בימים האחרונים אני זוכה להנחות מסע מרגש מטעם עמותת "בשביל המחר" עם קבוצת אנשים מופלאים,
שעד לפני כמה רגעים לא הייתי מודע לקיומם והם לא היו נוכחים בחיי.
מיום ליום אני לומד להכיר בהרבה ענווה את המחויבות, המסירות והתרומה האדירה שלהם למדינה,
את גדלות הלב והנפש,
את המורכבות הגדולה שהם מחזיקים,
את האינטנסיביות העצומה שהם חיים בה,
את המשא הכבד שהם נושאים,
ואת המחירים הכואבים שהם מוכנים לשלם ומשלמים.
ככל שהמסע מתפתח, ההכרויות מעמיקות והשכבות מתקלפות,
הכרת התודה ויראת הכבוד שלי לאנשים הללו הולכת ומתעצמת.
**
מספרים שבקרב שבטים מסוימים בדרום אפריקה,
המונח המקובל לאמירת שלום כשפוגשים אדם הוא "Sawu Bona" ומשמעו "אני רואה אותך".
התגובה השגורה היא "Sikhona", שמשמעה "אני כאן".
הסדר חשוב: ברמה מסוימת, לפני שאני מבחין בך אינך קיים.
כשאני מבחין בך, אני בעצם "יוצר" אותך ומביא אותך לחיים.
ברוח הזאת, שותפתי הנפלאה להנחייה ואני משתדלים לראות כל אחד ואחד מהמשתתפים,
ואולי בכך לתרום בצורה מיטיבה כלשהי לחייהם.
אבל לא פחות משאנחנו רואים אותם, הם רואים זה את זה, וגם אותנו.
אולי אפשר להוסיף משהו לSawu Bona ו Sikhona.
כשאנחנו רואים מישהו, אנחנו "יוצרים" אותו ומביאים אותו לחיים, אבל זה לא נגמר פה:
כשמישהו שלא היה קיים עד כה בחיינו, מופיע פתאום ואנו מצליחים לראות אותו,
כניסתו לחיינו משנה משהו גם בנו ויוצרת חיים גם בתוכנו.
**
נועם חורב כותב על "האנשים הזמניים" בחיינו:
"כשהיינו ילדים לימדו אותנו לשאוף ל-נֶצַח.
מישהו ריסס על קירות לבנו הבתוליים גרפיטי חד וברור: 'והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.'
כשאתה מתבגר, אתה מבין לאט לאט שהנֶצַח הזה הוא עסק טריקי.
כי ארמונות בחול לא נשארים לנֶצַח.
ואוכל במקרר לא נשאר לנֶצַח.
וגם אנשים. גם אנשים לא תמיד נשארים לנֶצַח.
אנחנו גדלים עם התפיסה הזאת שככל שבנאדם מלווה אותנו פרק זמן ארוך יותר בחיינו – כך הוא משמעותי וחשוב יותר.
אבל בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים.
אנשים שלא ילכו איתנו יד ביד עד הסוף.
שנכנסו לחיים שלנו לפרק זמן מוגבל עם מטרה מסוימת.
אנשים שכנראה לא יהיו שם כשכתוביות הסיום יעלו.
האנשים הזמניים מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם.
הם באים להעביר אותנו שיעור.
ללמד אותנו משהו על עצמנו.
ללחוץ לנו על איזה כפתור.
לעזור לנו להתמודד.
לראות ברור יותר.
להוות מקפצה לשלב הבא.
לשנות לנו את הפרספקטיבה.
לנצח איזה פחד.
להרים אותנו מהקרשים.
לסגור מעגל.
ואז, ברגע שתפקידם מסתיים – הם עוזבים.
העניין הוא, שזה לא עושה אותם פחות חשובים.
זה לא עושה אותם פחות משמעותיים.
בדפי ההיסטוריה של סיפור חיינו – האנשים הזמניים האלה יקבלו פרק שלם, עמוק ומהותי."
**
אני רוצה לסיים בתפילה קטנה,
כוונה שאני מחדד לעצמי בכל בוקר לפני שאני מתחיל את היום:
"הלוואי שאצליח להפחית סבל ולהרבות שמחה היום,
שאזכה לתרום בצורה מיטיבה לחייהם של האנשים שאפגוש ולחיי משפחותיהם ומעגליהם השונים."
מי יתן וגם הפוסט הזה יפחית סבל, יעצים שמחה וירבה טוב בעולם.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר