1.
לפני קרוב לחמש עשרה שנים פניתי לידידי צביקה ברגמן וביקשתי להיפגש אתו.
התחשק לי לכתוב ספר ורציתי לקבל מ"המומחה" עצות, טיפים, הכוונות וכלים.
צביקה כתב עד כה עשרות ספרים בנושאים שונים.
הוא כותב בקצב מטורף של 3-4 ספרים לשנה (כולל מחקר שנדרש לעתים)
וברוב חנויות צומת ספרים וסטימצקי תמצאו מדף שלם או חצי מדף של ספריו.
חשבתי על הרעיון הזה של כתיבה הרבה מאוד זמן.
הפעם, הרגשתי בשל ורציתי "לצאת לדרך".
הפגישה עם צביקה היתה מצוינת: קונקרטית, תכל'סית ובעלת ערך גבוה עבורי.
יצאתי ממנה עם המון אנדרנלין.
כבר באותו ערב התחלתי לכתוב את תוכן העניינים של הספר ואפילו שלחתי אותו לצביקה.
בבוקר למחרת התעוררתי מוקדם והתחלתי לכתוב את הפרק הראשון.
פחות חשוב כמה ויותר חשוב שזה יקרה.
בדיוק לפי ההוראות של צביקה.
אנרגייה מטורפת.
גם בבוקר שאחרי התעוררתי מוקדם, עוד לפני שהשעון צלצל וישבתי לכתוב.
הפעם הלך קצת יותר קשה אך עמדתי בזה.
שלושה ימים רצופים של עשייה.
בבוקר הרביעי התחילו סימני שאלה ותהיות.
זה הרגיש לי לא מדויק.
אולי אני צריך לעשות את זה בשיטה אחרת?
אין לי השראה כרגע והכתיבה קצת מאולצת.
אולי עדיף לפנות זמן כתיבה מרוכז ולהתנפל על זה (הרי קשה להתעורר בכל בוקר ולכתוב)?
מדי פעם החלפתי מיילים והודעות עם צביקה.
עדכנתי אותו במה קורה אתי, בסימני השאלה ובהתלבטויות.
צביקה כדרכו היה מאוד לבבי וזמין.
הוא המשיך לשתף אותי מניסיונו ולחזק אותי בדרכי.
בבוקר החמישי הרשיתי לעצמי לא לכתוב וכך גם בשישי.
היו לי דברים אחרים לא פחות חשובים להתמקד בהם.
באחד הבקרים שאחרי צביקה התעניין בי ובהתקדמות שלי.
לאחר שסיפרתי לו בפירוט על הימים האחרונים,
קיבלתי ממנו את ההודעה הבאה:
"תקבע יעד ללכת בכיוון מסויים לחודש או חודשיים ואז תעצור.
תביט לאחור ותראה אם ולאן התקדמת….
אם לא התקדמת או קידמת סימן שהדרך לא נכונה.
אולי אתה סתם נהנה להשתעשע על החוף ולא בא לך בכלל לשחות?"
האמת, המשפט האחרון הקפיץ אותי.
אני? משתעשע?? דיבורים ולא עשייה ???
הטריגר הזה גרם לי להתבונן במראה והעיר אותי.
באופן זמני…
המאמצים לכתיבת הספר המשיכו עוד זמן מה ואז נפסקו.
זה קרה כשהודיתי בפני עצמי
שכרגע אני עוד לא באמת מתכוון להיכנס למים ולהתחיל לשחות.
אני מעדיף להשתעשע על החוף.
אני נהנה לדבר על זה, לחלום על זה, לשחק עם זה,
ועדיין לא "ללכת על זה".
ההכרה הזו חשובה בעיני.
יכול להיות שבזמן שאני משתעשע על החוף "בכתיבת ספר"
אני עמוק במים בהרבה נושאים אחרים. וזה בסדר.
כדאי שאבין האם אני על החוף או במים ביחס לנושא מסוים.
יש הבדל גדול בין להיכנס למים ולהתמודד עם מה שמגיע,
לבין להישאר על החוף או להרטיב את קצות האצבעות.
**
2.
לפני כחמש שנים, מספר חודשים לאחר שהתפרצה הקורונה לחיינו,
החלטתי לחזור לנושא הלא פתור שלי (לכתוב ספר).
עשיתי עבודה מאומצת של מספר שבועות ליצירת גירסת בסיס של כתב יד,
שלחתי טיוטה ראשונית לעשרות קוראי ביטא,
קיבלתי מהם משובים ושיפרתי שוב ושוב את כתב היד.
הצבתי לעצמי יעד אגרסיבי של לסיים את הספר עד סוף 2020,
שלחתי את כתב היד לכמה עורכות, קיבלתי כמה דחיות,
מצאתי עורכת שמוכנה ללוות אותי בתהליך הכתיבה,
והתחלנו לעבוד ביחד.
הפעם זה הרגיש אחרת, הרבה יותר בשל ומקצועי.
עד שלא.
עד ששוב ירד לי החשק, או המחויבות, או שניהם,
נולדו לי דברים אחרים חשובים יותר להפנות אליהם תשומת לב,
ובהדרגה עקבית שוב "ירדתי" מהספר.
הפעם זה היה מציק במיוחד:
זו כבר לא הפעם הראשונה שזה קורה,
הכרזתי כבר בקול רם ש"אני הולך על זה",
היה לי דדליין קונקרטי שהצבתי לעצמי
הייתי בתהליך עם אנשים נוספים,
ולמרות כל זאת נטשתי באמצע ולא השלמתי את המשימה.
**
3.
לפני כשלושה חודשים, בזמן טיול ערב עם מייקי והקשבה לפודקסט כלשהו,
קפצה לי מחשבה על "תודעת צמיחה" (growth mindset),
ועל כך שבאזורים רבים בחיי אני בתודעת צמיחה, פתוח ללמידה, להתנסויות ולסיכונים,
בעוד שבמקומות אחרים בחיי אני בהמנעות, במקובעות ובתחושת "אין לי את זה".
באותו ערב, קפצה לי (בפעם המיליון) מחשבה על הספר.
המחשבה הגיעה קצת שונה ובאנרגיה קצת אחרת,
עם התרגשות, סקרנות, חשק לעבוד בזה ולהתמסר לתהליך,
וגם, אבל לא רק, להשלים את העניין הלא סגור שלי.
הפעם זה הרגיש הרבה יותר בשל.
בא לי להיכנס לשחות ולא רק לשחק על החוף.
בחודשים האחרונים אני עמוק בתהליך העריכה,
בליווי צמוד של שתי נשות מקצוע מעולות ותומכות שעוד אכתוב עליהן.
הספר הוא לא אותו ספר שחשבתי עליו לפני חמש עשרה שנים,
אני לא אותו אדם שהייתי לפני עשר או חמש שנים,
וגם העולם השתנה לא מעט.
רבים מהנושאים שמעסיקים אותי ומהתכנים שיהיו בספר,
נולדו בשנים האחרונות.
אתמול השלמתי שלב ביניים חשוב בתהליך והספר ממשיך להתקדם.
אני כבר לא יוצא בהצהרות, ונמנע להתחייב לתאריכים,
ובמקום זאת, משתדל להתמקד בלעשות את העבודה שלי.
בינתיים אני נהנה ומאותגר, מלא סקרנות, התרגשות והכרת תודה.
אחלו לי בהצלחה, אני מניח שעוד תשמעו ממני על זה…
**
4.
הייתי יכול לכתוב עכשיו על הקשבה פנימית,
על לתת לדברים להבשיל בזמן ובקצב שלהם,
להאמין שהכול לטובה או שלכל דבר יש סיבה.
או שהייתי יכול לכתוב על נחישות והתמדה,
ועל חשיבות הקבלה העצמית בכישלונות והצלחות.
על כך שאנחנו אנושיים, להאמין בעצמנו ולא לוותר.
אבל אני בעיקר רוצה לכתוב כמה מילים
על הפער העצום והדיסוננס המטורף שאני חווה בין לכתוב ספר,
לטוס לחופשה משפחתית ולהתעסק בענייני עבודה "רגילים",
לבין מה שקורה במדינה, בעזה ובעולם:
זה שיש עדיין 50 חטופים וחטופה בעזה,
ואלפי משפחות שאיבדו את היקרים להם,
ועשרות אלפי חיילים שרחוקים מהמשפחות שלהם,
ומלחמה שנמשכת כבר שנתיים,
ומאות אלפי אנשים שאין להם מה לאכול או איפה לגור,
ועוד מלא מלא דברים שקורים,
שהם הרבה יותר חשובים מספר, מחופשה או מענייני יום יום אחרים.
ואת הפער הזה, הדיסוננס המטורף הזה,
אני מנסה לחיות ולהחזיק.
מבלי להתקהות, להדחיק, לאבד רגישות, לנרמל, או להתייאש.
מבלי לשכוח את האחריות שלי ואת ההשפעה שלי על מה שקורה כרגע.
זה ממש לא פשוט להחזיק ולחיות את הגם וגם הזה כל הזמן ובכל יום.
אבל אני מנסה.
מחר (מוצ"ש) אהיה בכיכר החטופים,
וגם ביום ראשון אעשה את העבודה שלי על הספר, עם משפחתי וברחובות.
50 חטופים וחטופה עדיין בעזה.
מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר