תגית: מורים

כ"ט אב – שתי פרידות

השבוע נפרדתי מהחופש הגדול ומחבר.
את החופש הגדול כולם מכירים.
לחבר קוראים איתי לוי.

הפרידה מהחופש הגדול היתה צפויה ומתוכננת.
הפרידה מאיתי מפתיעה ופתאומית.

שתי פרידות.
שני סיומים של פרקי חיים מסוימים.
שתי התחלות של פרקי חיים חדשים.
שינוי.

כשהעניינים "מתחממים" ונעשה אינטנסיבי במיוחד,
אני אוהב לחזור לביירון קייטי, יוצרת "העבודה".
אינטנסיביות (בעיקר רגשית ומנטלית), מתארת די במדויק את השבוע הזה עבורי.

את הפוסט הנוכחי אני מקדיש להורים, לילדים, לאנשי החינוך ולמנהיגים שבינינו.
בכל הצורות, התצורות והגילאים.
לאלו שעסוקים בחזרה למסגרות הלימודים השונות ולאלו שמתמודדים עם אתגרים אחרים.
על כל המשמעויות.

בחרתי ארבעה ציטוטים מספרה של ביירון קייטי "אלף שמות לאושר" .
אני מוצא בהם הזמנה לנוכחות.
בהירות להפחתת בלבול.
תזכורת למשהו שאולי יודעים ושוכחים.
תפיסה שלפעמים קל להבין וקשה מאוד ליישם.

**
"אנחנו עושים בחיים רק שלושה דברים –
אנחנו יושבים, אנחנו עומדים, ואנחנו שוכבים בצורה אופקית.
זה בערך הכול.
כל דבר אחר הוא סיפור.
החיים הם לא קשים, המחשבות שלכם הופכות אותם לקשים.
האושר או האומללות שלכם נובעים מהן."

**
"אם יש לכם בעיה עם בני אדם או עם מצבו של העולם,
אני מזמינה אתכם לרשום על הנייר את המחשבות המלחיצות הללו ולחקור אותן.
עשו זאת למען אהבת האמת, ולא כדי להציל את העולם.
לאחר מכן הפכו את המחשבות הללו – כדי להציל את העולם שלכם.
האין זו הסיבה שבגללה אתם רוצים להציל את העולם מלכתחילה?
כדי שתוכלו להיות מאושרים?
ובכן, דלגו על האמצע, והתחילו להיות מאושרים מכאן !
אתם העולם. אתם האחד.
באמצעות ההיפוך הזה אתם נשארים פעילים,
אבל אין בכך שום פחד, שום מלחמה פנימית.
שוב אין זו מלחמה שמנסה ללמד שלום.
מלחמה לא יכולה ללמד שלום.
רק שלום יכול ללמד שלום. "

**
"מכאיב לחשוב שאתם יודעים מה הכי טוב לילדים שלכם.
זה חסר תוחלת.
כשאתם חושבים שאתם צריכים להגן עליהם,
אתם מלמדים אותם חרדה ותלות.
אבל כשאתם חוקרים את התודעה שלכם,
ולומדים לא להתערב נפשית בעניינים של הילדים שלכם,
סוף-סוף יש דוגמא אישית בבית –
מישהו שיודע איך לחיות חיים מאושרים.
הם מבחינים בכך שאתם שלמים עם עצמכם ומאושרים,
ולכן הם מתחילים ללכת בעקבותיכם.
אתם לימדתם אותם את כל מה שהם יודעים על חרדה ועל תלות,
ועכשיו הם מתחילים ללמוד משהו אחר,
משהו שנראה כמו חופש."

**
"הדרך הטובה ביותר, הדרך היעילה היחידה,
היא לשמש דוגמא אישית ולא לכפות את רצונכם.
אני נהגתי לנסות להפוך את ילדיי למוסריים באמצעות כך שאמרתי להם
מה הם צריכים לעשות, מה אסור להם לעשות,
מה הם צריכים לאהוב, ומה הם לא צריכים לאהוב.
ברוב בלבולי ניסיתי להיות אימא טובה,
וחשבתי שזאת הדרך להפוך אותם לאנשים טובים.
כשהם לא עשו את מה שרציתי,
נהגתי לבייש אותם או להעניש אותם, מתוך אמונה שזה לטובתם.
וכך, למעשה, לימדתי אותם להפר את החוקים שלי ולהיזהר מאוד לא להיתפס.
לימדתי אותם שהדרך להשיג שלווה בבית שלנו היא להתחמק ולשקר.

איבדתי את הילדים שלי לפני עשרים שנה.
התחלתי להבין שהם מעולם לא היו שלי מלכתחילה.
זה היה אובדן נוראי, כי הם באמת מתו מבחינתי.
גיליתי שהאנשים שאני חשבתי שהם, לא היו קיימים מעולם.
כיום אני חווה אותם בצורה קרובה יותר מכפי שאני יכולה לתאר.
היום, כשהילדים שואלים אותי מה הם צריכים לעשות,
אני אומרת, ""אני לא יודעת, חמוד",
או "זה מה שאני עשיתי במצב דומה ולי זה עזר.
אתם יכולים לדעת שאני תמיד פה כדי להקשיב,
ושאני תמיד אוהב אתכם, בלי קשר להחלטות שלכם.
אתם כבר תדעו מה לעשות.
חוץ מזה, מתוקים, אתם לא יכולים לטעות.
אני מבטיחה לכם".
סוף סוף למדתי להגיד לילדי את האמת.

מדוע שאתן לילדי עצות, כשאין לי דרך לדעת מה טוב להם?
אם מה שהם עושים גורם להם אושר – זה מה שאני רוצה.
אם מה שהם עושים גורם להם סבל – זה מה שאני רוצה,
משום שהם לומדים מזה משהו שאני לא אוכל ללמדם לעולם."

שתהיה שבת של שלום,
חיים מלאים. יום יום.
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

י"ז אדר א' – המורים שלי

המורים שלי.
רשימה חלקית בלבד. סדר אלפביתי.

אלי נבון, אן וייזר קורנל, אנטוני רובינס, אסף רולף בן שחר,
אסתר וג'רי היקס, אקהרט טול, ביירון קייטי, ג'וליה קמרון,
ג'יי אברהם, ג'יימס אלטוצ'ר, גיל פרץ, ג'ים קולינס, דון מיגל רואיז,
דורית יעקובי, דיפאק צ'ופרה, דן מילמן, דנה גניהר-רז,
הדי שלייפר, זיג זיגלר, זיו פלג, טום פיטרס, טיך נהאת האן,
יאיר כספי, יוג'ין ג'נדלין, ישי גסטר, ליאו בוסקאליה, לילי הררי,
מאזי עמוס, מארשל רוזנברג, מורי שוורץ, מיקי קשתן,
מירי שפירא, משה ריין, נפוליאון היל, סטיבן קובי, סילביה הסקביץ',
סנדרה סיגל, סת' גודין, פיטר סנג'י, פרדריק ללו, צביקה ברגמן, רובין שארמה,
רוברט קיוסאקי, רחל נעמי רמן, שמוליק מרחב, שרון דויל.

המורים שלי.
פותחי שערים.
מאפשרים.
פורצי דרך.
מנחים.
מדריכים.
מאיצי תהליכים.
מלווים.

המורים שלי.
רשימה חלקית בלבד.
הרשימה לא כוללת מורים שהם גם בני משפחה.
הרשימה לא כוללת מורים שהם גם חברים ושותפים לדרך, לעשייה, לגילוי וליצירה.
הרשימה לא כוללת מאות (אולי אלפי) מורים משמעותיים שפגשתי לאינטראקציה בודדת (מפגש אחד, ספר אחד, שיחה אחת).

המורים שלי.
בחלקם בחרתי. אחרים בחרו בי.
יש כאלו שהנסיבות הפגישו בינינו.
לפעמים מורה מוביל למורה.
את חלקם אני מכיר אישית, אחרים רק וירטואלית.
רבים מהם לא יודעים שהם המורים שלי.

המורים שלי.
מכולם קיבלתי משהו משמעותי.
שהשפיע עלי, שתרם לחיי, ששינה ועיצב אותי.
מחלקם אני עדיין ממשיך לקבל.
הכרת תודה עצומה.
וואוו. איזו רשימה. איזו דרך. איזה שפע. כמה נתינה…

למעט מורה אחת (תודה לילי !!!) שלשמחתי ולמזלי פגשתי במסגרת חינוכית רשמית, את רוב המורים המשמעותיים והמשפיעים על חיי פגשתי במסגרות אחרות.
תעודת הוראה, תואר או תפקיד רשמי של "מורה", לא מבטיחים שאת/ה באמת מורה.
היעדר תעודת הוראה או תפקיד רשמי, לא מרמזים על כך שאינך מורה.

רוב "המפעלים התעשייתיים" ו"פסי הייצור" למבחנים, ציונים, תעודות ותארים כבר לא רלוונטיים ללמידה.
למרבה הצער, הם גם הרבה פחות רלוונטיים מבעבר לביטחון תעסוקתי ולקריירה מוצלחת.
בחלק מהמוסדות הללו מלמדים היום בעיקר אילוף, צייתנות וראש קטן.

בינתיים, עד שהמערכות הלא רלוונטיות שקורסות תשתנינה,
אפשר להפסיק להאשים את מערכת החינוך, את הממסד ואת העולם.
היום, יותר מאי פעם, מי שרוצה ללמוד יכול.
מטובי המורים בעולם,
את החומרים הכי חשובים והכי מתקדמים בכל נושא שהוא,
גם ללא עלות או בעלות נמוכה.

עד לפני כמה שנים, אנאלפביתים היו אלו שלא ידעו קרוא וכתוב.
היום, בעולם החדש, אנאלפביתים הם אלו שלא יודעים (או לא רוצים) ללמוד.

חיים מלאים יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter