קייטי, החתולה שאימצנו לפני כשנה וחצי חזרה הביתה בערב שני האחרון מדממת וצולעת,
אחר שוטטות בת מספר שעות בשכונה.
מעבר לאוזן החתוכה ולפצעים ברגל ובזנב,
היא חזרה עם שביל מתפתל, חשוף ונטול שיער על גבה.
היה משהו מטלטל במראה הזה.
המחשבה הראשונית היתה שמישהו התעלל בה.
כולנו היינו נסערים.
קייטי נכנסה הביתה,
צלעה לה לכיוון המרתף והלכה לנוח.
מטיך נהאת האן למדתי את הדבר הבא:
"כאשר חיות ביער פצועות, הן נחות.
הן תרות אחר מקום שקט מאוד ופשוט שוהות שם מבלי לזוז במשך ימים רבים.
הן יודעות שזו הדרך הטובה ביותר עבור הגוף שלהן להירפא.
במהלך הזמן הזה הן יכולות אפילו להימנע מאכילה ומשתיה.
החוכמה של עצירה וריפוי עדיין חיה אצל בעלי החיים,
אבל אנחנו בני האדם איבדנו את היכולת לנוח."
~ מתוך "איך להירגע" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)
**
במחשבה שניה לא בטוח שזו התעללות.
הפציעות באוזן וברגל יכולות להיות תוצר של קרב רחוב.
אבל איך מסבירים את השביל נטול השיער על הגב…?
העור החשוף היה ללא סימני כוויה או גילוח.
לא נראה שזה כואב או מפריע לה כשנוגעים במקום החשוף.
שני וטרינרים שונים שראו תמונות וסרטונים של קייטי לא בטוחים שזו התעללות,
אך מתקשים לספק הסבר אחר.
**
מה קורה כאן…?
בניסיון להבין "מה הסיפור" העלינו מספר תמונות של קייטי לקבוצת "חתולים ונהנים" בפייסבוק,
וביקשנו עזרה מחוכמת ההמונים:
האם מישהו נתקל בתופעות דומות ויכול לסייע ביצירת בהירות?
קיבלנו מאות תגובות.
הרוב המכריע היו באחד מהסגנונות הבאים:
– שיפוטיות כלפינו על שאנו מאפשרים לחתולה שלנו להסתובב מחוץ לבית.
– שיפוטיות כלפי חלאות האדם שמסתובבים ביננו ומתעללים בבעלי חיים.
– שיפוטיות על כך שלא לקחנו את קייטי לוטרינר במהירות הנחוצה ושאנו מזניחים את הטיפול בה.
– אזהרה לא להתקרב לקייטי מחשש למחלת עור כלשהי שאנו עלולים להידבק בה.
– השערות שונות ומשונות לגבי מה יכול להסביר את הסיפור.
"חוכמת ההמונים" היא לא תמיד חוכמה.
לפעמים היא לא יותר מאוסף הפחדים, השיפוטים והכעסים המושלכים לעברנו.
זוג חברים שלי עובר תהליך שינוי משמעותי עכשיו.
אנשים שנחשפים לכך, "שופכים" עליהם את אוסף הפחדים, השיפוטים והאמונות שלהם,
המתעוררים בהם כשהם שומעים על תהליך השינוי.
**
כשקייטי חוזרת פצועה הביתה, זה הרבה מעבר לקייטי.
מהר מאוד זה הופך להיות הסיפור שלנו.
לצד מה שהיא עוברת, יש את מה שאנחנו עוברים.
חלק גדול מהעניין הוא לא רק הטיפול בה והנוכחות איתה,
אלא גם הטיפול בנו והנוכחות עם עצמנו.
עם מה שכל זה מעורר בנו.
**
יום-יומיים אחרי, קייטי מתאוששת.
הצליעה נעלמת בהדרגה.
היא מבקשת לצאת שוב החוצה.
מצב הרוח שלה טוב, רגיל.
יכול להיות שקייטי הסתובבה בשכונה ועברה התעללות.
יכול להיות שלא.
בשלב זה איננו יודעים.
ואולי לא נדע.
ארבעה ימים אחרי, קייטי מרגישה הרבה יותר טוב וחזרה לתפקוד כמעט מלא.
לנו עדיין אין לנו מושג…
**
קשה לקבל את המצב הזה:
את חוסר הוודאות לגבי מה שאירע,
ואת חוסר האונים לגבי מה שעלות לקרות.
הסיפור של קייטי הוא רק דוגמא.
חוסר האונים וחוסר הוודאות נוכחים גם במקומות נוספים בחיינו:
עם אנשים שחשובים לנו, בעבודות שלנו, בענייני בריאות ועוד.
אנחנו לא תמיד יכולים להסביר כל מה שקרה אתמול,
והאמת היא שאין לנו וודאות מה יקרה מחר.
יש לנו השפעה רבה על היבטים שונים של חיינו,
אך השליטה שלנו מוגבלת.
לארעיות ולאקראיות יש משקל גדול.
אולי גדול יותר ממה שהיינו רוצים.
**
במהלך השנים האחרונות כתבתי מעל 2000 פוסטים בבלוגים שלי.
"לנהל עובד שאיננו" הוא הפוסט שנוגע בי ומשפיע עלי יותר מכל פוסט אחר.
יש משהו ברעיון האקראיות שיכול להרתיע ולשתק.
עבורי יש בו תזכורת חשובה ומעוררת:
איך אני בוחר לחיות היום,
במה אני בוחר להתמקד,
עם מי אני בוחר להיות,
ומה אני בוחר לעשות,
כשאני מבין שהכול זמני,
שיש לי השפעה גדולה,
ושאין לי שליטה…?
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר