לאחר מלחמת המפרץ, נשאל גנרל שוורצקופף (מפקד כוחות הברית באותה תקופה) באחד הראיונות:
"מה המשפט האחד שהיית רוצה שיכתבו על המצבה שלך?", או במילים אחרות, איך היית רוצה שיזכרו אותך?
הוא חשב לרגע ואז ענה:
"חייל טוב, ששירת את מדינתו ואהב את משפחתו".
**
אני ממש אוהב את המשפט הזה:
את התמציתיות שלו (8 מילים בסך הכול),
את הפשטות שהוא מביא (כל מי שקורא את המשפט הזה מבין אותו),
ואת החדות שמגדירה בצורה ברורה מה סדרי העדיפויות הגבוהים שלו.
בעיניי יש בו שילוב יפהפה שמרכיב את פאזל החיים:
עבודה + משפחה + לתרום למשהו שגדול מאיתנו.
המשפט הזה הוא ממש סוג של מצפן ערכי שאפשר לחיות חיים שלמים לאורו.
**
כשאני קורא את המילים של שוורצקופף אני תוהה האם יש חשיבות לסדר שהוא ציין:
האם בכוונה עבודתו והשירות הצבאי שלו קודמים למשפחתו?
הניחוש שלי הוא שבתפקידים תובעניים ומלאי אחריות כמו אלו שהוא מילא,
כשכל כך הרבה מונח על הכף ובכל רגע יש משהו חשוב ודחוף,
פעמים רבות העבודה והמדינה קודמות למשפחה.
**
באופן אישי, שאלת "איך היית רוצה שיזכרו אותך?",
מעוררת בי מחשבות על מה הכי חשוב לי בחיי, מה מניע אותי,
והאם ההתנהלות היום-יומית שלי משקפת את זה.
נראה לי שהמשפט האחד שלי הוא משהו בסגנון:
"אהב את משפחתו והרבה טוב בעולם".
במקרה שלי נראה לי שהמשפחה מגיעה לפני המדינה והעולם.
בנוסף, אני לא בטוח שיש לי מקבילה ל"חייל טוב" של שוורצקופף,
או שהייתי מייחס חשיבות עליונה למקצועיות שלי בעבודה.
בהשוואה ל"שירת את מדינתו" של שוורצקופף,
ברור לי ש"הרבה טוב בעולם" יכול להישמע קצת כללי, עמום או רוחני מדי.
ועדיין, הוא נוגע בי ומרגיש לי משמעותי ומדויק:
אני עסוק בלהרבות טוב, לתמוך, לחזק ולפתח, ועושה את זה בצורות ובמסגרות שונות:
במפגשים אישיים, בכתיבה, בעבודה עם צוותים, בתמיכה במשפחות החטופים ועוד ועוד.
ככל שאני חושב על שאלת "איך היית רוצה שיזכרו אותך", מתחדדת לי התובנה הבאה:
זו אינה שאלה על העתיד ועל אנשים אחרים, אלא על ההווה ועל עצמנו.
מה אתכם..?
מה המשפט האחד שלכם? איך אתם הייתם משיבים לשאלה הזו?
**
50 חטופות וחטופים עדיין בעזה.
מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם, ושכל החפים מפשע יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר