– מיקוד תשומת הלב במה שחשוב, לקיחת אחריות ועשייה כמיטב יכולתי במעגלי השליטה וההשפעה שלי.
– תרגול ענווה והכרה במוגבלות ובאפסות שלי, שחרור עד כמה שאפשר של מה שאינו בשליטתי.
– תרגול בלהחזיק מעמד.
– להחזיק תקווה.
– לנשום עמוק.

חיים מלאים הם חיים של גם וגם.
והחיים עכשיו מלאים ממש.

בהצלחה רבה לרז הרשקו ולשאר הספורטאים שלנו באולימפיאדה.
בתפילה לחזרתם, לשלומם ולבריאותם של כל החטופים, החיילים והמשפחות.
מי ייתן ונדע בקרוב ימים שקטים ובטוחים מלאי שמחה, שלווה, תקווה ואהבה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כשמנהלים/הורים/מורים/[הוסיפו את החסר]
שואלים "איך מגבירים מוטיבציה?"
הם בעצם מתכוונים לשאול:
"איך גורמים לעובד/ילד/תלמיד/[הוסיפו את החסר]
לעשות את מה שאני רוצה שהוא יעשה?"

**
כשמנהלים/הורים/מורים/[הוסיפו את החסר]
שואלים "איך מגבירים מוטיבציה?"
הם מניחים או מאמינים שלעובד/ילד/תלמיד/[הוסיפו את החסר]
אין מספיק מוטיבציה ושצריכה להיות לו יותר.

**
5 נקודות שכדאי לחשוב עליהן או לשקול אותן בהקשר של מוטיבציה:

1. בכל רגע נתון, ב 100% מהמקרים, לעובד/ילד/תלמיד/[הוסיפו את החסר] יש מוטיבציה. למשהו.

2. לפעמים המוטיבציה אינה לדבר שהיית רוצה שיהיה לו או במידה שהיית רוצה שיהיה לו.

3. אחת הדרכים להגביר מוטיבציה היא להקשיב לה. למוטיבציה.

4. דרך נוספת להגביר מוטיבציה היא להתייחס בכבוד לאדם שמולנו ולצרכים שלו.

5. דרך שלישית להגביר מוטיבציה היא לאפשר בחירה.
כשלגיטימי להגיד "לא" או "לא עכשיו", הסיכוי ל"כן" אמיתי גדל.

**
"איך מגבירים מוטיבציה?" הוא כלי מספר 49 בסדרת "52 כלים לתקשורת ומערכות יחסים" שיצרתי.
אם אהבתם את המסר הנוכחי אתם מוזמנים להירשם לסדרה ולקבל את כל שאר 51 הכלים.
ניתן לעשות זאת בקלות בקישור הבא ולקבל באופן מיידי את הכלי הראשון בסדרה,
ובהמשך, בכל שבוע כלי אפקטיבי ויישומי נוסף.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מאז 2012, לקראת כל סוף שבוע אני משתדל לשלוח פוסט "טרי" לרשימת התפוצה שלי.
"טרי" משמעו שהוא נכתב בזמן אמת מתוך נושאים וחומרים שחיים בי כרגע,
ושהוא לא "מיחזור" של משהו שכתבתי בעבר.

האמונות החצי-סמויות שעומדות בבסיס של ההתכווננות הזו הן ש"טרי" עדיף מ"ממוחזר",
או שאם אשלח משהו שכבר כתבתי עליו (גם אם לפני מספר שנים),
שאולי זה יהיה משעמם עבור קוראים שכבר פגשו את זה בעבר,
ושאני לא "אספק את הסחורה" של ערך גבוה ועניין.

אמונות (או הנחות) יכולות לשרת אותנו או לפגוע בנו,
לעזור לנו לצמוח או להגביל אותנו.

כל ההקדמה הזו היתה כדי לעזור לעצמי לחלוק אתכם שוב,
פוסט שכתבתי לפני 4 שנים, יולי 2020, בחודשים הראשונים של הקורונה.
הוא נקרא "שלוש דרכים לפיתוח חוסן נפשי וכושר התאוששות" והוא מבוסס על הרצאת TED של לוסי הון
שחקרה במשך שנים תפקוד של אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים,
ואז, לאחר אירוע אישי טראגי ולא צפוי היא מצאה עצמה "בצד השני":
חווה את זה ומתמודדת עם זה, בשונה ממתבוננת על זה מהצד.

לוסי הון מציגה (ומציעה) מספר דרכי חשיבה-פעולה מעשיות וזמינות,
שיכולות להיות קריטיות להישרדות ולעמידות במצבים קשים.

נזכרתי בפוסט הזה כשהנחיתי בימים האחרונים שני מפגשים לבני ובנות זוג של משרתי/ות מילואים,
שהיו מרגשים, נוגעים ומשמעותיים מאוד עבורי.
הקריאה בפוסט הזה שוב השבוע החזירה לי מיקוד וחדות להתמודדויות שלי ושלי אנשים שאני מלווה,
וגם הזרימה לי קצת "חמצן" ועוררה בי תחושת רווחה פנימית מסוימת.

אני מקווה שתהנו ותמצא את זה משמעותי

שלוש דרכים לפיתוח חוסן נפשי וכושר התאוששות

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

למילים יש כוח.
הן יכולות להרים ולהוריד, לקרב ולהרחיק, לחזק ולהחליש, להרבות טוב ולהרבות רע.

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש לכמה מילים שפגשתי השבוע ושהיתה להן השפעה מיטיבה עלי.

**
ברנה בראון כותבת על חמלה וגבולות בספרה "מושלמים כפי שאנחנו":

"אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה הוא הפחד מפני קביעת גבולות והטלת אחריות.
זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל אני מאמינה שהיכולת להבין את הקשר בין גבולות, אחריות, קבלה וחמלה הפכה אותי לאדם מיטיב יותר.
לפני המשבר הייתי מתוקה יותר –
בפנים הייתי שיפוטית ומלאת טינה וכעס, אבל כלפי חוץ הייתי בהחלט מתוקה מאוד.
אני חושבת שכיום אני באמת ובתמים יותר חומלת, פחות שיפוטית ונוטרת,
ובפירוש רצינית פי כמה בכל הנוגע לגבולות."
….
"הנה מה שגיליתי: לבה של החמלה הוא קבלה.
ככל שמתעצמת היכולת שלנו לקבל את עצמנו ואת הזולת, כן אנו נעשים חומלים יותר.
למותר לציין שקשה לקבל אנשים כשהם פוגעים בנו, מנצלים אותנו או רומסים אותנו.
המחקר לימד אותי כי הדבר הראשון שעלינו לעשות כדי שנוכל לתרגל חמלה באמת ובתמים הוא להתוות גבולות,
ולא לפטור אנשים מאחריות להתנהגות שלהם."

תודה לברנה בראון על הבהירות הזו ועל החיבור החשוב של גבולות, אחריות וחמלה.
אפשר לנשום לרווחה: לא רק שאין סתירה ביניהם, הם מעצימים ומשלימים זה את זה.

**
יהודה עמיחי כותב בשירו "זכרו והזכירו":

"..
זכרו והזכירו לפרי שנשר
את העלים ואת הענף,
הזכירו לקוצים הקשים
שהיו רכים באביב,
ואל תשכחו שגם האגרוף
היה פעם יד פתוחה ואצבעות"

אני אוהב את הדגש של עמיחי על לזכור ולהזכיר, במיוחד במצבים שבהם קל לשכוח.
הקריאה בשיר מעוררת בי אבל וכאב על מה שהיה (או שהיינו) ואיננו עוד,
והיא גם מעלה בי תקווה:
כשם שהאגרוף התהווה מתוך יד שהיתה פעם פתוחה,
כך יד פתוחה יכולה להתהוות מתוך אגרוף שעכשיו קפוץ.

**
בשירה "קשר" כותבת מיטל חודורקובסקי:

"לא על קירות מערה
צריך אדם לכתוב את
סיפורו,
אלא על עור התוף של
אחרים, המקשיבים
לכל הדברים הכואבים".

המילים של מיטל מזכירות לי את כוחה של חברות תומכת, של הקשבה ושל ביחד.

מתחשק לי להוסיף לשורה האחרונה בשיר מילה אחת,
שגם היא חלק חשוב, משמעותי ובלתי נפרד מחיים מלאים.

"לא על קירות מערה
צריך אדם לכתוב את
סיפורו,
אלא על עור התוף של
אחרים, המקשיבים
לכל הדברים הכואבים והשמחים".

**
אין לי מושג למי המילים שבפוסט הזה יגיעו ואיך הן יתגלגלו בעולם.
אני מחזיק כוונה שהן תמצאנה את דרכן לאנשים המתאימים,
ושתהיה להן השפעה מיטיבה עליכם ועל סביבתכם,
כפי שהיתה להן השפעה מיטיבה עלי.

מוזמנות ומוזמנים להעביר את זה הלאה, לכתוב לי כמה מילים שעולות בכם,
וגם לחלוק איתי קטעים נוספים שפגשתם ושנוגעים בכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מרלו מורגאן זכתה לחיות במשך מספר חודשים בקרב שבט אבוריג'ינים במדבריות אוסטרליה.
היא התלוותה אליהם למסע בן אלפי קילומטרים במדבר אאוטבאק הצחיח,
צעדה לצידם, חוותה מקרוב את דרך חייהם ולמדה את דרכי הריפוי שלהם,
המבוססות על חוכמה וידע בני 50,000 שנים.
בספרה המרתק "מסר האנשים האמיתיים" היא משתפת בחוויותיה ובתובנותיה מאותו מסע.
באחד הקטעים האהובים עלי במיוחד בספר מתארת מורגאן מנהג מרגש,
המשמש את השבט ברגעי הלידה ותחילת חיים, כמו גם ברגעי הפטירה והפרידה:

"במשך מאות שנים נהגו האנשים האמיתיים לומר את אותו משפט ראשון לילד שזה עתה נולד.
כל אדם שומע בדיוק אותן מילים אנושיות:
'אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך'.

בחגיגת סיום החיים מחבקים כולם את האדם וחוזרים שוב על משפט זה:
'אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך'.

מה ששמעת כשהגעת הוא מה שאתה שומע כאשר אתה עוזב."

**
בקרב שבט "האנשים האמיתיים" כל תינוק שנולד שומע את המילים הללו עם כניסתו למסע החיים הזה.
כל אדם שנפטר שומע את המילים הללו בסיומו של המסע הנוכחי ועם יציאתו למסע הבא.
סופו של מסע הוא גם תחילתו של מסע חדש.

אולי אפשר להרחיב את מסר "האנשים האמיתיים" ולעשות בו שימוש גם בימים "רגילים".
לא צריך לחכות לרגעי לידה או מוות, בכדי לומר לאדם שאנו פוגשים,
במילים, במבט, בחיבוק, או בכוונת לב שקטה:
"אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך."

ובאופן דומה, אפשר גם להיזכר בכך שאיננו לבד במסע החיים הזה,
ולהוקיר במילים או בהכרת תודה שקטה את האנשים המלווים אותנו במסענו:
"תודה על שאתם אוהבים אותי ותומכים בי במסעי".

מתישהו התחלנו את המסע שלנו כאן.
מתישהו גם נסיים אותו.
כולנו כאן לזמן מוגבל, חלק מהרשת האנושית,
משפיעים ומושפעים, תומכים ונתמכים, אוהבים ונאהבים.

עכשיו חיים.

**
לפני מספר חודשים, לאחר סיום הכשרת מנחים בעמותת "בשביל המחר" כתבתי על "להסכים לצאת למסע".
באותו זמן לא הכרתי עדיין את שש הנשים ושבעת הגברים המופלאים,  
שבשבועות האחרונים נכנסו עמוק לליבי ולחיי.

השבוע, ביום שני בצהריים, ליד מסוע המזוודות בשדה התעופה בן גוריון,
נתנו חיבוק אישי וקבוצתי אחרון לימים הקרובים, עד הפעם הבאה שניפגש.
יש בי הכרת תודה עצומה על שזכיתי לפגוש ולהכיר כל אחד ואחת מכם,
הכרת תודה על העשייה האמיצה, הנדיבה, מעוררת ההשראה ומצילת החיים שלכם. 
תודה על המוכנות שלכם לצאת למסע הזה, להתמסר, לבטוח ולפתוח את הלב,
על שהכנסתם אותי לחייכם ושאיפשרתם לי לצעוד לצדכם.

לכל אחד ואחת מכם אני רוצה לומר: "אני אוהב אותך ותומך בך במסעך".

**
יש בי הכרת תודה לסיגל, שותפתי היקרה, שגם היתה המנחה במסע שעברתי עם הצוות שלי לפני כשנתיים,
הכרת תודה לעמותת "בשביל המחר", לענת, תומר, מירי, יונית, טל, דורון ומיה ורבים אחרים,
על היצירה, ההחזקה וההובלה של היצירה המופלאה הזו, שמחוללת אינספור אדוות של ריפוי, חיבור ואהבה.
הרגשתי אתכם קרובים ועוטפים בימים הללו.

"תודה על שאתם אוהבים אותי ותומכים בי במסעי".

**
"מַסָּע מֻצְלָח לֹא מִסְתַּיֵּם לְעוֹלָם,
הַקִּילוֹמֶטְרִים כֵּן.
אַךְ הַזְּמַן נִשְׁאַר חָקוּק בְּתוֹכְךָ
הוֹפֵךְ חֵלֶק מִמְּךָ.
בְּסוֹף הַמַּסָּע אֵינֶנִּי מַרְגִּישׁ מְנַצֵּחַ,
אֶלָּא יוֹתֵר אֲסִיר תּוֹדָה.
כְּאִלּוּ שֶׁהַדֶּרֶךְ עָבְרָה בְּתוֹכִי
וְלֹא אֲנִי בְּתוֹכָהּ."

~ אַבְרָהָם חַלְפִי

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תרופת הפלא א':
איזה חומר ניתן לפזר על אדמה שהוזנחה במשך שנים,
ושכעת היא מלאת עשבים שוטים, קוצים וצמחי בר,
אשר יהפוך אותה לגינה פורחת ומלאת עצי פרי בתוך שעתיים?

תרופת הפלא ב':
איזו שיטה מהפכנית ניתן להפעיל במערכת יחסים שהוזנחה במשך עשור,
ושכעת היא מלאת מטענים, שיפוטים, פצעים מוגלתיים וחוסר אמון,
אשר תהפוך אותה למופלאה, מלאת אהבה וקירבה בתוך יומיים?

תרופת הפלא ג':
איזו נוסחת קסמים מתאימה למצב כלכלי,
המאופיין במינוס גדול, משכנתא שלא נסגרת, חובות תופחים ואפס חסכונות,
ויכולה להביא לרווחה כלכלית, עכשיו ובעתיד, לנו ולילדינו בתוך שבועיים?

תרופת הפלא ד':
באיזה רעיון פורץ דרך ניתן להשתמש עם גוף שהוזנח במשך שנים,
ושכעת הוא מוצף בחולי, ניקוטין, תזונה לקויה ובריאות ירודה,
אשר ינקה את העורקים, יאזן את הערכים ויאפשר לאדם המחובר אליו לרוץ מרתון בתוך חודשיים?

תרופת הפלא ה':
האם יש תכנית פורצת דרך, ראש ממשלה, שר, רמטכ"ל או מפכ"ל המתאימים למצב הקיים, לאלימות, לפערים, לפיגועים ולפילוג,
אשר יפתרו את הבעיות, יחזירו את הביטחון, השלווה והשפיות ויאפשרו לנו לחיות בשלום עם עצמנו ועם שכנינו? בתוך שעתיים, יומיים, שבועיים או חודשיים?

**
המציאות שאנו חווים עכשיו (תהא אשר תהא),
ברמה האישית, המשפחתית, החברתית, הלאומית והעולמית
היא תוצר של השקעה (תהא אשר תהא) עקבית ומתמדת לאורך שבועות, חודשים ושנים.
לא לכל מצב ולא בכל רגע יש תרופת פלא או פתרון קסם מיידי.
לעתים לא ברור מה אפשרי וכמה זמן זה ייקח.

אבל תמיד תמיד יש כמה דברים שאפשר להתחיל לעשות:
א. לעצור את ההזנחה וההתדרדרות – רק היום לייצר פחות נזק וסבל, להפסיק לחפור את הבור.
ב. לשנות את המגמה – רק היום להשקיע בתשתיות, באהבה, בסובלנות, בחינוך, בריפוי.
ג. "לרדת למגרש" – רק היום להפסיק להתלונן, לרכל ולהתקרבן. לעשות איפה וכמה שאפשר.
ד. להמשיך לנשום – רק היום להחזיק מעמד, להחזיק כוונה, לשמור על תקווה.

**
את הפוסט הזה כתבתי ופירסמתי באוקטובר 2015 לפני קרוב לעשור,
בזמן שנראה כל כך רחוק ובמקום שנראה כל כך שונה מהתקופה הנוכחית.

מדהים (ולא מפתיע) כמה הוא רלוונטי ומדויק גם היום.

מומלץ להישמר מהבטחות או מציפיות לתרופות פלא ולפתרונות קסם.
עניינים מורכבים צריכים את הזמן שלהם.

לאט לאט.
נשימה נשימה.
צעד צעד.

רק היום. 

בהרבה נחישות, אורך רוח, התמדה, אהבה ותקווה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

יש בי הכרת תודה עצומה לדליה שלפני מספר שנים הכירה לי את רחל נעמי רמן והמליצה לי לקרוא את ספריה.
"ברכות סבי" ו"חוכמה משולחן המטבח" הם מהספרים המרגשים, האנושיים והמשפיעים שקראתי.
מאז, בהרבה מאוד סדנאות ותהליכים שאני מנחה, אני מזכיר אותה ואת ספריה, משתדל "להעביר את זה הלאה".

בימים האחרונים אני זוכה להנחות מטעם עמותת "בשביל המחר" מסע עיבוד חוויתי, משמעותי ועוצמתי
עם שותפה מופלאה ועם קבוצה יוצאת דופן של 13 נשים וגברים מעוררי השראה.
אתמול באחד ממעגלי השיתוף הכרתי להם את רחל נעמי רמן
ואת הרעיון שלה בנוגע "לשלוש דרכים להיות עם אנשים".

**
את הציטוט הבא של רחל נעמי רמן שאהוב עלי במיוחד,
אני רוצה להקדיש בהרבה הערכה, הכרת תודה ואהבה לשש הנשים ושבעת הגברים שסיגל ואני זוכים לצעוד איתם ולצידם השבוע.

"התמחותי ברפואה לימדה אותי שיטות פשוטות וישירות.
פגשתי מישהו, אבחנתי את בעייתו, החלטתי מה נדרש וסיפקתי לו את זה.
המודל הרפואי שהקנו לי התמקד במה שאני כרופאה חושבת, מבינה או מחליטה,
במה שאני כרופאה, יודעת.
מאז גיליתי שרוב הזמן איני יודעת בעצם מה נדרש,
ובאופן מפתיע עוד יותר, איני צריכה לדעת.
אבל אני כן יודעת שאם אני מקשיבה בתשומת לב למישהו, לו עצמו, לנשמתו,
על פי רוב אני מגלה שברמה העמוקה והלא-מודעת ביותר,
הוא חש בעצמו את כיוון הריפוי שלו ואת שלמותו.
אם אוכל להשאר פתוחה לכך,
ללא ציפיות לגבי מה שהוא אמור לעשות,
כיצד הוא אמור להשתנות כדי להיות טוב יותר,
או אפילו כיצד נראית השלמות שלו –
משהו פלאי עשוי לקרות.
אני מתכוונת שיש בכך בהירות ויושרה רבה יותר
מבכל אמצעי שאנקוט כדי לתקן את המצב או להקל על הכאבים.
ולכן, כבר אין לי תיאוריות רבות על אנשים.
אינני מאבחנת אותם או מחליטה מהי בעייתם.
אני פשוט נפגשת איתם ומקשיבה.
כשאנו יושבים יחד, אין לי אפילו תכנית.
אבל אני יודעת שעם הזמן, משהו יעלה בשיחתנו.
משהו שהוא חלק מתבנית גדולה וברורה יותר ששנינו לא יכולים לראות באותו רגע.
וכך אני יושבת איתם ומחכה."

~ מתוך "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בספרו "מי מת", סטיבן לוין מזכיר את רעיון "ההכנה המושלמת לחיים" (המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית),
שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו,
אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש.
לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.

מכיון שאיננו יודעים מהו אותו מאורע מרכזי בחיינו שלשמו נולדנו,
חשוב לטפח פתיחות וסקרנות אל הלא נודע.
ייתכן שהאירוע שאנו חווים עכשיו הוא שלב מעבר הכרחי,
המקרב אותנו לעבר הרגע המסוים "שלנו" שבקרוב יאפשר לנו להגשים את ייעודנו.
ואולי זהו אינו רק שלב מעבר, אלא הרגע עצמו (גם אם הוא לא מרגיש לנו ככה),
שבו יש חשיבות עצומה למה שאנחנו עושים ולאופן שבו אנחנו נמצאים עם אנשים אחרים.

**
בשונה מסטיבן לוין, אני לא בטוח שבהכרח קיים רגע יחיד או אירוע מיוחד כלשהו שלשמם נולדנו.
אבל אולי זה לא כזה משנה.
הנה דוגמא לסיפור חלופי שאני משחק איתו בשנים האחרונות:
מה אם במקום אירוע אחד מיוחד שלשמו נולדנו,
אנו צפויים לעבור דרך מאה רגעים מיוחדים או מאה מפגשים משמעותיים עם אנשים,
שבמהלכם תהיה לנו השפעה חשובה וייחודית על העולם ועל חיי אחרים?

איננו יודעים מי האנשים ומה האירועים הללו.
אין לנו מושג כמה מהאנשים-אירועים הללו כבר פגשנו ואיך השפענו עליהם,
ועם כמה מהם אנו צפוייים להיפגש בהמשך הדרך.

**
כוחם של סיפורים ושל רעיונות הוא בהשפעתם עלינו,
בין אם הם נכונים ובין אם לא.

רעיון "הרגע האחד" או "100 הרגעים" מעורר בי את המחשבות הבאות:

יש סיבה לכך שאני כאן עכשיו.
מה שאני עושה משנה ומשפיע, גם כשאינני מודע לכך.
חשוב לשמור על ערנות, פתיחות, ענווה וסקרנות כלפי אנשים ומצבים,
שכן בכל רגע אני עשוי לפגוש אדם או אירוע שלשמו נולדתי,
ושעבורו עברתי את ההכנה וההתפתחות שהביאו אותי לכאן.

**
לסיום, אני רוצה לשתף בחידוד כוונה (תפילה אם תרצו) לקראת השבוע הקרוב:

הלוואי שתהיה לי החוכמה והרגישות לראות את האדם ואת הקבוצה שמולי.
הלוואי שיהיו לי האומץ, הבהירות והכוח לעשות את הדבר שירבה טוב ויפחית סבל.
הלוואי שאצליח לשרת את טובתם העליונה של האנשים שאפגוש, את משפחותיהם ואת העולם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש לשני קטעים שנוגעים בי ושאני מוצא אותם משמעותיים עבורי.
ההשראות שלי לקטעים הללו הם 14 נשים וגברים מרגשים ויוצאי דופן,
שעושים המון טוב בעולם בעזרת הידיים והלבבות שלהם,
ושזכיתי לפגוש ולהתחיל להכיר ביומיים האחרונים.

"ידי אנשים אחרים" מזכיר לי עד כמה אנחנו מחוברים לאנשים אחרים, תלויים בהם,
משפיעים עליהם ומושפעים מהם במסע האנושי שאנו עוברים במהלך חיינו.

ידי אנשים אחרים

“כל אחד מאתנו חי בתוך ודרך תנועה עצומה של ידי אנשים אחרים.
ידיהם של אנשים אחרים מניפות אותנו מן הרחם.
ידי אנשים אחרים מגדלות את המזון שאנו אוכלים,
אורגות את הבגדים שאנו לובשים,
בונות את קורת הגג שתחתיה אנו חיים.
ידיהם של אנשים אחרים מענגות את גופנו ברגעים של תשוקה,
מעניקות לנו עזרה ונחמה ברגעים של מכאוב ומצוקה.
עושרו המשותף של הטבע
מוקצה ומחולק דרך ובאמצעות ידיהם של אנשים אחרים
לצרכים ולהנאות של חיינו הנפרדים, האישיים.
ולבסוף, ידי אנשים אחרים מורידות אותנו לתוך האדמה.”

~ ג'יימס סטוקינגר (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

**
הציטוט הבא של הדאלאי לאמה מתוך "אמנות האושר" מעורר בי הרבה ענווה
ועוזר לי להחזיק כוונה שמסייעת לי להתמקד ולהתנהל במצבים מורכבים.

"לפעמים כשאני פוגש חברים ותיקים, הדבר מזכיר לי כמה מהר חולף הזמן.
הדבר גורם לי לתהות, אם אנו מנצלים את הזמן כראוי.
ניצול נכון של זמן הוא חשוב.
כל עוד יש לנו את הגוף הזה, ובמיוחד המוח האנושי המדהים הזה, אני חושב שכל דקה יקרה מפז.
קיומנו היומיומי מלא תקווה, אם כי אין לנו ערובה לעתיד.
אין כל ערובה שמחר בשעה הזו נהיה כאן.
ובכל זאת אני חושב על המחר בתקווה זו.
לכן עלינו להפיק את המרב מהזמן העומד לרשותנו.

אני חושב שהדרך הטובה ביותר לנצל את הזמן היא זאת:
אם תוכל, עזור לאחרים, ליצורים חיים אחרים.
אם לא, לפחות אל תפגע בהם.
אני חושב שזהו הבסיס לכל הפילוסופיה שלי.

נהרהר בדברים שהם בעלי ערך אמיתי, בדברים המעניקים לחיינו משמעות,
ונקבע את סדרי העדיפויות שלנו על בסיס זה.
תכלית חיינו צריכה להיות חיובית.
לא נולדנו כדי לגרום סבל או לפגוע באחרים.
כדי שחיינו יהיו בעלי ערך, עלינו לפתח תכונות אנושיות בסיסיות – חום, טוב לב, חמלה.
כך יהיו חיינו בעלי משמעות, שלווים ומאושרים יותר."

~ הדאלאי לאמה מתוך "אמנות האושר"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר