בשלוש לפנות בוקר התעוררנו טרוטי עיניים להתרעת האזעקות והגברת הכוננות.
אנחנו בסרט חדש.
עניינים שעמדו במרכז תשומת הלב והשיח עד לפני כמה שעות כבר הרבה פחות רלוונטיים.
ישראל תוקפת באירן.
עשר דקות עברו.
אפשר כבר לצאת מהממ"ד או להישאר?
אנחנו בנוהל "הרגיל" של החות'ים או שבנוהל אחר?
ואם יוצאים – ללכת לישון או לחכות להתפתחויות?
בשמונה בבוקר הסופרמרקטים כבר גדושים באנשים שמצטיידים לקראת הלא נודע.
קצינים ומדענים אירניים בכירים חוסלו, מתקני גרעין ותחמושת הופצצו.
מאות כטבמים שוגרו מאירן וצפויים להגיע לישראל בעוד כשעה-שעתיים.
לצד הכטבמים יש צפי לתקיפה של טילי שיוט רבים.
הפער בין השיחות והצחוקים ליד המדפים בסופר, לבין התסריטים האפשריים ומה שקורה מעלינו ומסביבנו,
הוא הזוי ובלתי נתפס.
אני שלישי בתור של הדגים, עם עובד אחד שנראה שהוא לא ממהר יותר מדי –
לחכות לתורי (נראה שזה יקח לפחות חצי שעה) או לוותר על מה שלא הכרחי ולטוס הביתה?
במהלך ארוחת הבוקר ("כדאי לאכול עכשיו כי מי יודע מה יקרה עוד מעט..")
התקבלה ידיעה שמתקפת הכטבמים נבלמה.
ואללה? לגמרי?
כל המאות ששוגרו?
ומה עם טילי השיוט?
דקות לאחר מכן בוטלה ההנחייה להישאר בקרבת מרחבים מוגנים.
חזרה לשגרה דרוכה – אפשר לצאת ולהתרחק.
**
אחד הדברים שמדגישים שוב ושוב ללוחמים במסעות עיבוד לחימה,
זה שבמצבים לא-נורמליים, כל תגובה היא נורמלית.
מספיק קשה עם כל מה שקורה, לא צריך להעמיס על זה גם שיפוטיות והלקאה עצמית.
אנחנו במצב לא-נורמלי עכשיו.
מוצפים בידיעות ובחדשות.
כהרף עין אנחנו עוברים (או מועברים), לפעמים מספר פעמים ביום,
בין תפיסה-תחושה של סכנת חיים לשגרת יום-יום מורגלת.
למי להקשיב?
לאן כל זה הולך?
מתי ואיך זה ייגמר?
לא באמת ברור מה קורה.
לרובנו המוחלט אין מושג.
כל ידיעה היא חלקית וזמנית.
הכול יכול להשתנות בכל רגע.
תחושה חזקה של חוסר ודאות.
ושל חוסר שליטה.
**
בימים הראשונים שאחרי השביעי לאוקטובר,
שמעתי ראיון עם איתי אנגל, שבו הוא הביא את הפרספקטיבה העמוקה שלו מסיקור אזורים מוכי אסון.
כשקורה משהו בסדר גודל כזה כמו שקרה לנו עכשיו, הוא אמר,
בדומה למשל לאסון התאומים ב-11 לספטמבר,
הוא מניע שרשרת אירועים עצומה ובלתי צפויה,
שאף אחד לא ליכול להבין או לראות,
אשר מתהווים תוך כדי תנועה,
ומובילים לשינויים אדירים שלא ניתן לחזות.
מהמקום שאנו נמצאים בו עכשיו,
אף אחד לא יכול לצפות מה יתרחש.
ולכן אני מציע, כך הוא אמר,
לקחת בערבון מוגבל את כל הפרשנים,
התחזיות ואת כל מי שמדבר בסימני קריאה.
הראיון הזה כאמור התרחש לפני כ-20 חודשים, וכל כך הרבה אירועים לא צפויים קרו מאז.
הבוקר נדמה שאנחנו עדיין בעיצומה של אותה תגובת שרשרת,
ושבספק אם מישהו יכול באמת להבין או לצפות לאן כל זה הולך ואיך זה יתפתח.
**
אני מאמץ את העמדה של איתי אנגל ומוצא שהיא מרגיעה אותי:
ייקח לזה עוד זמן,
זה לא יסתיים בקרוב.
לא לחפש וודאות במקום שאין.
להיזהר מאופוריה ומדיסטופיה, להימנע מייאוש ומאופיטימיות, מטוב ורע מוחלטים.
להפסיק לחפש בהירות במציאות כל כך מורכבת ודינמית.
לגלות ענווה.
וסקרנות.
ואני מוסיף לאיתי אנגל עוד כמה דברים:
להגיד שלום לפחד שמתעורר בנו ולהכיר בחוסר האונים שלנו.
לקבל את זה שלא הכול בשליטתנו.
להחזיק מעמד. נשימה נשימה.
לקחת אחריות על החלק שלנו.
להכיר בהשפעה שלנו על עצמנו ועל הסביבה שלנו.
לעשות את העבודה שלנו בכל יום.
צעד צעד.
להחזיק תקווה ולפעול בכיוון שלה.
להכיר תודה.
להרבות טוב.
**
לסיום, 3 שירים שמזכירים את החשיבות של פעולות פשוטות, צעדים קטנים ועשייה מיטיבה.
צעדים קטנים / נעמה מוזס
לְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִם
לִמְרֹחַ אֹדֶם עַל הַשְּׂפָתַיִם
לִשְׁתּוֹת כּוֹס מַיִם
לְהִסְתַּכֵּל עַל הַשָּׁמַיִם
לְהִסְתּוֹבֵב בַּשְּׁכוּנָה
לְהַפְעִיל מְכוֹנָה
לִבְדֹּק מָה שְׁלוֹם הַשְּׁכֵנָה
לְהַכְנִיס לַתַּנּוּר עוֹד עוּגָה
לִקְרֹא פִּסְקָה בַּסֵּפֶר
לְנַסּוֹת לִקְרֹא אוֹתָהּ שׁוּב
לְהִתְפַּלֵּל שֶׁתָּשׁוּב.
**
מעתה פעולות פשוטות / רותם שובל
לְהַשְׂבִּיעַ אֶת הָרָעָב
לְהַצְנִיחַ מַטָּה אֶת הַשְּׁכָמוֹת
לְהִתְבּוֹנֵן בַּחֲתוּלָה
לִרְקֹד בָּעֶרֶב בַּסָּלוֹן
זֶה בִּשְׁבִיל הַלֵּב וְזֶה בִּשְׁבִיל
הַשֶּׁקֶט
מֵעַתָּה תְּפִלּוֹת קְטַנּוֹת
שֶׁהַנְּשִׁימָה תִּתְפַּשֵּׁט מֵהַבְטָחוֹת
שֶׁהַשֵּׁנָה תָּבוֹא, רְחָבָה
כַּאֲדָמוֹת בָּהֶן רוֹעֶה הַגַּעֲגוּעַ
הַנְּגִיעָה בֵּינֵינוּ
שֶׁתִּשָּׁאֵר
**
נצחונות קטנים / מיכאל זץ
כָּל בֹּקֶר אֲנִי מְזַמֵּן לְעַצְמִי
נִצְחוֹנוֹת קְטַנִּים,
שֶׁל טוֹב עַל הָרַע
שֶׁל יֵשׁ עַל הָאֵין
שֶׁל בְּיַחַד עַל הַלְּבַד.
בְּיָמִים אֲחָדִים אֲנִי מְנַצֵּחַ
וּבַאֲחֵרִים מַפְסִיד,
וְכָךְ חוֹזֵר חֲלִילָה.
כָּל עֶרֶב אֲנִי מַשְׁאִיר לַחֹשֶׁךְ,
פֶּתַח קָטָן שֶׁל
אוֹר.
53 חטופות וחטופים עדיין בעזה.
מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר