תגית: תקווה

יכול להיות שזה מאוחר מדי

יכול להיות שזה מאוחר מדי לסיבוב הזה,
אבל זה לא מאוחר מדי.

כנראה שיש גבול למה שניתן לעשות כרגע,
אבל אין גבול למה שניתן לעשות.

במערכות יחסים, בעבודה ובחיים –
כשבוחרים לרוץ מרתון,
חשוב להסתכל מעבר לספרינט הקרוב.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

4. דיבור אוהב והקשבה עמוקה

4. דיבור אוהב והקשבה עמוקה

"מתוך מודעות לסבל הנגרם על ידי דיבור לא-מודע וחוסר היכולת להקשיב לאחרים,
אני מחויב לטפח דיבור אוהב והקשבה חומלת כדי להקל על סבל ולטפח פיוס ושלום ביני לבין אנשים אחרים, ובקרב קבוצות אתניות ודתיות, עמים ומדינות.

בידיעה שמילים יכולות ליצור אושר או סבל, אני מחויב לדבר אמת באמצעות מילים המעודדות ביטחון, שמחה ותקווה.

כאשר הכעס מתפתח בתוכי, אני נחוש שלא לדבר.
אתרגל נשימה והליכה מודעת בכדי להכיר בכעסי ולהביט עמוק לתוכו.
אני יודע כי את שורשי הכעס ניתן למצוא בתפישותיי השגויות ובאי-הבנת הסבל שבתוכי ובקרב האחר.

אדבר ואקשיב בצורה היכולה לסייע לי ולאדם האחר להתמיר את הסבל ולראות את הדרך להחלץ ממצבים קשים.

אני נחוש שלא להפיץ ידיעות שאיני בטוח בוודאותן ולהימנע משימוש במילים העשויות לגרום לפילוג ולסכסוך.

אתרגל בהתמדה ובשקדנות בכדי להזין את יכולת ההבנה, האהבה, השמחה וההכללה שלי
ובכדי להתמיר בהדרגה את הכעס, האלימות והפחד השוכנים עמוק בתודעתי."

**
תרגום חופשי שלי לתרגול הרביעי שנכתב על ידי טיך נהאת האן.
ניתן לקרוא את הקטע המקורי, כמו גם את ארבעת התרגולים הנוספים כאן.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אל תוותר

אל תוותר.
זה לא מאוחר מדי.
אף פעם.

**
כן,
אני יודע שזה כואב.

נכון,
חבל שלא למדת את זה לפני עשרים שנה.

יש דברים שלא ניתן להחזיר לאחור.
מחירים שאתה ואחרים עדיין משלמים.

**
אל תוותר.
זה לא מאוחר מדי.
חכמים סיניים אומרים
שהזמן הכי טוב לנטוע עץ הוא לפני עשר שנים.
אם לא נטעת אז, הזמן השני הכי טוב הוא לנטוע עכשיו.

התחל עכשיו.
מהמקום שאתה נמצא בו.
זה לא מאוחר מדי.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ט' תמוז – עניי עירך קודמים…?

 

בזכות המייל שקיבלתי ביום ראשון מאסף,
התוודעתי לעמותת "בדרך להחלמה",
המתמקדת בהפעלת מערך מתנדבים
להסעה של חולים פלסטינים, בעיקר ילדים –
מהמחסומים אל בתי החולים בישראל.
את העמותה הקים יובל רוט,
אשר שכל את אחיו שנרצח על ידי מחבלים ב 1993.

כשמורן ואני עברנו בין בניינים אתמול,
מדלגים מפגישה לפגישה,
השיחה התגלגלה לה גם לפרויקט של אדיר בטנזניה,
במסגרת "רופאים ללא גבולות":
פרויקט הפועל לשיפור איכות החיים של קהילה גדולה באחד הכפרים שם,
מאפשר לסטודנטים לצבור ידע וניסיון בתחומים שונים
וגם עושה קצת הסברה ישראלית בעולם.

ביום שני השבוע,
נזכרתי תוך כדי שיחה עם אורטל,
שבזמן השירות הצבאי, גם בימים הכי אינטנסיביים,
היה חשוב לי לעצור לכמה דקות לפני השינה,
כדי לייצר לעצמי כמה דקות של הורדת הילוך,
מעין אי של שקט בתוך ים סוער של לחץ ועומס.

**
שלושת הקטעים הללו מתחברים לי עכשיו
לסיפור על הילד וכוכבי הים.

– האם נגמרו הילדים הישראלים שניתן לעזור להם,
לפני שמשקיעים זמן וכסף בילדים פלסטינים… ?

– האם לא עדיף להשקיע "בבית"
ולסייע לפתור בעיות כואבות בשכונות הקרובות
במקום "לשחק" באיזשהו כפר באפריקה…?

– מה כבר יעזרו כמה דקות שקטות
כששינה היא מצרך כל כך נדיר,
הגוף מותש והעיניים רוצות להיעצם…?

שאלות…
אולי זה באמת לא מספיק…
ייתכן שזו לא השקעה מיטבית של זמן, כסף או תשומת לב.
אין לי מושג.

אבל… אולי דווקא בגלל זה, זה הכי משנה…

בזמן שכולם מדברים על פיגועים, טרור ומחבלים,
נרקמים קשרים אנושיים נדירים ויוצאי דופן בשירות החיים.

בזמן שכולם צועקים על חוסר השוויוניות,
פרויקטים נפלאים מצמצמים פערים ומשנים חיים למאות אנשים.

בזמן שכולם מתלוננים על המערכת המכבידה והחונקת,
כמה דקות של שפיות מזכירות מי "בעל הבית"
מגבירות שמחה ומאפשרות לחגוג עוד יום שעבר.

בחירה בתקווה, בשפיות ובאנושיות. 

הוכחות שזה כן אפשרי… שזה בידיים שלנו… שזה כבר קורה…

כנראה הרבה יותר ממה ש"מספרים" לנו (או ממה שאנו מספרים לעצמנו).

שבת של שלום,
חיים מלאים, יום יום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter