השבוע, בני ואשתי נמצאים במסע לפולין במסגרת משלחת של בית הספר.
ההתכתבויות בינינו מחזירות אותי למסע שאני עברתי לפני 15 שנה, כמילואימניק גאה במשלחת של "עדים במדים".
חלק מהסיפורים, המראות והתחושות עדיין חקוקים בי, והמסע של אשתי ובני השבוע העלו אותם והחזירו אותי לשם.
אני זוכר למשל את הפער העצום והמתעתע בין הירוק היפהפה, השליו והמטופח של טרבלינקה,
לבין הזוועות שהתחוללו שם כמה עשרות שנים לפני שהגעתי.
ויסלבה שימבורסקה מסיימת את שירה "סוף והתחלה" בכמה מילים שמצליחות לתפוס את הדיסוננס המטורף הזה:
בְּעֵשֶׂב, שֶׁכִּסָּה
אֶת הַסִּבּוֹת וְהַתּוֹצָאוֹת,
מִישֶׁהוּ חַיָּב לִשְׁכַּב לוֹ
עִם שִׁבֹּלֶת בֵּין שִׁנָּיו
וְלִבְהוֹת בָּעֲנָנִים.
**
השבוע, עם שרשרת האירועים שהתרחשו בו, הרגיש אינטנסיבי מאוד:
פיגוע בירושלים ורציחתם של שישה אזרחים, נפילתם של ארבעה חיילים בעזה,
הפצצה בקטאר וניסיון חיסול של צמרת החמאס, רציחתו הפוליטית של פעיל ימין בארה"ב.
קצב ההתרחשויות מטורף והתחושה היא שכמעט בכל רגע קורה משהו גדול,
וגם אם הוא לא מאוד גדול, הרשתות וערוצי החדשות דואגות להגדיל, להעצים ולהנכיח אותו,
עד שהן עוברות לדבר הטרי הבא.
לצערי האינטנסיביות הזאת והנוכחות הקרובה של מוות בחיינו הפכה להיות סוג של שגרה מנורמלת ולא רצויה שמקהה אותנו.
זה לא תמיד היה כך, וזה לא חייב להיות כך.
לצד החדשות הסוערות, קרו השבוע עוד הרבה דברים שחלקם קיבלו פחות כותרות וקשב תקשורתי,
בין היתר מכיוון שהם שם כל שבוע ואין בהם "חידוש ששווה כותרת":
משפחות שאיבדו את יקיריהם לפני חודשיים או שנתיים חוו עוד שבוע של כאב ושכול,
סדירניקים ומילואימניקים המשיכו בפעילות גם השבוע, לעתים תוך סיכון חיים,
חיילים פצועים בגוף ובנפש המשיכו בתהליך ההתמודדות וההחלמה הסזיפי שלהם,
48 חטופים וחטופה המשיכו גם השבוע להיות בשבי החמאס,
אנשים נוספים נרצחו השבוע במדינה שלנו על רקע פלילי או משפחתי,
בעזה ממשיכים למות ולנסות לשרוד בכל יום בני אדם רבים.
זו רשימה חלקית.
לא תשמעו ממני קריאה חד משמעית לפתרון קסם כזה או אחר.
אני לא מאמין שיש משהו כזה.
הכול באמת מאוד מורכב.
הנקודה שאני רוצה להדגיש היא זאת:
מה שבחדשות הוא רק חלק ממה שקורה,
ולא תמיד הדבר הכי חשוב.
בשונה מהרשתות החברתיות שרוצות להגביר טראפיק,
מערוצי התקשורת שרוצים להגביר רייטנינג,
ומפוליטיקאים שרוצים לקדם אג'נדות,
בחיים האמיתיים יש אנשים אמיתיים שחווים דברים אמיתיים,
ושעל רובם לא נשמע בחדשות או נקרא בעיתון.
הנה עוד כמה שורות של שימבורסקה משירה "סוף והתחלה":
זֶה אֵינֶנּוּ פוֹטוֹגֵנִי
וּמַצְרִיךְ שָׁנִים אֲרֻכּוֹת.
כָּל הַמַּצְלֵמוֹת נָסְעוּ מִכְּבָר
לְמִלְחָמָה אַחֶרֶת.
**
השבוע התחלתי הכנה למסע נוסף של עיבוד חוויות לחימה במסגרת עמותת "בשביל המחר".
אני בהתרגשות גדולה לקראת המפגשים האישיים עם כל חברי הצוות שמתוכננים לשבוע הבא.
אתמול בערב השתתפתי בפרידה מרגשת ממייסדת העמותה, האישה והאגדה, ענת סמסון יופה.
במהלך האירוע גיליתי שממש באותן שעות, כמה עשרות קילומטרים צפונה ממני,
צוות שפיקדתי עליו לפני שנים רבות ושחווה לא מעט, עובר הכנה למסע שבקרוב הוא יצא אליו.
זכיתי לעבור מסע כזה בעצמי בעבר, ובשנים האחרונות אני זוכה להנחות מסעות כאלו.
עמותת "בשביל המחר" מוציאה עשרות רבות של מסעות עיבוד ללוחמות וללוחמים בשנה.
חשוב להבין ולזכור איך הכול התחיל:
ענת, מתוך חוויה אישית קשה, והבנה עמוקה של הצורך קמה לאחר מלחמת לבנון השניה והתחילה לעשות.
בשנים הראשונות המודעות לנושא היתה נמוכה, לא היה כסף,
הרעיון עורר התנגדות בגופי הביטחון והקשיים היו מרובים.
מצוידת בלב ענק ובהמון נחישות, ענת דחפה קדימה, גייסה אנשים וכספים, נלחמה ולא ויתרה.
היום, כעבור 18 שנים, "בשביל המחר" היא מפעל חיים מוערך,
מערכת מסודרת עם עשרות מנחים ואנשי צוות מקצועיים ומדהימים,
שהשפיע ומשפיע על חייהם של עשרות אלפי לוחמים ובני משפחה.
ריפוי אינסופי שקורה בכל כך הרבה רמות ומעגלים,
התחיל בזכות אישה אמיצה אחת עם לב ענק.
**
בשיחה עם חבר קרוב השבוע, דיברנו על שחיקה, ייאוש וחוסר אונים.
התהליכים, המנגנונים, בעלי העניין והמערכות חזקים מאוד.
הקשיים עצומים, המורכבות אדירה, הסבל רב.
מה שבחדשות הוא רק חלק ממה שקורה,
ולא תמיד הדבר הכי חשוב.
בדומה לענת, לכל אחד מאיתנו יש אחריות חשובה מאוד:
להפחית סבל ולהרבות טוב,
להתמקד במה שחשוב באמת,
לתרום עכשיו למה שאנחנו רוצים לראות בעולם.
מה שאנחנו עושים משנה.
**
48 חטופים וחטופה עדיין בעזה.
מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר