מחשבות על עומס

השבועיים האחרונים שלי היה מלאים בלא מעט אתגרים וקשיים.
איבדתי סבלנות מספר פעמים, הייתי יותר לחוץ מכפי שאני רוצה ולא תמיד הגבתי בצורה מיטבית.
חלק מהעניין נובע מעומס ומהצפה, מריבוי של עניינים, מאתגרים מנטליים ורגשיים.
אני בטוח שאני לא היחיד שחווה שבועות כאלו.

כשאני מתבונן על השבועות האחרונים שלי ושל אנשים סביבי אני מזהה שם סוגים שונים של עומס:
יש עומס פיזי הנובע מחוסר שעות שינה, עייפות, כאבים פיזיים, רעב וכו'.
יש עומס רגשי הנובע ממורכבות של מצבים המעוררים בנו תחושות שונות, מעניינים רגישים, או רגשיים או לא פתורים שיושבים עלינו ומעסיקים אותנו.
יש עומס מנטלי הנובע מריבוי דברים שאנו חושבים עליהם או מנסים לקדם אותם.

כשאנו מרגישים הצפה מעניין לברר האם זו הצפה פיזית, רגשית או מנטלית, ואולי היא שילוב של גם וגם.
ההכרה במשהו היא צעד חשוב ראשון ביכולת לעכל, לעבד, להחזיק ולהתמודד אתו.

נלסון מנדלה, נשיא דרום-אפריקה לשעבר וחתן פרס נובל לשלום נפטר בשנת 2013, בגיל 95.
במהדורות החדשות שלאחר פטירתו, צוטט מפיו משפט שנאמר בסמוך למותו: "עכשיו, אחרי כל השנים הללו, אני רוצה לנוח. הרווחתי את הזכות הזאת."

יש משהו מעורר השראה במשפט הזה, הנאמר ע"י מנהיג אמיץ ובעל השפעה עצומה שעשה כל-כך הרבה במהלך חייו.
ויש בכך גם משהו שמעורר עצב…

הזכות לעצור, לנוח ולהנות מהמקום שאנו נמצאים בו אינה שמורה רק לנשיאי מדינה לשעבר בני 95, בסמוך למותם, שישבו בכלא, זכו בפרס נובל לשלום והובילו מהפכה במדינתם.
לא חייבים להקדיש חיים שלמים ולצבור כמות מסוימת של השגים בכדי להרוויח אותה.
מותר וחשוב לנוח, לעצור, לנשום, ליהנות מהכאן והעכשיו.
כבר עכשיו.

אבל איך עושים את זה?
איך מיישמים את הרעיון הזה בחיים אינטנסיביים ומרובי עניינים?

אולי חלק מהעניין הוא להכיר במוגבלות שלנו ובכך שאנחנו אולי יכולים לעשות פחות ממה שהיינו רוצים.
לתת לעצמנו לגיטימציה לומר "כן" או "לא", לגיטימציה לא לעשות כל מה שמבקשים מאיתנו ולא לחזור כל הודעה, טלפון מייל שאנחנו מקבלים.

להכיר באנושיות שלנו ובכך שאולי אנחנו מתפקדים פחות טוב מכפי שהיינו רוצים או פחות טוב מאנשים אחרים שאנו משוים עצמנו אליהם.
כמו למשל זה שאנחנו לחוצים או מתוסכלים, או חסרי-סבלנות, או כעוסים או פוחדים יותר מכפי שהיינו רוצים או יותר מכפי שאנחנו מספרים לעצמנו שאנו צריכים להיות.

לתת מקום לקושי, לתסכול ולעצב שלנו על כך שאם היה לנו קצת יותר זמן, או קשב או משאבים אחרים,
היינו יכולים להיות במקום אחר במערכות היחסים שלנו, בפרויקט שאנו מריצים או בקריירה שלנו,
כיוון שזה לא משהו שהוא מעבר ליכולותינו באופן כללי אבל זה משהו שהוא מעבר ליכולתינו כשזה מגיע עם כל מה שיש לנו על הצלחת.

וגם להכיר בזכות ובחובה שלנו לעצור ולנוח. 

מה דעתכן-ם…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מנוחה

Resting

"Whenever animals in the forest are wounded, they rest.
They look for a very quiet place and just stay there without moving for many days.
They know it's the best way for their body to heal.
During this time they may not even eat or drink.
The wisdom of stopping and healing is still alive in animals, but we humans beings have lost the capacity to rest."

~ Quoted from "How to Relax" / Thich Nhat Hanh

**
מנוחה

"כאשר חיות ביער פצועות, הן נחות.
הן תרות אחר מקום שקט מאוד ופשוט שוהות שם מבלי לזוז במשך ימים רבים.
הן יודעות שזו הדרך הטובה ביותר עבור הגוף שלהן להירפא.
במהלך הזמן הזה הן יכולות אפילו להימנע מאכילה ומשתיה.
החוכמה של עצירה וריפוי עדיין חיה אצל בעלי החיים, אבל אנחנו בני האדם איבדנו את היכולת לנוח."

~ הציטוט מתוך "איך להירגע" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

חיים מלאים. היום.

י"ד אלול – הצרצר והנמלה, גירסה אלטרנטיבית

על פי הסיפור הידוע
הצרצר קל-דעת, פרזיט, אגואיסט וחסר אחריות.
הנמלה שקולה, חרוצה, מחושבת ואחראית.

על פי הסיפור הידוע
שמחה והנאה = חוסר אחריות וסכנה.
חריצות, שאפתנות ועבודה קשה = הצלחה וביטחון.
יש רק שתי אפשרויות.
עכשיו תבחרו.

נראה לי שהסיפור שונה.
שיש יותר משתי אפשרויות.

**
על פי סיפור אחר, ידוע פחות,
הנמלה החרוצה עבדה קשה כל חייה.
תמיד חיפשה יותר.
כל הזמן שאפה למלא את חצי הכוס הריקה,
שאיכשהו, אף פעם לא התמלאה.
לא הרשתה לעצמה לעצור ולנוח.
חששה להאט, לפרגן ולחגוג,
להנות מהמסע וממה שיש.

ואז, אחרי כמה עשרות שנים,
כשהיא הגיעה לגיל פנסיה,
(או כשחלתה לפתע פתאום במחלה קשה,
או כשפוטרה בעקבות חילופי מלכות,
או כשהנמלונים עזבו את הקן,
או לאחר שעשתה את האקזיט שלה …)
והיה לה המון זמן פנוי,
היא ישבה לה בביתה המרווח, המחומם והמאובזר
ותהתה…
האם זה היה שווה את זה…?

**
יש יותר משתי אפשרויות.
זה לא "או זה, או זה".

חיים עכשיו.
"גם וגם וגם".

חיים מלאים. יום יום.

ו' תמוז – הדת החדשה

בארגונים ובתרבויות רבים,
אפקטיביות הפכה להיות הדת החדשה.
דת מקודשת של פרודוקטיביות, תקתוק משימות וניצול זמן.
דת המקדשת את היותר ואת העוד.

**
בדת האפקטיביות,
"זמן מת" הוא פשע,
מצב Idle הוא חטא
Downtime זו תקלה
ארוחה היא מותרות
ומנוחה זה לחלשים.

**
לקנאים הפנאטיים של כת האפקטיביות
חשוב לעשות הרבה ומהר.
להגיע מיד לשורה התחתונה.
לדבר בקיצור ולרוץ להוציא לפועל.
לעצירה, הורדת הילוך, שוטטות ומשחק אין מקום.
על בישול של רעיון, תהליך או מערכת יחסים
מסתכלים בעין עקומה.

**
כשעובדים את אלילי האפקטיביות
לא חייבים להעלות קורבנות
או להשתחוות לפסלים.

חיים מלאים. יום יום.

ד' ניסן – ברשת שבה הכול קשור להכול

ברשת שבה הכול קשור להכול יש אינספור תנודות, גירויים, תנועות, מהלכים ורעשים.
ברשת שבה הכול קשור להכול נדרשים שקט, נוכחות, הקשבה ותשומת לב.
ברשת שבה הכול קשור להכול חוסר תנועה ותנועה חשובים באותה מידה.
ברשת שבה הכול קשור להכול לפעולות קטנות ומדויקות יכולות להיות השפעות עצומות.
ברשת שבה הכול קשור להכול לזיהוי הדבר החשוב ולהפניית תשומת לב אליו יש חשיבות מכרעת.
ברשת שבה הכול קשור להכול נדרשת יכולת סינון רעשים ופילטור מסיחי דעת.
ברשת שבה הכול קשור להכול שחרור הזדמנות לא רלוונטית חשוב באותה מידה כמו התנפלות מיידית על הזדמנות רלוונטית.
ברשת שבה הכול קשור להכול מעבר ממנוחה סטטית והקשבה מלאה לפעולה מיידית ואינטנסיבית יכול להתרחש בעשירית שנייה.
ברשת שבה הכול קשור להכול פרודוקטיביות, ניצול זמן והספק אינם שם המשחק.

חיים מלאים. יום יום.

י"ז שבט – עשר סיבות לעצור

לעצור כדי לנוח
אחרי מאמץ מרוכז או פעילות אינטנסיבית המנוחה היא קריטית והכרחית.
מעבר לכך שאי אפשר בלעדיה, יש משהו מהנה ומתגמל בלאפשר לעצמנו את המנוחה שאנו זקוקים לה.
כן, זה לגיטימי. כן, עכשיו. כן, היום. לא, לא רק בקבר.

**
לעצור כדי לראות
כשם שהעיניים צריכות זמן להסתגל לחושך,
יש דברים שאפשר להתחיל לראות רק כשעוצרים.
הזיקית שבין השיחים, האנשים שמסביבנו, פרטים חדשים שפתאום מתגלים.

**
לעצור כדי לחגוג
עצירה המסמנת סיום וגבול. נקודת מעבר בין הדבר הזה לדבר הבא.
אחרי דרך, מאמץ או פעילות מסוימת אפשר לחגוג את מה שאנו גאים בו,
את מה שאהבנו, את ההתמודדות שלנו, את המתנות שקיבלנו ונתנו.
אפשר לחגוג ביחד ולבד. לחגוג את עצמנו ועם אחרים.

**
לעצור כדי להודות
להודות למי שסייע, תרם, תמך. להכיר תודה ולפרגן.
למי שבזכותו (בין היתר) קרה מה שקרה. אנחנו לא לבד…
בחמש דקות אפשר להגיד או לכתוב תודה מהלב.
אם לא נעשה את זה עכשיו, הערב, היום… זה כנראה כבר לא יקרה…

**
לעצור כדי ללמוד
כולנו בדרך. במסע מתמשך.
בטווח הארוך מה שעושה הבדל גדול, זו היכולת ללמוד, להתפתח…
למידה לא חייבת להיות פורמלית או יבשה.
לעתים השיעור מהנה ולפעמים הוא קשה.

**
לעצור כדי להתאבל
למילה הזו יש קונוטציה של מוות ולכן היא מעוררת רתיעה והתנגדות.
אפשר וחשוב להתאבל על כאב, על משהו שרצינו שיקרה ולא קרה, על משהו שלא רצינו שיקרה וקרה,
על פרידה, על פגיעה, על פספוס הזדמנות, על פוטנציאל שלא מומש ואולי גם לא יתממש.
ממש כמו ב"שבעה", חשוב לתת מקום גם למימד הזה ולעבד אותו לפני שממשיכים הלאה.

**
לעצור כדי להקשיב
לפני שמחליטים, לפני שעושים, לפני שנעים קדימה או לצדדים,
מומלץ לעצור ולהקשיב. להקשיב בסקרנות לכל מה שעולה…
לעצמנו ולאחרים. לבטן ולמילים. לאנרגיה ולטיעונים.
להקשיב למה שיש ולהקשיב למה שאין.

**
לעצור כדי לחשוב
לחשוב על משהו שמעסיק אותנו.
לרדת לפרטים, לשנות נקודת מבט, לבחון מהצד או להתבונן מלמעלה.
לתכנן תכנית, לחדד כוונה, לבדוק כיוון, לשחק עם רעיון.

**
לעצור כדי לנשום
לקחת אוויר. נשימות עמוקות.
לתת לריאות להתמלא… ולהתרוקן…
לכמה דקות או ליותר מכך.

**
לעצור כדי ל…
לעתים משהו בנו רוצה לעצור.
לא בהכרח לשם מטרה מוגדרת כלשהי או תכלית ברורה.
קורה שהעצירה פשוט מזמינה את עצמה,
מרגישה כדבר הנכון, כצעד המתבקש הבא.

*****
עשר סיבות לעצור.
עשר דוגמאות לעצירות שונות.
כולן חשובות, כולן משמעותיות, כולן חלק מחיים מלאים.

באופן פרדוקסאלי כלשהו נראה,
שככל שאנו עוצרים יותר, אנו גם מתקדמים יותר.

חיים מלאים. יום יום.

כ"ו טבת – איך לנצח במרוץ?

איך לנצח ב"מרוץ"?
להתחיל הכי מהר שאפשר, להגביר תוך כדי כל הזמן ולהאיץ לקראת סיום.

כשקוראים את "מרשם ההצלחה" הזה הוא מעורר חיוך.
ברור שהוא אבסורדי ולא הגיוני.

ולמרות זאת … אנשים רבים מנסים לפעול לפיו ב"מרוץ החיים" ובהתנהלות היום-יומית שלהם.
משום מה הם מאמינים שהם יכולים "לנצח".
ללא הפוגות, עצירות, האטה, חגיגות, למידה, מילוי מצברים, מנוחה ומשחק.

יתרונו המרכזי של "מרשם ההצלחה" הזה הוא הוודאות המוחלטת שהוא מייצר.
מתכון בטוח לקריסה, לנפילה, לכשלון, לפספוס ולסבל.

**
הבוקר היתה לי הזכות להיות נוכח בעצירה קצרה של ארגון מופלא שרץ למרחקים ארוכים בצורה אינטנסיבית מאוד.
עצירה להתבוננות ולהקשבה.
עצירה לחגיגה ולאבל.
עצירה להכרת תודה וללמידה.
עצירה משמעותית ומרגשת.
עצירה לשעתיים בלבד.
כל אחד יכול.
גם אתם.

חיים מלאים. יום יום.

 

כח' כסלו – הוראות הליכה לדרך

הוראות הליכה לדרך:

להחזיק כוונה.
לבחור כיוון.
להיות מחוייב לתהליך.
להיות מחוייב לדיאלוג.
לגלות גמישות.
להימנע מהינעלות על פתרון מסוים (או על נקודת מבט אחת).
לנוע יום-יום.
לחגוג.
להתאבל.
ללמוד.
לנוח בין לבין.

חיים מלאים. יום יום.

ט"ו חשוון – "עסוק" זה סטטוס

"עסוק" זה סטטוס.
אם אתה עסוק אתה חשוב.
אם את עסוקה את בעלת ערך.
לדלג על ארוחת צהריים בגלל עומס זה סטטוס.
זה להיות גם עסוק וגם חשוב.
לעבוד עד 23:45 או בסוף השבוע זה סטטוס.
זה להיות מחוייבת. זה לעשות מעל ומעבר.
לעבוד חולה זה סטטוס.
העולם מתקשה (אולי אפילו לא יכול) להסתדר בלעדיי.

"עסוק" זו תעודת ביטוח.
גם אם התוצאות לא יהיו משהו,
נקבל קרדיט על מאמץ והשתדלות.
נרוויח נקודות על מסירות.
ציפור אחת כבר יש לנו.

"עסוק" זו בריחה.
מסדרי עדיפויות.
משאלות חשובות.
מהחלטות ומהתמודדויות.
מתפקידים אחרים שלנו.
מלהגיד "לא".
מלהגיד "כן".

להוריד הילוך זה מאיים.
זמן פנוי זה בעיה.
לעצור, לחגוג, להנות, להכיר תודה הן מילים גסות.
אולי אחר כך… עכשיו אני עסוק.