תגית: שואה

10 הרהורים מהימים האחרונים (שואה-זיכרון-עצמאות)

1. מעבר

המעבר בין מאות רקטות, ארבעה הרוגים ומי יודע כמה נפגעים בתחילת השבוע (מוצ"ש – שני),
לבין הפסקת האש ואירועי יום הזיכרון בהמשך השבוע (שני – רביעי),
לבין חגיגות יום העצמאות, החופשות והמנגלים (רביעי – …) היה חד עבורי.
מפתיע כל פעם מחדש כמה מהר אנשים ומדינה עוברים בין מצבים.

**
2. מוזר

נראה לי מוזר, שבתוך יום-יומיים, 
אנו עוברים ממצב של חוסר וודאות עצום וסכנת חיים מוחשית, המביאים בין היתר לאי-קיום לימודים,
לשקט בטוח, המאפשר יציאה של מאות אלפי חוגגים לאירועי יום העצמאות בשטחים פתוחים, ללא חששות ואזהרות.

יכול להיות שיש יותר הבנות ואינטרסים משותפים, בקרב שני הצדדים ממה שאנו נוטים לחשוב? ממה שנוטים לתקשר?
יכול להיות שלצדדים השונים יש יותר יכולת ממה שנראה לעין (גם אם רק במצבים מסוימים…) לקיים דיאלוג ולהגיע להסכמות?

ויכול להיות שלא…
ברור לי שאני מודע רק לחלק זעיר ממה שמתרחש פה…
אני יודע שאני לא יודע…

**
3. טקס משותף

ביום ראשון, יומיים לפני ערב יום הזיכרון, הנחתה שאניה בן חיים, 
מפגש מקרב בין תומכי ומתנגדי טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
להלן חלק מדברים ששאניה פירסמה ביום שאחרי המפגש:

"האמת, פחדתי נורא לקראת הערב של אתמול- דיאלוג מקרב בין תומכי ומתנגדי טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני. 
שיח כל כך טעון, וכואב שנושא בתוכו כל כך הרבה רגשות עוצמתיים וזה קרה.
שוב היה אפשר לחוות, גם במפגש טעון כזה, ששיח אחר אפשרי ויכול להתקיים.
שיח בו אפשר ביחד לנוע מ"צודק/טועה" "בסדר/לא בסדר" אל המקום בו מכירים בצרכים העמוקים של כולנו שמחפשים דרך להתמלא. 
אל המקום בו אפשר להכיר בכאב ובכמיהה של מי שלא מסכימים/ות איתו/ה ולמצוא מקום בלב שיכול להיפתח אליו גם כשממש רואים דברים אחרת, גם כשכועסים.
זה מטורף בשבילי לשים לב לזה כל פעם מחדש, שכל אחד/ת מאיתנו רוצה לעשות טוב.
כל אחד/ת מאיתנו מאמין/ה בכל ליבו/ה שהדרך שהיא מאמינה בה יכולה לעשות טוב בעולם.
מאמין בכל ליבו שאם רק האחר יתעורר לראות את מה שאני רואה, אם הוא ישים לב שיש משהו שהוא לא רואה, 
שיש לו נקודה עיוורת- ויראה את מה שאני רואה- אז יוכל להיות פה הרבה יותר טוב.
העניין הוא שכמעט תמיד שני הצדדים חושבים ככה!
ואז, נוצר הוויכוח הידוע של מי צודק, ויכוח בו כל אחד מנסה לשכנע ואף אחד לא באמת מקשיב ואף אחד לא באמת נשמע.
ואז זה מכעיס. ומתסכל. והאמון אובד.
ואז צועקים, או מכים, או מתנתקים, או מתרחקים, מסתגרים, מתבצרים.
הכל חוץ מלהיפגש ולהקשיב באמת.
אתמול חווינו קצת ממה שאפשרי כשמסכימים להיפגש ולהקשיב באמת לכאב ולכמיהה של מי שאני לא מסכים/ה איתו. 
לשמוע באמת מה חשוב לו בעומק.
הלב התרכך. הדברים כבר לא נראים כמו שחור ולבן.
כמעט כל מי שהיו שם במפגש יצאו עם אמירה שהם רואים את המורכבות הגדולה, שהם רואים שיש לאחר צרכים וכאבים שהם לא ראו ולא לקחו בחשבון קודם. 
שהם רואים את הדברים שחשובים לצד השני ומכירים בהם – גם אם לא מסכימים על הדרך. 
שהם רואים שזה לא שחור ולבן, שזה מורכב.
מטרת השיח ממש לא היתה להגיע להסכמה, אלא ליצור מרחב בו נבין את הצד השני קצת יותר ממקודם. נראה את האנושיות של השני, קצת יותר ממקודם.
וזה קרה. וגם יותר מזה.
וזה קצת, וזה טיפה בים וזה גם הרבה. כי רובינו יצאנו משם עם הרבה יותר תקווה ואמון ממה שנכנסנו.
וזה עוד רחוק מלהיות מושלם, ויש עוד הרבה מה ללמוד על יצירת שיח מאתגר שכזה. והיו רגעים לא פשוטים,
ואני שמחה ומתרגשת שהוא קרה ושרובינו חווינו שם חוויה של פתיחת הלב, הבנה, קירבה והקשבה. "

**
4. כוונות ופעולות

אותן פעולות יכולות לנבוע מכוונות שונות.
אותן כוונות יכולות לבוא לידי מימוש בפעולות שונות.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להשמיע קול חשוב, להביע כאב, לקחת אחריות, להוות דוגמא אישית לאנושיות ולתקווה.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להילחם בסכנה של איבוד דרך הפוגעת במדינה, בערכיה ובאזרחיה.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: לעורר פרובוקציה, לחמם את הענייניים, להפיג שעמום.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: לעורר פרובוקציה, לחמם את הענייניים, להפיג שעמום.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להילחם בסכנה של איבוד דרך הפוגעת במדינה, בערכיה ובאזרחיה.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להשמיע קול חשוב, להביע כאב, לקחת אחריות, להוות דוגמא אישית לערכים חשובים.

**
5. בדיקה עצמית

באיזו פעולה אני נוקט?
מאיזו כוונה אני מונע?
האם יש דרך פעולה נוספת שתאפשר לי לממש את כוונתי בצורה מיטבית יותר?

באיזו פעולה נוקט האחר?
מאיזו כוונה הוא מונע?
האם אני בטוח? איך אני יודע?

**
6. מבחן אישי

א. איזו תפיסה/חברה/קהילה/אידיאולוגיה/קבוצה אני מזהה כאויבים שלי עכשיו? 
ככאלו שקיומם או פעולתם פוגעים בדברים החשובים לי ואולי אפילו מסכנים את קיומי?

ב. כמה אנשים אמיתיים אני מכיר ופגשתי באופן אישי השותפים לתפיסה/חברה/קהילה/אידיאולוגיה/קבוצה האלו?
"אנשים אמיתיים" = לא כאלו המתווכים לי בעזרת אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות.

ג. מתי בפעם האחרונה פגשתי אותם והקשבתי להם?

**
7. חמלה

"חמלה, משמע לפגוש בפתיחות-לב כל מצב בו אנחנו נמצאים, 
ללא שיפוטיות וללא התנשאות, באמפתיה ובענווה; 
להיות ערים לטבע האדם כפי שהוא ולאהוב אותו כהווייתו – 
להיות ערים לקוצים כמו גם לפרחים של החיים בליבו של כל אדם, ללא אפליה, ולהיענות למצוקתם של כולם באחווה ובפעולה קשובה. 
אבל כאשר אנחנו מדגישים את הזהות המסוימת שלנו כנגד זהותם של אחרים, 
כאשר אנחנו טוענים שאנחנו ה"טובים" והם ה"רעים", 
כאשר את עצמנו אנחנו מצדיקים וכל מה שהם עושים זוכה לגינויים, 
כאשר אנחנו מדגישים את עליונותנו מול שפלותם, 
כאשר אנחנו מבדילים בין דם לדם, מבדילים בין מי ששייכים לנו לבין ה"אחרים", הזרים, וטוענים שהם פחות בני-אדם, 
שאיכשהו הם פחותים מאיתנו ולא כל-כך נחשבים, 
בכך אנחנו מחמיצים את טבע האדם המשותף לכולנו – זו פגיעה בחיים. 
כאשר אנחנו מתעלמים מאנושיותם של אחרים ומתנשאים עליהם, את האנושיות שלנו אנחנו מצמצמים; 
כאשר אנחנו מתכחשים למלוא אנושיותם של יריבינו-אויבינו-מתנגדינו, באנושיות שלנו אנחנו פוגעים – 
כאשר איננו רואים בהם אדם כמונו את ליבנו אנחנו מעקרים, ורק כך, ללא חמלת-לב, מסוגלים בני-אדם לפגוע בזולתם במעגל הרסני פוגעני שכזה ועוד להצדיק אותו … 
וכך חיינו הופכים להיות שדה קרב, ללא מוצא, ובמלחמה כולנו מפסידים: 
תחת כל דגל טמונות גופות של חללים."
~ מאיר זוהר, מתוך המאמר "להילחם בחמלה: להיות ערים לאדם בלב המלחמה", נכתב בקיץ 2014 בזמן "צוק איתן"

**
8. חשש

– ואולי זה לא מספיק…?
– ואולי דרך של חמלה וסובלנות היא קרקע קלה לניצול עבור אותם אנשים/גורמים/מערכות, שרוצים לפגוע/להשתלט/להחריב…?
– ואולי דרך של הבנה וקבלה פוגעת בנו, מחלישה אותנו ומאיימת על קיומנו…?

**
9. מתח

קשה להחזיק מתח של סיטואציה מורכבת.
קשה להישאר עם מתח של שאלות בלי תשובות.
קשה לחוות מתח של חוסר וודאות.

קל יותר לקחת צד.
קל יותר לבחור תשובה.
קל יותר לייצר וודאות.

**
10. מאבק

מוח בן 2 מיליון שנה המתוכנת לשרוד ומחפש וודאות,
מחלק את העולם ל"טובים" ו"רעים", ומוציא אותנו לפעולה.

קשה לשנות דפוסים ולהתגבר על מבנים פיזיולוגיים-עצביים ועל אינסטינקטים הישרדותיים.
קשה עוד יותר כשהמבנים והאינסטינקטים מגורים ומופעלים במכוון ע"י גורמים בעלי עניין.

לא בטוח שיותר קשה מלשרוד שואה, להקים מדינה ולעבור את הדרך שעברנו עד כה…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כ"ח ניסן – שני מאפיינים של מצילי יהודים

במהלך מספר שנים ערכו סמואל ופרל אולינר (Samuel & Pearl Oliner) "מחקר שואה" יוצא דופן,
בניסיון להבין מה גרם לאנשים להעמיד את חייהם ואת חיי משפחותיהם בסכנה,
ולהציל יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה ?

שלוש שאלות הנחו את המחקר והובילו אותו:

1. האם הצלת יהודים היתה בעיקרה תוצר של הזדמנות,
דהיינו של צירוף נסיבות חיצוניות ותלויות מצב?
אם כן – מהם?

2. האם הצלת יהודים היתה בעיקרה תוצר של אופיים הייחודי של המצילים,
דהיינו, אוסף תכונות ומאפיינים אישיים?
אם כן – מהם?

3. האם הצלת יהודים היתה מונעת בעיקר ממניעים ערכיים ומוסריים?

בכדי לענות על שאלות המחקר ובניסיון לזהות תכונות דומות ודפוסים משותפים,
בצעו סמואל ופרל מאות רבות של ראיונות עם מצילי יהודים.

שני ממצאים יוצאי דופן בלטו במחקר:

א. מצילי יהודים התבקשו לעשות זאת.
אצל רובם לא היתה בחירה ופעולה פרוקאטיבית
ללכת ולחפש יהודים כדי להצילם,
אלא נסיבות חיצוניות שבהן ברגע מסוים כלשהו
מישהו נקש על דלתם או התחנן לעזרה.
בקשה קונקרטית ברגע נתון שהם בחרו להיענות לה בחיוב.

בחיבור להיום –
כשאנו מבקשים משהו ממישהו,
אנו נותנים לו את ההזדמנות לסייע לנו.
ברמה מסוימת, בקשה היא בעצם אקט של נדיבות,
המאפשרת לאדם שנענה לבקשה לעשות משהו משמעותי.
כשאדם נמנע מלעשות מעשה מסוים,
ייתכן שזה לא מפני שלא אכפת לו
או שהוא אינו רואה את החשיבות בפעולה.
יכול להיות שזה פשוט מפני שלא ביקשנו ממנו.
בתקשורת מקרבת, כשאנו מבקשים בקשה,
אנו רוצים לאפשר לאדם שמולנו את הבחירה,
מוכנים לקבל "כן" או "לא"
ומקווים שהאדם יענה בחיוב מתוך בחירה מלאה
ולא מתוך תחושת חוסר ברירה או חשש.

ב. מצילי יהודים גדלו בבתים שבהם היו פחות עונשים ודרישה לצייתנות ויותר חינוך לערכים ולבחירה.
בבתים אלו הדגש היה על מוטיבציה פנימית ולא על מוטיבציה חיצונית.
אותם בני אדם הונעו פחות מתוך פחד, צייתנות כנועה לסמכות או חשש לטעות ולשלם את המחיר
ויותר מחיבור לערכים מובילים ולקיחת אחריות מתוך בחירה.

בחיבור להיום –
הרגלים שגרתיים והדרך שבה אנו מתנהלים ביום – יום,
עם ילדינו, עובדינו או אחרים הנמוכים מאיתנו בסולם ההיררכי,
בונים תשתית חשובה המשמשת אותנו ואותם לאחר מכן
גם במצבים קיצוניים, במקרים שבהם איננו נוכחים,
או בסיטואציות שבהן הסמכות לא קיימת.

על מחקר האלטרואיזם של סמואל ופרל אולינר קראתי לראשונה
בספרה של מיקי קשתן – Spinning Threads of Radical Aliveness

**

לפני מספר שנים ערכתי הדרכה אינטרנטית בת שני מפגשים בנושא בקשות אפקטיביות.
בין היתר ההדרכה כללה:
– מאפיינים של בקשה אפקטיבית.
– איך לבקש בצורה אפקטיבית ואנושית שתגביר את הסיכוי לקבלת כן"
– איך להתמודד עם סירוב לבקשה.
– איך לומר "לא" לבקשות מאיתנו.

ניתן לקבל גישה מיידית לסדנאות המוקלטות
(שלוש שעות הרצאה,שתי מצגות ודפי עבודה)
בקישור הבא וללא תשלום.

שבת של שלום. חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter