תגית: מסע

רגע לפני שזה מתחיל.
זה כבר כאן…
חוסר וודאות.
יציאה ממרחב נוחות.
כניסה למרחב אי – נוחות.
עזיבת חוף מוכר.
יציאה למסע.
ביחד עם אחרים.
לבד עם עצמך.
התרגשות.
חשש.
לחץ.
סקרנות.

מראות.
צלילים.
ריחות.
קולות.
זכרונות.
מחשבות.
תחושות.
אינטראקציות.

דריכות.
הלב פועם.
אנדרנלין.
ערות.
ערנות.
חיות.

חיים מלאים. היום.

"הי,
אני רוצה לחגוג אתכם לפני.
לחגוג עכשיו, לפני שאנו יודעים אם מה שאנו רוצים שיקרה אכן יקרה.
לחגוג עכשיו, לפני שאנו מקבלים ממנו את התשובה שאנו מקווים לקבל.

לחגוג תהליך איכותי ועמוק.
לחגוג מהירות תנועה בלי חיפזון.
לחגוג הרבה תשומת לב וחשיבה.
לחגוג יצירתיות וגמישות.
לחגוג שותפות לתהליך – בינינו, עם הצוות וגם אתו.
לחגוג התעקשות גם כשהיה קשה.
לחגוג המתחות. גם כשהיה לא נוח.
לחגוג ירידה לפרטים והשקעה בהרבה מאוד "דברים קטנים".
לחגוג תהליך אישי חזק שכבר מייצר מערכת יחסים מיוחדת.
לחגוג פיצוח של עניין מורכב וחשוב שהתמודדנו איתו במשך תקופה.

הרבה חגיגות במקום המסוים הזה, בנקודת הזמן הנוכחית.
אני פחות מאמין בלעשות "עין רעה" ויותר מאמין בלעשות "עין טובה".
אני פחות חושש מ"לפתוח פה" ויותר חושש שנפספס ונתייחס כמובן מאליו למה שהוא לא.
את החגיגות הללו כבר לא ניתן לקחת מאיתנו.

חגיגות של דרך.

אם בנוסף, יקרה מה שאנו רוצים שיקרה
ונקבל ממנו את התשובה שאנו מקווים לקבל,
נוכל להתכנס שוב ולחגוג גם תוצאה.

ואם לא, זה עדיין שווה את זה !

זכות גדולה לצעוד אתכם ולצדכם בדרך הזו.
להיות חלק מהמסע המיוחד הזה."

**
אני סוגר שבוע מלא ואינטנסיבי במיוחד.
רגע לפני התנתקות למנוחה שאני כל-כך מחכה לה,
עוד מספר תודות אישיות שעוזרות לי לסכם את השבוע יוצא הדופן הזה:

– תודה על ההפתעה שעשיתן לי השבוע ועל המתנה המרגשת והמדויקת שקיבלתי מכן.
– תודה על נתינת המקום ופינוי המרחב היום. על האמון וההזדמנות.
– תודה על שהגעת לפגוש אותנו אתמול בהתראה קצרה באמצע היום. אני שמח שנפגשנו ומקווה שיהיה לזה המשך.
– תודה על המחשבה, התכנון המושקע והתקתוק הלוגיסטי של כל הדבר הזה. יצרת לי המון שקט.
– תודה על תשובות מפתיעות שהגיעו השבוע ושחררו הרבה לחץ מהשבועות האחרונים.
– תודה על שאת עוזרת לי להחזיק את הדבר הזה. אני לא חושב שהייתי יכול לעשות את זה בלעדייך.

שבת של שלום,
חיים מלאים. היום.
רוני ויינברגר

"אומרים שנדרשים 21 ימים רצופים בכדי לסגל הרגל חדש.
אז אומרים.
אני מאמין שנדרשים הרבה יותר."

**
כך נפתח המסר שכתבתי בשנה שעברה,
בדיוק עשרים ואחד ימים לאחר שהתחיל אתגר הכתיבה היומית.
באותו יום, בכ"א תשרי התשע"ו,
עשרים ואחד ימי כתיבה רצופים היוו שיא חדש עבורי.

**
היום הוא היום הרצוף מספר 441 של אותו אתגר שהחל בראש השנה שעבר.
441 הוא מספר סמלי.

441 = 21X21.

עשרים ואחד מחזורים רצופים של עשרים ואחד ימי כתיבה רצופים.
יום אחר יום אחר יום אחר יום.
פשוט לעשות את זה.
בלי סיפורים.
בלי תירוצים.

**
המסר היום מוקדש לעצירה.
לחגיגה.
לפרגון עצמי.

להכרת תודה:
על הבחירה באתגר ועל העמידה בו.
על הבחירה להמשיך.
על ההתפתחות.
על ההשפעה.
על המסע.
על ההרפתקה.
על הפרגון והתגובות החמות.
על הרוח הגבית שאני מקבל.

**
441 – יום מיוחד.
441  – עוד יום.

חיים מלאים. היום.

נניח לרגע ש..

שאת בדיוק במקום שבו נועדת להיות.

שמה קורה עכשיו זה בדיוק מה שצריך לקרות.

שמה שאתה חווה עכשיו זה בדיוק מה שאתה אמור לחוות.

שכל האירועים, המצבים והאנשים בחייך משרתים אותך ואת המסע האישי שלך.

שכל מה שעברת וכל מה שאתה עובר הוא חלק מהנתיב המדויק והייחודי שנועדת לעבור.

**
איך היית מרגיש אם היית יודע בוודאות שכל זה נכון?

איך היו משתנים חייך אם היית מאמינה מעל לכל ספק שזה כך?

האם אתם יכולים לדעת בוודאות שזה לא …?

חיים מלאים. היום.

לסגור שנה.
לסיים אתגר.
לעמוד במילה שנתת.
בעיקר לעצמך.
להעז.
להשמיע קול.
לצאת לדרך.
להסכים לצעוד.
להתמסר.
לחיות.

**
את המסר האחרון באתגר אני בוחר להקדיש למספר הכרות תודה:

לסת' גודין שהיה ההשראה עבורי לאתגר הזה.
ולא רק לזה.

לטכנולוגיה שאפשרה למסרים להגיע מדי יום למאות ולאלפי אנשים
ללא תלות במקום שבו הייתי באותו רגע.
ללא תלות במקום שבו הם היו.

לאינטל, החברה שאני עובד בה, וללקוחות שאני משרת בצורה עצמאית
על כל מה שאני מקבל מכם ברמה החומרית והכלכלית (כמובן שזה לא הדבר היחיד…).
בזכותכם יש לי את החופש ואת האפשרות להשקיע זמן, אנרגיה ותשומת לב בדברים שחשובים לי
ושאינם מתורגמים בצורה ישירה לשכר או להכנסה.

לשנה המעוברת שהרחיבה את האתגר מעט
והעמידה אותו על 385 ימים רצופים.
הזדמנות לעוד קצת. למשהו מעבר.

למשפחה, לחברים ולשותפים לדרך שאתכם אני פוגש בשבילי החיים בכל יום.
השפעתכם עלי ותרומתכם לחיי עצומה.
הייתם אתי כמעט בכל פוסט שפורסם במהלך השנה הזו.

לחברים לבלוג שפרגנו, הגיבו, שיתפו, התייחסו
ונתנו משוב משמעותי ורוח גבית חשובה וממלאה.

לחברים חדשים שלא הכרתי לפני כן ושזכיתי לפגוש במהלך השנה.
בני אדם, רעיונות, תפישות, חוויות, ספרים ועוד.

לגוף שלי שהרבה בזכותו התאפשר האתגר הזה.
יום אחר יום.
שנה שלמה.
בלי מחלות. בלי השבתות. בלי הפסקות.
לא מובן מאליו.

למשאבים שעמדו לרשותי, פנימיים וחיצוניים,
שאפילו איני יודע להפריד ביניהם או לכנותם בשם.
בזכותם התאפשר לי "לעלות כל יום לאוויר" עם מסר כזה או אחר.
איכשהו נוצר חיבור למעיין יצירתי שלשמחתי קיבלתי גישה אליו.

להחלטה לצאת לדרך הזו בלי לדעת כיצד היא תתפתח, האם אצליח ואיך יהיה…
מעולם לא עשיתי משהו כזה בעבר.
ההשקעה באתגר היתה גדולה משהערכתי. וכך גם הרווח והתגמול.

**
זהו. שנה מלאה.
בכל סיום של פרק יש חגיגה ואבל.
גם כאן.
חגיגה על סיום והשלמה של אתגר. על דרך. על התפתחות.
אבל על פרידה מאתגר שהפך להיות חלק אינטגרלי מהחיים.

**
במהלך האתגר הקפדתי לכתוב בכל יום את המסר של אותו יום.
בלי לתכנן.
בלי להכין מראש.

מה יקרה מחר?
לא יודע.
נחיה ונראה.
קודם נחיה ואז נראה.

תודה על הנוכחות שלכם בחיי.
חג שמח ושנה מבורכת.

חיים מלאים. יום יום.

רגעים של חיים. אתמול:

קריאה.
הליכה משותפת לביה"ס (כמה כאלו עוד יהיו ??).
שיחה משמעותית.
ועוד אחת.
קונפליקט.
בדיחה מצחיקה.
חיבור אישי.
הענות לבקשת עזרה.
אתגר לא פשוט.
שהייה עם מורכבות.
רפלקציה על דרך.
פריצת דרך ויציאה מתקיעות (למה חיכיתי כל כך הרבה.. ??)
שמעון פרס.
פרספקטיבה.
הודעה משמחת.
פוסט נוסף.
פרגון.
זמן איכות משותף.
הכרת תודה.
מודעות ללחץ.
תשומת לב.
ארוחת ערב ביחד.
השראה.
אולימפיאדת הפאראלימפיים.
שיחה משמעותית נוספת.
ועוד אחת.
חברות.

**
הרגעים הקטנים – גדולים.
היומיומיים.
עשרות בכל יום.
רגעים של חיים.
כל יום.
גם היום.

להפסיק לחפש.
לעצור.
להתחיל לראות.
בלי תפאורה מיוחדת, הפקות או זיקוקין דינור.
לא צריך שאראלה תתקשר.
פחות ריאליטי, דרמות וטרגדיות.

חיים מלאים. יום יום.

כשהייתי עסוק במה שיקרה בעוד כארבעים וחמש דקות
כמעט ופספסתי את המקום המיוחד שאני נמצא בו כעת.

כשהייתי לחוץ מהדבר החדש שיתחיל ממש בקרוב
החמצתי את הדרך המדהימה שעשיתי בחצי השנה האחרונה.

כשהייתי מוטרד מאיך אהיה ואיך יהיה לי
שכחתי לרגע את המהות שלשמה אני עושה את מה שאני עושה.

כשהאמנתי שיש דרך נכונה ודרך לא נכונה לעשות דברים,
גם האמנתי שאני יכול לפשל, להיכשל ולא להצליח…

**
עכשיו,
כשאני רואה את המקום שאני נמצא בו כרגע,
מכיר בדרך המיוחדת שעברתי ושאני עובר,
נזכר למה אני כאן ומה באמת באתי לעשות
ויודע שאני לא באמת יודע…
משהו בי קצת יותר נוכח.

רגוע.
סקרן.
מכיר תודה.
נרגש.

בהצלחה לכולנו.
פרק חדש נוסף מתחיל.

חיים מלאים. יום יום.

עשרים ושתיים החלטות בארבעה ימים

1. אתה ואני (לשאר זה פחות מתאים).
2. טיול שטח מתגלגל (הרפתקה אחרת).
3. לצאת לדרך (גם בלי תכנית).
4. לעלות צפונה (את הדרום נשאיר לטיול אחר).
5. להשקיט את הרדיו לחמש דקות בכל שעה עגולה (ניתוק ושימור אנרגטי).
6. ישר בכביש 90 (לוותר על ימינה לקצרין).
7. ללכת עם… לא בכוח… (הכול בסדר, לא קרה כלום).
8. קמפינג "דג על הדן" (יער אודם יחכה).
9. רפטנינג לפני הרמת אוהל (אני שמח שהסכמת..).
10. הבריכה בדפנה (לשעות חמות במיוחד).
11. שתי קופסאות ליצ'י ( גולת הכותרת של הטיול ?! )
12. מנגל חד פעמי ( "כן" לפשטות).
13."לא" להזמנה של חברה לארוחת ערב (תודה עינת).
14. נחל חרמון תחתון (תודה שוב, עינת..).
15. להתחיל לנוע דרומה (להתקרב הביתה).
16. המבורגר בראש פינה (מסעדה מפנקת אחרי יומיים וחצי בשטח…).
17. להישאר לילה נוסף (נראה שעוד לא הגיע הזמן לחזור).
18. פרסה בכחל, ישירות לבריכה בעמיעד (תודה גיא..).
19. "לא" להזמנה של חבר לארוחת ערב (תודה מוסא..).
20. נסיעה בכיוון הכרמל (משהו מרגיש שם נכון).
21. אירוח בית אורן ברגע האחרון (משהו הוביל לשם…).
22. סגירה עם הזמנת ספר מלופה (השקעה לעתיד, כשהכול עוד טרי).

**
עשרים ושתיים החלטות במסע של ארבעה ימים.
החיים כאוסף של רגעים, צעדים ובחירות.
ההחלטות "הקטנות", "הפשוטות" ו-"היום–יומיות"
יוצרות את חיינו ומעצבות את מערכות היחסים שלנו
כל יום, עשרות פעמים ביום,
לא פחות מההחלטות "הגדולות" ו"המשמעותיות"
שבצמתים המרכזיות.

חיים מלאים. יום יום.

“הרים יש לטפס מתוך מאמץ קטן ככל שאפשר, ובלי התלהבות יתרה.
האמת שעל טבעך העצמי להכתיב לך את הקצב.
אם אתה נעשה קצר רוח הגבר את הקצב,
אם אתה נעשה קצר נשימה, האט.
יש להעפיל בהר מתוך איזון בין קוצר רוח לקוצר נשימה.
אז, כאשר הינך מקדים לחשוב על הדברים,
מפסיקים צעדיך מלהיות אמצעים להשגת המטרה,
וכל אחד מהם נעשה למאורע בפני עצמו.
מעלה זה – יש לו קצוות משוננים,
סלע זה – אוחז בהר בצורה רופפת.
אלה דברים שתמיד יש להבחין בהם.
חיים הנחיים רק למען מטרה עתידה, הם חיים רדודים.
צלעות ההר הן המזינות את החיים, ולא פיסגתו.
עליהן מתרחשת צמיחה של דברים,
אולם כמובן, בלא הפיסגה לא תוכלנה להתקיים צלעות כלשהן.
הפיסגה היא המגדירה את מהותן של הצלעות וכך ממשיכים אנו הלאה.
דרך ארוכה לפנינו…
אין מה למהר…
פשוט צעד אחר צעד.”

/ מתוך “זן ואמנות אחזקת האופנוע” מאת רוברט פירסיג

חיים מלאים. יום יום.

היום* בדרך לביה"ס דיברנו על גיל.
הוא אמר שהוא רוצה להיות כבר בן שבע כי שבע זה גדול.
החיים מתחלקים לעד שבע ולאחרי שבע.
עד שבע זה הקטנים ומשבע זה הגדולים.
הוא רוצה להיות כבר גדול.

סיפרתי לו שיש אנשים שתמיד רוצים להיות בגיל אחר.
כשהם קטנים הם רוצים להיות גדולים
וכשהם גדולים הם רוצים להיות קטנים.
ואז תמיד הם לא מרוצים
כי הם אף פעם לא בגיל שהם רוצים.

"מה הגיל שאתה הכי אוהב?" הוא שאל אותי.
זה נקרא הרמה להנחתה.
סיפרתי לו שהגיל שאני הכי אוהב זה הגיל שאני נמצא בו.
למשל עכשיו זה ארבעים ושתיים.
אבל בשנה שעברה זה היה משהו אחר.
בדקתי אם הוא יכול לנחש איזה גיל הכי אהבתי בשנה שעברה.
הוא חייך ושאל: "ארבעים ואחת?".
השאלה הזו מכילה בתוכה הרבה מהלכים לא מובנים מאליהם:
הבנת "השיעור", הכרות עם סדר המספרים והיכולת לחסר.
אין ספק שהילד גאון.

ועכשיו… הגיע תורי לקבל את השיעור ממנו:
"בעצם" הוא אמר,
"הגיל שאני הכי רוצה להיות בו,
זה כמו שהייתי בבטן של אמא.
הכי כיף היה שם"
אי אפשר שלא להסכים…

מסע יומי של 387 צעדים.
יודעים איך הוא מתחיל… לא יודעים מה יקרה בתוכו…

חיים מלאים. יום יום.

* היום = 11/11/14