מה שנולד עכשיו

בקבוצה מסוימת שאני חבר בה מישהו שלח קובץ עם משפטי חמלה כגון "מותר לך להיות חלשה", "מותר לך לא להיות בתפקוד עכשיו" וכו'.
ההודעה והקובץ עוררו הרבה תגובות מפרגנות ואהדה.
רבים מחברי הקבוצה התחברו לזה.
גם אני מתחבר לזה, רואה סביבי ומרגיש על עצמי לפרקים את תת התפקוד ואת התנודות באנרגיה ובמצב הרוח.
זה הזכיר לי מקרה של מישהי שטסה מהארץ עם ילדיה ביום הראשון למלחמה.
היא העלתה פוסט חשוף ובו שיתוף פגיע על הפחד וחוסר האונים שלה שזכה להרבה אמפטיה ואפס שיפוטיות.

לצד ההכרה בחשיבות החמלה ואי השיפוטיות העצמית כלפי תפקוד ירוד שחלקנו חווים עכשיו,
מרגיש לי שמשהו במסרים הללו קצת מוטה ולא מספיק מאוזן.
במיוחד בימים כאלו כדאי להיזהר לא לקחת את זה לקצה ולוותר לעצמנו.
זה לא בושה או "לא-בסדר" להרגיש ככה, ולא כולם בתפקוד מיטבי עכשיו,
ועם זאת כדאי לזכור שיש לנו גם אחריות ושחשוב שנרים את עצמנו.
אני אוהב להדגיש את האיזון של קבלה, חמלה עצמית ואי-שיפוטיות פנימית לצד האחריות האישית והקבוצתית שלנו.
לא לוותר לעצמנו בקלות.
להתנתק ממסכים, שידורים ורשתות, למצוא דרכים להרים את עצמנו,
לקחת את האחריות ההורית והחברתית שלנו ולממש אותה.
גם כשזה קשה וכשצריך להתאמץ לשם זה.

המצב הנוכחי הוא לא צ'ק פתוח לחולשה ולחוסר תפקוד.
יש חשיבות לתפקוד כלשהו, לתחושת ערך ומסוגלות, לתרומה כזו או אחרת במעגלים שונים.
אפשר להתבלבל בין חמלה עצמית לבין תירוץ לבריחה ולחוסר התמודדות.
קבלה היא רק צד אחד של המשוואה.
יש גם הצד הנוסף של דחיפה קדימה, של רצון לשינוי, של לקיחת אחריות, עשייה ותנועה.

בימים אלו חשוב לשים לב לקו הדק שבין קבלה עצמית לויתור עצמי,
בין חמלה עצמית לשקיעה במסכנות ורחמים עצמיים,
בין אי-שיפוטיות על חוסר תפקוד לבין להשתמש במצב כ"תירוץ מוצדק" לאי-תפקוד.

**
אחד הספרים הכי מצוטטים במצבי משבר קשים, ובקרב מורים רוחניים רבים,
הוא "האדם מחפש משמעות" שנכתב ע"י ויקטור פרנקל, שורד השואה ואבי תורת הלוגותרפיה.
פרנקל מלמד אותנו שהמצבים החיצוניים שאנו חווים משפיעים עלינו, אך לא מגדירים את התגובה שלנו.
לדבריו בין הגירוי החיצוני לבין התגובה שלנו ישנו מרחב שבו אנו יכולים לצאת מאוטומט ולבחור.
ספרו של פרנקל "האדם מחפש משמעות" התפרסם וזוכה להכרה כל-כך משמעותית בעולם,
במידה רבה בזכות חוויות התופת האישיות שלו, וההתמודדות שלו במצבי קצה קשים במיוחד.
ברמה מסוימת הוא "הרוויח את זכותו" ללמד אותנו, כיון שהוא עבר "דרך זה" בעצמו.
פרנקל ודומיו, מראים לנו מה אפשרי גם במצבי חיים קשים מאוד ומסמנים לנו כיוון שניתן לשאוף אליו.

למרבה הצער, בימים אלו, אנשים ומשפחות רבים חווים אירועי קיצון מורכבים מאוד,
ו"מרוויחים את זכותם" ללמד אותנו משהו לא פחות ממורים רוחניים הנחשבים למובילים בעולם.

באופן טבעי, בתוך המצבים המורכבים שאנו חווים עכשיו אנשים יגיבו בצורות שונות:
יהיו כאלו שיקרסו ויהיו כאלו שיצמחו מהם.
יהיו כאלו שמעתה ואילך יתמקדו בנקמה, בשנאה, באובדן אמון,
ויהיו כאלה שיתמקדו בבניה, בהתפתחות, בריפוי ובשירות החיים.

"בין הגירוי לתגובה ישנו מרחב.
במרחב הזה בכוחנו לבחור את תגובתנו.
בתגובתנו טמונים הצמיחה והחופש שלנו."

תסתכלו טוב טוב מסביב, על המשפחות, השכנים והחברים שלכם.
תסתכלו טוב טוב פנימה על עצמכם.

בתקופה הזו נולדים הרבה "ויקטור פרנקלים" חדשים.
אולי אתם או מי שנמצא לידכם הוא אחד מהם. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

המשפט ששינה הכול

ערב אחד, כששחר בתי הבכורה היתה בת כשנתיים,
בזמן של אמבטיית ערב שגרתית,
היא איבדה הכרה והתחילה לפרכס.
אני זוכר את תחושת המעבר מ"אפס למאה" בשנייה.
מערב רגיל ושגרתי למצב חירום אינטנסיבי ומלא בחוסר וודאות.
כל ניסיונותיי להחזיר אותה להכרה לא הצליחו,
והתקפי הפרכוסים שהיו לה בכל כמה שניות, תוך כדי גלגולי עיניים,
רק הגבירו מאוד את הלחץ והפחד.
עטפתי אותה במגבת ובעזרת אחד השכנים טסנו לבית החולים שהיה במרחק 5 דקות נסיעה מאתנו.
תוך כדי עצירה בחריקת בלמים, רצתי לתוך חדר המיון כששחר (עדיין מחוסרת הכרה ומפרכסת) בזרועותיי.
אני לא זוכר מה בדיוק צעקתי,
אבל תגובת הצוות היתה מיידית, ותוך שנייה היא הושכבה על מיטה והתחילו לטפל בה.
מתגובות אנשי הצוות, ומהלחץ שראיתי בעיניהם,
יכולתי להבין שהמצב באמת חמור ושקורה פה משהו לא שגרתי שהם לא פוגשים בכל יום,
מה שבאופן טבעי רק הגביר את הלחץ והפחד שלי.

במשך מספר דקות נשענתי על הקיר מאחורי אנשי הצוות שעבדו על שחר בקדחתנות,
חסר אונים לחלוטין, בקושי עומד על רגליי, לא יודע מה לעשות ואיך לעזור,
תלוי בחסדי הצוות, אלוהים והגורל.

ואז, פתאום, הרגשתי יד על כתפי הימנית.
הסתובבתי לאחור וראיתי את מרב, השכנה שלנו מקומה שלישית.
בגלל אירועים אישיים מורכבים, היה למרב ניסיון משמעותי בעניינים רפואיים ובבתי חולים.
בעיצומו של כל האירוע האינטנסיבי הזה, היא קירבה את פיה לאוזני ואמרה לי:

"שחר שומעת אותך כל הזמן, גם כשהיא מחוסרת הכרה, וגם כשזה לא נראה ככה.
עמוד לידה, תחזיק לה את היד, ודבר אליה כל הזמן.
היא צריכה אותך צמוד אליה עכשיו."

כל חיי אכיר למרב תודה על הרגע הזה.

בזכותה, בתוך שנייה עברתי ממצב של חוסר אונים וחרדה, לעשייה.
עזבתי את הקיר שהייתי צמוד אליו, מאחורי גבם של הצוות הרפואי המטפל,
ניגשתי לצד מיטתה של שחר, שעדיין היתה מחוסרת הכרה,
נטלתי את ידה והתחלתי ללחוש לה באוזן שאני אוהב אותה,
שאני יודע שהיא חזקה וסומך על יכולת ההתמודדות שלה,
שמאיה ואני כאן איתה ושלא נעזוב אותה.
הפרכוסים המשיכו, שחר היתה עדיין מחוסרת הכרה,
והאירוע היה רחוק מלהסתיים אבל אני כבר הייתי במקום אחר.
חוסר האונים פינה את מקומו ללקיחת אחריות ולתפקוד.
בזכות מרב, קיבלתי עצמי תפקיד חשוב ונדרש:
לעמוד לצד בתי, להחזיק את ידה, ללחוש לה באוזן ולהיות איתה.

לשמחתי הרבה לאחר מספר שעות המצב התייצב, שחר הפסיקה לפרכס וחזרה להכרה.
כל הבדיקות שעשינו בעקבות האירוע שללו מקרים קשים שקיוינו לא לפגוש.
(מתברר שהגוף של שחר קרס עקב חוסר במלחים).
בתוך מספר ימים שחר חזרה לעצמה, ואנחנו חזרנו הביתה לשגרה מלאה וללא כל פגיעה.

**
למרות שהאירוע הזה התרחש לפני כ-21 שנים הוא עדיין חי בי וזכור לי היטב.
השינוי שעברתי בשניה, בזכות המשפט של מרב,
נחרט בי היטב ושימש אותי מאז גם במצבים נוספים.

אני מוצא אותו רלוונטי מאוד גם לתקופה הזו, בשני מובנים לפחות:

האם באמת שחר יכולה לשמוע אותי בזמן שהיא מחוסרת הכרה?
אין בי וודאות שמה שמרב אמרה נכון.
באופן אישי אני מאמין שכן, אבל אני לא בטוח לגבי זה.
בטח יש מחקרים שיוכיחו שכן, ומחקרים אחרים שיוכיחו שלא.
זה לא כזה משנה לי,
כי גם אם רק יש סיכוי שזה נכון,
במצבים קשים אני מוכן לקחת כל צ'אנס שיש,
להיאחז בכל פיסת תקווה, לעזור לריפוי לקרות.

ברור לי מעבר לכל ספק שהרפואה לא יודעת הכול,
שיש דברים מסוימים שאין להם הסבר,
ושהפוטנציאל האנושי, ובתוכו פוטנציאל הריפוי וההתאוששות,
גדול הרבה יותר מכפי שאנו משערים.

אז אם יש סיכוי שמה שאני עושה עוזר, גם כשזה לא וודאי,
אני רוצה לעשות את המיטב שאני יכול באותו רגע עבור שחר,
או עבור אדם אחר במצב אחר.

**
ובנוסף, לצד ההשפעה שלי על שחר,
יש את ההשפעה שלי על עצמי, ופה זה ודאי.
כשאנחנו מגויסים, נכנסים לתפקיד,
נמצאים שם עבור מישהו אחר (בפעולה, בדיבור, במגע או בתפילה),
תשומת הלב שלנו עוברת להתמקד במה שאנו עושים,
ומקטינה בצורה מיידית את תחושת חוסר האונים, אי-השליטה והחרדות שלנו.

כשאנו לוחשים למישהו משהו באוזן,
יש לנו תפקיד, אחריות, יש לנו מה לעשות.
אנחנו כבר לא חסרי אונים לחלוטין שנתונים רק לחסדי הרופאים, המחלה, הגורל או אלוהים.
גם כשנראה שאין מה לעשות, תמיד יש משהו שניתן לעשות.

בתקופה הנוכחית יש הרבה מאוד אנשים, קרובים ורחוקים, שאנו יכולים להיות לצידם.
ללחוש להם באוזן.
לחבק אותם.
לסייע במשהו קטן.
להתפלל עבורם.
לשלוח להם אנרגיה מרחוק.

כשנעשה את זה, אולי נעזור להם במשהו, ובוודאות נעזור לעצמנו.

חשוב מאוד לזכור:
זה שאנחנו לא מקבלים תגובה מיידית על משהו שאנו עושים,
או שאנחנו לא רואים את ההשפעה של הפעולות שלנו,
או שאיננו בטוחים אם הן עוזרות ומשפיעות,
לא אומר שמה שאנו עושים לא משפיע או עוזר.
זה רק סימן לכך שכדאי להמשיך לעשות זאת.

בתפילה לשלומם ולבריאותם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מחשבות אישיות

השבוע נזכרתי בכתבה שקראתי לפני מספר חודשים,
שבה מישהו אמר שיש לו "חיים משעממים" כי הוא כל הזמן עושה את אותו הדבר:
עסוק בלעזור ולעשות טוב לכל מיני אנשים, בכל מיני דרכים ומקומות.

המחשבה על זה עלתה לי באחד הבקרים השבוע והיא מרגישה לי מאוד רלוונטית ומתאימה.
אז ברמה מסוימת החיים שלי "משעממים" עכשיו:
אני מנסה להתמקד בדבר מרכזי אחד והוא הפחתת סבל ועשיית טוב, לעצמי, למשפחתי ובסביבתי.

כשאני כותב את המילים הללו, יש בי חשש שהן ייתפסו כ"קרות" או "אדישות",
שמישהו יפרש אותן כסוג של רוחניות מנותקת בסגנון "הכול לטובה" או משהו כזה.

אני ממש לא חושב במונחים כאלו עכשיו, בתקופה כה מורכבת כשכל כך הרבה אנשים חווים אבל, כאב, עצב, דאגה, פחד חוסר אונים וחוסר וודאות. 

ולצד זאת, כשיש הרבה פחד, כעס וכאב מסביב, וכשיש הרבה אנשים שחווים קשיים וזקוקים לעזרה,
יש גם הרבה הזדמנויות להרבות טוב, לעזור ולתמוך.

בתקופה כזו חשוב לזכור שבכל שיחה או פעולה,
אנחנו מרבים טוב או מעצימים סבל, מפקידים או מושכים אנרגיה.
במיוחד עכשיו, כשרבים מאיתנו בתפקוד חלקי או כזה שאינו מיטבי,
אנחנו עדיין יכולים לעשות כמיטב יכולתנו.
זה באחריותינו ולבחירתנו.
ולפעמים הדבר החשוב והדחוף ביותר הוא לטפל בעצמנו, להחזיק מעמד, 
להתנתק מהחדשות, לצאת להליכה, לאכול או ללכת לישון.

מיקוד בלהרבות טוב, לעצמנו ולאחרים, דרך פעולות שונות,
זו אחת הדרכים הכי אפקטיביות עכשיו לתרום למצב, לסייע לאחרים, ולשמור על עצמנו.
יש אינספור דרכים להרבות טוב בדוגמא הזו, וביניהן,
שליחת הודעת "מה נשמע" למישהו, משחק קופסא עם הילדים שלנו, התנדבות משמעותית,
או תרגול נשימות טלפוני בן כמה דקות להורדת סטרס עם לוחם בחזית שחווה לחץ נפשי.

בין שישי בערב לשבת בבוקר נדמה שהעולם התהפך.
אחד הדברים המאפיינים משברים, הוא שהעולם כפי שאנו מכירים אותו מתנפץ:
תפיסות מתרסקות, אמונות יסוד עמוקות מתערערות או קורסות,
התפקיד והתפקוד שלנו משתנים, ואיתם גם סדר היום, האינטרקאציות וסדרי העדיפויות.
הרציפות הקטועה הזו בין מה שהיה למה שעכשיו, מייצרת תחושת כאוס, חוסר שליטה וחוסר וודאות.

גם אני, כמו כולם, מטולטל ומנסה ליצור לעצמי ודאות מסוימת, להפחית חוסר אונים, להחזיר חלק מהשליטה.
אחת המחשבות שעוזרות לי השבוע היא שעקרונות הליבה שלאורם אני משתדל לחיות לא השתנו או נפגעו.

ברמה מסוימת, לפחות הרציפות הזו נשמרת:
להרבות טוב ולהפחית סבל, להתמקד במעגלי ההשפעה שלי, להחזיק תקווה, לקחת אחריות אישית ולשמור על עצמי.

יש פה גרעין חזק שאם מקפידים עליו הוא בעל כוח אדיר והשפעה עצומה, גם על עצמנו וגם על הסביבה שלנו.

אני מוצא בעקרונות הללו תירגול רוחני-מעשי עמוק ומחובר למציאות, שניתן וחשוב לעשות עכשיו.
הוא כולל לקיחת אחריות אישית על המחשבות-רגשות-מילים-פעולות שלנו,
תוך הכרה גם ביכולת ההשפעה העצומה שלנו להרבות טוב ולהפחית סבל,
וגם באפסות שלנו אל מול כוחות חזקים ורבים שפועלים כרגע.

לאט לאט.
נשימה נשימה.
צעד צעד.
פעולה פעולה.
יום ביומו.

בתפילה לשלומם ולבריאותם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הקלף האחרון

הבוקר נזכרתי באירוע שחוויתי לפני כארבעים שנה.
זה היה בתחילת שנות השמונים, בתקופת החופש הגדול.
אני בגיל בית הספר היסודי, עולה לכיתה ה' או ו' או משהו כזה.
היו אז הרבה פחות ערוצים בטלוויזיה ומחשבים אישיים.
הסמארטפונים ו"בעיית המסכים" עוד לא נולדו.
את מרבית הזמן הפנוי הייתי מבלה בשכונה עם חברים.

באותו קיץ, יצא לשוק אלבום מדבקות של קלפי אינדיאנים.
אני, כל השכונה, ואולי גם העיר וחצי מדינה היינו באטרף על האלבום הזה.
בכדי להשלים את האלבום היה צריך לאסוף כמה מאות קלפי-מדבקות.
אהבתי מאוד את התמונות והסיפורים שעוררו את דימיוני,
ולא פחות מכך את האתגר שבאיסוף,
את ההפתעה של מה יצא בחבילה הבאה שקונים במכולת,
ואת התחרות, ההחלפות והמו"מים שמול החבר'ה.

"מה מצב האינדיאנים?" התעניין אבי יום אחד.
סיפרתי לו בהתלהבות שאני אוטוטו מסיים את האלבום,
שחסר לי קלף אחד אחרון בכדי להשלים אותו.
זהו קלף נדיר במיוחד שאין גם לאף אחד מחברי ושמעולם לא נתקלנו בו.
"איזה קלף..? מה מספרו..?" הוא שאל..

כמה ימים לאחר מכן, באחד הערבים, חזר אבי הביתה מעבודתו כשהוא מחייך מאוזן לאוזן.
קשה לי לשחזר במדויק מה עבר עלי באותו רגע,
אבל אני די משוכנע שברגע שראיתי אותו משהו בי כבר ידע…
הוא הביט בי במין נצנוץ שובב כזה בעיניו,
הכניס את היד לכיסו, שלף קלף אינדיאנים ונתן לי אותו.
הקלף האחרון !
הקלף שסגר לי את האלבום !!!

קשה לתאר את גודל השמחה ואת פרץ האנדרלין שחשתי באותו רגע.
רצתי לחדר, הדבקתי את הקלף באלבום וטסתי למטה לחגוג את נצחוני ולספר לכל החבר'ה.

לפעמים מפתיע אותי למה האירוע הזה נחרט בליבי.
אני בעיקר מופתע מהעוצמה של מה שהוא מעורר בי עד היום.
כי לכאורה זהו עניין די שולי.
אני בטוח שהיו הרבה אירועים אחרים יותר חשובים, משמחים, משמעותיים או עצובים.

כנראה שמה שהיה שם עבורי זה הרבה יותר מלנצח בתחרות או לסיים ראשון:

1. אבי ראה אותי –
הוא התעניין בשלומי,
שם לב למה שמעסיק אותי,
הבין את הצרכים שלי.

2. היה אכפת לו ממני –
הוא לא "עבר הלאה" או המשיך לענייניו האחרים.
היה אכפת לו ממני וזה היה חשוב לו לא פחות מדברים אחרים.
הוא השקיע בי וחיפש את הקלף המסוים
כי זה מסוג הדברים שאי אפשר לקנות פשוט בכסף.

3. הוא "סיפק את הסחורה" –
הוא נתן מענה מדויק לצורך שלי.
אגב, אין לי מושג איך הוא עשה את זה ואת מי מהעובדים/ספקים/לקוחות שלו הוא הפעיל בכדי שזה יקרה. 
אני בטוח שהוא היה עסוק מאוד כמנהל מפעל עם מיליון ואחד דברים אחרים לעשות ולדאוג להם.
אבל בשורה התחתונה – הוא השיג לי את הקלף שכ"כ רציתי.

***
השיעור שקיבלתי אז לפני כארבעים שנה ממשיך ללוות אותי.
הוא מבטא עבורי חלק מהמהות העמוקה של תקשורת מקרבת,
ואני משתדל "לחיות אותו" ברמה יומיומית במימדי חיי השונים:
להיות מסוגל לראות מישהו,
להתעניין בו ולהיות אכפתי כלפיו,
לענות על צורך חשוב שלו,
ולתת לו ערך משמעותי.

***
שנים לאחר שגיליתי את גישת התקשורת המקרבת, וכבר הייתי עמוק בתוכה,
גיליתי בהתרגשות שתאריך הלידה של אבי ושל מרשאל רוזנברג (יוצר הגישה) זהה.
שניהם נולדו בדיוק באותו תאריך: יום, חודש ושנה.

מה הסיכוי שזה יקרה?
שני אנשים שהשפיעו רבות על חיי, נולדו בהפרש של דקות או שעות זה מזה.
אם זה היה סרט הוליוודי הייתי קורא להם "האב הביולוגי" ו"האב הרוחני" שלי.

אבי, אפריים (פרנציסק) ויינברגר ז"ל ומרשאל רוזנברג ז"ל נולדו ב 6.10.1934, בדיוק היום לפני 89 שנים.
היום, 6.10, לפני חמישים שנה, פרצה מלחמת יום הכיפורים.
בדיוק ביום ההולדת שלו, הוריד אבי את הצ'ימידן מהבוידם, הכניס לתוכו כמה דברים,
נפרד מאשתו ומשני בניו, ויצא מהבית לחמישה-שישה חודשים, למלחמה שתשפיע עליו מאוד.
אני הייתי אז בן שנה וחצי, והוא בן 39.

כשאני חושב על אבי ועל מרשאל,
עולים בי הכרת תודה עצומה, שמחה גדולה וגעגוע עמוק.

יהי זכרם ברוך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר