יעל ארד משתפת בספרה "ראשונה" על רגע מכונן שבו היא פגשה את אחד מגיבורי ילדותה,
קאשי וואזאקי, אלוף העולם בג'ודו לשעבר.
לאחר שניגשה אליו, קדה קידה של כבוד והציגה את עצמה, וואזאקי פנה אליה ואמר:
" 'ארדו סאן, אני הייתי אלוף עולם ליום אחד !'
אמרתי לו: 'קאשי וואזאקי, אתה היית אלוף עולם שמונה שנים, מדוע אתה אומר שהיית אלוף עולם ליום אחד?'
'אני הייתי אלוף העולם ליום אחד', התעקש,
'ביום לאחר התחרות ידעתי שאם אמשיך לחשוב שאני הכי טוב מכולם,
אסתובב כמו טווס, אתאמן קצת פחות, אזלזל מעט במתחרים שלי.
הם לעומתי ילמדו היטב את הטכניקות שלי וישאפו לנצח אותי
וכך אגיע לתחרות הבאה כשאני עלול להפסיד.
אני הייתי אלוף העולם ליום אחד.
ביום שנגמרה התחרות הנחתי את המדליה בארון וחזרתי להתאמן כאילו לא קרה דבר,
וזו הסיבה שהייתי אלוף עולם שמונה שנים'. "
איזה רעיון מרגש:
ביום שבו זכיתי בתחרות וניצחתי את מתחריי אני אלוף העולם.
למחרת, למרות שהתואר עדיין שלי, אני כבר לא.
בבוקר שאחרי אני חוזר לעבודה, לתרגול היומיומי, ללמידה אינסופית, להתמודדות ולמתיחת גבולות.
אם אזכור שאני אלוף עולם רק ליום אחד, אולי אמשיך להשתפר ואצליח לזכות בתואר שוב.
שף, קצין ביחידה מובחרת, שליח ציבור, מחנכת, רופא או מנכ"לית, הם תארים "חיצוניים".
הם יכולים להעיד על הדרך שהובילה אליהם ולפעמים ניתן ללמוד מהם משהו על האדם שעבר את הדרך.
אבל הם אינם מעידים על מה שקורה עכשיו.
על העבודה שאנחנו עושים או נמנעים מלעשות ברגע הזה.
איזו דוגמה אישית אני נותן לילדיי היום?
איך אני מבשל את הארוחה המסוימת הזו?
איך אני מתייחס לאדם שמולי ואיזה טיפול רפואי אני מעניק לו?
איך אני מוביל או מנהל אנשים היום, באירוע הנוכחי שמתרחש כרגע?
המעשים שלנו מדברים יותר חזק מהמילים ומהתארים שלנו.
**
הנרי דייויד ת'ורו, הפילוסוף והסופר האמריקאי בן המאה ה-19, אמר לפני שנים רבות:
"הגורל של המדינה לא תלוי באיזה פתק אתה בוחר להוציא מהקופסה
ולהניח במעטפה בקלפי פעם בכמה שנים
אלא באיזה בנאדם אתה בוחר להוציא מהחדר שלך ולהניח ברחוב כל בוקר."
איזה בנאדם אנחנו בוחרים להוציא לרחוב היום?
איזה בנאדם אנחנו בוחרים להוציא לזוגיות ולהורות שלנו השבוע?
איזה בנאדם אנחנו בוחרים להוציא לעבודה שלנו בפרויקט הנוכחי?
מה שאנחנו עושים ביום-יום חשוב הרבה יותר ממה שאנחנו עושים פעם בארבע שנים.
**
רגע של פרספקטיבה רחבה:
הסיכוי שלנו להיוולד היה אפסי (כמו של צב הים העיוור והטבעת),
ולמרות זאת, כנגד כל הסיכויים כמעט, זכינו והגחנו לאוויר העולם.
אנחנו כאן עכשיו,
במקום ובזמן הזה.
מעולם לא היה ולעולם לא יהיה מישהו כמונו.
אף אחד מאתנו לא חשוב במיוחד,
ובו בזמן – כל אחד מאתנו חשוב לא פחות מכל אדם אחר.
אנחנו לא יכולים לעשות הכול,
ואנחנו יכולים לעשות משהו.
יש לנו אחריות,
ומה שאנחנו עושים משנה.
איזה בן אדם אתם בוחרים להוציא מהבית ולהניח ברחוב מחר?
מה העבודה שאתם בוחרים ומתחייבים לעשות בשבוע הקרוב?
מה הילדים והנכדים שלכם ילמדו מכם בתקופה הזאת?
**
50 חטופים וחטופה עדיין בעזה.
מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר