בשישה באוקטובר 1973, כשהייתי בן כשנה וחצי, בדיוק ביום שבו חל יום הולדתו השלושים ותשעה, פרצה מלחמת יום הכיפורים ואבי נקרא למילואים.
אמא שלי, שהייתה אז בת שלושים וארבע, מצאה עצמה לבדה עם שני ילדים קטנים (אחי בן התשע ואני) בתוך חוסר ודאות גדול ומצב כלכלי קשה במשך קרוב לחצי שנה.
כשמדברים היום על הקושי שחוות "נשות המילואים", אני ממש יכול לדמיין את אמא שלי באותה תקופה ואת מה שהיא חוותה:
להיות מנותקת קשר מבעלה בזמן מלחמה עם חשש גדול לחייו, לדאוג לבית, להמשיך לעבוד כדי להכניס משכורת,
להמציא בכל יום דרכים יצירתיות להגיש אוכל מזין לשני ילדים קטנים, כשלא ברור איך סוגרים את החודש.
לפני זמן מה כששאלתי אותה על התקופה הזו ציפיתי לשמוע על הקושי המתמשך, כובד האחריות שלא מרפה והפחד שתמיד שם.
להפתעתי, התשובה של אמי היתה שונה לגמרי.
למשמע השאלה ניצת זיק של חיות בעיניה ומשהו בה הזדקף.
המטבח שישבנו בו התמלא בחיוניות ובאנרגייה שעד לפני רגע לא היו שם.
למרות הקושי הגדול וחוסר הוודאות המתמשך, החוויה הסובייקטיבית שנצרבה באמי איננה של שבר, טראומה או חוסר אונים, אלא של תחושת מסוגלות, תושייה וצמיחה.
"אתה יודע כמה ארוחות משפחתיות אפשר להכין מעוף אחד בשבוע?" היא שואלת אותי במבט גאה תוך כדי שאנחנו משוחחים ואני ממש יכול להרגיש אותה חוזרת חמישים שנים אחורה.
ניטשה אמר שמי שיש לו למה מספיק חזק, יוכל לשאת כמעט כל איך.
נראה שאצל אמא שלי ה"למה" היה ברור: להיות עוגן של יציבות, הזנה וביטחון בתוך חוסר הוודאות.
מצבים קשים שלא בחרנו בהם יכולים להיהפך להתנסויות מחשלות שלא היינו מוותרים עליהן.
צמיחה מתוך קושי היא הרבה מעבר ללהחזיק מעמד, לדאוג לאחרים או לשרוד.
נסיבות חיים מאתגרות יכולות להוביל אותנו למסע גילוי והתפתחות משמעותי שבונה ומעצב אותנו,
לפעמים בצורות שלא יכולנו לדמיין או לא האמנו שאנחנו מסוגלים.
**
אני כותב את המילים האלה ביום חמישי אחה"צ.
היום הוא יום הולדתה ה-86 של אמי.
בדיוק חזרנו מארוחת צהריים משפחתית כיפית עם אמי וילדיי.
לפני שבע שנים היינו במקום בריאותי שונה מאוד מהמקום הזה.
זה כל כך לא מובן מאליו לשבת כך היום, בהרכב כזה, ולהנות מזמן ביחד ומארוחה טובה.
**
מחר בעשר בבוקר אהיה באזכרה של איתי לוי ז"ל, בן צוות שלי,
שנפטר במפתיע מאירוע לבבי בדיוק לפני תשע שנים בגיל 44.
**
השבוע אני חוגג אבן דרך חשובה בעבודה על הספר שלי:
לאחר מספר חודשים של תיקונים ושינויים,
סוף סוף אפשר להכריז על גמר שלב העריכה ומעבר לשלב ההגהה.
אני בהכרת תודה גם על הדרך וגם על התוצר, סקרן ונרגש להמשך.
**
כאן 11 העלו השבוע שני פרקים ראשונים של הסדרה "התנתקות".
הסדרה נוגעת, מרגשת ומצליחה להמחיש את המורכבות האנושית והלאומית מבלי ליפול לשיפוטיות רדודה.
בזמנו, לפני עשרים שנה, לא הבנתי מספיק את עוצמת האירוע הזה,
שעבור רבים היה שבר מכונן שהשפיע רבות על חייהם.
הנקודה שבה התחלתי להבין את הכאב העצום ואת ההשפעות המורכבות וארוכות הטווח,
היתה כמה שנים לאחר מכן, כשליוויתי את שחר בתי במסגרת עבודת חקר שהיא עשתה בתיכון על ההתנתקות.
נסענו ביחד לבית משפחת הילברג, ממפוני גוש קטיף, לשמוע את הסיפור האישי והמשפחתי שלהם.
יוחנן הילברג ז"ל, בן המשפחה, היה חייל שלי במסלול, ובהמשך, מדריך ולוחם מצטיין שזכיתי לשרת לצידו.
יוחנן נפל ב-1997 באסון השייטת, ובמהלך ההתנתקות הובא בשנית לקבורה בבית העלמין הצבאי בניצן,
לאחר שקברו הועבר מחולות גוש קטיף.
**
חיים מלאים הם חיים של מורכבות, של מעברים ושל גם וגם:
חגיגות על מה שמשמח, מתפתח ואינו מובן מאליו,
כמו גם התמודדות עם קושי וכאב על אבל ואובדן.
אנחנו בדרך,
בימים חשובים,
יש לנו אחריות גדולה,
ומה שאנחנו עושים (או לא עושים) משנה ומשפיע.
**
50 חטופים וחטופה עדיין בעזה.
מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר