חידת חיל (Jeel)

חיל (Jeel) הינה עיירה בלגית יוצאת דופן.

העיירה קוראת תיגר על הפסיכיאטריה המקובלת
ומהווה חידה הנלמדת ונחקרת לאורך שנים.

לאורך עשרות רבות של שנים
נוהגים תושבי חיל נוהגים לארח בביתם "דיירים" (boarders) –
אנשים בעלי מחלות נפשיות.

בשנות השלושים המאוחרות של המאה הקודמת , לדוגמא,
חיו בעיירה כארבעת אלפים "דיירים", שהיוו כרבע מתושבי חיל.

"דיירים" בחיל הם חלק בלתי נפרד מהמשפחה,
לפעמים במשך עשרות שנים.
כדיירי קבע הם מפתחים מערכות יחסים עם כל בני המשפחה,
ומצופה מהם לעמוד בכללי הבית השונים,
תוך התייחסות ליכולת ההתמודדות שלהם שלעתים תהיה מוגבלת יותר.
מהתנהגות "מוזרה" מתעלמים כשאפשר
ובמקרה הצורך, בעת חציית גבולות לדוגמא,
היא זוכה להתייחסות עניינית, שקטה ומכבדת.

תושבי חיל אינם מתייחסים לאירוח של ה"דיירים" כאל טיפול רפואי.
הם רואים זאת כמערכת משפחתית תומכת
המחליפה את התרופות, האזיקים והמוסדות הסגורים
ומספקת אפשרות לחיים אנושיים ואיכותיים לאורך זמן.

פגישתי הראשונה עם העיירה המופלאה הזו
התרחשה ביום שני השבוע,
תוך כדי האזנה לפודקאסט המרתק –
The problem with the solution

**
כמה מחשבות על חיל ועל תקשורת מקרבת,
בהשראת הפודקאסט (מומלץ בחום !!!)
והמאמר הבא (אחד מני רבים שניתן למצוא):

 

1. כותרות ואבחונים

בחיל לא משתמשים במונחים המקובלים במקומות אחרים כגון "חולה" או "מטופל"
במקום זאת הם נוהגים להשתמש בתואר "דייר" (boarder).
צוות הקליטה של העיירה עורך את המפגש הראשוני עם "דיירים" חדשים
ולאחר מכן, תוך התייחסות לשיקולים שונים, ממליץ על המשפחה המתאימה לאירוח.
המשפחה המארחת אינה מקבלת כל מידע אבחוני על הדייר
בכדי לאפשר בנייה של מערכת יחסים נקייה שאינה מוטה.
מערכת יחסים מכבדת ואנושית בין בני אדם.

 

2. נורמליות וחריגות

נורמליות וחריגות אינם מונחים שמשתמשים בהם.
בחיל משתדלים להוריד את השיפוט כמידת האפשר.
תושבי המקום והדיירים כולם בני אדם המתנהלים בצורות שונות.
הלצה ידועה היא ש"חצי מתושבי חיל הם משוגעים והחצי השני חצי משוגעים"
תושבי המקום מתלוצצים על כך שאורח שאינו תושב המקום
יתקשה להבדיל בין המארחים לבין "הדיירים"
ובסבירות גבוהה יטעה אם יתבקש להצביע על מי זה מי.

 

3. קבלה ונוכחות לעומת פתרון בעיות

בחיל לא מנסים לפתור את הבעיה של "הדיירים"
ואין ציפיות ל"תקן" אותם או "לרפא" אותם.
מקבלים את מצבם כמות שהוא (תחת גבולות מסוימים)
ומייצרים סביבה ותהליכים המאפשרים חיים משותפים לאורך זמן.
עפ"י השערות מסוימות, ייתכן שאי הרצון לרפא / לתקן
והנמכת הציפיות לשיפור של התנהגויות מסוימות
מורידים במידה משמעותית את הלחץ מהמשפחות המארחות
ומאפשרות לדיירים, אולי לראשונה בחייהם, להיות כמו שהם.

 

4. סביבה חברתית תומכת

בשונה מבתי חולים וממוסדות שונים,
בחיל נעשה שימוש מועט בתרופות, בבדיקות, באשפוזים ובפרוצדורות רפואיות.
קהילה עוטפת ומשפחה תומכת עומדים בבסיס החיים בחיל.
הדיירים הינם חלק בלתי נפרד מהמשפחה המספקת מענה לצרכיהם השונים:
פיזיים (כולל מגע, חיבוקים, נשיקות), חברתיים, מנטליים ועוד.
לצד החיים במשפחות, בנויה העיירה כולה למתן שירות לכל התושבים באשר הם.
בבתי הקפה, כדוגמא, יינתן השירות באותה רמת התייחסות למקומיים ול"דיירים".

 

5. ביקורת ומעורבות רגשית

לקראת סוף הפודקאסט, נערך ראיון עם אחת המשפחות המטפלות.
משפחה מנוסה, אמפטית, סבלנית ומכילה,
אשר אירחה מספר דיירים שונים לאורך עשרות שנים.
למרבה הפלא, לאחד מילדיהם של בני הזוג יש הפרעות נפשיות כלשהן,
אך הוא חי במקום אחר, הרחק ממשפחתו,
בעוד שהם והם מעדיפים לארח דיירים זרים.
כשהם נשאלים לגבי העניין המוזר הזה,
הם מספרים שבעבר הם ניסו לטפל בבנם ו"נכשלו".
לדבריהם המעורבות הרגשית שלהם היתה גבוהה מדי,
והם לא יכלו לייצר עם בנם את אותה נוכחות מלאה ושלווה
המאופיינת בקבלה, בהנמכת ציפיות ובהורדת לחץ "לתקן אותו".
המסקנה שהם מעלים, היא שבמצבים כאלה,
דווקא אירוח של "דיירים" שאינם בני משפחה
או לחילופין חיים של "דיירים" בקרב משפחה שאינה המשפחה הביולוגית
יכולים להעניק את התנאים המיטביים לחיים איכותיים לאורך זמן.

**
קצת פחות כותרות, אבחונים, ביקורת ושיפוטיות.
קצת פחות הגדרות של "בסדר" ו"לא בסדר".
קצת פחות לתקן או לפתור.
קצת יותר קבלה וכבוד.
קצת יותר תמיכה ואמפטיה.
קצת יותר חיבור ונוכחות.
מה שמתאים לחיל ולתושביה יכול להתאים גם לנו.

אם הפוסט מעורר בכם תחושות או מחשבות כלשהן,
ומתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, יעניין אותי לקרוא…

ניתן לקבל קורס תקשורת מקרבת חינמי במיילים עם הרשמה באתר "תקשורת מקרבת לחיים מלאים".

 

שבת של שלום,
חיים מלאים . היום.
רוני ויינברגר.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מחשבה אחת על “חידת חיל (Jeel)

  1. כמה מחשבות…
    ראשונה על תיוגים של מחלות נפש- נזכרתי בניסוי המפורסם של רוזנטל (?) שבו מספר חוקרים אישפזו עצמם בטענת שווא למחלות נפשיות כאלו ואחרות בבית חולים לחולי נפש, וכעבור שבועיים התקשו מאד לשכנע את הצוות שהם בבית החולים כחלק ממחקר וניתן לשחררם.
    מחשבה שניה – כמה תיוגים מקשים על ההקשבה לאחרים ולעצמי. כשאני אומרת 'למה אני ?' הגישה שלי להבין את הצורך ממש נחסמת. אני לא מסתכלת על מקרה ספציפי, והתיוג שלי אותי מכליל מקרים שונים עם צרכים שונים, ומאותה סיבה מרחיק אותי מלראות את האנושיות ומקשה על אמפתיה פנימה ובוודאי מקשה על הבנת הצורך. בנוסף זה מייצר ייאוש ('ככה אני') וגם כבדות – זה לא משהו נקודתי אלא פתאום הר שלם…לא עושה חשק להתעסק או להתקרב 'לזה' בכלל (כמובן שרוב מרחיק אותי ממני) וממש מצמצם דרמטית את הסיכוי לשינוי או תזוזה כלשהם. כמובן, נראה לי שזה תופס באותה מידה לתיוג שלי את ההתנהגות או אפילו האופי של אחרים… מה שממש מקשה על שינוי ביחסים…
    מחשבה שלישית על מעורבות רגשית- מחבר אותי לסיבה שפסיכולוגים לא נוהגים לטפל בבני משפחה, ולכך שהתרגול הכי 'מתקדם' או 'קשה' בתקשורת מקרבת הוא דווקא בבית…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *