קטגוריה: כללי

אשפוז

חגיגה והכרת תודה:
• מזל שזה קורה עכשיו ולא לפני שבועיים כשהיית בעיצומה של שפעת קשה.
• מזל שזה קורה במוצ"ש הזה ולא במוצ"ש שעבר כשהיתה לי עבודה דחופה.
• מזל שזה קורה כשאני יחסית גמיש ולא בראשון שעבר ששם היתה לי מחויבות שמורכב לשנות.
• מזל שהגענו לביה"ח מבחירה ולא כתוצאה מנפילה (שבהחלט היתה אפשרית לאור המצב).
• תודה לקליטה ולבדיקה המהירה היחסית בחדר המיון.
• מזל שהגענו בעומס בינוני יחסית שאיפשר יותר קשב כלפינו.
• תודה לרופא ולאחות על בדיקה מקצועית ואמפטית.
• תודה על העברה למחלקה המסוימת שביקשנו להיות בה. מזל שהיה שם מקום פנוי.
• תודה על הזמנה מהירה של מנת דם, שאפשרה התחלת טיפול כבר אתמול בלילה.
• יופי שההמוגלובין כבר מתחיל לעלות.
• יופי שבוחרים לתת לי עוד שתי מנות דם, זה יחזק אותי.

שיפוטיות וביקורת:
• למה זה קורה דווקא עכשיו בתזמון שלא מתאים לי?
• למה זה מגיע לנו כל "העניינים הללו" בשנים האחרונות?
• למה לוקח כל כך הרבה זמן לקלוט ולבדוק אותנו?
• איך הגעתי לרמות כאלו נמוכות, שיא שלילי, של המוגלובין?
• איך אף אחד לא שם לב לזה ועצר את זה קודם?
• איך אני לא שמתי לב לזה ועצרתי את זה קודם?
• למה אי אפשר לעבור כבר מהמיון למחלקה ולהתחיל טיפול יותר מהר?
• מי יודע כמה שעות עוד נישאר כאן במקום המזוהם והלא נוח הזה.
• אין לי כוח לכל הסטאז'רים האלו שיפספסו לי את הוריד ו"יתגלחו" עלי.
• למה ההמוגלובין עולה כל כך לאט וכל כך מעט?
• איזה באסה שהחליטו לתת לי עוד מנות דם במקום לשחרר אותי הביתה היום.

**
אשפוז.
לא הזמנו את זה והנה זה כאן.
אנחנו כאן. זה המצב.

פרשנות יוצרת מציאות.
פרשנות היא המציאות.

גם באשפוז.
אפילו באשפוז.
על אחת כמה וכמה באשפוז.

במה את בוחרת כרגע?
איפה תשומת הלב שלך עכשיו?

חיים מלאים. היום.

לפני שמתחילים לרוץ חשוב ללמוד ללכת.
לפני שלומדים חילוק חשוב ללמוד חיבור.
לפני שמנהלים אחרים חשוב ללמוד לנהל את עצמנו.

למעשה,
לא באמת ניתן לרוץ אם לא למדנו ללכת.
לא באמת ניתן לבצע פעולות מתקדמות במתמטיקה אם לא למדנו את הבסיס.
לא באמת ניתן לנהל אחרים אם איננו מנהלים את עצמנו.

ביום ראשון השבוע התחלתי להנחות קורס ניהולי נוסף.
מפגש ראשון מתוך שמונה, לכחמישה עשר מנהלות ומנהלים בחברה מסוימת.
כמו תמיד, גם הפעם, המפגש הראשון הוקדש לניהול עצמי.
ניהול עצמי מעסיק אותי כבר עשרות שנים (שלושים לפחות).
זהו תחום שאיני מפסיק ללמוד ונושא שאני מקפיד לתרגל שוב ושוב.
ככל שעובר הזמן אני מכיר בחשיבותו יותר ויותר.

בשלב מסוים במפגש,
אמרתי למשתתפים שייתכן שהנקודה הבאה שאציג תרגיז אותם.
שבסבירות גבוהה לא כולם יסכימו איתי.
שחלקם אולי אפילו יתנגדו נחרצות.

כשקיבלתי את תשומת ליבם הסקרנית
טענתי שבכל מצב, בעבודה, בבית ובכל מקום,
יש לנו תמיד "100% בחירה".

שבכל רגע נתון הבחירה היא שלנו.
תמיד.
שאין שום דבר שאנו חייבים, נאלצים או מוכרחים לעשות.
אף פעם.

כצפוי, האמירה הזו והדיון שהתפתח חיממו את החדר.
רמת האנרגיה והאינטנסיביות קפצה במהירות.
אחרי כעשרים דקות של ויכוחים, טענות ודוגמאות,
המשכנו הלאה.
לנושא הבא.
בלי הסכמה מלאה או גורפת.
עם חומר למחשבה ועם סימני שאלה.

ביקשתי מהם שימשיכו לחשוב על זה ולבחון את זה.
שיתבוננו בעצמם במהלך השבוע.

עוד באותו לילה כתבתי פוסט העמקה בנושא.
ניתן לקרוא אותו בקישור הבא.

המעבר מגישה "קורבנית" שלפיה אנו צריכים, חייבים או מוכרחים לעשות משהו
ומגישה "תוקפנית" שלפיה אנשים אחרים צריכים, חייבים או מוכרחים לעשות משהו
לגישה "אסרטיבית" שלפיה יש לנו ולאחרים בחירה מלאה ואחריות מלאה
היא לא פחות ממשנת חיים בעיני. בדומה לגלולה האדומה של מורפיוס במטריקס.
תודה גדולה לד"ר מרשאל רוזנברג ולתקשורת המקרבת שבזכותם נחשפתי לדרך המחשבה הזו ולרעיון המעצים הזה.

הזמנה לסיום:

אם אתם מחפשים קורס ניהולי משמעותי למנהלים בארגון שלכם, צרו איתי קשר במייל חוזר או דרך האתר. סדרת מפגשים שכזו יכולה לשנות חיים ולהשפיע עמוקות על האנשים ועל הארגון.
(אל דאגה: הציניות שתמיד נמצאת בהתחלה תקבל את המקום שלה. וגם את הטיפול שלה).

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שתי דרכים להתכונן לפגישה:

דרך 1: להתכונן לנצח (לא להפסיד…) בקרב !

• נושא הפגישה טעון מאוד – הם לא יתנו לי להשחיל מילה !
• בגלל חשיבות הנושא הם באים לנצח בהרכב הכי גדול והכי חזק שלהם.
• היא נעולה על מה שהיא רוצה להשיג ותבוא להילחם עד זוב דם.
• כבר עכשיו הוא לא עומד בעומס. אין סיכוי שהוא ייקח על עצמו משימה נוספת.
• חשוב שאבלבל את האויב ולא אחשוף בפניו את הנושאים הכואבים לי כדי שלא אפסיד.
• אני חייב להגיע מוכן עם כל המידע, להגדיר בדיוק מה אני רוצה ולעמוד על שלי בצורה נחרצת.

**
דרך 2: להתכוונן למציאת פתרון המשרת את כולם.

• נושא הפגישה טעון מאוד – הם לחוצים ורוצים לשים את העניין מאחוריהם- בדיוק כמוני.
• בגלל חשיבות הנושא הם באים בהרכב גדול עם טובי אנשיהם לטיפול בעניין.
• ייתכן שהיא לא סגורה על עצמה ושגם לה לא לגמרי ברור מה יותר נכון עבורה.
• הוא עמוס מאוד. כנראה שהוא יעדיף לקחת על עצמו רק משימות פשוטות שהערך המוסף שלהם ברור ומידי.
• כדאי שאשתף במה שחשוב לי ואקשיב למה שחשוב להם. זה יגדיל את הסיכוי לפתרון שמשרת את כולם.
• חשוב שאגיע מוכן עם מידע ועם כיוון אפשרי לפתרון. חשוב גם שאשאר פתוח לאפשרויות חדשות שעלולות להתפתח תוך כדי מפגש.

**
– קרדיט לפוסט היומי לגילי תבור (תודה גילי !!!) שהגה וכתב אותו.
(הרשיתי לעצמי, באישור גילי, להכניס שינויים קלים).

חיים מלאים. היום.

"לא הייתי עושה את זה במקומך…"

"אני מציע לך להקשיב לה בנושא הזה"

"אולי כדאי לך לחשוב גם על הכיוון ההוא"

"האם מתאים לך לעזור לי בזה מחר?"

"מה דעתך שנעשה את זה בצורה הזו?"

**
לאיזו "משפחה" שייך המשפט שיצא לך מהפה עכשיו … ?

בקשה?
מחשבה?
ציפייה?
דרישה?
המלצה?
משאלה?
הוראה?
עצה?
אולטימטום?
משהו אחר?

**
הסיכוי לאי-הבנה בינינו יקטן משמעותית
אם אבין מאיפה את מגיעה
ומה חשוב לך לקבל ממני כתגובה.

הסיכוי לאי-הבנה בינינו יקטן משמעותית
אם את תביני מאיפה את מגיעה
ומה חשוב לך לקבל ממני כתגובה.

חיים מלאים. היום.

למרות שלא ניתן לקבוע האם התרנגולת קדמה לביצה
או שמא הביצה קדמה לתרנגולת,
ניתן לקבוע שתרנגולת (כלשהי) קדמה לביצה (כלשהי)
ושאותה ביצה קדמה לתרנגולת אחרת (כלשהי) שבקעה מתוכה.

**
יום המנהלים שנבנה עכשיו (ויתקיים בעוד כשבועיים)
מושפע מעבודת ההכנה ליום (המוגדרת ברגעים אלו ממש)
המושפעת מיום המנהלים כפי שניתן לדמיין אותו היום,
המושפע מהמשובים לעבודת ההכנה הניתנים כעת,
המושפעים מ…

**
בשונה מהביצה והתרנגולת,
יום המנהלים (שלכאורה יתקיים בעתיד)
ועבודת ההכנה (שלכאורה מוגדרת כרגע)
מתרחשים שניהם,
בו זמנית,
באינטראקציה מופלאה,
שבה זה יוצר את זו,
וזו יוצרת את זה,
ממש עכשיו,
בעת ובעונה אחת.

חיים מלאים. היום.

זו תמיד הבחירה שלנו.
תמיד.

**
גם כשאנו מאמינים שאין לנו ברירה,
גם כשנדמה לנו שאנו נאלצים לעשות משהו בניגוד לרצוננו,
גם כשאנו מעדיפים להיכנע, לשתוק, לבלוע או לספוג,
גם אז, כמו תמיד,
זו הבחירה המלאה שלנו.
רק שלנו.
רק ב 100% מהמקרים.

**
כשאנו מספרים לעצמנו
ש"אין אף אפשרות נוספת",
ש"חייבים לפעול כך ולא אחרת",
או ש"מכריחים אותנו לעשות משהו",
אנו משקרים.
בעיקר לעצמנו.
משקרים, מתקרבנים ובורחים מאחריות.
אנו מסירים מאיתנו אחריות
ומלבישים אותה על אחרים.
אחריות לבחירות שלנו.
אחריות להשלכות של הבחירות שלנו.

**
ייתכן שברגע נתון יש לנו פחות אפשרויות
ממה שהיינו רוצים.
במצבים מסוימים, האפשרויות הזמינות לנו
רחוקות מלהיות מיטביות עבורנו.

גם ברגעים ובמצבים הללו,
הבחירה תמיד בידינו.
בחירה בין אפשרויות.
בחירה בתגובה, בגישה, בפרשנות.
בחירה בסיפור שנספר לעצמנו ולאחרים.

**
יש משהו מרתיע
ברעיון של 100% בחירה
ושל אחריות מלאה.
לא קל לפקוח עיניים.
קשה להתעורר.

**
" לוחם האור מתעורר עכשיו מחלומו.
הוא חושב: "איני יודע כיצד להתמודד עם האור הזה, שגורם לי לגדול"
האור, בינתיים, אינו מתפוגג.
הלוחם חושב: "יהיה צורך בהרבה שינויים שאין לי הרצון לעשותם."
האור ממשיך לזרוח, משום שהרצון היא מילה מלאה בתחבולות.
אז העיניים והלב של הלוחם מתחילים להתרגל לאור.
האור כבר לא מפחיד את הלוחם והוא מתחיל לקבל את ייעודו,
גם אם פירוש הדבר להסתכן.
הלוחם ישן זמן רב.
טבעי שיתעורר לאטו."

~ פאולו קואלו / "המדריך ללוחם האור"

חיים מלאים. היום.

לרגע שכחתי מי אני.
לרגע שכחתי מה אני שווה.
שאני שווה.

**
לרגע הקשבתי לקולות,
בתוכי ומחוצה לי,
והאמנתי שאני לא.
לא מספיק…
לא כמו שצריך.
לא בסדר.

**
כיף להיזכר.

**
"הרגע" יכול להימשך שתי דקות,
יומיים, שבועיים, חודשיים או שנתיים.

לפעמים הוא נמשך נצח.
או לפחות חיים שלמים.

חיים מלאים. היום.

השבוע התחלתי לעבוד על שני דברים משמעותיים:
האחד – איסוף וארגון הפוסטים שאני כותב לאורך השנים לספר או לספרים.
השני – יצירת ופיתוח סדנת יום חדשה של תקשורת מקרבת למנהלים.

שלוש החלטות שרירותיות:
1. "התחלתי. "
2. "לעבוד. "
3. "דברים משמעותיים."

**
החלטה שרירותית ראשונה: "התחלה".

מתי דבר מתחיל, מתי דבר מסתיים.
התחלה וסיום הן לא יותר מהחלטות שרירותיות.
בחירה לסמן את הקו במקום מסוים ולא במקם אחר.
בתרבויות מסוימות מוסכם שתחילת החיים היא רגע הלידה
וסוף החיים, "המוות", הוא רגע הפסקת הנשימה והתפקוד הפיזי.
למעשה, החיים מתחילים הרבה לפני רגע הלידה
וממשיכים הרבה אחרי רגע המוות הפיזי.
רבקה אברג'ל זכרונה לברכה נפטרה השבוע,
אך השפעתה על שמונת ילדיה ועשרות נכדיה וניניה היא אינסופית.
תשאלו את סימה.

הרעיונות לכתיבת ספר וליצירת סדנת יום ייעודית למנהלים
מלווים אותי כבר מספר שנים בתצורות שונות.
אני משחק אתם כבר יותר מעשור.
הפגישות השבוע עם טל חלוץ בנושא הספרים
ועם בת-חן שפירא בנוגע לסדנה,
הן צעדים חדשים שטרם עשיתי עד כה
ואולי אפילו שלבים חשובים בתהליך.
עם זאת, יהיה לא מדויק לקרוא להן "התחלות" של ספר או של סדנה.
לרגע שבו אנו מתחילים לעבוד במקום חדש, על נושא חדש,
או פוגשים משהו ומישהו בפעם הראשונה,
קודמים אינספור רגעים וצעדים שבזכותם הרגע הנוכחי מתקיים.
"התחלה" היא החלטה שרירותית.

"הֲרֵי כָּל הַתְחָלָה
אֵינֶנָּהּ אֶלָּא הֶמְשֵׁךְ,
וְסֵפֶר הַקּוֹרוֹת
פָּתוּחַ תָּמִיד בָּאֶמְצַע."

– מתוך "אהבה ממבט ראשון", ויסלבה שימבורסקה

**
החלטה שרירותית שניה: "עבודה".

מה נחשב ל-"עבודה" ומה נחשב ל"לא-עבודה"?
מה זה "עבודה" ומה זה "פנאי/משחק/בטלה/תחביב"?
האם מחשבה על משהו היא עבודה
או שרק עשייה "אמיתית" פיזית ומעשית?
מתי החלפת רעיונות עם מישהו נקראת עבודה
ומתי היא לא יותר מ"סתם" שיחה.

מה מכל מה שעשיתי השבוע עם טל, בת-חן ועם עצמי,
ניתן לכנות כעבודה על ספר או על סדנה ?
ומעבר לכך… מה היא בעצם העבודה שלי?

הגבול בין "עבודה" ל- "לא-עבודה" הוא שרירותי לחלוטין.
החלטה שמישהו לוקח, הגדרה שמישהו מנסח.
באותו אופן שבו הוחלט מתישהו, על ידי מישהו,
לקבוע גבולות בין מדינות, בצורה מסוימת ולא אחרת.

**
החלטה שרירותית שלישית: "משמעותי".

מה משמעותי ומה לא משמעותי?
עבור אנשים מסוימים השפעה על אדם יחיד היא משמעותית מאין כמוה
("כל המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו")
בעוד שעבור אחרים השפעה על אלפי אנשים אינה משמעותית מספיק.
עליית שכר של 5% יכולה להיתפש כמשמעותית מאוד עבור עובדים בארגון
וכזניחה או לא מספקת עבור עובדים שונים באותו ארגון בדיוק.
שיחה עם חבר על כוס בירה באחד הערבים (אהלן זיו…)
יכולה להיות הדבר הכי משמעותי שקרה השבוע או "סתם" מפגש חברתי נחמד.

על פי השיעור הראשון ב"קורס בניסים", לשום דבר אין משמעות.
על פי השיעור השני, המשמעות היחידה לכל דבר היא אך ורק המשמעות שאנו נותנים לו.

"התקדמות משמעותית", "תנועה קלה" או "תקיעות"
הן בסך הכול פרשנויות סובייקטיביות לחלוטין
היכולות לתאר את אותה מציאות משלוש נקודות מבט שונות.

**
התחלה, עבודה ומשמעות.
שלוש החלטות שרירותיות.
שלוש בחירות של תשומת לב.

שבת של שלום,
חיים מלאים. היום.
רוני ויינברגר.