תגית: הורים

סדנה עם שותף מיוחד + מתנה מברנה בראון

שלום,
אני שמח לעדכן שבעוד שלושה שבועות בדיוק (ביום שישי ה-19/7), אנחה סדנת תקשורת מקרבת להורים וילדים. 

8 דברים מיוחדים מאפיינים את הסדנה הזו:

1. הסדנה פותחה במשותף ע"י בני רועי (בן 11) ועל-ידי ואנו גם ננחה אותה ביחד.
2. בסדנה לא תהיה הרצאה "יבשה". יהיו הרבה תרגולים, צחוקים, פעילויות ומשחקים המבוססים על קלפי הרגשות והצרכים.
3. הכניסה לסדנה תתאפשר רק עם ההורה או הילד/ה שלך. מספר שווה של ילדים והורים
4. הסדנה תתקיים בביתנו. המשתתפים יתארחו בסלון שלנו 🙂
5. במהלך הסדנה נלמד אתכם רק תרגילים וכלים שאנו משתמשים בהם בעצמנו ביום יום
6. אנחנו "מבשלים" לכם הפתעות… (למשל: "איך להגיב למשפטים מעצבנים של הורים?")
7. במהלך הסדנה עושים רק מה שרוצים ומתחשק. אין מצב שתדרשו לעשות משהו שלא תתחברו אליו. 
8. זו הפעם הראשונה שאנו מעבירים את הסדנה הזו ואנו מתרגשים מאוד !!!

הפרטים המלאים + הרשמה בקישור הבא.

שימו לב לחלק של התשובות לשאלות הנפוצות.

חשוב: הסדנה מוגבלת ל-9 זוגות בלבד של הורים וילדים, 18 משתתפים בסך הכול.
מניסיון עבר אני מעריך שההרשמה תיסגר במהירות, כך שאם אתם וילדיכם בעניין מומלץ לא להתמהמה.

**
בסוף השבוע האחרון זכיתי להשתתף בסדנת תקשורת מקרבת בהנחיית סילביה הסקביץ' ומייקל דיליו.
(שמחתי לפגוש רבים מכם שם…)
אחד הנושאים שהעסיקו אותי במהלך הסדנה (ולאחריה) היה "גבולות".
הקטע הבא של ברנה בראון על גבולות וחמלה חזק עבורי ומתחבר לי גם לפוסט "ששת הערכים המובילים שלי":

"אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה הוא הפחד מפני קביעת גבולות והטלת אחריות.
זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל אני מאמינה שהיכולת להבין את הקשר בין גבולות, אחריות, קבלה וחמלה הפכה אותי לאדם מיטיב יותר.
לפני המשבר הייתי מתוקה יותר – בפנים הייתי שיפוטית ומלאת טינה וכעס, אבל כלפי חוץ הייתי בהחלט מתוקה מאוד.
אני חושבת שכיום אני באמת ובתמים יותר חומלת, פחות שיפוטית ונוטרת, ובפירוש רצינית פי כמה בכל הנוגע לגבולות.
אין לי מושג איך נראה השילוב הזה למתבונן מבחוץ, אבל מבפנים נראה שהוא רב-עוצמה בהחלט.

לפני שהתחלתי במחקר הזה, ידעתי הרבה על כל אחד מן המושגים האלה כשהוא לעצמו, אבל לא הבנתי איך הם פועלים ביחד.
הראיונות פקחו את עיני; נדהמתי לגלות כי רבים מאלה שהיו מסורים באמת ובתמים לתרגול של חמלה הפגינו גם מודעות גדולה פי כמה לסוגיית הגבולות.
אנשים בעלי חמלה הם אנשים עם גבולות.
הגילוי הזה הכה אותי בתדהמה.

הנה מה שגיליתי: לבה של החמלה הוא קבלה.
ככל שמתעצמת היכולת שלנו לקבל את עצמנו ואת הזולת, כן אנו נעשים חומלים יותר.
למותר לציין שקשה לקבל אנשים כשהם פוגעים בנו, מנצלים אותנו או רומסים אותנו.
המחקר לימד אותי כי הדבר הראשון שעלינו לעשות כדי שנוכל לתרגל חמלה באמת ובתמים הוא להתוות גבולות, ולא לפטור אנשים מאחריות להתנהגות שלהם.

אנחנו חיים בתרבות של אשמה.
אנחנו רוצים לדעת באשמת מה אירע כך וכך, ואיך הוא עתיד לשלם על כך.
אנחנו מרבים להתלונן ולהפנות אצבע מאשימה ברמה האישית, החברתית והפוליטית, ועם זאת, רק לעיתים נדירות אנחנו מייחסים לאנשים אחריות למעשים שלהם.
מה הפלא? כל התלונות והתגובות המזועזעות מתישות אותנו, עד כדי כך שלא נשאר לנו כוח להבטיח כי למעשים יהיו השלכות של ממש.
הנטייה הזאת – זועמים-ומאשימים-עייפים-עסוקים-מכדי-לעשות-משהו-בנידון – רווחת מוושינגטון הבירה ועד וול סטריט, בלי לפסוח על בתי הספר שלנו ועל הבתים שלנו עצמם.
אני חושבת שהיא הסיבה לכך שאנחנו מצטיינים כל כך בזעם ובצדקנות, אבל לא בחמלה.

האם לא עדיף להיות מיטיבים אך קפדנים יותר?
החיים שלנו היו עשויים להיות שונים למדי אילו היו בהם פחות כעס ויותר אחריות.
איך היו נראים חיי העבודה וחיי הבית שלנו אילו היינו מטיחים פחות האשמות – ולצד זה מפגינים כבוד רב יותר לגבולות? "

~ מתוך "מושלמים כמו שאנחנו" מאת ברנה בראון (עמודים 24-26)

**
השבוע זכיתי להנחות שתי סדנאות תקשורת מקרבת לצוות המופלא של מחלקת פנימית ב' בבית החולים סורוקה בבאר שבע
מרגש לראות צוות מגוון (רופאים מומחים, מתמחים, סטאז'רים, אחיות ואנשי כוח עזר) יושבים ביחד, משתפים בפתיחות בקשיים ובאתגרים שהם חווים, מאתגרים זה את זה, צוחקים, כואבים, לומדים…

אחד הרגעים המרגשים עבורי במהלך היומיים הללו התרחש כשהמסר ש-"הצרכים שלנו שווים לא פחות מצרכים של אחרים" הדהד בעוצמה בחדר…

מה קורה לרופא/ה או לאח/ות עמוסים שלא מוצאים מספר דקות לשירותים או ללכת לאכול?
מה קורה "למצבר הפנימי" שלהם? לאיכות הטיפול בחולים ובמשפחות? 
איזה מחיר משלמות המשפחות שלהם (הילדים, בני/בנות הזוג והם עצמם) כשהם חוזרים הביתה?

אחת המשתתפות טענה ש"ככה זה" ושלא ניתן לשנות את זה במציאות הכל-כך תובענית ואינטנסיבית.
לא כולם הסכימו איתה….

הנה "השלישייה" הזו שוב: גבולות, חמלה ואחריות.

המפגשים בסורוקה השבוע התרחשו בזכות זרעים ופעולות שמתבשלים כבר מספר חודשים.
תודה מיוחדת לדקלה שיזמה ודחפה את כל המהלך הזה, לבותינה מנהלת השירות בביה"ח סורוקה, לשחר שסייעה בהכנות ובדיוק הסדנאות ולנמרוד מנהל מחלקת פנימית ב'.

בלעדיכם זה לא היה קורה.
זכות אמיתית לעבוד עם שותפים כמוכם…

**
כתמיד, אשמח לשמוע מה הפוסט הזה מעורר בכם…. 
אני מבטיח לקרוא אישית כל תגובה ותגובה.
(ייתכן שייקח לי זמן מה לחזור אליכם)

תזכורת אחרונה לפני שנפרדים:
סדנת תקשורת מקרבת להורים וילדים רועי ואני ננחה ביום שישי ה 19/7.
פרטים והרשמה כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

גידול ילדים – 4 תזכורות חשובות

גידול ילדים – 4 תזכורות חשובות:

1. הם מושלמים כפי שהם, וממשיכים לצמוח …
2. הם לא נמצאים כאן בכדי לספק את הצרכים שלנו…
3. באחריותנו לעבוד עם הפרשנויות שלנו לגבי מה שהם עושים או לא עושים…
4. זו לא האחריות שלהם לרצות אותנו…

נכתב בהשראת קטע מהספר The Vortex / Esther & Jerry Hicks

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

היום נעשה משהו בלתי נשכח

"היום נעשה משהו בלתי נשכח
שישאיר זיכרון של שמחה מבורך."

**
היום כמה עשרות אנשים נוספים
יפגשו את מה שאני פגשתי אז וששינה את חיי.

**
יכול להיות שמישהו או מישהי,
יינגעו בצורה עמוקה היום,
יבינו משהו חשוב על עצמם,
יגלו משהו חדש על העולם,
יעברו בנקודת אל-חזור.

**
יש סיכוי שחייהם של מספר אנשים,
בני ובנות זוג, הורים, ילדים ומשפחות,
יושפעו וישתנו היום.

**
היום נזרע זרעים.
של הבנה.
של קבלה.
של אהבה.
של התפתחות.

**
להחזיק כוונה.
לעשות את העבודה.
להכיר תודה.
ליהנות מהדרך.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אחלה. הכול אחלה.

"כשאני מתקשר לשאול לשלומו של הבן," המשיך הרב,
"הוא עונה תמיד במילה אחת.
אחלה.
הכול אחלה.
שאלתי פעם את התלמידים, מה פירוש האחלה הזה?
תלמיד חד לשון ענה: 'אחלה? זה ראשי תיבות 'אני חי, למה התקשרת?'
ואפשר להיעצב ואפשר להתגעגע, אבל בסופו של דבר צריך לדעת שהריחוק הזה מאפשר את הקרבה.
שהחינוך האמתי הוא לא בדיבור או במפגש הישיר, אלא בעקיפין, באישיות שלנו ההורים,
במחשבות החיוביות שלנו על הילדים.
לילדים שלנו הרי יש עפעפיים נסתרים על האוזניים.
בכל פעם שאנו מתחילים לחפור להם, כלשונם,
העפעפיים הנסתרים הללו נסגרים והם לא שומעים בכלל מה אנחנו אומרים להם.
אז יש דרך אחרת להעביר מסר.
אני למשל מאוד בעד לדבר אל הקירות בבית.
הקירות סופגים הכול.
הם הרבה יותר קשובים מהילדים שלנו.
ובכל בית יש תכונה מיוחדת שבלילה, בזמן שהילדים שלנו ישנים שנת ישרים במיטה,
הקירות מתחילים לדבר, והקול חודר לליבם של הילדים.
זה כמו תותח.
כדי שיפגע במטרה, לא צריך לכוון ישירות אל המטרה, אלא דווקא למעלה.
זה אולי נשמע בדיחה, אבל אני באמת מאמין בזה.
במקום לדבר אל הילדים, ושבמקרה הטוב הכול ייכנס מאוזן אחת ויצא בשנייה,
צריך לדבר לקירות.
צריך לחשוב טוב על הילדים שלנו, צריך להתפלל אליהם.
צריך להפוך בעצמנו לאנשים טובים יותר.
זה כבר יעבור לבד לילדים, בלי מילים."

~ הציטוט מתוך "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר – סיפור חייה של דפנה מאיר" מאת יפעת ארליך

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כ"ט אב – שתי פרידות

השבוע נפרדתי מהחופש הגדול ומחבר.
את החופש הגדול כולם מכירים.
לחבר קוראים איתי לוי.

הפרידה מהחופש הגדול היתה צפויה ומתוכננת.
הפרידה מאיתי מפתיעה ופתאומית.

שתי פרידות.
שני סיומים של פרקי חיים מסוימים.
שתי התחלות של פרקי חיים חדשים.
שינוי.

כשהעניינים "מתחממים" ונעשה אינטנסיבי במיוחד,
אני אוהב לחזור לביירון קייטי, יוצרת "העבודה".
אינטנסיביות (בעיקר רגשית ומנטלית), מתארת די במדויק את השבוע הזה עבורי.

את הפוסט הנוכחי אני מקדיש להורים, לילדים, לאנשי החינוך ולמנהיגים שבינינו.
בכל הצורות, התצורות והגילאים.
לאלו שעסוקים בחזרה למסגרות הלימודים השונות ולאלו שמתמודדים עם אתגרים אחרים.
על כל המשמעויות.

בחרתי ארבעה ציטוטים מספרה של ביירון קייטי "אלף שמות לאושר" .
אני מוצא בהם הזמנה לנוכחות.
בהירות להפחתת בלבול.
תזכורת למשהו שאולי יודעים ושוכחים.
תפיסה שלפעמים קל להבין וקשה מאוד ליישם.

**
"אנחנו עושים בחיים רק שלושה דברים –
אנחנו יושבים, אנחנו עומדים, ואנחנו שוכבים בצורה אופקית.
זה בערך הכול.
כל דבר אחר הוא סיפור.
החיים הם לא קשים, המחשבות שלכם הופכות אותם לקשים.
האושר או האומללות שלכם נובעים מהן."

**
"אם יש לכם בעיה עם בני אדם או עם מצבו של העולם,
אני מזמינה אתכם לרשום על הנייר את המחשבות המלחיצות הללו ולחקור אותן.
עשו זאת למען אהבת האמת, ולא כדי להציל את העולם.
לאחר מכן הפכו את המחשבות הללו – כדי להציל את העולם שלכם.
האין זו הסיבה שבגללה אתם רוצים להציל את העולם מלכתחילה?
כדי שתוכלו להיות מאושרים?
ובכן, דלגו על האמצע, והתחילו להיות מאושרים מכאן !
אתם העולם. אתם האחד.
באמצעות ההיפוך הזה אתם נשארים פעילים,
אבל אין בכך שום פחד, שום מלחמה פנימית.
שוב אין זו מלחמה שמנסה ללמד שלום.
מלחמה לא יכולה ללמד שלום.
רק שלום יכול ללמד שלום. "

**
"מכאיב לחשוב שאתם יודעים מה הכי טוב לילדים שלכם.
זה חסר תוחלת.
כשאתם חושבים שאתם צריכים להגן עליהם,
אתם מלמדים אותם חרדה ותלות.
אבל כשאתם חוקרים את התודעה שלכם,
ולומדים לא להתערב נפשית בעניינים של הילדים שלכם,
סוף-סוף יש דוגמא אישית בבית –
מישהו שיודע איך לחיות חיים מאושרים.
הם מבחינים בכך שאתם שלמים עם עצמכם ומאושרים,
ולכן הם מתחילים ללכת בעקבותיכם.
אתם לימדתם אותם את כל מה שהם יודעים על חרדה ועל תלות,
ועכשיו הם מתחילים ללמוד משהו אחר,
משהו שנראה כמו חופש."

**
"הדרך הטובה ביותר, הדרך היעילה היחידה,
היא לשמש דוגמא אישית ולא לכפות את רצונכם.
אני נהגתי לנסות להפוך את ילדיי למוסריים באמצעות כך שאמרתי להם
מה הם צריכים לעשות, מה אסור להם לעשות,
מה הם צריכים לאהוב, ומה הם לא צריכים לאהוב.
ברוב בלבולי ניסיתי להיות אימא טובה,
וחשבתי שזאת הדרך להפוך אותם לאנשים טובים.
כשהם לא עשו את מה שרציתי,
נהגתי לבייש אותם או להעניש אותם, מתוך אמונה שזה לטובתם.
וכך, למעשה, לימדתי אותם להפר את החוקים שלי ולהיזהר מאוד לא להיתפס.
לימדתי אותם שהדרך להשיג שלווה בבית שלנו היא להתחמק ולשקר.

איבדתי את הילדים שלי לפני עשרים שנה.
התחלתי להבין שהם מעולם לא היו שלי מלכתחילה.
זה היה אובדן נוראי, כי הם באמת מתו מבחינתי.
גיליתי שהאנשים שאני חשבתי שהם, לא היו קיימים מעולם.
כיום אני חווה אותם בצורה קרובה יותר מכפי שאני יכולה לתאר.
היום, כשהילדים שואלים אותי מה הם צריכים לעשות,
אני אומרת, ""אני לא יודעת, חמוד",
או "זה מה שאני עשיתי במצב דומה ולי זה עזר.
אתם יכולים לדעת שאני תמיד פה כדי להקשיב,
ושאני תמיד אוהב אתכם, בלי קשר להחלטות שלכם.
אתם כבר תדעו מה לעשות.
חוץ מזה, מתוקים, אתם לא יכולים לטעות.
אני מבטיחה לכם".
סוף סוף למדתי להגיד לילדי את האמת.

מדוע שאתן לילדי עצות, כשאין לי דרך לדעת מה טוב להם?
אם מה שהם עושים גורם להם אושר – זה מה שאני רוצה.
אם מה שהם עושים גורם להם סבל – זה מה שאני רוצה,
משום שהם לומדים מזה משהו שאני לא אוכל ללמדם לעולם."

שתהיה שבת של שלום,
חיים מלאים. יום יום.
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

י"ד תמוז – שיעורים מרכזיים

"ואהבת לרעך כמוך", "איזהו עשיר השמח בחלקו",
הם שני שיעורים בסיסיים ומרכזיים,
המדוקלמים לילדים צעירים
בשלב מוקדם בחיים
על ידי אנשים, בני אדם,
שרבים מהם לא חיים את השיעורים
ואולי מעולם לא באמת חוו אותם.

**
שיעורים מרכזיים ובסיסיים
לחיים שלמים ומלאים
ההופכים למשפטים חלולים וריקים
המדוקלמים הלאה בדיוק באותה דרך,
על ידי אותם ילדים צעירים
שהופכים בתורם להורים, מחנכים ומנהלים.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter