השבוע, לפני עשר שנים בדיוק, יצאנו קבוצה של 25 חבר'ה לסופ"ש בגולן.
זו היתה סוג של התארגנות ראשונה מאז השיחרור, שהתייצבנו אליה בהרכב כמעט מלא,
כולל שלישייה שהגיעה במיוחד מחו"ל.
כדי שמשהו כזה יקרה, לרוב צריך מישהו או כמה מישהו-ים שיהיו הכוח המניע, יארגנו וידחפו.
לפני עשר שנים, הכוחות המניעים שלנו היו תומר ואיתי.
זכינו ליומיים נפלאים עם הרבה שיחות, צחוקים, מדורה, אוכל וטיולים.
כשהיינו שם, לא ידענו שבקרוב ניפרד מאחד המארגנים,
ושהאירוע הזה יהיה זיכרון מתוק אחרון של רבים מאיתנו איתו ביחד.
איתי לוי ז"ל, איש ברזל (תרתי משמע) נפטר מאירוע לב בגיל 44, שנה לאחר אותה התכנסות מופלאה בגולן.
באותו סופ"ש גם לא ידענו שזוהי רק ההתחלה של שרשרת מפגשים משותפים נוספים שלנו,
שתתפתח ותצמח, שתעמיק את ההכרות בינינו ואת מערכות היחסים שלנו.
בשבוע שעבר זכינו לחוות שיא חדש בהשתתפות 16 מאיתנו:
טסנו לאתונה, שכרנו 2 יאכטות, ויצאנו להפלגה מפנקת באיים הסרוניים שבקרבת אתונה.
כמו להקת ציפורים אפקטיבית המובילים התחלפו,
והפעם גילי, יואב וליאור היו הכוחות המניעים והמובילים שבזכותם זה קרה.
בשעות שלפני הטיסה עוד התקשיתי לדמיין את עצמי יוצא מהיומיום ועובר ליקום מקביל לשבוע:
הייתי שקוע עמוק במציאות האינטנסיבית שלנו כאן בארץ,
עם אירועים בעבודה, ובתשומת לב לעניינים רפואיים במשפחה.
חלקנו משרתים פעילים במילואים, לרבים מאתנו יש ילדים בצבא,
הורים מבוגרים ושלל אחראויות, תפקידים ואתגרים.
המעבר היה חד והמשיך להעסיק אותי גם כשהיינו שם:
איפה אני לא נמצא ומה אני לא עושה, בזמן שאני נמצא על היאכטה עם החברים שלי?
בשבוע הזה זכיתי וזכינו לחוות משהו שלא כל אחד זוכה לו בתקופה הזו, ושאולי גם לא יזכה לעולם.
בימים הללו התברכנו באינספור רגעים של ביחד ובחופש אולטימטיבי להיות ולעשות:
צחוקים, זכרונות, ארוחות משותפות, שיחות עומק, אוכל מעולה (שאפו ענק לצחי !),
שש-בש, דיקורים של ארמוזה, משחקים, טיולים, בילויים והמון המון ים.
יש בי הכרת תודה עצומה על הזכות לחוות שבוע כזה ולהיות חלק מקבוצה כזו.
כל כך הרבה תנאים לא מובנים מאליהם צריכים להתקיים בכדי שזה יקרה.
כל כך הרבה אנשים צריכים ליצור ולאפשר את זה.
כשנפגשנו לפני 35 שנים והתחלנו מסלול ביחד לא יכולנו לדמיין איך החיים והחברות שלנו יתפתחו.
כשנפגשנו בדיוק לפני עשר שנים בגולן לא היה לנו מושג מה מחכה לנו בעשור הקרוב.
הקבוצה ככלל וכל אחד מאיתנו במקום כל כך שונה מהמקום שהיינו בו, ואיתי לא איתנו.
מי יודע איפה כל אחד מאיתנו, ואיפה כולנו כקבוצה נהיה בעוד עשור..?
56 חטופות וחטופים עדיין בעזה.
מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם, ושכל החפים מפשע יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר