סדנה עם שותף מיוחד + מתנה מברנה בראון

שלום,
אני שמח לעדכן שבעוד שלושה שבועות בדיוק (ביום שישי ה-19/7), אנחה סדנת תקשורת מקרבת להורים וילדים. 

8 דברים מיוחדים מאפיינים את הסדנה הזו:

1. הסדנה פותחה במשותף ע"י בני רועי (בן 11) ועל-ידי ואנו גם ננחה אותה ביחד.
2. בסדנה לא תהיה הרצאה "יבשה". יהיו הרבה תרגולים, צחוקים, פעילויות ומשחקים המבוססים על קלפי הרגשות והצרכים.
3. הכניסה לסדנה תתאפשר רק עם ההורה או הילד/ה שלך. מספר שווה של ילדים והורים
4. הסדנה תתקיים בביתנו. המשתתפים יתארחו בסלון שלנו 🙂
5. במהלך הסדנה נלמד אתכם רק תרגילים וכלים שאנו משתמשים בהם בעצמנו ביום יום
6. אנחנו "מבשלים" לכם הפתעות… (למשל: "איך להגיב למשפטים מעצבנים של הורים?")
7. במהלך הסדנה עושים רק מה שרוצים ומתחשק. אין מצב שתדרשו לעשות משהו שלא תתחברו אליו. 
8. זו הפעם הראשונה שאנו מעבירים את הסדנה הזו ואנו מתרגשים מאוד !!!

הפרטים המלאים + הרשמה בקישור הבא.

שימו לב לחלק של התשובות לשאלות הנפוצות.

חשוב: הסדנה מוגבלת ל-9 זוגות בלבד של הורים וילדים, 18 משתתפים בסך הכול.
מניסיון עבר אני מעריך שההרשמה תיסגר במהירות, כך שאם אתם וילדיכם בעניין מומלץ לא להתמהמה.

**
בסוף השבוע האחרון זכיתי להשתתף בסדנת תקשורת מקרבת בהנחיית סילביה הסקביץ' ומייקל דיליו.
(שמחתי לפגוש רבים מכם שם…)
אחד הנושאים שהעסיקו אותי במהלך הסדנה (ולאחריה) היה "גבולות".
הקטע הבא של ברנה בראון על גבולות וחמלה חזק עבורי ומתחבר לי גם לפוסט "ששת הערכים המובילים שלי":

"אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה הוא הפחד מפני קביעת גבולות והטלת אחריות.
זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל אני מאמינה שהיכולת להבין את הקשר בין גבולות, אחריות, קבלה וחמלה הפכה אותי לאדם מיטיב יותר.
לפני המשבר הייתי מתוקה יותר – בפנים הייתי שיפוטית ומלאת טינה וכעס, אבל כלפי חוץ הייתי בהחלט מתוקה מאוד.
אני חושבת שכיום אני באמת ובתמים יותר חומלת, פחות שיפוטית ונוטרת, ובפירוש רצינית פי כמה בכל הנוגע לגבולות.
אין לי מושג איך נראה השילוב הזה למתבונן מבחוץ, אבל מבפנים נראה שהוא רב-עוצמה בהחלט.

לפני שהתחלתי במחקר הזה, ידעתי הרבה על כל אחד מן המושגים האלה כשהוא לעצמו, אבל לא הבנתי איך הם פועלים ביחד.
הראיונות פקחו את עיני; נדהמתי לגלות כי רבים מאלה שהיו מסורים באמת ובתמים לתרגול של חמלה הפגינו גם מודעות גדולה פי כמה לסוגיית הגבולות.
אנשים בעלי חמלה הם אנשים עם גבולות.
הגילוי הזה הכה אותי בתדהמה.

הנה מה שגיליתי: לבה של החמלה הוא קבלה.
ככל שמתעצמת היכולת שלנו לקבל את עצמנו ואת הזולת, כן אנו נעשים חומלים יותר.
למותר לציין שקשה לקבל אנשים כשהם פוגעים בנו, מנצלים אותנו או רומסים אותנו.
המחקר לימד אותי כי הדבר הראשון שעלינו לעשות כדי שנוכל לתרגל חמלה באמת ובתמים הוא להתוות גבולות, ולא לפטור אנשים מאחריות להתנהגות שלהם.

אנחנו חיים בתרבות של אשמה.
אנחנו רוצים לדעת באשמת מה אירע כך וכך, ואיך הוא עתיד לשלם על כך.
אנחנו מרבים להתלונן ולהפנות אצבע מאשימה ברמה האישית, החברתית והפוליטית, ועם זאת, רק לעיתים נדירות אנחנו מייחסים לאנשים אחריות למעשים שלהם.
מה הפלא? כל התלונות והתגובות המזועזעות מתישות אותנו, עד כדי כך שלא נשאר לנו כוח להבטיח כי למעשים יהיו השלכות של ממש.
הנטייה הזאת – זועמים-ומאשימים-עייפים-עסוקים-מכדי-לעשות-משהו-בנידון – רווחת מוושינגטון הבירה ועד וול סטריט, בלי לפסוח על בתי הספר שלנו ועל הבתים שלנו עצמם.
אני חושבת שהיא הסיבה לכך שאנחנו מצטיינים כל כך בזעם ובצדקנות, אבל לא בחמלה.

האם לא עדיף להיות מיטיבים אך קפדנים יותר?
החיים שלנו היו עשויים להיות שונים למדי אילו היו בהם פחות כעס ויותר אחריות.
איך היו נראים חיי העבודה וחיי הבית שלנו אילו היינו מטיחים פחות האשמות – ולצד זה מפגינים כבוד רב יותר לגבולות? "

~ מתוך "מושלמים כמו שאנחנו" מאת ברנה בראון (עמודים 24-26)

**
השבוע זכיתי להנחות שתי סדנאות תקשורת מקרבת לצוות המופלא של מחלקת פנימית ב' בבית החולים סורוקה בבאר שבע
מרגש לראות צוות מגוון (רופאים מומחים, מתמחים, סטאז'רים, אחיות ואנשי כוח עזר) יושבים ביחד, משתפים בפתיחות בקשיים ובאתגרים שהם חווים, מאתגרים זה את זה, צוחקים, כואבים, לומדים…

אחד הרגעים המרגשים עבורי במהלך היומיים הללו התרחש כשהמסר ש-"הצרכים שלנו שווים לא פחות מצרכים של אחרים" הדהד בעוצמה בחדר…

מה קורה לרופא/ה או לאח/ות עמוסים שלא מוצאים מספר דקות לשירותים או ללכת לאכול?
מה קורה "למצבר הפנימי" שלהם? לאיכות הטיפול בחולים ובמשפחות? 
איזה מחיר משלמות המשפחות שלהם (הילדים, בני/בנות הזוג והם עצמם) כשהם חוזרים הביתה?

אחת המשתתפות טענה ש"ככה זה" ושלא ניתן לשנות את זה במציאות הכל-כך תובענית ואינטנסיבית.
לא כולם הסכימו איתה….

הנה "השלישייה" הזו שוב: גבולות, חמלה ואחריות.

המפגשים בסורוקה השבוע התרחשו בזכות זרעים ופעולות שמתבשלים כבר מספר חודשים.
תודה מיוחדת לדקלה שיזמה ודחפה את כל המהלך הזה, לבותינה מנהלת השירות בביה"ח סורוקה, לשחר שסייעה בהכנות ובדיוק הסדנאות ולנמרוד מנהל מחלקת פנימית ב'.

בלעדיכם זה לא היה קורה.
זכות אמיתית לעבוד עם שותפים כמוכם…

**
כתמיד, אשמח לשמוע מה הפוסט הזה מעורר בכם…. 
אני מבטיח לקרוא אישית כל תגובה ותגובה.
(ייתכן שייקח לי זמן מה לחזור אליכם)

תזכורת אחרונה לפני שנפרדים:
סדנת תקשורת מקרבת להורים וילדים רועי ואני ננחה ביום שישי ה 19/7.
פרטים והרשמה כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר