צמיחה מתוך קושי + רגעים מהשבוע

בשישה באוקטובר 1973, כשהייתי בן כשנה וחצי, בדיוק ביום שבו חל יום הולדתו השלושים ותשעה, פרצה מלחמת יום הכיפורים ואבי נקרא למילואים.
אמא שלי, שהייתה אז בת שלושים וארבע, מצאה עצמה לבדה עם שני ילדים קטנים (אחי בן התשע ואני) בתוך חוסר ודאות גדול ומצב כלכלי קשה במשך קרוב לחצי שנה.
כשמדברים היום על הקושי שחוות "נשות המילואים", אני ממש יכול לדמיין את אמא שלי באותה תקופה ואת מה שהיא חוותה:
להיות מנותקת קשר מבעלה בזמן מלחמה עם חשש גדול לחייו, לדאוג לבית, להמשיך לעבוד כדי להכניס משכורת,
להמציא בכל יום דרכים יצירתיות להגיש אוכל מזין לשני ילדים קטנים, כשלא ברור איך סוגרים את החודש.

לפני זמן מה כששאלתי אותה על התקופה הזו ציפיתי לשמוע על הקושי המתמשך, כובד האחריות שלא מרפה והפחד שתמיד שם.
להפתעתי, התשובה של אמי היתה שונה לגמרי.
למשמע השאלה ניצת זיק של חיות בעיניה ומשהו בה הזדקף.
המטבח שישבנו בו התמלא בחיוניות ובאנרגייה שעד לפני רגע לא היו שם.

למרות הקושי הגדול וחוסר הוודאות המתמשך, החוויה הסובייקטיבית שנצרבה באמי איננה של שבר, טראומה או חוסר אונים, אלא של תחושת מסוגלות, תושייה וצמיחה.
"אתה יודע כמה ארוחות משפחתיות אפשר להכין מעוף אחד בשבוע?" היא שואלת אותי במבט גאה תוך כדי שאנחנו משוחחים ואני ממש יכול להרגיש אותה חוזרת חמישים שנים אחורה.

ניטשה אמר שמי שיש לו למה מספיק חזק, יוכל לשאת כמעט כל איך.
נראה שאצל אמא שלי ה"למה" היה ברור: להיות עוגן של יציבות, הזנה וביטחון בתוך חוסר הוודאות.

מצבים קשים שלא בחרנו בהם יכולים להיהפך להתנסויות מחשלות שלא היינו מוותרים עליהן.
צמיחה מתוך קושי היא הרבה מעבר ללהחזיק מעמד, לדאוג לאחרים או לשרוד.
נסיבות חיים מאתגרות יכולות להוביל אותנו למסע גילוי והתפתחות משמעותי שבונה ומעצב אותנו,
לפעמים בצורות שלא יכולנו לדמיין או לא האמנו שאנחנו מסוגלים.

**
אני כותב את המילים האלה ביום חמישי אחה"צ.
היום הוא יום הולדתה ה-86 של אמי.
בדיוק חזרנו מארוחת צהריים משפחתית כיפית עם אמי וילדיי.
לפני שבע שנים היינו במקום בריאותי שונה מאוד מהמקום הזה.
זה כל כך לא מובן מאליו לשבת כך היום, בהרכב כזה, ולהנות מזמן ביחד ומארוחה טובה.

**
מחר בעשר בבוקר אהיה באזכרה של איתי לוי ז"ל, בן צוות שלי,
שנפטר במפתיע מאירוע לבבי בדיוק לפני תשע שנים בגיל 44.

**
השבוע אני חוגג אבן דרך חשובה בעבודה על הספר שלי:
לאחר מספר חודשים של תיקונים ושינויים,
סוף סוף אפשר להכריז על גמר שלב העריכה ומעבר לשלב ההגהה.
אני בהכרת תודה גם על הדרך וגם על התוצר, סקרן ונרגש להמשך.

**
כאן 11 העלו השבוע שני פרקים ראשונים של הסדרה "התנתקות".
הסדרה נוגעת, מרגשת ומצליחה להמחיש את המורכבות האנושית והלאומית מבלי ליפול לשיפוטיות רדודה.
בזמנו, לפני עשרים שנה, לא הבנתי מספיק את עוצמת האירוע הזה,
שעבור רבים היה שבר מכונן שהשפיע רבות על חייהם.

הנקודה שבה התחלתי להבין את הכאב העצום ואת ההשפעות המורכבות וארוכות הטווח,
היתה כמה שנים לאחר מכן, כשליוויתי את שחר בתי במסגרת עבודת חקר שהיא עשתה בתיכון על ההתנתקות.
נסענו ביחד לבית משפחת הילברג, ממפוני גוש קטיף, לשמוע את הסיפור האישי והמשפחתי שלהם.
יוחנן הילברג ז"ל, בן המשפחה, היה חייל שלי במסלול, ובהמשך, מדריך ולוחם מצטיין שזכיתי לשרת לצידו.
יוחנן נפל ב-1997 באסון השייטת, ובמהלך ההתנתקות הובא בשנית לקבורה בבית העלמין הצבאי בניצן,
לאחר שקברו הועבר מחולות גוש קטיף.

**
חיים מלאים הם חיים של מורכבות, של מעברים ושל גם וגם:
חגיגות על מה שמשמח, מתפתח ואינו מובן מאליו,
כמו גם התמודדות עם קושי וכאב על אבל ואובדן.

אנחנו בדרך,
בימים חשובים,
יש לנו אחריות גדולה,
ומה שאנחנו עושים (או לא עושים) משנה ומשפיע.

**
50 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אלוף עולם ליום אחד

יעל ארד משתפת בספרה "ראשונה" על רגע מכונן שבו היא פגשה את אחד מגיבורי ילדותה,
קאשי וואזאקי, אלוף העולם בג'ודו לשעבר.
לאחר שניגשה אליו, קדה קידה של כבוד והציגה את עצמה, וואזאקי פנה אליה ואמר:

איזה רעיון מרגש:
ביום שבו זכיתי בתחרות וניצחתי את מתחריי אני אלוף העולם.
למחרת, למרות שהתואר עדיין שלי, אני כבר לא.
בבוקר שאחרי אני חוזר לעבודה, לתרגול היומיומי, ללמידה אינסופית, להתמודדות ולמתיחת גבולות.
אם אזכור שאני אלוף עולם רק ליום אחד, אולי אמשיך להשתפר ואצליח לזכות בתואר שוב.

שף, קצין ביחידה מובחרת, שליח ציבור, מחנכת, רופא או מנכ"לית, הם תארים "חיצוניים".
הם יכולים להעיד על הדרך שהובילה אליהם ולפעמים ניתן ללמוד מהם משהו על האדם שעבר את הדרך.
אבל הם אינם מעידים על מה שקורה עכשיו.
על העבודה שאנחנו עושים או נמנעים מלעשות ברגע הזה.

איזו דוגמה אישית אני נותן לילדיי היום?
איך אני מבשל את הארוחה המסוימת הזו?
איך אני מתייחס לאדם שמולי ואיזה טיפול רפואי אני מעניק לו?
איך אני מוביל או מנהל אנשים היום, באירוע הנוכחי שמתרחש כרגע?

המעשים שלנו מדברים יותר חזק מהמילים ומהתארים שלנו.

**
הנרי דייויד ת'ורו, הפילוסוף והסופר האמריקאי בן המאה ה-19, אמר לפני שנים רבות:

"הגורל של המדינה לא תלוי באיזה פתק אתה בוחר להוציא מהקופסה
ולהניח במעטפה בקלפי פעם בכמה שנים
אלא באיזה בנאדם אתה בוחר להוציא מהחדר שלך ולהניח ברחוב כל בוקר."

איזה בנאדם אנחנו בוחרים להוציא לרחוב היום?
איזה בנאדם אנחנו בוחרים להוציא לזוגיות ולהורות שלנו השבוע?
איזה בנאדם אנחנו בוחרים להוציא לעבודה שלנו בפרויקט הנוכחי?

מה שאנחנו עושים ביום-יום חשוב הרבה יותר ממה שאנחנו עושים פעם בארבע שנים.

**
רגע של פרספקטיבה רחבה:

הסיכוי שלנו להיוולד היה אפסי (כמו של צב הים העיוור והטבעת),
ולמרות זאת, כנגד כל הסיכויים כמעט, זכינו והגחנו לאוויר העולם.

אנחנו כאן עכשיו,
במקום ובזמן הזה.

מעולם לא היה ולעולם לא יהיה מישהו כמונו.

אף אחד מאתנו לא חשוב במיוחד,
ובו בזמן – כל אחד מאתנו חשוב לא פחות מכל אדם אחר.

אנחנו לא יכולים לעשות הכול,
ואנחנו יכולים לעשות משהו.

יש לנו אחריות,
ומה שאנחנו עושים משנה.

איזה בן אדם אתם בוחרים להוציא מהבית ולהניח ברחוב מחר?

מה העבודה שאתם בוחרים ומתחייבים לעשות בשבוע הקרוב?

מה הילדים והנכדים שלכם ילמדו מכם בתקופה הזאת?

**
50 חטופים וחטופה עדיין בעזה.


מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על כתיבת ספר בשלוש מערכות ועוד אחת

1.
לפני קרוב לחמש עשרה שנים פניתי לידידי צביקה ברגמן וביקשתי להיפגש אתו.
התחשק לי לכתוב ספר ורציתי לקבל מ"המומחה" עצות, טיפים, הכוונות וכלים.
צביקה כתב עד כה עשרות ספרים בנושאים שונים.
הוא כותב בקצב מטורף של 3-4 ספרים לשנה (כולל מחקר שנדרש לעתים)
וברוב חנויות צומת ספרים וסטימצקי תמצאו מדף שלם או חצי מדף של ספריו.

חשבתי על הרעיון הזה של כתיבה הרבה מאוד זמן.
הפעם, הרגשתי בשל ורציתי "לצאת לדרך".

הפגישה עם צביקה היתה מצוינת: קונקרטית, תכל'סית ובעלת ערך גבוה עבורי.
יצאתי ממנה עם המון אנדרנלין.
כבר באותו ערב התחלתי לכתוב את תוכן העניינים של הספר ואפילו שלחתי אותו לצביקה.
בבוקר למחרת התעוררתי מוקדם והתחלתי לכתוב את הפרק הראשון.
פחות חשוב כמה ויותר חשוב שזה יקרה.
בדיוק לפי ההוראות של צביקה.
אנרגייה מטורפת.
גם בבוקר שאחרי התעוררתי מוקדם, עוד לפני שהשעון צלצל וישבתי לכתוב.
הפעם הלך קצת יותר קשה אך עמדתי בזה.
שלושה ימים רצופים של עשייה.

בבוקר הרביעי התחילו סימני שאלה ותהיות.
זה הרגיש לי לא מדויק.
אולי אני צריך לעשות את זה בשיטה אחרת?
אין לי השראה כרגע והכתיבה קצת מאולצת.
אולי עדיף לפנות זמן כתיבה מרוכז ולהתנפל על זה (הרי קשה להתעורר בכל בוקר ולכתוב)?

מדי פעם החלפתי מיילים והודעות עם צביקה.
עדכנתי אותו במה קורה אתי, בסימני השאלה ובהתלבטויות.
צביקה כדרכו היה מאוד לבבי וזמין.
הוא המשיך לשתף אותי מניסיונו ולחזק אותי בדרכי.
בבוקר החמישי הרשיתי לעצמי לא לכתוב וכך גם בשישי.
היו לי דברים אחרים לא פחות חשובים להתמקד בהם.

באחד הבקרים שאחרי צביקה התעניין בי ובהתקדמות שלי.
לאחר שסיפרתי לו בפירוט על הימים האחרונים,
קיבלתי ממנו את ההודעה הבאה:

"תקבע יעד ללכת בכיוון מסויים לחודש או חודשיים ואז תעצור.
תביט לאחור ותראה אם ולאן התקדמת….
אם לא התקדמת או קידמת סימן שהדרך לא נכונה.
אולי אתה סתם נהנה להשתעשע על החוף ולא בא לך בכלל לשחות?"

האמת, המשפט האחרון הקפיץ אותי.
אני? משתעשע?? דיבורים ולא עשייה ???
הטריגר הזה גרם לי להתבונן במראה והעיר אותי.
באופן זמני…

המאמצים לכתיבת הספר המשיכו עוד זמן מה ואז נפסקו.
זה קרה כשהודיתי בפני עצמי
שכרגע אני עוד לא באמת מתכוון להיכנס למים ולהתחיל לשחות.
אני מעדיף להשתעשע על החוף.
אני נהנה לדבר על זה, לחלום על זה, לשחק עם זה,
ועדיין לא "ללכת על זה".

ההכרה הזו חשובה בעיני.
יכול להיות שבזמן שאני משתעשע על החוף "בכתיבת ספר"
אני עמוק במים בהרבה נושאים אחרים. וזה בסדר.
כדאי שאבין האם אני על החוף או במים ביחס לנושא מסוים.
יש הבדל גדול בין להיכנס למים ולהתמודד עם מה שמגיע,
לבין להישאר על החוף או להרטיב את קצות האצבעות.

**
2.
לפני כחמש שנים, מספר חודשים לאחר שהתפרצה הקורונה לחיינו,
החלטתי לחזור לנושא הלא פתור שלי (לכתוב ספר).
עשיתי עבודה מאומצת של מספר שבועות ליצירת גירסת בסיס של כתב יד,
שלחתי טיוטה ראשונית לעשרות קוראי ביטא,
קיבלתי מהם משובים ושיפרתי שוב ושוב את כתב היד.
הצבתי לעצמי יעד אגרסיבי של לסיים את הספר עד סוף 2020,
שלחתי את כתב היד לכמה עורכות, קיבלתי כמה דחיות,
מצאתי עורכת שמוכנה ללוות אותי בתהליך הכתיבה,
והתחלנו לעבוד ביחד.
הפעם זה הרגיש אחרת, הרבה יותר בשל ומקצועי.

עד שלא.

עד ששוב ירד לי החשק, או המחויבות, או שניהם,
נולדו לי דברים אחרים חשובים יותר להפנות אליהם תשומת לב,
ובהדרגה עקבית שוב "ירדתי" מהספר.

הפעם זה היה מציק במיוחד:
זו כבר לא הפעם הראשונה שזה קורה,
הכרזתי כבר בקול רם ש"אני הולך על זה",
היה לי דדליין קונקרטי שהצבתי לעצמי
הייתי בתהליך עם אנשים נוספים,
ולמרות כל זאת נטשתי באמצע ולא השלמתי את המשימה.

**
3.
לפני כשלושה חודשים, בזמן טיול ערב עם מייקי והקשבה לפודקסט כלשהו,
קפצה לי מחשבה על "תודעת צמיחה" (growth mindset),
ועל כך שבאזורים רבים בחיי אני בתודעת צמיחה, פתוח ללמידה, להתנסויות ולסיכונים,
בעוד שבמקומות אחרים בחיי אני בהמנעות, במקובעות ובתחושת "אין לי את זה".
באותו ערב, קפצה לי (בפעם המיליון) מחשבה על הספר.
המחשבה הגיעה קצת שונה ובאנרגיה קצת אחרת,
עם התרגשות, סקרנות, חשק לעבוד בזה ולהתמסר לתהליך,
וגם, אבל לא רק, להשלים את העניין הלא סגור שלי.
הפעם זה הרגיש הרבה יותר בשל.
בא לי להיכנס לשחות ולא רק לשחק על החוף.

בחודשים האחרונים אני עמוק בתהליך העריכה,
בליווי צמוד של שתי נשות מקצוע מעולות ותומכות שעוד אכתוב עליהן.

הספר הוא לא אותו ספר שחשבתי עליו לפני חמש עשרה שנים,
אני לא אותו אדם שהייתי לפני עשר או חמש שנים,
וגם העולם השתנה לא מעט.
רבים מהנושאים שמעסיקים אותי ומהתכנים שיהיו בספר,
נולדו בשנים האחרונות.

אתמול השלמתי שלב ביניים חשוב בתהליך והספר ממשיך להתקדם.

אני כבר לא יוצא בהצהרות, ונמנע להתחייב לתאריכים,
ובמקום זאת, משתדל להתמקד בלעשות את העבודה שלי.

בינתיים אני נהנה ומאותגר, מלא סקרנות, התרגשות והכרת תודה.

אחלו לי בהצלחה, אני מניח שעוד תשמעו ממני על זה…

**
4.
הייתי יכול לכתוב עכשיו על הקשבה פנימית,
על לתת לדברים להבשיל בזמן ובקצב שלהם,
להאמין שהכול לטובה או שלכל דבר יש סיבה.

או שהייתי יכול לכתוב על נחישות והתמדה,
ועל חשיבות הקבלה העצמית בכישלונות והצלחות.
על כך שאנחנו אנושיים, להאמין בעצמנו ולא לוותר.

אבל אני בעיקר רוצה לכתוב כמה מילים
על הפער העצום והדיסוננס המטורף שאני חווה בין לכתוב ספר,
לטוס לחופשה משפחתית ולהתעסק בענייני עבודה "רגילים",
לבין מה שקורה במדינה, בעזה ובעולם:
זה שיש עדיין 50 חטופים וחטופה בעזה,
ואלפי משפחות שאיבדו את היקרים להם,
ועשרות אלפי חיילים שרחוקים מהמשפחות שלהם,
ומלחמה שנמשכת כבר שנתיים,
ומאות אלפי אנשים שאין להם מה לאכול או איפה לגור,
ועוד מלא מלא דברים שקורים,
שהם הרבה יותר חשובים מספר, מחופשה או מענייני יום יום אחרים.

ואת הפער הזה, הדיסוננס המטורף הזה,
אני מנסה לחיות ולהחזיק.
מבלי להתקהות, להדחיק, לאבד רגישות, לנרמל, או להתייאש.
מבלי לשכוח את האחריות שלי ואת ההשפעה שלי על מה שקורה כרגע.
זה ממש לא פשוט להחזיק ולחיות את הגם וגם הזה כל הזמן ובכל יום.
אבל אני מנסה.

מחר (מוצ"ש) אהיה בכיכר החטופים,
וגם ביום ראשון אעשה את העבודה שלי על הספר, עם משפחתי וברחובות.

50 חטופים וחטופה עדיין בעזה.
מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חמש מחשבות אחרי שבוע ביוון

אני כותב את המילים הללו ביום שישי בבוקר, לקראת סיום חופשה משפחתית ביוון.
בעוד כמה שעות נעלה על הטיסה חזרה לארץ.
אתמול בערב לאחר דיון של כעשר שעות הקבינט המדיני-ביטחוני אישר את התוכנית לכיבוש העיר עזה.

הפער בין הרוגע שחוויתי כאן לבין מה שקורה בארץ ובעזה הוא עצום.
הקצב הנינוח, הרוגע של האנשים, הנוף היפהפה של ההרים הגבוהים והים הכחול והאינסופי מרגישים כל כך שונה מהאינטנסיביות של הארץ.

חמש מחשבות שאני רוצה לחלק איתכם:

פרספקטיבה –
שלשום בערב אכלנו באחת הטברנות בכפר יווני קטן, Neochori, שבתרגום מילולי זה "הכפר החדש".
הכפר זכה לשם הזה מכיוון שהוא "רק" בן כמאתיים שנה,
בשונה מכפרים אחרים באזור שהם בני שמונה מאות שנה ויותר.

תחשבו איפה המשפחה שלכם, המדינה שלנו והעולם היו לפני מאתיים שנה.
כמה שינויים והתרחשויות קרו בפרק הזמן הזה.

איפה המשפחות שלנו, המדינה והעולם יהיו בעוד מאתיים שנה?
עזבו מאתיים, בעוד חמישים שנה?

**
שינויים –
לפני מספר שנים חזר פאט גלסינגר לאינטל ומונה למנכ"ל החברה, לשמחת רבים מהעובדים שהאמינו בו וביכולתו "להציל" אותה לאחר מספר שנים קשות.
לפני מספר חודשים חבר המנהלים של אינטל החליט לפטר את גלסינגר, ולמנות במקומו מנכ"ל חדש בשם ליפ בו טאן, שמייד עם כניסתו החל לבצע מספר מהלכים לשיפור מצב החברה.
אתמול הכריז טראמפ שמנכ"ל אינטל ליפ בו טאן חייב להתפטר עקב ניגוד עניינים חמור וקשרים עם השלטון בסין.

מנכ"ל אינטל אחראי על תקציבי ענק, משפיע על תעשייה שלמה ועל חייהם של מאות אלפי משפחות.

תחשבו על אנשים, משפחות, חברות וממשלות שאתם מכירים –
המעברים הללו בין מצבי "למעלה-למטה", "מצליח-נכשל", "בריא-חולה" וכו' מתרחשים כל הזמן.

מספרים על צ'יף אחד שאנשי השבט שלו האמינו שהוא בן-אלמוות.
הם צדקו בכל הימים, למעט ביום אחד, היום שבו הוא נפטר.

כל אדם וכל דבר הוא נצחי עד שהוא לא.

**
יקום מקביל –
בשבוע הזה שנפשתי עם משפחתי ביוון היינו בסוג של יקום מקביל.
עולם אחר לגמרי, במרחק שעתיים טיסה בארץ.
אבל לא חייבים לטוס לחו"ל כדי לחיות ביקום מקביל.
ברמה מסוימת כולנו חיים עכשיו ביקומים מקבילים וחווים מציאויות אחרות.
בחלק מהמקרים זו תפיסת מציאות שונה (מי צודק, מה נכון, מה קורה),
ובחלק מהמקרים זו מציאות שונה לחלוטין ולא רק תפיסה.
עזתים וישראלים, חטופים וחופשיים, לוחמים בעזה ואזרחים "רגילים".

**
אקראיות –
קראתי פעם שיש שלושה גורמים שמשפיעים על חיינו יותר מכל דבר אחר,
ושלא בחרנו בהם.
כלומר, הם אקראיים לחלוטין מבחינתנו.
שלושת הגורמים הם: הזמן שבו נולדנו, המקום שבו נולדנו, והמשפחה שאליה נולדנו.

אנחנו מי שאנחנו במידה רבה בזכות כל הבחירות והפעולות שעשינו לאורך חיינו,
אבל גם, ואולי יותר, בזכות המקום, הזמן והמשפחה שאליה נולדנו.

בחיבור למה שקורה עכשיו:
אם היינו נולדים לאותה משפחה ובאותה שנה, רק ברצועת עזה במקום בישראל,
איפה היינו עכשיו?

**
הכרת תודה ואחריות אישית –
יש בי הכרת תודה עצומה על שמתאפשר לי לצאת לחופשה משפחתית כזו השבוע.
זה כל כך לא מובן מאליו, ועבור המון אנשים ומשפחות זו פנטזיה רחוקה מאוד כרגע.

לצד הכרת התודה, אני מרגיש אחריות מוגברת.
יש לי חלק במה שקורה.
זו לא רק הממשלה או הצבא.

עכשיו זה הזמן לעזור לדברים לקרות.
לבחור במה שאנחנו מאמינים בו,
למלא את האחריות האישית שלנו.

לצאת מהיקום המקביל, לקום מהספה הנוחה,
להיאבק לעשות, לתמוך ולקדם.

50 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

טיפות של חיים

במדבריות אוסטרליה ישנו צמח מיוחד במינו,
היכול לשרוד עשרות שנים ללא טיפה של מים.
חיים שלמים הוא מחכה בדריכות לרגע אחד,
שבו ייווצרו התנאים המתאימים
וגשם יחל לרדת.

כשזה קורה,
גם אם למשך דקות ספורות בלבד,
משהו בו נפתח מייד,
מנצל כל טיפה הניתכת לכיוונו,
סופג את מי החיים בצורה מופלאה כלשהי,
מתרבה ומפיץ את זרעיו במהירות עצומה לכל עבר.

**
במבט מהצד,
כשמתבוננים בצמח יוצא הדופן הזה "בשגרה",
קל להאמין שהוא יבש לחלוטין ושגורלו נחרץ.
אפשר לרחם עליו ועל התנאים האכזריים שעוטפים אותו.

קשה להבין את כוח החיים שבתוכו,
וכמעט בלתי אפשרי לצפות את עוצמת ומהירות התגובה שלו לגשם.

**
אולי, בדומה להשפעה העצומה של כמה טיפות גשם חולפות על הצמח,
ישנה השפעה עצומה באותה מידה לכמה טיפות של אהבה וחמלה על בני אדם,
החווים חיים קשים ואכזריים במיוחד, על סף בלתי-אפשריים להישרדות.

אם אתם הצמח –
האם תוכלו לחכות רק עוד קצת לטיפות הגשם האוהבות והמחיות שאולי תגענה בכל רגע?

אם אתם הגשם –
האם תוכלו להמשיך לטפטף גם כשזה נראה חסר משמעות או תוחלת?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר