תגית: ערנות

רגע לפני שזה מתחיל

רגע לפני שזה מתחיל.
זה כבר כאן…
חוסר וודאות.
יציאה ממרחב נוחות.
כניסה למרחב אי – נוחות.
עזיבת חוף מוכר.
יציאה למסע.
ביחד עם אחרים.
לבד עם עצמך.
התרגשות.
חשש.
לחץ.
סקרנות.

מראות.
צלילים.
ריחות.
קולות.
זכרונות.
מחשבות.
תחושות.
אינטראקציות.

דריכות.
הלב פועם.
אנדרנלין.
ערות.
ערנות.
חיות.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כ"ו אב – למרות שאיני רואה את זה עדיין

למרות שאיני רואה את זה עדיין, אני יודע שזה שם.
למרות שאיני מכיר את זה אישית, יש לי תחושה שבקרוב ניפגש.
למרות שאיני בטוח מהיכן זה יגיע, בעוד רגע זה יופיע.
למרות שאיני יודע איך בדיוק זה יהיה, בוודאות זה יקרה.

**
לצאת לעולם…
בתשומת לב סקרנית…
בנוכחות ערנית…
בדריכות נינוחה…
בהכרת תודה…
בענווה…

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כ"ה ניסן – הצפרדע והסיר שלך

מספרים שאם מכניסים צפרדע לסיר רותח
היא תקפוץ מייד החוצה כדי להציל את עצמה.
לעומת זאת, אם מכניסים את אותה צפרדע לסיר פושר,
ומביאים אותו לרתיחה בהדרגתיות איטית,
הצפרדע תסתגל בכל פעם למצב הקיים והקצת יותר חם…
עד שיהיה מאוחר מדי והיא תנפח את נשמתה.

לפני כמה עשרות שנים,
חלק מיהודי אירופה חשו ברתיחה גבוהה מדי ובחרו לעזוב כשעוד היה אפשר,
בעוד שאחרים העריכו שזו התחממות מבוקרת או חולפת ובחרו להישאר.

אפשר לחשוב על צפרדעים או על אנשים אחרים, כדאי לחשוב גם על עצמנו:

האם אתה נמצא באיזשהו "סיר" עכשיו,
מתבשל בהדרגה מבלי להיות מודע לכך?

האם הטמפרטורה הגבוהה בסיר שאת נמצאת בו,
מתחממת ברמות הרסניות או שזו בסה"כ טמפרטורה נורמלית שלפעמים עולה ולפעמים יורדת?

האם הגיע הזמן לקפוץ?

האם ניתן להנמיך את הלהבות?

איפה מכבים את האש?

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

י' ניסן – אין לך מושג

אין לך מושג.
הפסיקי לחשוב שיש לך.
שחררי חלק מהלחץ.
הפגישה הזו, עם כל חשיבותה, אינה באמת "הזדמנות בלתי חוזרת".
גם אם זה מה שאת אומרת לעצמך.
אין דבר כזה הזדמנויות בלתי חוזרות.
יש צעד. ועוד צעד. יש דרך.
שמתהווה, מתפתחת, נגלית.
יכול להיות שמטרת הפגישה שונה ממה שאת חושבת שהיא?
האם תצליחי להבחין בה כשהיא תתחיל לחשוף את עצמה?

**
אתה לא יודע.
אל תעמיד פנים שכן.
כן תתקבל או לא תתקבל לתפקיד שהגשת אליו מועמדות.
יאמצו את הרעיון שלך או ידחו אותו.
אתה לא יודע באמת אם ההחלטה הקרובה תשרת או תפגע.
ובאיזו צורה.
אותך, את סביבתך, את העולם.
"טוב" ו"רע" הם שיפוטים מוגבלים הנכונים לנקודת זמן מסוימת.
הרפה מההצמדות שלך לתוצאה כזו או אחרת.
במקום זאת החזק כוונה חדה ומדויקת.

**
קצת פחות סימני קריאה.
קצת יותר סקרנות.
קצת פחות שיפוטיות.
קצת יותר ערנות.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ט"ו אדר א' – בכל פעם כשאני יוצא לריצה

בכל פעם כשאני יוצא לריצה,
אני יודע איך זה מתחיל, ואין לי מושג איך זה יתפתח.
בכל פעם כשאני יוצא לריצה אני סקרן לראות:
מה יעלה, יתבהר, יתחדד, יופיע או יתגלה.
כמעט בכל ריצה עולה משהו מפתיע, חדש, אחר.
בריצה של היום בבוקר עלו כמה וכמה כאלה.
הפוסט הזה הוא אחד מהם.

**
בכל יום כשאני יוצא לפרויקט או לעבודה,
אני יודע איך זה מתחיל, ואין לי מושג איך זה יתפתח.
בכל יום יכול להיכנס מידע, רעיון או אדם חדש,
משהו לא צפוי עלול לקרות, התנאים יכולים להשתנות.
כשאני יוצא לפרויקט או לעבודה, בעולם מורכב, דינמי ומשתנה,
אני משתדל להחזיק הדוק כוונה וצרכים ולהחזיק רפוי תכניות ואג'נדה.

**
בכל רגע כשאני יוצא למסע או לחיים,
אני יודע איך זה מתחיל, ואין לי מושג איך זה יתפתח.
כמו בריצה, פרויקט או בעבודה,
בכל רגע משהו יכול להתרחש, להשתנות, להיוולד או למות.
יכול להיות שאראה את זה ויכול להיות שזה יעבור לידי.
זה יכול להגיע בעוצמה אדירה או בתנועה עדינה.
יש בזה משהו שיכול להלחיץ, להפחיד, לשתק.
יש בזה משהו שיכול לרגש, להסעיר, למלא חיים.

ערנות, סקרנות, כוונה וענווה יכולות לסייע. גם בריצה, גם בעבודה וגם בחיים.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ב' חשוון – Move On

המצב הזה מוכר לכולנו:
אנחנו נוסעים בכביש המהיר ונתקלים בפקק אדיר של מכוניות, כנראה עקב תאונה.
הפקק הוא דו-כיווני ולא ברור אם התאונה קרתה בנתיב שלנו או בנתיב הנגדי.
אחרי דקות ארוכות נחלוף ליד רכב שפונה לצדי הכביש.
בשלב הזה, יש קשר ישיר בין חומרת התאונה לבין גודל הפקק.
אם לצד הרכב יש צוותי מד"א, אמבולנס ומשטרה, כנראה שנאט וננסה לראות לפרטי פרטים מה קורה שם.
יש משהו בנו שנמשך לדרמה, לכאב, לזוועה.
כמות הדם וחומרת הפציעה יכולות להשפיע יותר ממיקום הרכב ומההפרעה הפיזית-אובייקטיבית לזרימת המכוניות.
ההאטה בסמוך לאירוע (בנתיב שלנו ובנתיב הנגדי) היא זו שתוקעת את התנועה יותר מכל דבר אחר.
בזמן שאנו מאטים, איננו עוזרים לפצועים ואיננו תורמים למצב.
יכול להיות שאנו פוגעים בהם (מקשים על פעולות חילוץ ועזרה אחרות) ובוודאות אנו פוגעים באנשים אחרים.
אם יש לנו אפשרות לספק טיפול רפואי או לעזור בכל צורה אחרת חשוב מאוד שנעשה זאת.
אחרת חשוב מאוד שנמשיך לנוע, נפסיק לסמס ונהיה ערניים בהמשך הדרך.

*****
מה שנכון לנתיבי איילון, כביש 6 וכביש 1, נכון גם לכבישי החיים.
בתקופה הזו, בכל יום אנו שומעים על דקירות, דריסות ופיגועים.
כשאנחנו נתקעים מול המסך, נדבקים לחדשות ומזריקים כותרות של עיתונים אנחנו לא עוזרים לאף אחד. בטח שלא לעצמנו.

גם כאן חשוב מאוד להמשיך לנוע כדי לא לתקוע את החיים.

אם יש עזרה קונקרטית שאנחנו יכולים לתת לאחרים חשוב לתת אותה:
להתנדב למשמר האזרחי כדי להוריד עומס מכוחות הביטחון,
להחליף את הילדים במשמרות הזה"ב שעקב המצב אולי לא נמצאים שם עכשיו,
לספק צרכים חשובים של אנשים שנפגעים ישירות ממה שקורה.

אם אין עזרה קונקרטית שאנו יכולים או רוצים לתת חשוב שנמשיך לנוע.
נתנתק מהמסכים והמבזקים, נמשיך בעבודה שלנו ונגביר ערנות.
נכיר תודה על כל מה שיש לנו כרגע ונחווה כמה זה לא מובן מאליו.
נעשה משהו משמעותי, נביא ערך, נקדם פתרון של בעיות חשובות אחרות.
ננשום.
נעשה שלום בתוכנו וסביבנו.
נחבק את ילדינו ואת בני / בנות זוגינו.
נתקשר להורינו.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter