תגית: תקווה

משבר הסוסים הגדול של 1894

משבר הסוסים הגדול של 1894

לקראת סוף המאה ה-19 ערים גדולות בכל רחבי העולם התמודדו עם בעיה קשה ובלתי פתירה:
בכדי לתפקד כהלכה הן היו תלויות באלפי סוסים אשר שימשו להובלת אנשים וסחורות.
בשנת 1900, היו ברחובות לונדון מעל 11,000 "מוניות – סוסים" (סוס וכרכרה). 
היו שם גם כמה אלפי "אוטובוסי – סוסים", אוטובוסים הרתומים ל-12 סוסים.
רק בלונדון לבדה, למעלה מ 50,000 סוסים נהגו להסיע אנשים ברחובות העיר מדי יום.
אלפי סוסים נוספים שמשו לשינוע ציוד וסחורות הכרחיים למסחר ברחבי אחת הערים הגדולות בעולם.

המספר העצום של סוסים יצר בעיות קשות.
הבעיה המרכזית והמדאיגה ביותר היתה צואת הסוסים שנערמה מדי יום ברחובות.
סוס יחיד "ייצר" בממוצע כ 7-16 ק"ג צואה ביום.
כשמכפילים את זה במספר הסוסים, אפשר לדמיין בקלות את גודל הבעיה.
מעבר לריח וללכלוך שאינם נעימים (בלשון המעטה),
צואת הסוסים משכה מספר עצום של זבובים אשר הפיצו את קדחת הטיפוס ומחלות אחרות.

בנוסף, סוס ממוצע הפיק מספר ליטרים של שתן ביום.
תוחלת החיים הממוצעת של סוס עובד היתה כשלוש שנים,
כך שהרחובות היו מלאים גם בגוויות סוסים שהיה צריך לפנות.

רחובות לונדון החלו להרעיל את אנשי העיר.
ולא רק לונדון: בניו יורק היתה באותה עת אוכלוסייה של כ-100,000 סוסים 
אשר ייצרו מעל מיליון ק"ג זבל מדי יום ביום.

בעיה זו זכתה לשם "משבר הסוסים הגדול של 1894".
עיתון טיימס ניבא באותה:
"בעוד 50 שנים, כל רחוב בלונדון ייקבר תחת תשעה מטרים של זבל סוסים".
המצב הקשה והמסוכן נידון ב- 1898 בכנס התכנון העירוני הבינלאומי הראשון בניו יורק, 
ע"י גדולי המומחים ומיטב המוחות, אך נראה היה שלא ניתן למצוא פתרון.
נדמה היה שהציוויליזציה העירונית נידונה לכליה.

ואז… ב 1912 נפתרה הבעיה "הבלתי–פתירה":
הנרי פורד הגיע עם ייצור המוני של המכונית הממונעת והוביל מהפכה בעולם התחבורה.
בתוך שנים ספורות, בערים בכל רחבי העולם, 
הוחלפו הסוסים ע"י כלי רכב ממונעים שהפכו להיות המקור העיקרי לשינוע והובלה.
הבעיה "הבלתי פתירה" שאיימה על מיליוני אנשים ברחבי העולם, נעלמה כלא היתה.

**
הסיפור המדהים הזה הרבה פחות רחוק ממה שהוא נראה או מרגיש.
סבי מצד אמי, זכרונו לברכה, נולד בשנת 1910.
מעניין אילו בעיות בלתי פתירות נפתרו בשנים האחרונות ואילו תיפתרנה בשנים הקרובות.

אפשר להישאר עם הסיפור הזה ברמת המאקרו (האנושות, העולם, מדינות,… )
או להשליך אותו גם לרמת המיקרו (אינדיבידואלים, משפחות, …).

מספר מחשבות אישיות שלי:
– בעיות "בלתי פתירות" יכולות להיפתר במהירות.
– כדאי לקחת בעירבון מוגבל חוות דעת ותחזיות של מומחים.
– בעיות לא נפתרות מעצמן. אנשים חכמים, חרוצים ונחושים עוזרים להן להיפתר.
– השפעתו של אדם יחיד יכולה להיות אינסופית.
– הנוסטלגיה הרומנטית שלנו לטוב ולטבעי שהיה פעם יכולה לתעתע מאוד. 
– לא לאבד תקווה. אי אפשר לדעת מתי ומאיפה יגיע הפתרון.

**
הזמנה לתכנית "30 יום" – מחזור יוני 2018

היום הוא היום האחד-עשר של תכנית "30 יום" לחודש מאי.
22 משתתפות ומשתתפי קבוצת מאי חצו בדיוק היום את קו שליש הדרך
ונמצאים בעיצומה של עשייה יומית בנושא חשוב שהם בחרו לעצמם.
ההרשמה לקבוצת "30 יום" של מחזור יוני נמשכת.
התכנית תחל בעוד כשלושה שבועות ב 1/6.
עלות התכנית – "דמי רצינות" – 90 שקלים.

הפרטים המלאים והרשמה בקישור הבא.

**
לפני כשבועיים, במהלך ייעוץ טלפוני,
נשאלתי האם הבלוג היומי שאני כותב בשנתיים וחצי האחרונות עוזר לקידום ההרצאות והסדנאות שלי.

"אני חושב שהוא גם עוזר וגם מזיק", עניתי.

"מה זאת אומרת?", היא שאלה.

"אני מאמין שהוא עוזר מכיוון ש 97% מהאנשים שמזמינים אצלי סדנה או הרצאה
עושים זאת לאחר שהם נחשפו לתכנים שלי ואלי.
לפעמים במשך חודשים ושנים ולפעמים במשך ימים.
זאת אומרת שהם מכירים אותי ברמה מסוימת ומרגישים נוח להתקדם.
לצד זאת, אני מאמין שחלק גדול מהקוראים,
במיוחד בעלי תפקידים בארגונים מסוימים,
חוששים ליצור איתי קשר כי אולי משהו מרגיש להם 
'רוחני מדי', 'תיאורטי מדי', או סתם 'אחר'
והם לא בטוחים שזה יעבור בארגון שלהם.

אני בטוח שאם הייתי כותב בסגנון שונה,
בדרך קצת יותר סטנדרטית וקלה לעיכול עבור מנהלים בארגונים,
זה היה מאיים פחות ומזמין יותר."

"אז מדוע אתה לא עושה זאת?", היא תהתה…

"מכיוון שהכתיבה היומית היא קודם כל בשבילי. ואז גם עבור אחרים.
ומכיוון שאני שבע רצון מכמות וקצב הסדנאות וההרצאות שלי כרגע.
הכתיבה מאפשרת לי חופש חשיבה ויצירה שפחות מתאפשר בסדנה.
בסדנה מקצועית, אני מחויב לספק את הסחורה ללקוח מסוים
ולכן המיקוד שלי בנושא ובצרכי הלקוח הרבה יותר גדול."

בחמש עשרה השנים האחרונות אני מעביר סדנאות והרצאות בקרב ארגונים וחברות.
בעשרים השנים האחרונות אני חי ועובד בארגונים כאלו, עובד ומנהל בעצמי. 
אני מדבר את "השפה" ומתאים את התכנים והכלים לשטח, לצרכים חשובים של עובדים ומנהלים.

שתי דוגמאות טריות מהשבוע:

– ביום ג' הנחיתי סדנת "חניכה מקצועית" בת כחצי יום
לקבוצה של 25 חונכות וחונכים באחת מחברות ההייטק הגדולות בארץ.
לחניכה מקצועית אפקטיבית (פורמלית ולא פורמלית), או להיעדרה,
יש חשיבות עצומה והשפעה אדירה על הארגון.
כמו בכל סדנה, שילבנו מודלים תיאורטיים, כלים מעשיים, שיתופים ותרגולים.

– ביום ד' העברתי הרצאת תקשורת מקרבת לכ-250 בנות שירות לאומי של ארגון "בת-עמי".
הרצאה, בשונה מסדנה, מיועדת לגרות חשיבה, לתת השראה, לרגש ואולי לפתוח תיאבון לעוד…
לקראת סוף ההרצאה, כחמישים משתתפות נענו להזמנתי והתחייבו בפני עצמן 
לתרגול הכרת תודה יומי בן כחמש דקות – הכרת תודה עצמית והכרת תודה לאחרים.

מעוניינים להזמין הרצאה או סדנה לארגון שלכם?
מוזמנים ליצור איתי קשר במייל חוזר או דרך האתר

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

הרשמה למחזור יוני של "30 יום"

יצירת קשר לסדנה או הרצאה

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ארבעה סיפורים אמיתיים על תקווה

לעולם לא אומר משהו שלא יוכל להיחשב כדבר האחרון שאמרתי

בנג'מין זאנדר הינו מנצח, מרצה, סופר ואדם מעורר השראה.
בפברואר 2008 הוא העביר הרצאת TED בת כעשרים דקות 
שתורגמה לארבעים וחמש שפות ונצפתה ע"י מיליוני אנשים ברחבי העולם.
הנה תמלול החלק האחרון של אותה הרצאה מרגשת (ההרצאה המלאה בקישור הבא):

מה שאנו אומרים באמת משפיע.
המילים שיוצאות מפינו משנות.
למדתי זאת מאישה ששרדה את אושוויץ,
אחת מהניצולות הבודדות.
היא הלכה לאושוויץ כשהיתה בת 15,
אחיה היה בן 8, הוריה אבדו.
והיא סיפרה לי זאת.
היא אמרה:
"היינו ברכבת לאושוויץ ואני הבטתי למטה,
וראיתי שנעליו של אחי נעלמו.
ואמרתי, 'איזה טיפש. למה אינך שומר על הדברים שלך, אלוהים אדירים!'
כמו שאחות גדולה מדברת אל אחיה הקטן.

למרבה הצער, זה היה הדבר האחרון שהיא אמרה לו,
כי היא לא ראתה אותו שוב. 
הוא לא ניצל.
אז כשהיא ניצלה מאושוויץ, היא נדרה נדר.
כך היא סיפרה לי.
היא אמרה: "יצאת מאושוויץ אל החיים ונדרתי נדר.
והנדר היה שלעולם לא אומר משהו 
שלא יוכל להיחשב כדבר האחרון שאמרתי."

האם אנו יכולים לעמוד בנדר שכזה?
כנראה שלא.
אנו עוד נטעה, נפגע בעצמנו ונפגע באחרים.
אך זו אפשרות שראוי לשאוף אליה.

**
מסכנה אמא שלו

השבוע, לקראת יום הזיכרון,
התפרסם בידיעות אחרונות מכתב שכתב שלמה בראבא לליאור וישינסקי ז"ל
שנהרג בשנת 2004 בפעילות מבצעית ברפיח, ובו הוא מספר לו על אביו שלמה וישינסקי.
להלן חלק מאותו מכתב:

"אני זוכר שתפסו אותו בדרך להצגה ואמרו לו בשידור חי:
'חיסלנו מהאוויר חולית מחבלים,
ואנחנו שמחים לבשר לך שאחד מהם הוא באופן ודאי
המחבל שירה את הטיל שגרם למותו של בנך.
מה יש לך להגיד על כך?'
ואבא שלך ענה:
'מסכנה אמא שלו'."

~
"מסכנה אמא שלו."

כל כך מעט מילים.
כל כך הרבה כאב.
כל כך הרבה חמלה.
כל כך הרבה תקווה. 

**
מבט אחר על יום הזיכרון

הרב מנחם בומבך, עומד בראש המדרשה החסידית שאותה הקים בביתר עלית.

בסרטון הבא (5:24 דקות)
מקדיש הרב בומבך את השיעור ליום הזיכרון.
הוא מתווך לתלמידיו נקודות מבט חדשות,
חושף אותם לסיפורים על חללי צה"ל,
נוגע בחשיבות של הכרת התודה לחיילים
ומבקש מהם לקרוא תהלים לזכרם.

זהו אינו עוד סיפור על פילוג ושנאה.
זהו סיפור אמיתי על חיבור ועל תקווה.
על לקיחת אחריות, על עשייה, על שינוי מציאות.

**
חוגגים 70, בונים 100

"בעולם גדוש כל כך בסכסוכים וביריבויות,
שבו כל צד נחוש כל כך לדבוק בנקודת מבטו,
מצאתי קרן אור נדירה.
בלב המזרח התיכון, בסביבה רגישה מבחינה חברתית,
במקום בו הקצה הדרומי של הגדה המערבית
צופה אל עבר עיירות פיתוח הגובלות ברצועת עזה,
קבוצת יזמים חברתיים בעלי חזון
החליטה להגדיר את חלום החלוציות של היום
ולהאיר את המדבר."

כך פותח לארי קינג את הסרטון הקצר (פחות מ-4 דקות) הבא.

יש אנשים שעסוקים בלהאשים אחרים.
יש אנשים שעסוקים בלהסביר למה אי אפשר.
יש אנשים שעסוקים בלתרץ תירוצים.

רוני פלמר, מייסד ומנכ"ל תנועת אור, ואנשיו, עסוקים ביצירת שינוי.
בפיתוח חזון ארוך טווח, בעשייה יומיומית בשטח, 
וברתימת כל מי שצריך כדי שהשינוי שהם מכוונים אליו יקרה.

כשאני רואה סרטון מעורר השראה,
אני תוהה לפעמים עד כמה הוא אמתי.
בסרטים הכול נראה יפה ואופטימי יותר.

לשמחתי, במקרה המסוים הזה, 
יש לי הזכות להכיר אישית את רוני פלמר.
הבן אדם אמתי.
הארגון אמתי.
הסרטון מסתיים במילים "חוגגים 70, בונים 100."
שילוב נדיר של הסתכלות ארוכת טווח (חזון 2048),
יכולת ביצוע יוצאת דופן,
עבודה יומיומית לאורך שנים שרק הולכת ומתפתחת
ואנרגיה עצומה שלא נגמרת.

מכירים משפחה שרוצה להצטרף לחזון ולעבור לנגב או לגליל?
שלחו להם את המייל הזה או ספרו להם על תנועת אור.

**
בנג'מין זאנדר ושורדת אושוויץ.
שלמה וישינסקי ובנו ליאור ז"ל.
הרב מנחם בומבך והמדרשה החסידית.
רוני פלמר ותנועת אור.

סיפורים אמיתיים.
על אנשים אמיתיים.
על חמלה.
על כאב.
על לקיחת אחריות.
על יצירת שינוי.
על אפשרות.
על תקווה.

הסיפורים נגעו בכם?
מוזמנים לכתוב לי כמה מלים ולהעביר אותם הלאה…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

יכול להיות שזה מאוחר מדי

יכול להיות שזה מאוחר מדי לסיבוב הזה,
אבל זה לא מאוחר מדי.

כנראה שיש גבול למה שניתן לעשות כרגע,
אבל אין גבול למה שניתן לעשות.

במערכות יחסים, בעבודה ובחיים –
כשבוחרים לרוץ מרתון,
חשוב להסתכל מעבר לספרינט הקרוב.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

4. דיבור אוהב והקשבה עמוקה

4. דיבור אוהב והקשבה עמוקה

"מתוך מודעות לסבל הנגרם על ידי דיבור לא-מודע וחוסר היכולת להקשיב לאחרים,
אני מחויב לטפח דיבור אוהב והקשבה חומלת כדי להקל על סבל ולטפח פיוס ושלום ביני לבין אנשים אחרים, ובקרב קבוצות אתניות ודתיות, עמים ומדינות.

בידיעה שמילים יכולות ליצור אושר או סבל, אני מחויב לדבר אמת באמצעות מילים המעודדות ביטחון, שמחה ותקווה.

כאשר הכעס מתפתח בתוכי, אני נחוש שלא לדבר.
אתרגל נשימה והליכה מודעת בכדי להכיר בכעסי ולהביט עמוק לתוכו.
אני יודע כי את שורשי הכעס ניתן למצוא בתפישותיי השגויות ובאי-הבנת הסבל שבתוכי ובקרב האחר.

אדבר ואקשיב בצורה היכולה לסייע לי ולאדם האחר להתמיר את הסבל ולראות את הדרך להחלץ ממצבים קשים.

אני נחוש שלא להפיץ ידיעות שאיני בטוח בוודאותן ולהימנע משימוש במילים העשויות לגרום לפילוג ולסכסוך.

אתרגל בהתמדה ובשקדנות בכדי להזין את יכולת ההבנה, האהבה, השמחה וההכללה שלי
ובכדי להתמיר בהדרגה את הכעס, האלימות והפחד השוכנים עמוק בתודעתי."

**
תרגום חופשי שלי לתרגול הרביעי שנכתב על ידי טיך נהאת האן.
ניתן לקרוא את הקטע המקורי, כמו גם את ארבעת התרגולים הנוספים כאן.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אל תוותר

אל תוותר.
זה לא מאוחר מדי.
אף פעם.

**
כן,
אני יודע שזה כואב.

נכון,
חבל שלא למדת את זה לפני עשרים שנה.

יש דברים שלא ניתן להחזיר לאחור.
מחירים שאתה ואחרים עדיין משלמים.

**
אל תוותר.
זה לא מאוחר מדי.
חכמים סיניים אומרים
שהזמן הכי טוב לנטוע עץ הוא לפני עשר שנים.
אם לא נטעת אז, הזמן השני הכי טוב הוא לנטוע עכשיו.

התחל עכשיו.
מהמקום שאתה נמצא בו.
זה לא מאוחר מדי.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ט' תמוז – עניי עירך קודמים…?

 

בזכות המייל שקיבלתי ביום ראשון מאסף,
התוודעתי לעמותת "בדרך להחלמה",
המתמקדת בהפעלת מערך מתנדבים
להסעה של חולים פלסטינים, בעיקר ילדים –
מהמחסומים אל בתי החולים בישראל.
את העמותה הקים יובל רוט,
אשר שכל את אחיו שנרצח על ידי מחבלים ב 1993.

כשמורן ואני עברנו בין בניינים אתמול,
מדלגים מפגישה לפגישה,
השיחה התגלגלה לה גם לפרויקט של אדיר בטנזניה,
במסגרת "רופאים ללא גבולות":
פרויקט הפועל לשיפור איכות החיים של קהילה גדולה באחד הכפרים שם,
מאפשר לסטודנטים לצבור ידע וניסיון בתחומים שונים
וגם עושה קצת הסברה ישראלית בעולם.

ביום שני השבוע,
נזכרתי תוך כדי שיחה עם אורטל,
שבזמן השירות הצבאי, גם בימים הכי אינטנסיביים,
היה חשוב לי לעצור לכמה דקות לפני השינה,
כדי לייצר לעצמי כמה דקות של הורדת הילוך,
מעין אי של שקט בתוך ים סוער של לחץ ועומס.

**
שלושת הקטעים הללו מתחברים לי עכשיו
לסיפור על הילד וכוכבי הים.

– האם נגמרו הילדים הישראלים שניתן לעזור להם,
לפני שמשקיעים זמן וכסף בילדים פלסטינים… ?

– האם לא עדיף להשקיע "בבית"
ולסייע לפתור בעיות כואבות בשכונות הקרובות
במקום "לשחק" באיזשהו כפר באפריקה…?

– מה כבר יעזרו כמה דקות שקטות
כששינה היא מצרך כל כך נדיר,
הגוף מותש והעיניים רוצות להיעצם…?

שאלות…
אולי זה באמת לא מספיק…
ייתכן שזו לא השקעה מיטבית של זמן, כסף או תשומת לב.
אין לי מושג.

אבל… אולי דווקא בגלל זה, זה הכי משנה…

בזמן שכולם מדברים על פיגועים, טרור ומחבלים,
נרקמים קשרים אנושיים נדירים ויוצאי דופן בשירות החיים.

בזמן שכולם צועקים על חוסר השוויוניות,
פרויקטים נפלאים מצמצמים פערים ומשנים חיים למאות אנשים.

בזמן שכולם מתלוננים על המערכת המכבידה והחונקת,
כמה דקות של שפיות מזכירות מי "בעל הבית"
מגבירות שמחה ומאפשרות לחגוג עוד יום שעבר.

בחירה בתקווה, בשפיות ובאנושיות. 

הוכחות שזה כן אפשרי… שזה בידיים שלנו… שזה כבר קורה…

כנראה הרבה יותר ממה ש"מספרים" לנו (או ממה שאנו מספרים לעצמנו).

שבת של שלום,
חיים מלאים, יום יום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter