חיים עכשיו

יעל, מנכ"לית חברת הייטק, הציבה לעצמה ולצוות ההנהלה שלה יעד שאפתני במיוחד.
יעד גדול ומורכב, כזה שחשיבותו ברורה ומרגשת ושלא ברור כיצד ניתן להגיע אליו.
ההערכה שלה היתה שייקח להם כשנה וחצי עד שנתיים להגיע ליעד הזה. אם בכלל.
השבוע, עשרה חודשים לאחר הצבת היעד, בזכות הרבה תכנון ועבודה קשה, וגם בזכות מזל, היעד הושג.

השמחה הרגעית של יעל על השגת היעד התחלפה מייד בדאגה לבעיות עתידיות ולשלל נושאים חדשים שנפתחו עם השגת היעד. 
שעות ספורות לאחר השגת היעד, יעל ממשיכה לנוע. 
היא מוטרדת מדברים אחרים ואינה פנויה לעצור ולחגוג את ההישג יוצא הדופן.

**
המחשבה שאנשים מפספסים את החיים שלהם בזמן שהם עסוקים במרדף אחר המטרה הבאה או בדאגה מהבעיה הבאה מעוררת בי עצב. 
תמיד יש משהו להיות מוטרד ממנו.

אחד המדדים המקובלים בעולם מערכות המידע לאיכות של מערכת הוא "זמן בין תקלות".
ככל שהזמן הממוצע בין תקלות גבוה יותר כך המערכת בריאה ויציבה יותר.
זב"ת (זמן בין תקלות) אפס, מציין שבכל רגע נתון במערכת יש תקלה מסוימת.
בדומה למדדים לאיכות של מערכת, ניתן לחשוב על מדד שישקף איכות חיים אנושית.

זב"ד – זמן בין דאגות
מה הזמן הממוצע שעובר מדאגה אחת לאחרת אצלכם?
זב"ד אפס אומר שבכל רגע נתון אתם מודאגים ממשהו.
כשהזב"ד שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו לא תהיו מוטרדים ממשהו עתידי.
זב"ד נמוך מצביע על איכות חיים נמוכה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מושקע בדאגה ובחרדה מדבר כזה או אחר שיקרה או שלא יקרה.
בכל אותו זמן אתם באיזשהו עתיד מדומיין ואתם לא כאן.

**
התחשק לי לשתף את יעל השבוע ברעיון של זב"ד אבל לא נראה לי שיש לזה מקום עכשיו.
עם כל הכבוד לרעיונות שלי, נטל העומס והאחריות שיעל ואני נושאים אינו דומה. 
אני לא בטוח שבעומס כזה אני הייתי מצליח, או אפילו רוצה לעצור ולחגוג.
כשאנשים מתאמצים לשמור את הראש מעל המים, הם לא פנויים לשיעורי שחייה.
איתי חברי מזכיר לי מדי פעם שכשמישהו לחוץ, זה לא עוזר שאומרים לו "תירגע".
האנרגיה שאנחנו מקרינים משפיעה יותר מהמילים שלנו.
איזו אנרגיה מקרינים כשרוצים לעזור למישהו לעצור ולחגוג? והאם זה בכלל תפקידנו? זה לא קצת מתנשא "לעזור לחגוג"?

**
אולי העצב הוא לא רק על יעל.
אולי כשאני חושב על יעל, אני חושב גם על עצמי.
יש בי חשש שמתישהו אתעורר, אגלה שפספסתי, ושבאותו רגע זה יהיה מאוחר מדי.
אולי גיהנום זה לגלות שכל הזמן הזה היית בגן עדן מבלי ששמת לב לכך ומבלי שחווית את זה.

כשקוראים את הדברים שאמרה מירית הררי ז"ל שנפטרה השבוע מסרטן מקבלים תזכורת חזקה "לפנים":

"כל הדברים שנראים לנו חשובים, במרחק הזמן לא חשובים בכלל. 
אני רבתי על לנסוע לאלסקה ולמקסיקו, אבל כשאת עומדת ללכת, המקומות האלה לא עוברים לך בפריים של החיים. 
את חושבת רק מה את משאירה וממה את נפרדת. 
ואת נפרדת מהילדים שלך. רק זה".

"סיטואציה הזויה לכל הדעות. 
בינתיים כמו שרק אני יודעת לעשות מהלימון לימונדה, יש המון כיף. המון פתיחות. שיחות מופלאות. מכתבים נכתבו. הכל מוכן לשעת השין. 
אתמול ברגע נעים אחותי שואלת 'האם אפשר להגיד שכיף לנו עכשיו?' ואני עונה 'בוודאי שכיף לנו'. 
הרי אנחנו חיים בכאן ועכשיו וזאת המשמעות האמיתית. 
להתרכז ברגע הזה, בטוב שבו ולהפיק את המקסימום. 
להיות טובים, להבחין בין העיקר לתפל והכי חשוב להיות טובים. 
בואו נהיה טובים. אחד לשני ואחד לכולם, לעולם. בואו נאהב".

**
חיים עכשיו.

הקטע הוא לא לסיים רק את העניין הזה ואז רק את העניין ההוא ואז אולי לחגוג ולנוח.
תמיד יהיו עוד עניינים, בעיות, דאגות. 
הקטע הוא להבין שהחיים הם עכשיו ולא אחר-כך. 
עכשיו הזמן לחוות, לחגוג, להנות מהדרך ולהכיר תודה. 
ועכשיו גם הזמן לדאוג, לכאוב, להחזיק את המתח ואת הקושי. 
החיים הם עכשיו והם גם וגם.

**
כשהזמנתי את אחד המנהלים שליוויתי השבוע לעצור ולחגוג, הוא אמר לי שהוא לא מרגיש חגיגה ושהוא לא מישהו שיכול לזייף רגש.
יש פער תפיסה מהותי בין שמחה, חגיגה והכרת תודה כרגש פסיבי שקורה לי (אני מרגיש את זה או שאיני מרגיש את זה), 
לבין שמחה, חגיגה והכרת תודה כמיומנות שאני יכול לפתח אם רק אבחר בכך ואתרגל את זה. 
החוכמה אינה לזייף משהו שלא קיים אלא לפתח את "השריר" הרצוי לאורך זמן.

אנשים מבלבלים בין המונחים "טבע" ו-"הרגל". 
במקרים רבים מה שנחווה כחוסר אותנטיות ("אני לא באמת מרגיש שמחה או הכרת תודה"), הוא בסך הכול חוסר מיומנות.
כשם שפיתחנו לעצמנו הרגל של צחצוח שיניים (למרות שזה לא בטבע שלנו),
כך אנו יכולים לפתח לעצמנו הרגלים של חגיגה, שמחה והכרת תודה.

עשר דקות של רפלקציה יומית על שלוש השאלות הללו לאורך זמן יעשו את העבודה:

א. מה אני חוגג היום? 
(על מה אני גאה, ממה אני שבע רצון, מה השגתי, איפה הצלחתי, ..)

ב. מה ומי שימח אותי היום?

ג. למי ועל מה אני מכיר תודה היום?

**
בתחילת החודש שלחתי למספר חברים ומכרים טיוטה ראשונית של הספר שאני עובד עליו, עם בקשה לקבל משוב שיסייע לי להתקדם.

אני חוגג התקדמות משמעותית עם הספר וגם המון הנאה ואנדרנלין מהתהליך שאני חווה בימים אלו. 

יש בי הכרת תודה עצומה לכל אותם חברים ומכרים שחלקם השקיעו ומשקיעים שעות רבות בקריאת הטיוטה ובכתיבת משוב (לא ציפיתי לכזו רמה של השקעה…) שתורם לי רבות.

אני מוצף שמחה והתרגשות כשאני חווה את הנתינה מהלב שמגיעה לעברי מכל אותם חברות וחברים בימים אלו.
כל-כך יקר.
כל-כך לא מובן מאליו.

שבת של שלום,
גמר חתימה טובה,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שני הזמנים הכי טובים לאחל שנה טובה

לפני שבעה חודשים, בשבוע יום ההולדת שלי, לקחתי לעצמי זמן ועצרתי להתבוננות על תריסר שנים
אני אוהב את עצירות הריפלקציה הללו.
אולי אפילו קצת מכור להן.

כשעוצרים להתבונן, מצליחים לראות יותר.
דברים מסוימים ששכחנו או שלא היינו מודעים להם מתגלים ומתחדדים.

אחת הנקודות המרכזיות שסימנתי לעצמי באותה עצירה היתה חוסר הוודאות.

"אין לנו מושג…
כשאנו עומדים בפתחה של תקופה אין לנו סיכוי לדעת כיצד היא תתפתח.
הכול יכול להשתנות ולקבל כל-כך הרבה תפניות.
אנשים ונושאים כל-כך משמעותיים שבחיי כיום, לא היו שם לפני 12 שנים.
אני מסיים השבוע את התריסר הרביעי ומתחיל את התריסר החמישי. 
מי יודע מה איך הוא יתפתח…"

**
ממש בזמן שכתבתי את המילים הללו התנודדה לה ספינת הקורונה "דאימונד פרינסס" בסמוך לחוף יוקוהומה ביפן כשעל סיפונה מספר חולים וביניהם כמה ישראלים. 
סיפור חדשותי אנקדוטלי, מעניין, רחוק ולא מאוד רלוונטי. 

באותה שבת שכשרועי ואני טיילנו בשכונה עברו לידנו אימא ובת עם מסכות פנים.
לאחר שהן חלפו גיחכנו לעצמנו בהתנשאות.
זה היה נראה לנו הזוי והיסטרי. 
בתוך פחות מחודש כבר היינו במציאות אחרת לגמרי.

כשכתבתי שאין לנו מושג, לא היה לי מושג כמה שלא היה לי מושג.

בשבעת החודשים שחלפו התעצמה בי תחושה של יראת-כבוד כלפי החיים, הדרך שבה הם מתהווים, ומה שהם מזמנים לנו.

**
רחל נעמי רמן מציעה תרגול יומי של רפלקציה בת שלוש שאלות להעמקת נוכחות וחיבור לחיים.
היא קוראת לזה "לגדל עיניים חדשות".

1. מה הפתיע אותי היום?

2. מה נגע בי היום?

3. מה עורר בי השראה היום?

ההנחה הסמויה בבסיס השאלות הללו היא שמשהו הפתיע אותנו, נגע בנו ועורר בנו השראה.
שאלות יכולות להיות כלי רב-עוצמה למיקוד תשומת לב.

נראה לי שאאמץ את השאלות הללו בימים הקרובים ואסתכל דרכן על שנת תש"פ שמסתיימת.

**
הרבה אנשים מאחלים "שנה טובה" עכשיו.

יש אנשים שמאחלים מתוך נימוס, כי לא נעים, או לצאת ידי חובה.
יש אנשים שמאחלים "על הדרך" בלי יותר מדי תשומת לב.
אנחנו חברים בכל-כך הרבה קבוצות, מפציצים ומופצצים מכל הכיוונים.

ה-"שנה טובה" שהכי עושה לי את זה היא אישית ומלאת כוונה.

"שנה טובה" הוא שם קוד כללי. 
מה זו "שנה טובה" עבורך?
מה זו "שנה טובה" עבור האדם שחשוב לך לברך?

קראתי פעם ששני הזמנים הכי חשובים לבקש בהם סליחה הם הימים שבין ראש השנה ליום כיפור, והימים שבין יום כיפור לראש השנה.

באופן דומה הזמן הכי טוב לאחל למישהו "שנה טובה" זה עכשיו. מהלב. בכוונה.

גם אם עכשיו זה סוכות. או פסח. או סתם יום רגיל. 
אף פעם לא מאוחר מדי.

חג שמח ושנה טובה,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

איפה עובר הגבול..??

משוב שקיבלתי השבוע לקטע "כל אחד עושה תמיד את הכי טוב שהוא יכול":

"יש לי בעיה עם המוחלטות של האמירה הזאת. 
כי אנשים גם אונסים, מכים, מתעללים. 
זה הכי טוב שלהם באותו רגע? תמיד?

כדאי, רצוי וחשוב לסייג את האמירות האלה. 
אפשר בתחילת הקטע. 
משהו בסגנון: אנחנו יוצאים מנקודת הנחה, שאדם שפועל בדרך שאיננה אלימות או פגיעה באחר, משתדל תמיד לעשות את הכי טוב שלו.
אחרת, זה מעורר אנטגוניזם. 
לא כל אחד עושה רק טוב ומשתדל לעשות טוב. בטח לא תמיד. 
ולצערנו, אלה שפועלים מתוך מוטיבציה לפגוע באחרים, הם לא מעטים… 
ולא מעניין איזה מטען הם סוחבים איתם."

**
"כל אחד עושה תמיד את הכי טוב שהוא יכול" ו-"אם הייתי במקומך הייתי פועל בדיוק כמוך"
הן שתי אמונות שהתפתחו אצלי בשנתיים-שלוש האחרונות,
וכמו כל אמונה אחרת, הן מבוססות על הדרך שבה אני תופס אנשים ותופס את העולם.

מעניין איך אמונות מתפתחות.
הן לא היו שם מאז ומתמיד.
לא זכור לי אירוע מטלטל שיצר אותן בתוכי.
עד לא מזמן, כנראה שהחזקתי אמונות הפוכות או מנוגדות.

**
מירי שפירא היתה הראשונה שפתחה לי את הדלת לעולם התקשורת המקרבת.
אחד הדברים הכי חשובים ומשמעותיים שלמדתי ממירי היה אמפטיה.
איך להיות עם בן אדם, להקשיב לו, לראות אותו, להבין אותו לעומק.
זו לא למידה מנטלית שבה מבינים משהו וממשיכים הלאה, 
אלא למידה התנסותית-חוויתית שחוזרים עליה שוב ושוב ושוב.

באחת הנסיעות המשותפות שלנו מירי שאלה אם אני רוצה להתאמן בלהיות באמפטיה ליגאל עמיר.
לא רק שלא רציתי, השאלה הזו ממש עצבנה אותי.
מאיפה הבאת את זה עכשיו…??
למה שאתן אמפטיה לרוצח ראש הממשלה?
יש כל-כך הרבה אחרים שארצה להיות איתם באמפטיה ויגאל עמיר הוא לא אחד מהם. 
אני יכול לחיות חיים שלמים של אמפטיה, אולי אפילו כמה גלגולים, בלי להגיע אליו.
שחררי אותי מזה.
מספיק עם הצדקנות וההתייפייפות הזו. 
יש דברים שאסור להבין. 
יש אנשים שאסור להיות איתם באמפטיה.

**
מדוע יש אנשים או מעשים שקשה לנו להיות אמפטיים כלפיהם?
שאנחנו לא רוצים אפילו לנסות?

לעתים קרובות אמפטיה נתפסת כהבנה שעלולה להוביל להצדקה שעלולה להוביל לסליחה.

אם אבין אותך, יש סיכוי שתחשוב שאני מצדיק אותך.
עצם המוכנות להיות אתך בדיאלוג או לנסות להבין אותך עלולה לתת לגיטימציה למעשים שלך. 
אם ניתן להבין את מה שעשית, אולי אפשר אפילו לסלוח על זה. 
ואני לא רוצה לסלוח. 
אני כל כך כועס ואני כל כך חושב שזה לא בסדר, 
שלא רק שאיני רוצה לסלוח לך, 
אני רוצה שתיענש בחומרה.

כשאני מאמין שאתה לא בסדר,
וכשאמפטיה מחוברת אצלי להבנה + הצדקה + סליחה, אז עם כל הכבוד, היא לא בשבילך.

נראה לי שיש קושי נוסף להיות באמפטיה, שקשור יותר אלינו ופחות לאדם האחר:

הפחד להשתנות.

אם אניח את האג'נדה והאמונות שלי בצד (אפילו רק לרגע), ואתמקד בלהבין אותך, 
זה יכול להחליש אותי.
במצבים מסוימים עדיף להיות חד וברור.
שחור-לבן.
בלי למצמץ.
אם אבין אותך יותר, אני עלול להתבלבל.
ההבנה עלולה לזרוע בתוכי ספקות. 
לסדוק את תפיסת העולם שלי.
וזה מסוכן.

אי-הרצון והקושי שלנו להיות באמפטיה הוא לא רק עם רוצחים, אנסים, מחבלים, גננות מתעללות וגברים מכים.
הוא גם עם חברי כנסת, קולגות לעבודה, מורים, שכנים, אנשים שחיים או שחושבים אחרת מאיתנו, ואפילו עם חברים ובני משפחה שלא באים לנו בטוב.

**
היום אני רואה את זה אחרת.
אמפטיה ליגאל עמיר זה ניסיון להבין אותו ואת נקודת מבטו.
מה עובר עליו ואיך הוא רואה את העולם.

להבין.

לא להצדיק.
לא להזדהות.
לא לסלוח.
בטח שלא לאהוב.

כשאני באמפטיה עם מישהו, חלק אחד בתוכי יכול להבין אותו ("אם הייתי במקומך הייתי פועל כמוך"),
וחלק אחרי בי יכול לא להסכים, לכעוס, להתנגד לו, להילחם בו, או לרצות שהוא ישב בכלא לשארית חייו.
שני החלקים הללו יכולים להתקיים בתוכי בו-זמנית: האחד מתמקד באדם שמולי, והאחר בי.

**
המשוב שקיבלתי על הקטע גרם לי לעצור ולחשוב.

אני מסכים שהמוחלטות באמירה ("כל אחד", "תמיד", "הכי טוב") מעוררת אנטגוניזם.

מצד שני, איפה עובר הגבול..?

איפה עובר הגבול בין אנשים ש"מותר" להיות באמפטיה כלפיהם לכאלו ש"אסור"?
בין אנשים שהם בני-אדם לאנשים שהם "חיות-אדם"? 
איפה עובר הגבול בין מעשים שמותר לנסות להבין אותם, לכאלו שאסור?

פעם חשבתי שזה פשוט:

"אפס סובלנות לאלימות".
"אפס סובלנות לחוסר-אמינות".

היום אני מאמין שזה יותר מורכב.

נראה לי שבשלב זה, אשאיר את הטקסט כפי שהוא.
שכל אחד ישים לעצמו את הגבול שלו.

יכול להיות שאשלם על כך מחיר.
יש משהו טעון מאוד בנושא הזה.
לחלקנו הוא נוגע במקומות הכי עמוקים, כואבים ורגישים. בפחדים הכי גדולים.

הוא עלול לגרום לאנשים מסוימים, ביניהם חברים קרובים ובני משפחה, להתרחק ממני.
קצת כמו לפני כשנה וחצי, כששיתפתי בקטע המטלטל של טיך נהאת האן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חמש אצבעות

קבוצת חניכים מקבלת הוראה לרוץ עד השלט, לגעת בו בחמש אצבעות ולחזור בזמן נתון.
לאחר כשעה הם חוזרים מתנשפים, עומדים בשלשות ומנסים להסדיר נשימה.
ואז מגיעה השאלה.
תמיד אותה השאלה: 
"נגעתם בחמש אצבעות?"
לשאלה הזו יש רק שתי תשובות אפשריות: "כן" או "לא".
כל מה שאינו "כן" מוחלט הוא "לא".
"נגעתי בארבע אצבעות", "הקפתי אותו כי היה צפוף", "לא נגעתי אבל רצתי מאה מטר יותר" זה "לא".

אם התשובה היא "לא" רצים שוב.
לא משנה מה המרחק. 
לא משנה כמה זמן זה לוקח.
נוגעים בחמש אצבעות וחוזרים.
כשהשאלה תישאל בפעם השנייה התשובה של כולם תהיה "כן."

כלל חמש האצבעות תופס גם למשימות מורכבות יותר:
האם המשימה בוצעה במלואה ובדיוק כפי שהוגדרה? כן או לא?

"חמש אצבעות" מייצג הרגל של דבקות במשימה.
של עמידה במילה שנתנו.
של תוצאות ללא סיפורים ותירוצים.
של התמודדות עם קשיים ומכשולים.
של לא לוותר ושל להיות כנים עם עצמנו.

**
בראש השנה האחרון הצבתי לעצמי מטרה להוציא ספר עד סוף שנת 2020.
השנה התחילה במומנטום נחמד… ואז הגיעה הקורונה…
ומיד לאחריה קרה אירוע שביאס אותי.
ירדה לי הרוח ממפרשי הספר ועצרתי. 
הנחתי את הפרויקט בצד ולקחתי ממנו הפסקה.
בינתיים נכנסו מלא עניינים, העומס עלה, גל שני הופיע וחופשת הקיץ הגיעה.
תכל'ס, עשיתי המון דברים בחודשים הללו. 
רק שלהתקדם עם הספר לא היה אחד מהם.

בשלב מסוים התחלתי לשכנע את עצמי שחלק מההתפתחות האישית שלי זה להתגמש.
ש"חמש אצבעות" קטן עלי ושבעצם השיעור האמיתי שלי הוא ללמוד לשחרר ולהרגיש טוב עם זה.
אחרי הכול, לכתוב ספר זה לא כמו לרוץ לשלט.
חשוב מאוד להקשיב לקצב הפנימי ולהיות מדויק.

בולשיט !
סיפורים שסיפרתי לעצמי כשנכנסתי לנמנמת קיץ.

(במקרים מסוימים זה באמת נכון: חמש אצבעות לא מתאים לכל מצב. המקרה הזה הוא לא אחד מהם.)

הרבה יותר קל לספר סיפורים על "חמש אצבעות" מאשר לעשות "חמש אצבעות".

** 
מנהלת שאני מלווה הגדירה לעצמה ארבע משימות מפתח שהיא רוצה לבצע השבוע.
כולן נוגעות בתחומים חשובים לה שהיא מזניחה בחודשים האחרונים.

– "מה רמת המחויבות שלך?," שאלתי.
– "גבוהה מאוד," ענתה.
– "ומה רמת הביטחון שלך?"
– "100%. אין סיבה שזה לא יקרה."
– "שיהיה בהצלחה ! את יודעת מה השאלה הראשונה שאשאל אותך כשניפגש…"

– "איך היה?" שאלתי כשנפגשנו.
– "3.7 מתוך 4," ענתה בחיוך רחב, "שזה הרבה יותר ממה שעשיתי בשבועות האחרונים. עשיתי לעצמי קצת הנחה רק במשימה אחת שהיא בעיקר עבור עצמי. בכל המשימות האחרות עמדתי."
– "או קיי… את רוצה את הגירסה הקשוחה או האמפטית שלי?" שאלתי.
– "את שתיהן," היא חייכה.
– "כל הכבוד על ההתקדמות השבוע. באמת משמעותי ולא מובן מאליו. ואפילו נראה שנהנית ושקיבלת חשק לעוד… "
– "או קיי… ו…."
– "בפרספקטיבת חמש האצבעות לא עמדת במה שהגדרת לעצמך. יצאת לדרך עם מחויבות לכל ארבע המשימות. בשורה התחתונה זה לא קרה."

**
השבוע התעוררתי.

קפצה לי חזרה "השריטה" של ה"חמש אצבעות":

עד סוף 2020 הספר "בחוץ".

איבדתי לא מעט זמן בחודשים הללו.
נשארו פחות מארבעה חודשים עד סוף השנה.
מכיון שלא הוצאתי ספר בעבר, אני לא יודע אם אספיק ואיך יהיה.

זמן להפשיל שרוולים ולהרים הילוך:
לברר, לדחוף, לבקש עזרה, לעשות עבודה.
להתקדם תוך כדי תנועה.

ככה מרגישים "חמש-אצבעות" בדרך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר