תגית: חסר

עדיף יותר כדי שלא יחסר…

למרבה האירוניה, ואולי כתוצר מכוון של תהליך מחושב, עקבי ומתמשך,
תודעת חסר ( Scarcity) מחוברת לתרבות של "זה לא מספיק, צריך עוד"
וגם לתרבות של "עדיף יותר כדי שלא יחסר",
בעוד שתודעת שפע ( Abundance ) מחוברת לתרבות של "מספיקיזם".

**
בתודעת חסר אנו עושים הרבה וקונים הרבה מחשש שמה שיש אינו מספיק.

בין היתר אנו מנסים למלא צרכים חשובים,
בעזרת יותר ממה בשליטתנו (כסף, מעשים, מילים),
למרות שייתכן שבחלק גדול מהמקרים,
אותו "יותר", אינו תורם ואולי אף פוגע באותם צרכים חשובים.

**
חופשה משפחתית ביולי-אוגוסט באילת תעלה "רק" כמה אלפי שקלים ליממה.
במלונות מסוימים, אפילו ללא ארוחת בוקר.
בכדי שלא יחסר, אפשר לשדרג את החדר תמורת כמה מאות שקלים לכזה עם נוף לבריכה,
או לצרף לשמו את התואר המפתה "דה-לוקס", "סוויטה" או "פרימיום".

בתודעת חסר כדאי לעשות את זה, שהרי:
"זה המפתח לחוויה משפחתית שתייצר זיכרונות
ותתרום למערכות היחסים ולהידוק הקשר בין בני המשפחה.
ומכיוון שזה לא קורה כל יום, אם כבר יוצאים ונהנים,
עדיף לעשות את זה 'כמו שצריך' ולא לחסוך."

על פי אותה תודעת חסר, יש חשש שאם לא נשדרג
"החוויה לא תהיה שלמה או מספיקה,
וכל השקעת הזמן, הכסף וימי החופש שלנו תהיה לשווא".

**
כנ"ל בנושא החתונה,
הבית,
הרכב,
המכשיר החשמלי,
המכשיר הסלולרי,
כמות האוכל באירוע,
כמות האוכל שעל השולחן,
גודל ההזמנה בבית הקפה,
הבגדים,
השדרוגים,
ועוד, ועוד, ועוד…

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הבעיה עם "איזון בית-עבודה"

הבעיה עם "איזון בית-עבודה"
היא התפישה שיש "בית" ויש "עבודה" ושצריך לאזן ביניהם.

באנגלית זה אפילו יותר קיצוני: “Work-Life Balance” :
יש "חיים" יש "עבודה" וחשוב לאזן ביניהם.

האמונה הסמויה (או הגלויה) בתפישות הללו היא שאנו חיים
על ציר חד מימדי כשבקצהו האחד "בית" או "חיים" ובקצהו השני "עבודה",
ושעלינו למקם את עצמנו איפשהו על הציר הזה.

**
במצב קיצוני אחד (קצה ה- "בית/חיים")
נבחר להקדיש את תשומת ליבנו, האנרגיה והזמן שלנו למשהו שהוא אינו עבודה
כך שמה שזה לא יהיה, הדבר יבוא על חשבון עבודה, קריירה, הגשמה עסקית ועוד.

במצב קיצוני שני (קצה ה- "עבודה") נבחר להתמסר באופן מלא לעבודה
ובכך לשלם מחירים יקרים של כל דבר שאינו עבודה.

**
איזוני "בית-עבודה" ו- “work-life”
משתמשים באותו ציר חד מימדי
רק שהפעם אנו ממקמים את עצמנו במקום כלשהו על הציר
שאינו אחד הקצוות.

איזונים אלו מבוססים על אותה תפישה מוגבלת
שלפיה ככל שנתקרב לקצה מסוים נתרחק מקצה אחר.
האחריות שלנו אם כן, באה לידי ביטוי בעיקר במיקום הנקודה על הקו,
ובקביעת המחירים שאנו מוכנים או לא מוכנים לשלם בהתרחקות מהקצוות.

**
למרות ש"איזון בית-עבודה" יכול להצטייר כחשיבת Win-Win
הוא למעשה חשיבת Lose-Win או Win-Lose
המכווינה אותנו לבחור "את זה" או "את זה"
ואשר מושתתת על תודעת חסר (Scarcity):
העוגה מוגבלת וצריך להחליט לכמה חלקים ובאלו גדלים לחלק אותה.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter