לפני כמה ימים רועי ואני נחתנו בגיאורגיה לטיול של אבא ובן.
אחד הכבישים המומלצים לביקור כאן נקרא "הדרך הצבאית" והוא מחבר בין טבליסי הבירה לבין עיירה צפונית בשם קזבגי.
זוהי דרך נוף יפה ומפותלת בת כמאה ושישים ק"מ שהנסיעה בה אורכת מספר שעות.
כשיצאנו לדרך ועזבנו את טביליסי הבנו עד כמה הדרך הזאת פופולרית –
בשעה הראשונה נסענו במהירות ממוצעת של 40 קמ"ש או פחות,
כשהדבר העיקרי שרואים זה לא הנוף אלא את המכוניות שלפניך ואת זאת שמנסה לעקוף אותך,
ולהצליח להשתחל חזרה לנתיב לפני שהרכב שמגיע ממול יפגע בה.
הדרך הצבאית משמשת גם הרבה משאיות.
בשליש הראשון של הנסיעה מצאנו את עצמנו כמעט בכל רגע נתון תקועים מאחורי משאית,
שמפאת רוחבה וגובהה מסתירה גם את השמיים.
הדחף שעולה בך כשאתה תקוע מאחורי משאית הוא לעקוף אותה –
"אם רק אעקוף את המשאית הזאת, דברים ישתפרו".
ואז, אתה משקיע לא מעט אנרגיה בלעקוף,
לפעמים במשך כמה דקות ארוכות עד שתנאי הכביש והתנועה מאפשרים,
מרגיש תחושת הקלה כשאתה מצליח,
רק בכדי לגלות דקה לאחר מכן, שאתה תקוע שוב מאחורי משאית נוספת.
**
לאחר כעשרים דקות של נסיעה,
שמתי לב שמרבית תשומת הלב שלי שקועה במשאיות וברכבים האחרים,
בתנועה האיטית והעמוסה, ובפער הציפיות המתסכל בין מה שדמיינתי לבין מה שאני חווה עכשיו.
כשקלטתי את זה, החלטתי לנסות משהו אחר:
שמרתי על קצב נסיעה יחסית קבוע, תוך כדי שאני מנסה ליצור לעצמי שדה ראייה רחב ככל האפשר.
איך עושים את זה? ממש פשוט –
אני שומר מספיק מרחק ממשאית או מרכב גבוה שחוסמים לי את שדה הראייה,
כך שאוכל לראות את הנוף שלפניי ואת השמיים, להנות מהפלייליסט הנהדר ומהשיחה עם רועי.
למרווח הזה שביני לבין המשאית משתחלות מדי פעם מכוניות שעוקפות אותי,
רק שכרגע במקום תסכול זה מעורר בי שמחה,
כיוון שכל מכונית כזו עוזרת לי לשמור על שדה הראייה שלי.
השינוי הזה המחיש והזכיר לי שאין לי שליטה על הרכבים האחרים ועל העומס בכביש,
אבל אני בהחלט יכול לבחור איך לנסוע ובמה למקד את תשומת הלב שלי בתנאים הללו.
**
תוך כדי הנסיעה אמרתי לרועי שנראה לי שגם בחיים יש לנו "משאיות" כאלה:
כמעט בכל רגע נתון יש עניין "שתקוע" לנו ומעורר בנו אי-נחת, חשש או כעס.
העניין הזה מושך את תשומת הלב שלנו ואנחנו עסוקים בלהתגבר עליו,
ואז, לאחר שהצלחנו "לעקוף" אותו, מופיע מייד עניין אחר שאנחנו תקועים בו עכשיו.
אפשר להעביר חיים שלמים תוך התמקדות במה שמפריע לנו ומדאיג אותנו,
ולפספס את הנוף היפה ואת החברה הנעימה.
בדומה לנסיעה "בדרך הצבאית", גם בחיים אנחנו לא שולטים בחלק גדול ממה שקורה סביבנו,
ועדיין יש לנו יכולת עצומה לבחור איך אנחנו חושבים, מרגישים ופועלים בתנאים הללו.
גם בחיים המטרה אינה לשפר מיקום יחסי (לעקוף את הרכב שלפני),
אלא להתמקד במה שחשוב, להתקדם לכיוון רצוי ולהנות מהדרך.
**
את הבשורה על חתימת ההסכם, קיבלתי בבוקר חמישי,
כשהתעוררתי מול הפסגה המושלגת של הר הקזבגי על רקע שמיים תכולים ומדהימים.
אל השמחה, ההתרגשות והכרת התודה העצומות שהתעוררו בי,
הצטרפו גם הרבה עצב, חמלה והכרה במורכבות של הדברים.
החתימה היא "משאית ענקית" שעקפנו, וממש ממש חשוב שזה קרה,
אבל זה רק עוד צעד בדרך, ולא הסוף של שום דבר.
הלוואי הלוואי שכל החטופים יחזרו בקרוב.
אם זה יקרה, חשוב מאוד לזכור,
שעבורם ועבור המשפחות שלהם הדרך עוד ארוכה, מורכבת ומפותלת.
ואם זה יקרה (הלוואי הלוואי הלוואי),
חשוב לזכור שיש הרבה מאוד משפחות שיקיריהם נהרגו או נרצחו ולא יחזרו,
והרבה מאוד פצועים בגוף ובנפש שמתמודדים עם אתגרים לא פשוטים,
והמון אנשים ומשפחות שהמלחמה הזאת משפיעה על מערכות היחסים, הפרנסה והעבודה שלהם.
ואם מסיבה כלשהי יחזרו רק חלק מהחטופים,
אז לצד השמחה ותחושת ההקלה העצומות של חלק מהמשפחות,
יהיה גם המון פחד, חוסר אונים וכאב עצומים של משפחות אחרות.
**
הכינו את עצמכם:
בכל רגע נתון יהיו כמה "משאיות" ועניינים שתקועים לנו בדרך.
בכל תסריט שהוא יהיו גם חגיגה וגם אבל, גם שמחה וגם עצב, גם הכרת תודה וגם פחד.
אנחנו לא יודעים איך דברים יתפתחו ואין לנו שליטה על התנאים.
הדבר שאנחנו יכולים לשלוט בו הוא הבחירות, המחשבות והפעולות שלנו.
**
48 חטופים וחטופה עדיין בעזה.
מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם, ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר