תגית: תמונה

מסע

המסע השנה היה שונה מאלו של שנים קודמות.
אנחנו שונים.
מערכת היחסים שלנו שונה.

**
3 דברים יישארו מהמסע הזה: 
א. זיכרונות וסיפורים שלך.
ב. זיכרונות וסיפורים שלי.
ג. תמונות.

**
תמונות הן ניסיון לתפוס את הרגע, לנצור חוויות ותחושות.
והן גם ניסיון לעצב זיכרון. ליצור עתיד של זיכרונות וסיפורים משותפים.

**
לא משנה כמה אנסה לצלם שקיעה עם הסלולרי שלי, זה יצא פחות מפעים מאיך שזה באמת.
ובזמן שאהיה עסוק בצילום השקיעה, לא אהיה עם השקיעה.

**
לילה ראשון:
– "מה חשוב לך שיהיה במקום שנישן בו הלילה?"
– "מים שאפשר לשחות ולשחק בהם."

לילה שני:
– "מה חשוב לך שיהיה במקום שנישן בו הלילה?"
– "עצים שאפשר לטפס עליהם ולתלות ביניהם ערסל."

מבררים מה חשוב לנו לפני שמחפשים מקום ללילה.
המקום משרת את מה שחשוב.
צרכים לפני אסטרטגיות.

**
מה שמתאים לנו עכשיו זה לא מה שהתאים לנו לפני כן וגם לא מה שיתאים לנו בהמשך.

בחירה במה שמתאים עכשיו מצריכה הקשבה לאחרים ולעצמנו ומידה מסוימת של בטחון שיהיה בסדר. שזה בסדר.

"שיהיה בסדר": שנסתדר, שנמצא מקום או פתרון.

"שזה בסדר" לשים על השולחן את מה שמתאים לנו.

**
שני סוגים של בחירות:

א. בחירה לנוע לקראת מה שמתאים.
ב. בחירה להתרחק ממה שכבר לא מתאים.

**
יש מחיר לבחירה במה שמתאים עכשיו: 
קיפול מאהל בשעות אחה"צ במקום שהתאים לנו מאוד עד עכשיו,
ותנועה למקום אחר שעדיין לא ברור איפה ומה הוא.

כשנגיע נדע.
ואולי לא נגיע ולא נדע.
או שנגיע למקום מסוים ולא נהיה בטוחים שזה זה.

ואז…
כשכבר יהיה מאוחר, או כשנהיה עייפים, או כשנהיה רעבים, 
בהתאם למקום שנהיה בו, נבחר במה שיתאים לנו. 
באותו רגע.

**
להסכים

להסכים לא לדעת.
להסכים לחוות.
להסכים לצאת ממרחב נוחות.
להסכים להתנתק.

**
חשש:

מנמלים עוקצות (כמעט התמקמנו על קן…).
שהיתושים יאכלו אותנו.
שהציפורן החודרנית תתפתח.
שכאב האוזניים יחזור.
שמישהו לא ירגיש טוב.
שהמקום שנישן בו יהיה מבודד מדי, או ג'יפה מדי.
שיהיה משעמם.
שיהיה פחות כיף מפעמים קודמות.
שנגלה שזה נגמר.
שהוא לא יהנה.
שאני לא אהנה.
שהחומוס שהזמנו מקולקל.
שהמעיין שאנחנו הולכים אליו יהיה סתם.
שיתבזבז לנו היום.
שיהיה חם מדי.
שהציוד שלנו ייגנב.
שהרכב לא יהיה שם כשנחזור.
שמשהו שאנחנו לא רוצים שיקרה, יקרה.

רשימה חלקית…

**
מדהים כמה מהר, עם ההגעה הביתה, למקום המסודר והמוכר, 
החששות והלחץ מחוסר הוודאות מתחלפים בלחץ להספיק לבצע את המטלות והמשימות.

**
חגיגה והכרת תודה

סיום של מסע נוסף.
הכול עבר בשלום.

חוגג את הזמן המשותף.
חוגג את "היכולת להיות ביחד" חמישה ימים שלמים:
לחוות, להנות, להשתעמם, לטייל, להתגלגל, לבשל, לצחוק, להתגעגע, לדבר, לפגוש אנשים, לגלות מקומות.

הכרת תודה.
בכדי שכל זה יקרה הרבה דברים צריכים להתקיים…
תודה לאנשים השונים היוצרים את המרחב שמאפשר את המסע הזה…

**
אבל וחגיגה

לפני כ-24 שעות אמא של עדי נפטרה.
לא הספקתי להגיע להלוויה.

בעוד מספר שעות עדן מתחתנת.
אני מתכנן להיות שם.

המסעות שלנו מחוברים למסעות של אנשים אחרים.

מישהי שיתפה אותי ש"לנהל עובד שאיננו" שכתבתי לפני מספר שנים נגע בה מאוד ושמכל הפוסטים שלי הוא הכי חזק עבורה.

כשהיא אמרה את זה, הצטמררתי.
זהו גם הפוסט הכי חזק עבורי.
יותר מכל פוסט אחר שכתבתי.

נזכרתי בו שוב השבוע…

**
בעוד שבוע בדיוק, אנחנו מעבירים ביחד סדנת רגשות וצרכים להורים וילדים.
סוג של מסע נוסף. 
אחר.

הסדנה הנוכחית כבר מלאה (כולל רשימת המתנה).
אם אתם רוצים לקבל הודעה על סדנאות עתידיות (ייתכן שיהיו כאלו), 
אתם מוזמנים להשאיר פרטים בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

התמונה

"זאת התמונה הממוסגרת היחידה בחדר העבודה שלי.
היא צולמה על ידי צלם של סוכנות הידיעות Associated Press במאלי שבאפריקה בשנת 1984.
באותה תקופה התחלתי את הקריירה שלי כמאמן ועבדתי בהתנדבות עם ריצ'רד שוברט, מנכ"ל הצלב האדום האמריקאי.

אפריקה שמדרום לסהרה היתה נתונה בבצורת קשה.
מאות אלפי בני אדם חיו על סף רעב.
ריצ'רד ביקש ממני להצטרף לשמונה אמריקאים אחרים למשלחת מחקר במאלי.
המסע שלנו סוקר במשך שבוע על ידי מחלקת החדשות של רשת NBC.

בתמונה רואים אותי בגיל שלושים וחמש,
כורע ברך ליד עובדת הצלב האדום במדבר סהרה.
מאחורי עומדים בתור ילדים בני שנתיים עד שש-עשרה.

אספקת המזון במאלי היתה מוגבלת ביותר,
ולכן הצלב האדום הנהיג מיון שלפיו חולק מעט המזון הקיים לילדים בני שנתיים עד שש-עשרה
בהתבסס על ההנחה המחרידה שילדים בני פחות משנתיים ממילא ימותו כמעט לבטח,
ואילו לאלה שעברו את גיל שש-עשרה יש סיכוי לשרוד בכוחות עצמם.

שתי נשים מן הצלב האדום מדדו את היקף זרועותיהם של הילדים כדי לקבוע מי יאכל ומי לא.
אם זרועותיהם היו עבות מדי, הם היו "לא מספיק רעבים" ולא קיבלו מזון.
אם זרועותיהם היו יותר מדי דקות, כבר לא היה אפשר להציל אותם, וגם במקרה זה הם לא קיבלו מזון.
אם זרועותיהם היו בתחום הביניים הם קיבלו מנה קטנה מאספקת המזון המוגבלת.

רק אדם עם הפרעת אישיות היה נשאר אדיש לחוויה כזאת.
אבל כשחזרתי הביתה לחיי "הרגילים", היה סיכוי טוב שהזיכרון,
עם כל כמה שהוא מטריד, יאבד עם הזמן מעוצמתו.
זה מה שהיה קורה אלמלא היה לי התצלום.

התמונה פועלת עלי כטריגר להכרת תודה,
כאילו מי שהייתי בשנת 1984 משמש לי כיום כמאמן.
המסר שלה עבורי פשוט:

'עליך להכיר תודה על מה שיש לך.
גם נוכח אכזבות וחוויות שנראות לך מכעיסות,
אל תבכה ואל תתלונן,
אל תתרתח, ואל תשתלח באדם אחר כדי לתבוע את מה שמגיע לך.
אתה לא טוב יותר מהילדים האפריקאים האלה.
גורלם הנורא והטרגי, שלא היו ראויים לו, יכול היה להיות גורלך.
לעולם אל תשכח את היום הזה.' "

~ מתוך הספר "טריגרים" מאת מרשל גולדסמית

**
בעוד מספר ימים נחגוג את ראש השנה.

תמיד יש משהו.
תמיד יש משהו שחסר.
תמיד יש משהו לא בסדר.
תמיד יש משהו שאינו מושלם.
תמיד יש משהו שעוד לא עשינו.
תמיד יש משהו לכעוס עליו או לחשוש ממנו.
תמיד יש מישהו שמצבו טוב משלנו.
תמיד יש מישהו שמרוויח יותר.

או שלא…
עניין של נקודת מבט.
עניין של בחירה.

התמונה של מרשל גולדסמית לא מחדשת כלום.
היא רק מזכירה שוב את מה שחשוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter