תגית: פרספקטיבה

הזמנה להתמודדות

הלחץ והאתגרים שאתם חווים עכשיו הם הזמנה להתמודדות.
אתם במקום אחר ממה שהייתם לפני חצי שנה.
בעוד חצי שנה תהיו במקום שונה מהמקום שאתם בו עכשיו.
יש תנועה.
יש מגמה.
בהסתכלות נקודתית ההווה יכול להראות כמשבר או להיחוות כקושי לא רצוי.
בהסתכלות רחבה זה שלב התפתחותי חשוב בדרך שלכם.
אתם עוברים שינוי.
כדי לצמוח כמו שאתם עומדים לצמוח, יש לעבור דרך מה שאתם הולכים לעבור.

הקושי של היום הוא הנוסטלגיה של מחר.
"כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים".
עכשיו זה הזמן.
זמן למנהיגות.
זמן לדוגמא אישית.
זמן לבניית אמון.
זמן להתפתחות.

**
זה בסך הכול זה.
לא יותר מזה ולא פחות מזה.
אין דרמה.
זה לא סוף העולם.
יהיה בסדר.
נתמודד.
זה לא יהיה מושלם.
יהיה לזה מחיר.
יהיו קשיים.
נעשה טעויות.
יהיו נפילות.
יהיה בסדר.
נחזיק מעמד.
נמצא דרך.
נגדל.
נתפתח.
אולי אפילו נהנה מדי פעם.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

פוסט אישי וארוך

הפוסט היום אישי וארוך.
כ-1600 מילים. 
מסוג הפוסטים שאולי קשה לקרוא עד הסוף.
התלבטתי אם לפצל אותו או לוותר על חלקים מסוימים.
החלטתי להכניס הכול. 
במכה אחת.
אני כותב עבורי, לא פחות משאני כותב עבורכם.

אם לאחר שקראתם מתחשק לכם להגיב או לכתוב לי כמה מילים,
יעניין אותי לקרוא ואשתדל להשיב לכולם.

**
שרה ממרכז השיקום שאלה אותי השבוע מה קורה במצבים כאלו
לאנשים שלא שואלים שאלות, שלא מתעקשים על בדיקות,
שלא נוכחים במקום, שיש להם פחות תמיכה ושלא מעורבים בתהליך כמונו.

איתי ואני שאלנו את עצמנו שאלה דומה לפני מספר חודשים, 
כשמישהי שעבדה בקומה שלנו חלתה והפסיקה להגיע למשרד.

אח של איתי, שמבין דבר או שניים ברפואה, אומר שהתשובה פשוטה: "הם מתים".

אני חושב שזו אחת האפשרויות.

התשובה שמרגישה יותר מדויקת עבורי היא ש"הם נכנסים לסטטיסטיקה".

לא רק בענייני חיים ומוות.
לא רק בענייני בריאות.
גם בענייני קריירה ועבודה.
גם בענייני משפחה.

**
בואו נעשה קצת סדר במה שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים.
יש כמה משפטים שנשמעים טוב ושאני לא מאמין בהם.

זה לא נכון ש"אנחנו יכולים לעשות הכול".
אנחנו יכולים לעשות הרבה, כנראה הרבה יותר ממה שנדמה לנו, 
אבל אנחנו לא יכולים לעשות הכול.
לצד זה שאנו יכולים לעשות הרבה, יש לנו גם את המגבלות שלנו.
ובנוסף, לא הכול תלוי בנו או מושפע מאתנו.

זה לא נכון שאם באמת נרצה ונתאמץ, "אין שום דבר שיכול לעצור אותנו".
יש כמה וכמה דברים שיכולים לעצור אותנו.
חלק גדול מהם בשליטתנו וחלק מהם לא בשליטתנו.
אם באמת נרצה ונתאמץ אנחנו מגדילים בצורה עצומה את הסיכוי שנצליח.
גם במצבים שנראים בלתי-אפשריים.
אבל, זה לא נכון שאין שום דבר שיכול לעצור אותנו.
אנחנו לא אלוהים.
קצת יותר אמונה בעצמנו וביכולות שלנו וגם קצת יותר ענווה.
שניהם חשובים והם לא באים אחד על חשבון השני.

זה לא נכון ש"אנחנו יכולים להיות כל מה שבא לנו".
לצד האמונה, המחשבה החיובית והעבודה המאומצת, נדרשים מספר דברים נוספים.
כמו למשל כשרון. או פיזיולוגיה. או מזל. או משאבים. או הרבה דברים נוספים.
אנחנו לא יכולים להיות אלופי העולם בכל תחום שנרצה.
ייתכן שאנו יכולים להיות אלופי העולם בדבר כזה או אחר.
בוודאות אנחנו יכולים לעשות התקדמות משמעותית כמעט בכל תחום שנבחר.
אבל אנחנו לא יכולים להיות כל מה שבא לנו.

**
אתמול, תוך כדי ריצת בוקר עלתה לי מחשבה על "החלפות".
חשבתי על כך שיכול להיות שיש מיליארדי או מאות מיליוני בני אדם בעולם 
שהיו שמחים להתחלף איתי ולקבל את "החבילה" שלי.
אולי. 
אני לא בטוח.
ולצד זה, לא יכולתי לחשוב אפילו על אדם אחד על הכדור הזה, שהייתי רוצה להתחלף איתו.
מקום לא רע להיות בו…

**
וזה לא שהכול מושלם.
וזה לא שאין דברים שהייתי רוצה שיהיו אחרת ממה שהם כרגע.
אבל לא עד כדי להתחלף עם מישהו אחר.

אני יותר מתחבר לרעיון של ליצור עכשיו את "האני" שאהיה בעתיד ואת הסביבה שאהיה חלק ממנה.
על היבטי השונים. 
על היבטיה השונים.
היום אני בונה את "האני" העתידי שלי.
אני ולא אחר.
אני בונה ולא מישהו אחר.
אני בונה את "האני" שלי ולא את "האני" של מישהו אחר שאני רוצה להיות.
"האני" העתידי שלי הוא צאצא של "האני" הנוכחי שלי.

תזכורת:
אני לא יכול לעשות הכול, ואני יכול לעשות המון.
לא הכול תלוי בי, והרבה מאוד תלוי בי ומושפע ממני.
אני לא יכול להיות כל מה שבא לי, ואני כן יכול לעשות התקדמות משמעותית במה שחשוב לי.

**
בהמשך ריצת הבוקר של אתמול, מיד לאחר הרהור "ההחלפות"
חשבתי על כך שאם מחר אני "מזדכה", נפרד או ממשיך הלאה, אני לא יוצא בתחושת החמצה.
אני שבע רצון (והרבה מעבר לכך) מהחיים שזכיתי לחיות עד כה.
ושיהיה ברור – עדיין לא מיציתי. 
אני רחוק מכך.
אין לי מושג מה יהיה המצב בעתיד, זה המצב כרגע.
אני מקווה שאזכה לכמה עשרות שנים נוספות.
אם זה יקרה, אשמח מאוד.
יש לי הרבה תכניות ושאיפות.

אני זוכר מחשבה דומה במהלך הצבא, כשהייתי בן 20.
הכרת התודה על הדרך שעברתי עד כה, על המתנות שקיבלתי ועל החיים שזכיתי לחיות.
עברו מעל עשרים וחמש שנים מאז.
כל כך הרבה קרה בתקופה הזו.
בראש ובראשונה משפחה וילדים.
לשמחתי אני עדיין פה.
עם מחשבה דומה.
מקום טוב להיות בו…

**
לד"ר יאיר כספי יש קטע בחודשים האחרונים.
הוא כותב טקסטים על כישרונות.
כישרונות מיוחדים שבדרך כלל אנחנו לא נוטים לקרוא להם כישרונות.
ציטטתי דברים שלו מספר פעמים בעבר.
השבוע הוא כתב על "הכישרון לא להכיל".
מעבר לכך ששיתפתי את זה בעמוד הפייסבוק שלי, חשוב לי להביא את זה גם לכאן.

אם אתם מתחברים לטקסט, אולי יעניין אתכם לדעת שאפשר ללמוד עם יאיר כספי.
בקרוב הוא פותח שוב את תכניתו "פסיכולוגיה ביהדות". מומלץ מאוד.
פרטים בקישור הבא.

"הכישרון לא להכיל:
יש רגעים של בלבול שבהם רק דבר אחד ברור: מעשה שאסור לקבל. 
עד שלא נעמיד את הגבול, לא נבין שום דבר אחר.

חלק ממה שאנו קוראים לו "להכיל" הוא מחלה של הסתגלות יתר למצב בלתי נסבל. מומחה לבליעת צפרדעים גדולות, בלי בישול. מטפחת אף סופגת לכלוך.
המכיל יותר מדי מספר לעצמו שהוא החזק בסיפור, המבין, המסביר, המתגבר. משקר לעצמו שהוא גדל מעמידה באתגר. נדיב ידוע, שהגיע למדרגה רוחנית כל כך גבוהה, שהוא מסוגל לבקש סליחה ממי שדרך עליו. לפעמים זו רק חזרה למקום ישן. הילד שטיפל בהוריו או החליף אותם באחריות לאחיו. ילד שנתנו לו תפקיד של גיבור, כדי שיוותר על צרכיו.

יש אנשים המפתים אותנו להכיל יותר מדי. איש אחד לא יכול להפסיק לחשוב על אישה אחת שהצליחה להעביר לו את האשליה שבה רצה תמיד להאמין, שהוא גבר-אל. יכול לתת מה שאיש לא מסוגל. הולך לקבל את האהבה שאין לה זמן ואיש עוד לא קיבל. אישה הכל-כלול. היא אהבה אותו כי הבטיח דבר שלא יוכל לתת. לאיש אין. הנדיבות חסרת הגבול שלה הייתה מקדמה על מה שהיה חייב להחזיר. הקשר ביניהם היה "גדול מהחיים" רק כשאחד היה בתפקיד אלוהים. כשהתגלתה האמת, הקסם התפוגג, נותרו שני שונאים. שערי הגיהנום לפעמים נפתחים במקום שבו התעקשנו לבנות גן עדן עכשיו.

כדי להיפרד מהכלת היתר צריך לוותר על אמונת השווא באני שאהבתו גוברת על הכל. זה שעוד מעט יוכל להכיל כל אחד. להיפרד מהשקר שלמישהו פה יש תפקיד לאהוב בלי גבול. שמישהו יכול, אם רק יתאמץ עוד קצת, להגיע לשלמות שאיש מעולם לא השיג. גם עם תינוקות אנחנו בקושי עומדים במשימה.

ההחלטה לא להכיל נוגעת הרבה פעמים בגילוי כואב. שלא הייתה זו ברית. שאין שותף. שהחוזה היה אני מקשיב. אני מבין. אני מכיל. והשני מקבל את מה שהוא רוצה, מיד. ההחלטה לא להכיל מגלה לפעמים אחר הדורש לקבל את שלו, ולא מוכן לשאת שום תסכול. הדיבור על ערך הקבלה שלא שופטת הייתה הונאה עצמית כדי לא לדעת שאני מנוצל. שאני לבד.

לכולם יש סיבות. לכולם יש נסיבות מקלות. לכולם הייתה ילדות קשה. כולם עברו טראומות. והכל מבקשים אהבה שאינה תלויה בדבר. קבלה לא מותנית. אם שמוכנה לקום כל שעה לתינוק. ההחלטה לא להכיל היא הכרה עצובה במגבלה אנושית. אינני האיש הגדול שאתם רוצים שאהיה. אינני האישה הטוטאלית מהחלומות. אני רעב. צמא. עייף. מוגבל. רגיל. אגמר אם תיקח ממני יותר.

הכישרון לא להכיל הוא הכישרון לשים גבול. לומר: את זה לא אקבל. גם אם מישהו צריך. גם אם יש למישהו נסיבות. גם אם קשה לו. גם אם אני יכול. לא תסביר, כי בהסבר ישנה אשליה שהצד השני ישתנה אם רק יבין. לא תנסה שוב. כי במאמץ הנוסף יש אשליה שבפעם הבאה מישהו שלא הבין עד עכשיו יקלוט. סמן גבול."

**
אתמול בבלוג היומי כתבתי על כך ש"אנחנו יכולים לפספס את חיינו".
הנה מחשבות המשך בעקבותיו.
הכותרת יכולה להיות "פרפקציוניסטים מצטיינים":

אנחנו יכולים לפספס את חיינו תוך כדי התמקדות בחצי הכוס הריקה שלנו
והתבאסות מדברים מסוימים או מאנשים מסוימים,
המתנהלים באופן שונה מהאופן שאנו מאמינים שהם צריכים להתנהל.

אנחנו יכולים לפספס את חיינו כשאנו מתבאסים מפקק של בוקר, כותרת בעיתון, 
משפט שמישהו אומר או מעשה שמישהי עושה, 
כשבזמן שכל זה קורה, אנו שוכחים שאנו אנשים בריאים בסה"כ, עתירי אמצעים ומשאבים, 
מוקפים באנשים שאוהבים אותנו ורוצים בטובתנו.

עבור חלקנו ההתבאסות המתמדת הזו היא פחות תוצר של גודל העניין וחשיבותו, 
ויותר עניין של עצם זה שיש משהו כרגע שאינו מתנהל לפי התכנית שלנו. 
כל דבר שהוא. 
ותמיד יש משהו. 
תמיד יש משהו שאפשר להתמקד בו ולנסות לשנות אותו.

זהירות !

התמקדות בחצי-הכוס-הריקה ממכרת ומסוכנת.

אנשים די נהנים להעיד על עצמם שהם "פרפקציוניסטים". 
בראיונות עבודה הם עושים זאת בגאווה ורואים בכך הוכחה לשאיפה הנהדרת שלהם למצוינות. 
הם מבינים שיש לכך מחירים, אך מעריכים את המחירים הללו בחסר ומעדיפים להמשיך ולהחזיק בגישה הזו. 
הפרפקציוניזם (אולי מעצם שמו) מהדהד להם בצורה חיובית בסך הכול.
הם מאמינים שהוא משרת את חייהם ודוחף אותם לשיפור מתמיד ולהתפתחות. 
בחוויה שלי זה אחרת.

בעיני, "פרפקציוניסטים מצטיינים" הם אנשים המתמקדים בראש ובראשונה בחצי-הכוס-הריקה, 
בשליטה, ובכך שדברים יעשו בדרך שבה הם מאמינים שדברים צריכים להיעשות. 
המחיר ש"פרפקציוניסטים מצטיינים" משלמים הרבה יותר גבוה ממה שנראה ממבט ראשון. 
הן המחיר האישי שלהם (חוסר השקט, אי-שביעות הרצון, הלחץ המתמיד) 
והן המחיר החיצוני וההשלכות שיש להתנהלות שלהם על סביבתם ועל אנשים שבאים איתם במגע.
ל"פרפקציוניסטים מצטיינים" כדאי להתחיל לפתח מיומנויות חשובות הכוללות הסתכלות על חצי-הכוס-המלאה, 
השהיית שיפוט, גמישות מחשבתית ומוכנות לכך שדברים ואנשים יתנהלו בדרך שאינה בהכרח הדרך שבה מאמינים.

בדומה לקושי שחווים חולי לב או סכרת כשהם נדרשים לשנות את הרגלי החיים שלהם בעקבות מחלה או אירוע, 
ל"פרפקציוניסטים מצטיינים" קשה לשנות את הרגליהם ואת המיומנויות הקיימות שלהם. 
בשונה מחולי לב או סכרת, אף אחד לא ייקח מ"פרפקציוניסטים מצטיינים" מדדים אובייקטיביים יום-יומיים להערכת מצבם והנזק הפוטנציאלי שהם עומדים בפניו.

איכות החיים של "פרפקציוניסטים מצטיינים" נשחקת בקצב הרבה יותר מהיר ולא פחות יסודי
משחיקתו של סלע גדול על-ידי מים הפוגשים בו בעקביות יום-יומית שוב ושוב ושוב.

אנחנו יכולים לפספס את חיינו תוך כדי התמקדות בחצי הכוס הריקה שלנו 
והתבאסות מדברים או מאנשים מסוימים המתנהלים באופן שונה מהאופן שאנו מאמינים שהם צריכים להתנהל.
ואנחנו יכולים לחיות חיים מלאים, מספקים, שמחים, משמעותיים ומרגשים 
כשאנו נותנים קצת יותר מקום לחצי הכוס המלאה, להכרת תודה, לפרופורציות, לגמישות ולפתיחות.

עד כאן להפעם…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר.

נ.ב. השבוע העליתי פוסט בנושא "הובלה בתקשורת מקרבת".
הוא רלוונטי במיוחד למנהלות ומנהלים שעובדים בארגונים מסוגים שונים.
אולי יעניין אתכם לקרוא אותו.
אם לאחר שתקראו, תרצו לבדוק איתי אפשרות להרצאה או סדנה, 
ניתן לשלוח לי מייל חוזר או ליצור קשר דרך האתר.

זה הקישור הישיר לפוסט "הובלה בתקשורת מקרבת".

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

דילמה וחמש פרספקטיבות

דילמה וחמש פרספקטיבות

חמש פרספקטיבות לדילמה הזו שמעסיקה אותי עכשיו… כשאיני בטוח מה לעשות, כיצד להגיב ואיזו החלטה לקבל:

א. 10 דקות – מה תהיה ההשפעה המיידית (עלי, על אחרים ועל הסביבה) של מה שאני עומד לומר או לעשות?

ב. 10 ימים – מה תהיה ההשפעה קצרת הטווח של אותה אמירה או פעולה?

ג. 10 חודשים – מה תהיה ההשפעה בטווח הזמן הבינוני?

ד. 10 שנים – מה תהיה ההשפעה ארוכת הטווח?

ה. 100 שנים – האם תהיה ההשפעה לאחר לכתי? איזו?

**
כעת,
לאחר שבחנתי את חמש הפרספקטיבות,
מה אני בוחר לעשות?

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

תיאום ציפיות להיום

רגע לפני שמתחילים את היום:

– מה יחשב ליום טוב היום? בינוני?
– מה יחשב ליום טוב מאוד ואפילו מצוין ?

**
מספר שאלות סוף-יום לכוונון:

איך היה היום שלך?
האם אתה והמשפחה שלך בריאים?
האם פגשת/חיבקת/נישקת את בני המשפחה שלך היום?
האם אכלת ושתית היום?
בכוחות עצמך?
האם נעת בכוחות עצמך היום?
האם יש לך מקום לגור בו?
האם יש לך מספיק כסף לצרכים הבסיסיים שלך ושל משפחתך?
אם היתה לך עבודה הבוקר, האם עדיין יש לך?
האם פגשת אנשים וחברים (לפחות אחד) שנהנית להיות בחברתם?
האם מישהו עשה או אמר משהו ששירת אותך או שעורר בך תחושה טובה היום?
האם עשית או אמרת משהו שהיה משמעותי ובעל ערך עבור אדם אחר היום?
האם למדת משהו חדש היום?
האם צחקת או חייכת היום ?
האם את/ה אדם חופשי?

**
במחשבה שניה, אחרי כל השאלות הללו:
– איך היה היום שלך?
– מה צריך להתרחש היום בכדי שתקרא/י לזה יום טוב מאוד ואפילו מצוין?

**
יכול להיות שהיום הבינוני ואפילו הגרוע שלנו היום,
הוא "יום החלומות" של מישהו אחר,
או שלנו מחר…

חבל לגלות את זה בדיעבד.
אפשר לחגוג כבר היום את מה שיש.
גם היום.
תוך כדי תנועה.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ה' אלול – סשן

"הזדמנות לעצירה ולהתבוננות."
"בזבוז זמן שאין לי."
"תובנה אחת ששווה את זה."
"שום דבר חדש."
"כלי אחד ליישום מיידי."
"ניצול משאבים לא יעיל."
"תזכורת חשובה למשהו שידעתי ושכחתי."
"חפירה משעממת."
"זוית ראייה נוספת."
"למידה על עצמי, על אחרים או על העולם."
"עיכוב בעבודה שהיתה יכולה להיעשות בזמן הזה."
"חומר למחשבה."
"חויה מרעננת."

**
למרות שכולנו ישבנו פיזית באותו חדר,
באותן שעות, עם אותו כיבוד ועם אותה מצגת,
למעשה השתתפנו בשנים עשר סשנים שונים לחלוטין.

משפט הסיכום שלך לסשן שהשתתפת בו אתמול
מספר משהו על הסשן, על הקבוצה ועל המנחה.
וגם… אולי יותר מהכול… הוא מספר משהו עליך.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ו' אב – 10 דקות. 10 חודשים. 10 שנים.

10 דקות אחרי.
התפרצות הרגשות.
שמחת הניצחון.
הטלפון מנשיא המדינה ומראש הממשלה.
חיבוק של מדינה שלמה.
סיום של פרק יוצא דופן.
פורקן המתח.
חגיגת ההישג.
הרבה מעבר לתחרות האחרונה או למדליה אולימפית.

**
10 חודשים אחרי.
כמעט שנה חלפה.
זיכרון מתוק ובלתי נשכח.
שמחה. געגוע.
שינוי הסטטוס ההכרתי.
קילומטראז' של ראיונות ופרסומות.
חזרה לשגרה ולמציאות יום – יומית.
אולי ריקנות ומשבר של אחרי רגע שיא.
אולי עבודה מאומצת לקראת הדבר הבא.
אולי שוטטות וחיפוש עצמי.
אולי גם וגם וגם. ועוד.

**
10 שנים אחרי.
פרספקטיבה רחבה.
הניצחון המתוק מלפני עשור כנקודה משמעותית משנת חיים או כשיא רגעי.
התפתחויות שלא יכולתי לצפות.
פיצולי דרכים.
דלתות מסתובבות.
הבחנה ב"יהלומים" שנשארו אחרי שקיעת אבק ההתרגשות.
הדרך שעברתי.
מה קיבלתי ? איך גדלתי ?
אלו מחירים שילמתי ? על מה ויתרתי?
מה אני רואה ואיך אני מרגישה כשאני מתבוננת במראה?

ברכות לירדן ג'רבי על הזכייה במדליית הארד ! 

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כ"ט סיון – חילופי תפקידים

להתראיין לתפקיד ולהידחות. להגיש מועמדות, להיבחן ולא להתקבל.
להרגיש איך זה להיות רחוק ממקבלי ההחלטות שלא ממש רואים או מבינים אותך.

להיות זר ושונה במקום שלא מכירים אותך.
להרגיש איך זה להיות "אחר". לא שייך. מיעוט.

לאבד את הקול לכמה ימים ולהסתובב בעולם בלי יכולת לדבר.
להרגיש איך זה להיות אילם.

להיות מרותק לכסא גלגלים לתקופה קצרה בלי יכולת ללכת.
לחוות מוגבלות תנועה בעולם.

להתאשפז במחלקה פנימית ולהיות מרותק למיטה.
לחוות מה זה להיות שקוף. לחיות את בית החולים מבפנים.

להשתתף בהפגנה או ללכת ברחוב ולמצוא עצמך במצב מפתיע שמתפתח במהירות ללא שליטה.
לחוות איך זה להיות חלש מול חזקים.

להיתקל בשוטר פלסטיני בתוך שטח A ולשמוע ממנו את המשפט " ג'יב אל האוויה" ("תביא את תעודת הזהות").
לחוות פחד וחוסר אונים.

להישאר עם הבן שלך לשבוע בארץ בזמן ששאר המשפחה בחו"ל.
לחוות חד-הוריות. לחוות משפחה-של-שניים.

**
חילופי תפקידים.
שיעורים חזקים.
על פרספקטיבה.
על כוח.
על חופש.
על כבוד.
על אהבה.

תזכורות חשובות.
לענווה.
לאנושיות.
להכרת תודה.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

יא' שבט – יום טוב, יום רע

יום "רע":
לא הגעתי לשלושה דברים מאוד חשובים שתכננתי לעשות.
חלקם פתוחים כבר זמן מה ונסחבים יותר מדי.
לא החזרתי תשובות לכמה מיילים שרציתי ושמחכים לי.

**
יום "טוב":
סגרתי שני עניינים חשובים וקידמתי משמעותית עוד חמישה.
התפניתי לטיפול בנושא חדש שהופיע ושלא היה מתוכנן.
למדתי כמה דברים חדשים שיעזרו לי בהמשך.

**
יום "בינוני":
הצלחתי להגיע לשבעה מתוך עשרה דברים שתכננתי.
הקדשתי תשומת לב לנושא שחשוב לי אבל הצלחתי לקדם אותו פחות ממה שקיוויתי.
פגשתי מישהו שממש היה חשוב לי לפגוש (למרות כל העומס) ולא הצלחתי לפגוש מישהו אחר שהיה חשוב לי באותה מידה.

**
היום שלי (עד כה) הכיל את כל מה שמתואר למעלה ועוד.
יום "טוב", "בינוני" או "רע" זה עניין של הגדרה.

"איך היה היום שלך" הוא פונקציה של נקודת מבט ושל הציפיות שלך מעצמך.
כישלון או הצלחה הם לפעמים רק כותרת שרירותית או החלטה פנימית.
כותרת שרירותית שיכולה לשנות, להרוס או ליצור חיים שלמים.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter