תגית: לראות

לגדל מישהו

" לגדל מ י ש ה ו ,
אם זה הפועל המתאים לתיאור האחריות ההורית,
שונה מכל פעולה מוכרת של בנייה ועיצוב של מ ש ה ו .
כשאנו עוסקים בבנייה או בעיצוב של משהו,
די להתייצב מבחוץ, להגדיר מטרות, לתכנן תכניות,
להפעיל את הפרוצדורות המתאימות ולצפות שמה שתוכנן אכן יבוא לידי גמר.
אבל כל זה אינו שייך לגידולו של מישהו.
ואם כן, איך מגדלים מישהו ?
קודם כל על ידי זה שלומדים לראותו כמישהו. "

~ מתוך "הורות לחירות" מאת דן לסרי

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

תפילה

כששוחחנו שלשום, היא סיפרה לי שבאותו בוקר, 
תוך כדי נסיעה לעבודה, היא עשתה לעצמה הכנה.
הכנה רגשית ומנטלית לקראת היום שמחכה לה.
במקרה שלה, ההכנה הזו כוללת מעין תפילה.
טקס של חידוד כוונה.
באותו בוקר היא התפללה שתצליח לראות.
שתצליח לראות את האדם שהיא תפגוש.
מעבר למסכות ולכותרות.
מעבר לקורות החיים.
היא התפללה להצליח לראות כדי שהיא תוכל לעזור.
כדי שהיא תוכל לעשות את הדבר הנכון.

למרות שאנחנו מכירים כבר שנים,
וראיתי אותה לא מעט פעמים "בפעולה",
כשהיא סיפרה לי את זה התרגשתי.
כמה נשמה וכמה ענווה יש בתפילה הזו.
היא לא עוסקת בהוראה או בחינוך.
גם לא בעבודה סוציאלית או ברפואה.
היא מגייסת.
מגייסת עובדים לחברת הייטק.
אשרי הארגון שזו המגייסת שלו.
אשרי המועמדים שזוכים לפגוש אותה.
איזה בר מזל אני שאלו האנשים שאני זוכה לעבוד איתם.

**
אתמול, 21 ביוני, היה היום הארוך בשנה. 
היממה בעלת שעות האור הרבות ביותר והלילה הקצר ביותר בשנה, בחצי הכדור הצפוני.
אתמול היה יום ההיפוך.
היום שבו המגמה משתנה.
הימים מתחילים להתקצר, והלילות להתארך.
יש בזה משהו מתעתע.
למרות שהמגמה משתנה, רוב הקיץ עוד לפנינו.
החופש הגדול רק מתחיל.
ייקח זמן עד שנרגיש בשינוי ונראה אותו.

** 
אתמול, 21 ביוני, הודיעה חברת אינטל העולמית,
שבריאן קרזניץ', מנכ"ל החברה מתפטר (או מתפוטר) באופן מיידי
לאחר שהתגלה שקיים יחסים רומנטיים בהסכמה עם עובדת,
דבר המהווה הפרה של מדיניות אינטל הנוגעת לכל המנהלים בחברה.

בשונה מיום היפוך המגמה, ההתפטרות של מנכ"ל אינטל,
הינה התוצר או ה"פרי" של זרעים שנזרעו בעבר ומבשילים עכשיו.
בחירות, החלטות ופעולות המביאות לתוצאות בעלות השלכות.

באופן טבעי, הנטייה של רוב האנשים כרגע, היא לשפוט את קרזניץ' ואת האירוע הזה.
אנשים רבים מקרינים על אירוע כזה את האמונות, הדעות והשקפת העולם שלהם,
מבלי לדעת ברוב המקרים מה באמת קורה.

האירוע הזה מחדד עבורי ארבעה דברים:

1. אין לי מושג.
אין לי מושג מה באמת התרחש או מתרחש.
ברמה מסוימת (רבים כנראה לא יסכימו איתי), זה לא העסק שלי לא מתפקידי לשפוט.

2. החיים דינמיים.
בוקר אחד אתה מנכ"ל מוערך של חברה הנסחרת במאות מיליארדי דולרים,
ובבוקר שאחרי אתה כבר במקום שונה מאוד.
כמו עונות השנה, הכול בהשתנות מתמדת.

3. אנחנו קוצרים את מה שאנחנו זורעים.
אנחנו אחראים לבחירות ולפעולות שלנו.
קארמה אינה מושג רוחני תיאורטי אלא עיקרון מעשי יומיומי.

4. כדאי שהדרך תהיה שווה את זה.
בגלל שהכול דינמי ואי אפשר לדעת מה ישתנה ומתי,
חשוב להיות שלמים עם הדרך ולחיות על-פי הערכים העמוקים שלנו.

**
בריאן קרזניץ' ניהל במשך כחמש שנים את חברת אינטל 
חברה שאני גאה להיות אחד מעובדיה,
ושיש לי את הזכות לעבוד בה לצד אנשים מופלאים, כמו למשל,
אותה מגייסת המתפללת שתצליח לראות אנשים ולעשות טוב.

החיים מורכבים.
אין רק שחור ולבן.
זה מעבר לטוב ורע. 

לפני כשנתיים כתבתי על איש אחר שעבד בחברת אינטל וניהל אותה.
איש שבחר בחירות אחרות ושחייו התפתחו בדרך שונה.
אתמול כשזה קרה חשבתי עליו.
וגם על האיש הנוסף שמוזכר בפוסט.
וגם עלי.
ועל המשפחה שלי.
ועל איך שחיים מתפתחים…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

המשאית עם המדליות

המשאית עם המדליות

המשאית עם המדליות לא בדרך.
לא תקבל/י דרגה על מה שעשית.
כנראה שגם לא מחיאות כפיים.
אולי אפילו לא הכרת תודה.

**
לא בטוח שמישהו בכלל ראה את מה שעשית.
וגם אם ראה,
לא בטוח עד כמה הוא מודע למורכבות,
עד כמה הוא מבין את החשיבות.

**
שאלות חשובות:
– האם אתה רואה את מה שעשית?
– האם את מבינה את המורכבות והחשיבות?
– האם אתה מעריך את זה?
– האם תכירי תודה לעצמך ותעצרי לחגוג את זה?

**
אתמול הצלחתי לראות אותך.
(לא תמיד אני מצליח…)

אתמול התחברו לי כמה נקודות.
(לא תמיד מתחברות לי…)

תודה על מה שעשית.
תודה על היותך.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הזנה יומית

הזנה יומית

להסתכל בעיניים.
לראות בן אדם.
להקשיב באמפטיה.
לדבר באהבה.
לגעת.

**
איך יהיה העולם, אם כל אדם בעולם
יקבל ויחווה עשרים דקות הזנה יומית ?
(יום אחר יום אחר יום אחר יום אחר יום אחר יום…)

**
איך יהיה העולם, אם בכל יום אנו נזכה לעשרים דקות הזנה
(יום אחר יום אחר יום אחר יום אחר יום אחר יום…)
שבהן אדם אחד לפחות:
יראה אותנו,
יקשיב לנו באמפטיה,
ידבר אתנו באהבה
ויגע בנו?

**
איך יהיה העולם, אם בכל יום, אנו נתרום להזנתו של אדם אחד לפחות:
נראה אותו,
נקשיב לו באמפטיה,
נדבר אתו מאהבה
וניגע בו?

**
איך יהיו חיינו, אם בכל יום,
(בתוך שפע הקונפליקטים, הכאבים,
העניינים הלא סגורים והמטלות שלא הספקנו)
נכיר תודה לאדם אחד לפחות שתרם להזנתנו
ונוקיר פעולת הזנה אחת לפחות שלנו לאדם אחר?

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הקשר בין שחייה, נשימה ובעיות שמיעה

הקשר בין שחייה, נשימה ובעיות שמיעה

כשמישהו טובע ומתקשה להחזיק את הראש מעל המים
הוא יתקשה לשמוע, להבין וליישם את העצות החכמות וההגיוניות שלך.

כשמישהי מתקשה לנשום וסובלת מחוסר חמצן
היא תתקשה לשמוע אותך ואת השיטות המעולות והמדהימות שלך.

**
לא בטוח שזה הזמן להגיד את מה שיש לך להגיד.
לא בטוח שמה שעובד לך מתאים למי שלידך.

אם באמת חשוב לך לעזור,
כדאי להתחיל בלראות את מי שנמצא מולך.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

האומץ להיות טוב

"הרבה קשור באומץ להיות טוב.

הרבה נובע מנקודה זו שפעמים רבות מבלבלת מאוד ונוטים להבין אותה באופן הפוך.
שהרי מקובל לזהות את הבגרות עם אותה קדורנות רציונלית המסוגלת להיות 'מציאותית',
משמע לראות את הרוע ולהיערך אליו.
בעוד שבאמת, כל זה הוא ביטוי לעמדה ילדית המפחדת מן ההשתנות ומסרבת לנוכחות.
כל זה הוא דווקא אי-הכרה של הממשות ופעולת הסוואה של מי שחדל להרגיש את הממשות זורמת בדמו.
והאומץ להיות טוב – האומץ לראות טוב ולראות עצמו כטוב – הוא גם האומץ להיות בוגר.

'הכול לטובה', אם כן, אינו סיפור חדש, אמונה דעתנית שהאדם משתמש בה כדי שתסוכך עליו מפני הרעה.
אין זו אמירה פולחנית המבקשת להרגיע ולנחם אותו, מעין המאגיה המערסלת, המרדימה את הבהלה ומרחיקה את העין הרעה.
לא, זו הכרעה מוסרית של בגרות.
הכרעה של אומץ להתייצב באופן אישי ולהתחייב לממשות, להסכים להתענג, ולפגוש ולהשתנות עם מה שהוא אחר."

~ דן לסרי, "אל הממשות", עמוד 82

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

קצת יותר אהבה…

בסוף הסמינר אתמול, 
י. הציע שנסתכל במראה ונבחר משהו אחד שחשוב לנו לשפר בעצמנו.
"משהו אמיתי !" הוא הדגיש.
לא כמו "פרפקציוניזם", "עקשנות" או "אין לי גבולות" 
שמקבלים בראיונות עבודה כשמבקשים ממועמדים לתאר את החולשות שלהם.
לא לעשות לעצמנו הנחות.
לא לחפף.
אני מכיר את הגישה הזו.
עבדתי איתה שנים.
גדלתי עליה.
היום אני יודע שהיא לא מספיקה.
זו דרך אפקטיבית מאוד לשיפור ולהתפתחות.
ודרך לא מספיק אפקטיבית לשמחה. 
ולאהבה.

אם כבר מסתכלים במראה,
למה לא לחפש גם משהו שאני מעריכים בעצמנו ?
כזה שאנו ממש גאים בו.
אבל אמיתי.
לא לחפף.

לחלק מהאנשים שאני פוגש הקטע המסוים הזה קשה מאוד.
לאחרים הוא כמעט בלתי אפשרי.
כרגע.
אחרי שנים של "אילוף" ביקורתי.
כמו הרבה דברים אחרים,
אפשר ללמוד ולפתח את זה.

קצת יותר אהבה…

בעצם, הרבה יותר אהבה.
לא במקום השיפור.
לצד השיפור.
לפני השיפור.

**
ט. , מנכ"ל מצליח ועתיר ניסיון , שיתף אותי שהשיטה שלו היא לחפש מנהלים "רעבים".
כאלו שיש להם "חור פנימי" שהם כל הזמן מנסים למלא.
מנסים בלי סוף ואף פעם לא מצליחים.
זו הדרך שלו להבטיח שהם ימשיכו לרוץ ללא הפסקה.
שביעות רצון יכולה להיות מסוכנת.
ט. ואני מכירים כבר שנים.
בחוויה שלי, אכפת לו מאוד מאנשיו.
הוא דואג להם.
בטח שהוא לא מנצל אותם. 
אבל הוא ממשיך לחפש את אלו עם "החורים".
כי גם הוא כזה.
כך הוא מעיד על עצמו.
ט. הוא אחד המנהלים שאני יותר מעריך. 
אדם שאני אוהב.
עצוב לי לשמוע אותו מדבר על זה כך.

קצת יותר אהבה…

קודם לעצמנו.
ועוד קצת לעצמנו.
וגם ולאחרים.

**
מורה אחת נתנה לתלמיד אחד מתנת פרידה השבוע.
"תיבת אוצרות".
היא ביקשה ממנו לפתוח אותה רק לפני השינה.


בלילה, במיטה, כשהוא פתח בסקרנות את הקופסא,
הוא גילה בתוכה שוקולדים ופתקים. 
בכל פתק כתבה המורה "תכונת אוצר" אחת שהיא מזהה בו.
על פתק אחד למשל נכתב "יש לך לב זהב".
על פתק אחר, "יצירתי ואלוף במשחקי דמיון".
על פתק שלישי, "בעל חוש הומור וכיף להיות במחיצתך".
והיו גם פתק רביעי, חמישי ושישי.

המורה הסבירה לתלמיד שהיא זיהתה רק חלק קטן מהאוצרות שלו
ושבכל פעם שהוא מוצא אוצר נוסף של עצמו,
שיכתוב על פתק ויכניס לקופסא.

באותו לילה אותו תלמיד של אותה מורה בכה מהתרגשות.
הוא כבר מתגעגע אליה ועצוב לו שנגמרת השנה.
כבר בבוקר שלמחרת הוא הוסיף לעצמו שלושה פתקים חדשים לקופסת האוצרות שלו.
יש סיכוי סביר שאותו תלמיד, כשיגדל,
לא יעבוד אצל מנהלים כמו ט. כי "החור הפנימי" שלו לא יהיה מספיק גדול.

הלוואי שלכל ילד וילדה יהיה לפחות מישהו אחד 
שיראה אותם כמו שאותה מורה רואה את אותו תלמיד.

קצת יותר אהבה…

קצת יותר מוקדם.

הלוואי שלכל אדם יהיה לפחות מישהו אחד
שרואה אותם כמו שאותה מורה רואה את אותו תלמיד.

קצת יותר אהבה…

גם עכשיו.
במיוחד עכשיו.

**
תרגיל מומלץ לילדים בני 25 ומעלה – 

קחו דף ועט וגשו להוריכם (אם הם עדיין בחיים):
בקשו מהם לציין חמישה דברים שהם מעריכים בכם ואוהבים אצלכם
ודבר אחד שהם מציעים לכם לשים אליו לב.
זה היחס – 1:5.
תנו להם זמן עיכול ומחשבה.
כמה ימים אם צריך.
כתבו את מה שהם אומרים ושמרו במקום בטוח.

אם יש יותר מחמישה דברים שהם מעריכים ואוהבים, אפשרו את זה.
אם יש יותר מדבר אחד לשיפור, בקשו מהם לבחור את האחד הכי חשוב.

"המולקולה" המיוחדת של חיים שמחים, מלאים ומשמעותיים
מכילה חמש יחידות אהבה (5L) על כל יחידת שיפור (I)
L5I

זו הזמנה נדירה שאתם יכולים להעניק להם
ומתנה עצומה שאתם יכולים לקבל מהם.

אף פעם לא מאוחר מדי, 
לקבל ממישהו שמצליח לראות אותנו
פתקים לתיבת האוצרות שלנו.

קצת יותר אהבה…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

פחות חשובה לי התודה שלך

פחות חשובה לי התודה שלך עכשיו.
אני לא צריך את האמירה שלך
ובטח שלא את המתנה שלך.

**
הרבה יותר חשוב לי שתראה אותי.
שלא אהיה שקוף.
שתבין מה אני עושה.
ועד כמה.
שתעריך את מה שקורה "מאחורי הקלעים"
ושגורם לכל זה להיראות זורם, חלק וקל.

**
אם אתה לא רואה, לא מבין, לא מעריך או לא מתכוון,
אנא חסוך ממני את המילים החלולות שלך,
את הודעת ה-"יציאה-ידי-חובה",
או את הצ'ופר החומרי והסטנדרטי שקל לך לשלוף ולהפעיל.
עדיף שתשתוק מאשר שתסמן "וי" על עוד משימת "אמירת תודה" בצ'קליסט שלך.

**
פחות חשובה לי התודה שלך.
הרבה יותר חשובה לי ההבנה וההכרה שלך.
היא לא חייבת להיות מדוברת.
מבט או מחווה קטנה יספיקו.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

רגעים של חיים מלאים

ט. חגגה יום הולדת עגול לפני מספר שבועות.
כזה שמעורר מחשבות ותהיות.
השבוע כשנפגשנו היא שיתפה אותי בשאלות שמלוות אותה לאחרונה:
"זהו…? זה כל מה שיש….?
זה כל הסיפור הגדול שנקרא חיים.. ?"

התשובה שלי היא שאולי.
כנראה שזה הכול.
ו"זה", זה מה שאנחנו מחליטים.
המשמעות שאנו בוחרים.
קו הוא לא יותר מאוסף של נקודות.
אולי חיים הם לא יותר מאוסף של רגעים.

**
הסדנה אתמול תוכננה להתחיל בשעה 11:00.
למעט משתתפת אחת שהקדימה בשתי דקות,
ראשוני המשתתפים התחילו לזרום בנינוחות בשעה 11:10.
בשעה 11:25 החדר היה עדיין חצי ריק,
כשחלק מהמשתתפים מדברים להם להנאתם בחוץ.
אחראית הקבוצה ביקשה שאתחיל.
יצאתי החוצה והודעתי למשתתפים שאני מתחיל עכשיו.

"אני עדיין מתלבט", אמר לי בחיוך אחד הלא-משתתפים-בינתיים, "….כדאי לי?"
"בחירה שלך, " עניתי, "רק תחליט בשניות הקרובות,
כי ברגע שאסגור את הדלת אני מבקש לא להיכנס עד ההפסקה הבאה,
כדי לא לפגוע במהלך הסדנה."

הדבר הכי קל בעולם זה להפוך אותו ואותם ל"אויבים" שלי,
לתת לשיפוטים ולפרשנויות שלי לנהל אותי ולהשפיע על כל מהלך הסדנה.

כשהתחלנו, דקה לאחר מכן, שיתפתי אותם במה שחי בתוכי כרגע.
גם כדי שיכירו וגם כדי להגביר את הנוכחות שלי.

זה עשה את העבודה ויצר את החיבור.
היתה סדנה מרגשת, מהנה, משמעותית.

לשמחתי, וגם לשמחתו (כך הוא שיתף אותי בסוף המפגש),
המתלבט בחר להיכנס. 

באותו רגע הצליח לי.
לא תמיד מצליח לי.

**
בפעם הראשונה שמגיעים ל"שבעה",
לא כל-כך יודעים איך זה יהיה.
מדמיינים את כולם בוכים ועצובים כל הזמן.
אחרי ש"צוברים ניסיון" כבר יודעים,
שלצד הכאב והעצב, פוגשים בשבעה גם צחוקים, סיפורים וכיף של ביחד.
זה חלק מהעניין.

כשח. התקשרה אלי לפני מספר שבועות,
היא סיפרה לי שהיא רכזת קבוצה של נפגעי פעולות טרור,
של גברים ונשים שהוריהם נרצחו בפיגועים.
"זו הסיירת של נפגעי הטרור…", היא הוסיפה,
"מה שמשותף לחברות וחברי הקבוצה,
זה שהם איבדו את שני הוריהם."

בדומה ל"שבעה" ראשונה,
לפני שפגשתי אותם לא כל-כך ידעתי איך זה יהיה.
ומעבר לכך, מה כבר יש לי לתת להם..???
הרי אני אפילו לא מתחיל להבין את מה שהם עברו ועוברים.
האם אני "יכול" לבוא אליהם עם "חומרים רגילים" של תקשורת והקשבה..??

בדומה ל"שבעה",
היו במפגש גם הרבה רגעים של צחוקים. והומור. וכיף. והתרגשות.
פגשתי אנשים "רגילים" ששואלים שאלות ורוצים ללמוד.
שחווים אתגרים "רגילים" עם הילדים, בני/בנות הזוג ובעבודה.
אנשים "רגילים" שמעסיק אותם מה שמעסיק אנשים "רגילים" אחרים.
אנשים "רגילים" שסוחבים שק מיוחד וגדול של כאב.

את רגעי המפגש הזה אני רוצה לזכור.
את הכרת התודה על הזכות להיות איתם במשך מספר שעות,
את האפשרות להעניק משהו שאולי יהיה בעל ערך עבורם ועבור המסע שלהם.
וגם לזכור, שוב ושוב ושוב, כמה אני עשיר ובר-מזל.

כנראה שבגלל "הסיפור" שלהם,
היה לי קל יותר לא לכעוס או לשפוט,
כשב 11:25 המפגש עדיין לא התחיל.

**
סבא שאול נפטר אתמול,
אחרי שבועות קשים של דעיכה, סבל וכאבים.

שמעתי עליו הרבה ולא זכיתי להכיר אותו באופן אישי.
לשמחתי, אני עובד צמוד עם נכדתו בשנים האחרונות.
סבא שאול זכה בקשר יוצא דופן עם נכדה יוצאת דופן
שזכתה בקשר יוצא דופן עם סבא יוצא דופן.
אני מאחל לעצמי שלנכדים שלי ולי,
יהיה קשר כמו שהיה לסבא שאול ולנכדה שלו.

השיחות עם ג., נכדתו של סבא שאול,
הם מהרגעים שאני רוצה לזכור השבוע:
החיים המלאים והמעברים החדים
שבין גסיסה ואו-טו-טו פרידה
לבין ארוחת "טעימות" והכנות לחתונה.
בין עצב, קושי ובכי,
לבין הכרת תודה, צחוק ושמחה.

**
השבוע, הסתיימה שנת הלימודים בבתי הספר העל-יסודיים.
מורה של אחת מבנותיי בחר לשלוח לה הודעת פרידה אישית,
תוך התייחסות לאירוע מסוים שהיא חוותה בבית-הספר לפני מספר חודשים.
כשהיא הקריאה לי את המילים שהוא כתב לה, נקוו דמעות של התרגשות בעיני.
למתנה שהוא העניק לה במילים הללו, בכמה דקות של כתיבה,
אין מחיר ויש ערך עצום.

הוא בחר לכתוב, למרות שהוא לא היה חייב.
הוא זכר, למרות שזה קרה מזמן.
הוא חשב עליה והיה לו חשוב "לסגור" כמו שצריך.

רגעים שבהם אנחנו רואים מישהו או שמישהו רואה אותנו,
הם רגעים של חיים.

**
ביום שני השבוע, פגשתי קבוצה של רופאים ואחיות, באחד מבתי החולים בארץ.
מנהל המחלקה רצה להתמקד בתקשורת שבין הצוות הרפואי לצוות הסיעודי,
בשיפור עבודת הצוות המשותפת ובהפחתת הקונפליקטים.

כשעה בתוך הסדנה, ביקש אחד הרופאים את זכות הדיבור:
"הסדנה תיאורטית ולא רלוונטית, הדוגמאות שטוחות מדי ולא מתאימות,
ועבודת ההכנה שלך לא מספקת", הוא ירה לכיווני בנוכחות כולם.

האירוע הזה והצורה שבה הוא התפתח, נכנס לרשימת הרגעים שאני רוצה לזכור.

כתבתי על כך השבוע באחד הפוסטים היומיים.

אני רוצה לזכור את המהירות והקלות שבה כמעט הפכתי את אותו רופא לאויב שלי.
אני רוצה לזכור את הנוכחות שהצלחתי להיות בה כשזה קרה.
הפעם הצלחתי… לא תמיד זה מצליח לי …
אני רוצה לזכור את החגיגה הפרטית שלי מיד לאחר הסדנה עם
צלחת חומוס, שתי פיתות, לימונדה קרה ורוח נעימה על הפנים.

חיים = אוסף של רגעים

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שני מצבים שונים

במצבים מסוימים,
לאנשים יותר חשוב להשמיע מאשר להישמע.
להיראות מאשר להיות מובנים.
במצבים כאלו הקשבה תיתן מענה חלקי ולא מספק לצרכים החשובים שלהם.

**
במצבים רבים,
נדמה לנו שלאנשים מסוימים יותר חשוב להשמיע מאשר להישמע.
להיראות מאשר להיות מובנים.
השיפוטים שלנו באותם מצבים על אותם אנשים
מונעים מאתנו לראות, לשמוע ולהבין אותם.
גם כשאנחנו בטוחים שאנחנו מצליחים.

**
באיזה משני המצבים את/ה נמצא/ת עכשיו…?

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter