אולי צריך לתת לזה עוד זמן

אתמול עשינו בעבודה הרמת כוסית וירטואלית לקראת ראש השנה.
בחדר בפ"ת היו קרוב למאה אנשים, ועל קו הטלפון-וידאו עוד מספר דומה.
התחלנו מכמה מילים של גלעד שגיסו אבינתן אור חטוף בעזה.
בזמן שגלעד סיפר על גיסו ובירך לקראת השנה החדשה מבטו של אבינתן ננעץ בנו מבעד לשקף המוצג.
בחדר שעד לפני כמה דקות היה רועש ומלא בצחוקים, דיבור על עבודה ושיחות חולין היתה דממה.
כולנו הקשבנו גם לגלעד וגם התכנסנו בעצמנו למחשבות ולתחושת האישיות שצפו לכל אחד מאתנו.
כמה מהעובדים שהגיעו בבוקר למשרד היו חסרים, כי בצהריים הם הוקפצו צפונה והצטרפו לצוותים שלהם.
גיל, רס"ן במילואים, שהיה השנה בצבא יותר משהיה בבית או בעבודה, הצליח להגיע והיה איתנו.
דוד, קצין שיריון שנמצא עכשיו בצפון, הצליח להתחבר לכמה דקות בטלפון ולאחל שנה טובה מהשטח.

ואז, אורטל ונופר הוליכו אותנו בעזרת שיר מקסים ומצגת מרגשת דרך עשרות לידות וחתונות שחווינו השנה,
ביניהם תמונה טריה במיוחד, מהגר שילדה ממש בשעות האחרונות.
כל לידה, כל חתונה, עולם ומלואו.
עשרות התחלות חדשות, כוחות עוצמתיים של בריאה והתחדשות.

את המפגש חתם איתי מנהל הארגון.
הוא בחר להביא את שירו של אריק איינשטיין "אולי צריך לתת לזה עוד זמן"
וסיפר שאריק כתב את השיר לאחר תאונת דרכים קשה ותקופת החלמה ארוכה.

אריק מתחיל את שירו עם שני בתים ראשונים:

"החיים עוד לא חזרו למסלולם,
הפצעים עדיין לא הגלידו,
אולי זה יישאר כבר לעולם,
אולי צריך לתת לזה עוד זמן
מה יהיה ימים יגידו

השמש הגדולה מופיעה תמיד בזמן
הגשמים גם הם בסדר, יורדים הם בעיתם
עולם כמנהגו נוהג שוקק בעצלתיים
אבל משהו בלב זועק אל השמיים"

ומסיים עם בית שלישי:

"יום אחד ראינו אור בקצה המנהרה
נקודה קטנה זוהרת מאירה באש קטנה
התקרבנו לאיטנו מסרבים להאמין,
מלאכים עמדו בפתח שרים אשרי המאמין"

המילים הללו שנכתבו בשנת 1982,
מרגישות בימים הללו כל כך רלוונטיות, מרגשות ונוגעות.
הפצעים, הזעקה, חוסר הוודאות, המנהרה והאור (איזה שילוב מילים מצמרר),
לצד העולם שממשיך כמנהגו, השמש והגשמים.

מרגש לצפות בביצוע של אריק איינשטיין ויצחק קלפטר האגדיים שכבר אינם איתנו,
ובביצוע המחודש של ברי סחרוף שחודר עמוק ללב עם הזעקה שלו.

חצי השעה הזו של הרמת הכוסית הוירטואלית היתה מיקרוקוסמוס של החיים בשנה האחרונה.

אני נוהג לסיים את כל הפוסטים שלי בצמד המילים "חיים מלאים".
חיים מלאים הם חיים של לידות ושל מוות, התחלות וסיומים, עצב ושמחות, אבל וחגיגות.

בחיים אין את החלק האחד ללא החלק השני.
זה תמיד היה כך ותמיד יהיה כך.

כמאמר השיר, לפעמים צריך לתת לזה עוד זמן.

להחזיק מעמד.
להמשיך להחזיק כוונה ותקווה.
לעשות את העבודה שלנו ולהיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם.

מי ייתן והשנה הקרובה תהיה שנה טובה, מלאה ומבורכת,
עם הרבה יותר ריפוי, שלווה, חיבור, תקווה, שמחות וחגיגות,
והרבה פחות מלחמה, סבל, ניכור, אבל, עצב וייאוש.

בתפילה לשלומם של כל החיילים, להחלמתם של כל הפצועים, לחזרתם של המפונים לבתיהם,
ולשובם במהרה ובשלום של כל החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם.

שנה טובה ומבורכת,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

איך להכניס תקשורת מקרבת לארגונים?

"איפה היית בפברואר 1999?", שאלתי אתמול את הגר שעובדת איתי.
"בכיתה ב'." היא ענתה בחיוך, לאחר 5 שניות של מחשבה.

איפה אתם הייתם בפברואר 1999, בדיוק לפני 20 שנים?

**
אני יודע איפה אני הייתי.
בפברואר 1999, כשהגר קיבלה תעודת מחצית של כיתה ב', 
הייתי נשוי כחצי שנה, ללא ילדים עדיין, בעיצומם של לימודי תואר ראשון בטכניון,
והתחלתי לעבוד כסטודנט בקבוצת מערכות מידע בחברת אינטל.

עשרים שנים !!!
לא נתפס הקטע הזה.

אני..??
עשרים שנות עבודה בארגון..???
איך זה יכול להיות..????

**
את "התרסקות" כתבתי בנובמבר 2013.
למרות שהכתיבה היתה לפני למעלה מחמש שנים,
והאירוע המדובר אפילו יותר מכך,
אני עדיין זוכר היטב את הסיטואציה ואת המצוקה שהייתי בה.
ברמה מסוימת הוא עדיין חי בי ומלווה אותי בכל תהליך של תחילת עבודה 
עם קבוצות חדשות של מנהלים, הנהלות או ארגונים.
השבוע, כששיתפתי את קהילת התקשורת המקרבת שבפייסבוק בסיפור הזה,
קיבלתי לא מעט תגובות והתייחסויות.
"התרסקות" נכתב כשעל הבלוג שלי היו מנויים מאות בודדות של קוראים.
עפ"י מערכת שליחת המיילים שלי את "התרסקות" קראו 219 קוראים בלבד.
אם מעניין אתכם לקרוא על נפילה כואבת במיוחד, 
ועל כלי חשוב לטיפול עצמי במצבים הללו,
אתם יכולים לעשות את זה כאן.

**
"איך אפשר להכניס תקשורת מקרבת לארגונים?"

את השאלה הזו נשאלתי לפחות 5 פעמים בשבועות האחרונים ע"י אנשים שונים.
הנה מספר נקודות למחשבה בנושא הזה:

א. אין דבר כזה "ארגונים".
"ארגונים" הוא שם-תואר מכליל שאנו מלבישים על ישויות שונות.
חברה בת 5000 עובדים שונה מחברה בת 10 עובדים.
שני ארגונים בני 400 עובדים יכולים להיות שונים מאוד זה מזה.
ארגון חינוכי שונה מאוד מארגון עסקי, ושניהם שונים מאוד מארגון ציבורי או ממשלתי.
ולכן השאלה "איך אפשר להכניס תקשורת מקרבת לארגונים" אינה רלוונטית.
עדיף לשאול איך ניתן להכניס תקשורת מקרבת לארגון מסוים X או Y.

 

ב. אין דבר כזה "ארגון מסוים".
גם כשיורדים מהכללות ומדברים על ארגון מסוים,
חשוב להבין שזהו שם קוד למשהו שלא באמת קיים.
כשם שלא ניתן לתאר אדם במילה אחת, 
כך גם לא ניתן לתאר ארגון בשם-תואר אחד.
ולכן, אם רוצים להכניס תקשורת מקרבת לארגון מסוים,
חשוב להבין שהארגון הזה לא באמת קיים,
או ליתר דיוק, הוא קיים ברמה מסוימת, הוא אינו הומוגני, 
והוא מורכב מהרבה תתי קבוצות, מחלקות וארגונים.
למעשה שאלה אפקטיבית יותר יכולה להיות,
איך מכניסים תקשורת מקרבת לאזור או לקבוצה מסוימת בתוך ארגון X.

 

ג. למה להכניס תקשורת מקרבת לארגון?
חשוב להבין אלו צרכים אנשים מנסים למלא
כשהם רוצים להכניס תקשורת מקרבת לארגון כלשהו.
יכול להיות שמניע אותם צורך בהשפעה.
ייתכן שזהו צורך במימוש עצמי ומשמעות.
במקרים רבים זהו צורך כלכלי ורצון להשתכר.
לפעמים זה מגיע ממקום של התלהבות וכמיהה להתנהלות אחרת המפחיתה סבל ומעצימה שמחה.
במונחים של תקשורת מקרבת, "להכניס תקשורת מקרבת לארגון",
היא אסטרטגיה שמהותה לשרת צרכים חשובים של האדם שרוצה לעשות זאת.
לאנשים שפונים אלי אני מציע לבדוק בשלב ראשון,
אלו צרכים חשובים הם מנסים למלא.
כשהצרכים ברורים לנו, אנו יכולים להיות יותר גמישים עם האסטרטגיות שאנו בוחרים למימושם.

 

ד. תקשורת מקרבת אינה משהו שמכניסים למקום כלשהו.
מהות התקשורת המקרבת, לפחות כפי שאני מבין אותה,
היא לייצר חיבור (בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אחרים),
על מנת לאפשר זרימה של נתינה וקבלה למילוי הדדי של צרכים חשובים.
חידוד הכוונה או המהות קריטי בעיני:
בתקשורת מקרבת אנו שואפים לחיבור, שיאפשר לנו מילוי הדדי של צרכים חשובים.
ולכן, במקום לחשוב על איך להכניס תקשורת מקרבת לארגון,
כדאי לחשוב על צרכים חשובים של הארגון שאנו רוצים ומסוגלים לתת להם מענה.
שינוי השאלה מוביל לשינוי עמוק בתפיסה:
במקום לחשוב איך להכניס, או לשווק, או למכור, או לשכנע,
אנו מתחילים לחשוב על הצרכים של הארגון וכיצד אנו יכולים לתת להם מענה.

 

ה. איך מתחילים?
מחדדים כוונה (מילוי צרכים הדדי).
מוצאים תת קבוצה אחת.
או אדם אחד.
שפתוחים לדיאלוג.
ושיש להם צרכים חשובים שהם רוצים למלא.
מקשיבים להם ומנסים לזהות את הצרכים הללו.
בודקים אם ואיך אנו יכולים לתת לצרכים הללו מענה.
מנסים. 
מצליחים יותר או פחות.
לומדים.
וחוזר חלילה..

**
בבוקר ראשון השבוע נפגשתי לראשונה עם מנכ"ל ומנהלת משאבי אנוש של חברה מצליחה בארץ.
הוא שמע על תקשורת מקרבת, שמע עלי, ורצה לבדוק האם יש מקום לשיתוף פעולה.
כשקראתי עליהם לפני הפגישה, משהו בי התחיל להילחץ:
החברה נראית מצליחה מאוד ושניהם מנוסים מאוד.
מה יש לי להציע להם…?
מה יש לתקשורת מקרבת להציע להם…?

קולות הפחד, תני ההשוואות ושדי חוסר הביטחון צצו ועלו על הבמה המרכזית שלי.
כנראה שטראומת ה"התרסקות" מלווה אותי בכל מפגש עם חברה או קבוצת מנהלים חדשה.
(ואולי טוב שכך…)

כתמיד, לקחתי לעצמי זמן לחיבור ולכוונון פנימי לפני המפגש:

– אני שם לב לחשש, ללחץ ולפחד שנוכחים בי עכשיו. הם מוכרים לי.
– אני שם לב להתלהבות ולהתרגשות שנוכחים בי עכשיו. הם מוכרים לי.
– המטרה שלי אינה למכור, לשכנע או לשווק משהו.
– המטרה היא מילוי הדדי של צרכים חשובים.
– כוונון פנימי: להקשיב להם, להבין את הצרכים שלהם. להקשיב לעצמי. לצרכים שלי.
– שאלה לבדיקה: האם יש פה הזדמנות למילוי צרכים הדדי?

**
בבוקר שלאחר הפגישה, כתבתי את "חידוד כוונה לדרך".

לחברים המודאגים-מסוקרנים שהתקשרו לשאול האם אני עוזב את אינטל, עניתי:

"חס וחלילה, אין לי כוונות כאלה.
מדובר בעוד חברה/ארגון/אנשים חדשים שאולי אתחיל לעבוד אתם בקרוב."

קטע שבדיוק שלושה ימים לאחר מכן קיבלתי את ברכת 20 השנים באינטל…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הזמנות:

– להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות, תקשורת מקרבת וחיים מלאים ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר.

– להצטרפות לרשימת התפוצה ולקבלת קורס תקשורת מקרבת בן 9 שיעורים במייל ניתן להירשם באתר או לבקש (במייל חוזר) שאוסיף אתכם.

היום דיברנו על ערך

היום דיברנו על ערך.
ועל קריירה מבוססת ערך.
ועל שאלה מרכזית אחת שמנחה קריירה מבוססת ערך:
"איך אני יכול/ה להגדיל את הערך שאני מביא לאנשים ולעולם?"

**
היום דיברנו על חיים.
ועל משפחה ועבודה שהם חלק כל-כך חשוב בחיים.
וכשדיברנו על החיים הזכרנו גם את המוות.
ואת התרגיל של סטיבן קובי שממליץ לדמיין את ההלוויה שלך.
ואת ארבעת האנשים שיספידו אותך.
ואת ארבעת ההספדים שלהם.
ואת מה שאתה רוצה שהם יגידו בהספדים הללו.
ועכשיו, אחרי שנגענו בזה,
איך אפשר "לגזור אחורה" ולחיות את חיינו כמו שאנו רוצים לחיות אותם.

**
ודיברנו גם על שותפות.
ועל אחריות.
ועל בחירה.
ועל ענווה.
ועל התמדה.
ועל המוכנות לא לדעת.
ועל המוכנות להתבחבש.

**
ולא דיברנו על דרגות.
ולא דיברנו על איך כותבים קורות חיים.
ולא דיברנו על שיווק ועל איך לקדם את עצמך.
ולא דיברנו על טכניקות מכירה לסגירת עסקה.
ולא דיברנו על משפטי מעלית בני חצי דקה.

**
תודה ליבני, שזרעה את הרעיון להרצאה לפני כשנה וחצי.
תודה לתפארת, שהזמינה, ארגנה, תיאמה ונתנה את הבמה.
תודה לכל מי שנכחה היום, והשקיעה יותר מרק את זמנה.
תודה לחברה כזו, שמאפשרת לאירוע כזה להתרחש בין כתליה.

חיים מלאים. היום.

תודה לך.

תודה לך.

על העבודה סביב השעון בימים האחרונים.
על המחשבה, היוזמה והיצירתיות.
על הדחיפה קדימה.
על האחריות, הירידה לפרטים וסגירת הפינות.
על המסירות.
על ההתגייסות מכל הלב.
על הנוכחות שלך בכל המגרש.
על הביטחון והרוגע שאת משרה.
על העזרה השקטה מאחורי הקלעים.
על ההובלה.
על המקצועיות.
על התמיכה.
על השותפות.
על החברות.

זכות גדולה לעבוד אתך ולצדך.
ניפגש בעוד כמה שעות…

חיים מלאים. היום.

ככה… פשוט…

ככה… פשוט…

לרצות ששנינו נרוויח.
להתכוונן לטוב משותף.
להקשיב למה שחשוב לה.
לשים על השולחן את מה חשוב לי.
לבדוק בכנות, בסקרנות ובפתיחות אם יש התאמה.
להיכנס לשיתוף פעולה אם יש.
להיפרד בידידות אם אין.

**
ככה… פשוט…
פתוח, אותנטי, ישיר.

בלי לשחק משחקים,
בלי תרגילים והסתרות,
בלי מניפולציות שיווקיות,
בלי אסטרטגיות מתוחכמות,
בלי לבזבז אנרגיות מיותרות.

חיים מלאים. היום.

את מה שהיה אתמול אני רוצה לזכור

את מה שהיה אתמול אני רוצה לזכור.

אירוע אחד, מספר שעות, קפסולה קטנה, דחוסה ומרוכזת המכילה בתוכה המון:
עבודת צוות, עזרה הדדית, יצירתיות, מחשבה, עומק, ירידה לפרטים, שותפות, מחויבות, חריצות, דיוק, מצויינות, אהבה, אנושיות, אכפתיות, מקצוענות, חברות, הערכה, למידה, יושר, שמחה, חיבור, אומץ, חוכמה, ענווה, תעוזה, הנאה, כיף, אחריות, הקשבה, שותפות, התמסרות, כנות, התמודדות ועוד ועוד ועוד…

**
את מה שהיה אתמול אני רוצה לזכור.
לזכור ולחגוג לפני שאני ממשיך הלאה.
אני מורגל להמשיך הלאה ויכול בקלות לפספס את מה שהיה אתמול.
מה שהיה אתמול הוא פרי של אינספור זרעים אשר נזרעו במקומות ובזמנים שונים על-ידי אנשים שונים לאורך ימים, חודשים ושנים.
מה שהיה אתמול הוא זרע לאינספור פירות שיצמחו עם או בלי ידיעתנו מתישהו, איפשהו בצורה כזו או אחרת.

**
מה שהיה אתמול
הוא מסוג הדברים שאי אפשר למדוד או לכמת.
מסוג הדברים שאפשר להרגיש.
להאמין.
לדעת.

חיים מלאים. היום.

שותפות

שותפות

שותפות מבוססת על שני תנאים בלבד:
1. כוונה הדדית – רצון אמיתי ששני הצדדים ירוויחו.
2. ערך הדדי – שני הצדדים מרוויחים.

**
מספיק ששני התנאים הללו מתקיימים, יש שותפות.
מספיק שאחד מהתנאים הללו מפסיק להתקיים, אין שותפות.

**
שותפות מחדדת את חוסר השליטה שלנו.
לא ניתן לכפות אותה על אחרים.
גם כשמאוד רוצים.

**
שותפות מדגישה את הארעיות שאנו חלק ממנה.
בכל רגע דברים יכולים להשתנות.
כל אחד מהצדדים יכול לבחור להפסיק את השותפות בכל רגע שהוא.
שותפות אינה סטטוס שמגיעים אליו.
לא ניתן להתחייב מראש לשותפות כי אין לנו מושג איך דברים יתפתחו.
בתוכנו וסביבנו.

אף אחד לא יכול להבטיח לנו שותפות לכל החיים.
אפילו לא שותפות לשלוש שנים עם אחריות.
אפשר לחתום על חוזה ארוך טווח,
אי אפשר לחתום על שותפות ארוכת טווח.
אפשר להתחייב לכוונה הדדית ולערך הדדי,
אי אפשר להתחייב לצורה שבה הם יבואו לידי ביטוי.

**
שותפות היא בחירה יום-יומית.
שותפות היא התכווננות יום-יומית.
שותפות היא עבודה יום-יומית.

**
שותפות אינה משהו שמחפשים ומוצאים.
שותפות היא משהו שבוחרים ויוצרים.

כל יום.

חיים מלאים. היום.

האירוע של אתמול

האירוע של אתמול לא קרה במקרה או במזל.
האירוע של אתמול לא התרחש מעצמו.
האירוע של אתמול הוא תוצר של כמה וכמה דברים שאמרת ועשית
בשבועות ובחודשים האחרונים, אולי אפילו בשנים האחרונות.

**
האירוע של אתמול לא קרה רק בגללך.
האירוע של אתמול לא התרחש רק בזכותך.
האירוע של אתמול הוא תוצר משותף של כמה וכמה דברים שנאמרו ונעשו
בשבועות ובחודשים האחרונים, אולי אפילו בשנים האחרונות.

**
בכל רגע ורגע אנחנו יוצרים ביחד.
משפיעים ומושפעים.
משנים ומשתנים.
רוחשים ומתרחשים.
עושים ומתהווים.

חיים מלאים. היום.

11 הרהורי מסע

בחירה

פוסטים מסוימים שאני כותב 
זוכים ליותר צפיות, מעוררים יותר תגובות
ומובילים ליותר סדנאות מפוסטים אחרים.
כנראה שהפוסט הנוכחי אינו אחד מהם.

**
זמן

חוסר זמן ועודף זמן אינם שני דברים שונים.
לא למצוא זמן למשהו שחשוב
ולחכות שהזמן המזדחל יעבור כבר 
הם שני קצוות של אותה תפישה.
תפישת הזמן כמשאב (חסר או עודף)
שאמור לסייע לנו להגיע למקום אחר 
מהמקום שאנו נמצאים בו כרגע.

**
למידה

פיתה שהונחה על השולחן תמוחזר ולא תוחזר.
פיתה שלמה – מחזור לבני אדם.
פיתה שננגסה – מחזור לבעלי חיים.
חומוס אליהו.
יקנעם.

**
לזכור

הרכב היחיד בחניית האנדרטה של אסון המסוקים
היה זה שהגענו אתו.
וגם הוא לכמה דקות בלבד …
אולי כשהשמש יוקדת פחות
קל יותר לזכור.

**
שקט

מסע אחד.
עץ אחד. מעיין אחד. 
חבל אחד. שקית אחת.
אוהל אחד. 
בן אחד. אבא אחד.
כמה שקיעות. כמה זריחות. 
כמה חדרי בריחה.
שמש. צל. מים. רוח.
קשר. הצלה. 
מתחת לבאר, מאחורי העץ, לתוך הבאר. 
על העץ, ליד העץ, מתחת לעץ.
עם העץ…
לבד.
ביחד.

**
השבוע

נסעת לפולין וחזרת מפולין.
נסעתן לתל-אביב וחזרתן מתל-אביב.
נסענו לצפון וחזרנו מהצפון.
יום חמישי בבוקר, כולנו ביחד.
הכרת תודה.
לא תמיד כל מי שנוסע חוזר.
נדב יודע…

**
שאלה

ניסה ולא הצליח.
ניסה שוב ולא הצליח.
ניסה שוב והתייאש. 
זז הצידה בכעס.
גם אני זזתי.
התרחקתי.
אחרי ש"התקרר" שאלתי אותו את השאלה.
קיבלתי תשובה ברורה.
למדתי משהו.
התקרבתי.

**
אפשר

גם בתקופה הזו,
בימים הכי חמים של השנה,
אפשר לשהות ימים שלמים בשטח.
צל עצים, מי נחל ורוח גלילית
עושים את העבודה.

**
מסעות

לפני שיצאנו כתבתי:

"יציאה למסע
עם כוונה.
בלי וודאות.
עם כוון כללי.
בלי תכנון מפורט.
עם יותר הקשבה
ופחות ידיעה.
מעניין לאן נגיע.
מעניין את מי ואת מה נפגוש."

המסע הקודם והמסע הנוכחי 
היו שניהם לאותו אזור.
באותה תקופת שנה.
לאותו מספר של ימים. 
באותו רכב. עם אותו ציוד.
מסע של אותם אנשים. 
הוא ואני.

שני מסעות שונים לגמרי.

**
חופש

הפעם הרשיתי לעצמי
לצאת לחופש
גם מהכתיבה היומית.

**
גבול

כאן לא ייכתב
משהו שנוכח
כבר זמן מה.

שבת של שלום,
חיים מלאים. היום.
רוני ויינברגר

אל תספר לי על זה…

אל תספר לי על זה… תן לי לחוות את זה…
אל תמכרי לי את זה… בדקי איתי ביחד האם ואיך אני יכול להשתמש בזה…
אל תציף אותי במידע על עצמך ועל המוצר שלך… עזור לי להבין יותר על עצמי ועל הצרכים שלי

**
שיחה ממוקדת מכירה וסגירת עסקה
שונה מאוד מדיאלוג מוכוון שותפות וערך הדדי גבוה.

חיים מלאים. היום.