תגית: ברכות סבי

אנחנו קודם כל בני אדם

"ייתכן שהדבר החשוב ביותר שאנו יכולים לתת לזולתנו הוא השתיקה שלנו.
לא שתיקה של ביקורת סמויה או של הסתגרות נוקשה, 
אלא שתיקה שהיא מקום מפלט, מנוחה, קבלת האחר כפי שהוא.
כולנו צמאים לשתיקה כזו.
קשה למצוא אותה.
כשהיא נוכחת, אנו יכולים לזכור משהו מעבר לרגע, כוח שעליו נבנים החיים.
שתיקה היא מקום של כוח רב ושל מרפא.
שתיקה היא חיקו של אלוהים."

**
"להכיר ביכולתך להשפיע על החיים, 
משמעו להכיר את עצמך היטב ולעומק, להכיר בערכך האמיתי ובכוחך,
ללא קשר לתפקיד שיועד לך או למיומנות שרכשת.
אפשר לחזק או להחליש את החיים סביבך כמעט בכל תפקיד.
אנו עלולים להפוך למסוכנים אם נניח שבתפקידנו או במומחיותנו בלבד טבועה היכולת לעשות טוב,
וכל זמן שאנו בתפקיד לא נוכל להזיק.
אין תפקיד המשחרר אותנו מהאחריות להקשיב, להיות מודע לכך שיש חיים סביבנו, חיים הנוגעים בנו."

**
"מרטין בובר כותב שהחיות היא קדושה, שעצם היותנו הוא ברכה.
אם כך, מה מונע מאתנו לקבל את ברכות החיים?
הסיבה אינה נעוצה בהסבר פשוט כמו מחסור בזמן וכדומה.
לעיתים קרובות איננו מזהים את הברכה המוענקת לנו, 
או שהדעות שלנו על העולם מונעות מאיתנו לחוות את מה שניתן לנו כבר.
לפעמים אנו מתקבעים בעבר או שאיננו מזהים פוטנציאל בהווה.
לעתים אנו חשים שמה שניתן לנו בחסד, מגיע לנו בזכות.
לעיתים אנו לכודים במחשבות על מה חסר בעולם, ונשברים.
יש דרכים רבות לחוש ריקנות למרות כל הברכות המורעפות עלינו.

אנו יכולים לברך אחרים רק כאשר אנו מרגישים מבורכים בעצמנו.
לברך את החיים משמעו אולי ללמוד להלל אותם ולא לנסות לתקן אותם.
לדעת להעריך אותם כפי שהם ולקבל את הדברים שאנו לא מבינים.
לפתח בעצמנו את היכולת לראות שמחה.
אפשר לקדם דברים גם ללא שיפוטיות וכעס, 
והחשוב מכל – דורשה ענווה כדי לדעת שלא נוכל לתקן את העולם לבד."

**
כל הציטוטים מתוך הספר "ברכות סבי" שנכתב ע"י רחל נעמי רמן.
חזרתי לקרוא בספריה של רחל נעמי רמן השבוע בזכות ישראל.

ישראל הסכים להגיע לאירוע המנהלים שקיימנו השבוע,
לשתף אותנו בנקודת המבט שלו ומניסיונו.
מעבר לכך שהוא הסכים להגיע בהתנדבות,
הוא הקדיש לא מעט זמן הכנה לדיוק הסשן לצרכינו.

כשחשבנו על תשורה לישראל שתביע את הכרת תודתנו,
רחל נעמי רמן "קפצה" והתנדבה לעזור.

הלוואי שהספר של רחל יהיה משמעותי לישראל,
כפי שישראל היה משמעותי עבורנו.
**
אני עדיין זוכר את האמירה של שחר (מנכ"ל עמותה),
בסיכום אירוע מנהלים שנכחנו בו ביחד לפני כארבע שנים:
"היה אירוע מעשיר מאוד ולמדתי המון.
דבר אחד חסר לי…
אף אחד לא שאל אותי מה שלומי ואיך היתה השנה שלי.
היתה לי שנה אינטנסיבית.
קיוויתי שמישהו ישאל…"

למרות ששחר ואני חלקנו חדר באותו אירוע ושוחחנו רבות,
גם אני לא שאלתי אותו "מה שלומך ואיך היתה השנה שלך?"

אנחנו קודם כל בני אדם.

**
בזכות שחר, את אירוע המנהלים של השבוע, 
פתחנו בשאלה האישית "איך היתה לך השנה?".
איך היתה לך השנה כאדם (בהמשך נתמקד באיך היתה השנה של הפעילות שלך..)

תריסר מנהלים (יש יגידו "בכירים") יושבים במעגל, משתפים ומקשיבים.
כחמש דקות לאדם.
כל אחד בוחר כיצד להשיב ובמה לשתף.

זה מצריך אומץ.
לפעמים זה מביך. 
לא לכולם זה קל.

**
כשמחלקים באירוע פנקסים, מעטפות ועטים,
מזמינים את המנהלים לכתוב כמה מילים אישיות זה לזה,
ומקצים לכך זמן באג'נדה,
גדל הסיכוי שמשתתפים יעניקו מתנות זה לזה.
גדל הסיכוי שמשתתפים יקבלו מתנות זה מזה.

זה מצריך אומץ.
לפעמים זה מביך. 
לא לכולם זה קל.

**
בין מעגל פתיחה של "איך היתה לך השנה?" למעגל סיום של "מעטפות אישיות",
נקדיש לא מעט זמן, אנרגיה ותשומת לב לדיונים עסקיים, מקצועיים וארגוניים.

 יכול להיות שאחד התוצרים הכי חשובים ומשמעותיים בכל האירוע הזה,
הוא שמישהו ילך הביתה עם כמה מילים אישיות שהוא קיבל ממישהי,
או שמישהי תשתף במשהו אישי ואנשים יקשיבו לה ויהיו איתה.

אולי לרגעים כאלו, 
תהיה השפעה לא פחות גדולה מלדיון מקצועי או מלהחלטה עסקית כזו או אחרת.

אולי.
אין לנו מושג.
כנראה שאף פעם לא באמת נדע….

אנחנו קודם כל בני אדם.
ורק לאחר מכן בעלי תפקיד…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עבודת לב

"הדרכים והאמצעים של הנתינה משתנים מפעם לפעם ומתרבות לתרבות, ואולם טבעה של הנתינה לא השתנה מאז ימי בראשית.
ללא קשר לאמצעים שבהם נשתמש, הנתינה היא תמיד עבודת הלב.
לפעמים כוח המדע הוא כה מפתה עד שאנו עלולים להאמין שכל הנחוץ כדי לעזור לאחרים הוא להשתמש בו כראוי בשעת האבחון והטיפול.
אבל המדע לעולם לא יהיה נתינה, אלא אם כן הוא מתורגם קודם לעבודת הלב."

~ מתוך "ברכות סבי" / רחל נעמי רמן (עמוד 199)

**
מחשבות בוקר.

התכווננות ליומיים של עבודת לב.
שבקלות אפשר להתבלבל, לשכוח ולקרוא לה בשמות אחרים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

יוצאים לדרך חדשה

"השיעבוד שלנו מונע מאיתנו ללכת בעקבות הטוב שבנו, והוא העבדות הפנימית.
אנו לכודים בתחושות של חוסר ערך והערכה עצמית, של תשוקה, חמדנות או בורות,
משועבדים למושגי קורבן או זכות.
זהו סיפור על הפחד משינוי, על היצמדות למקומות מוכרים ולהתנהגויות קטנות ומזיקות,
רק מפני שהשחרור מהם משמעותו עימות עם הלא נודע."

**
"הבחירה היא אף פעם לא בין עבדות לחירות.
תמיד נצטרך לבחור בין עבדות לבין הלא נודע.

החירות מפחידה עכשיו כשם שהיתה לפני אלפי שנים.
היא תמיד תדרוש נכונות להקריב את המוכר ביותר למען האמיתי ביותר.
יתכן שכדי להיות חופשיים, נצטרך לפעול ביושר ובאמון ולעיתים במשך זמן רב."

**
"מעטים מאיתנו חופשיים באמת.
כסף, פרסום, כוח, הערצה, נעורים – כל אלה משעבדים אותנו.
לעיתים קרובות אנו משרתים אדונים אלה באופן לא מודע.
רבים מהדברים המשעבדים אותנו מגבילים את לחיות את חיינו במלואם ולעומקם.
הם גורמים לנו לסבול ללא צורך.
הארץ המובטחת יכולה להיות דברים שונים לאנשים שונים.
לאחדים זו בריאות שלמה ולאחרים זו חירות מרעב או מפחד, מאפליה או מאי-צדק.
אבל אולי ברמה העמוקה ביותר, הארץ המובטחת זהה בשביל כולנו,
והיא היכולת לדעת לחיות על פי הטוב שבתוכנו,
להעניק ולהשתייך זה לזה ולחיים."

~ ציטוטים מתוך "ברכות סבי" / רחל נעמי רמן

*****
אנחנו יוצאים לדרך חדשה היום.

יוצאים לפגוש זה את זה.
יוצאים לפגוש את עצמנו.
מתקדמים אל הלא-נודע.

לפעמים זה יהיה נעים, משעשע, כיף, ממלא, מרגש או מרומם.
לפעמים זה יהיה מאיים, מאתגר, מעייף, מכאיב או מעצבן.

שנדע לחיות על פי הטוב שבתוכנו.
להעניק ולהשתייך זה לזה.
ולחיים.

בהצלחה לנו…

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הברכה

במהלך השבוע הזכרתי את ד"ר רחל נעמי רמן בשתי סדנאות שונות שהעברתי.
המלצתי בחום על ספריה "חוכמה משולחן המטבח" ו"ברכות סבי".
ד"ר רמן (ילידת 1938) הינה רופאה אונקולוגית יוצאת דופן.
בספריה ניתן למצוא שלל סיפורים מרגשים ומעוררי השראה בנושא חמלה, נתינה, קשר, ריפוי ואנושיות.

אחד הסיפורים, "הברכה" (עמוד 27, "ברכות סבי"), תפס אותי שוב הבוקר:

"כשסבא היה מסיים לשוחח עם אלוהים הוא היה פונה אלי ואומר: 'בואי, נשומהל'ה'.
נעמדתי לפניו והוא היה מניח את ידיו בעדינות מעל ראשי.
הוא התחיל בהודיה לאל עלי, ועל שעשה אותו סבא שלי.
הוא תמיד הזכיר את מאבקי במהלך השבוע וסיפר לאלוהים משהו אמיתי על אודותי.
כל השבוע חיכיתי לשמוע מה הוא יספר הפעם.
אם טעיתי במהלך השבוע הוא היה מציין את היושר שלי.
אם נכשלתי, הוא היה מעריך את מאמצי הקשים.
אם נרדמתי, אפילו לזמן קצר, ללא כותונת הלילה שלי, הוא חגג את אומץ ליבי על שינה בחושך.
ואז בירך אותי וביקש מהאימהות שהכרתי מסיפוריו – שרה, רבקה, רחל ולאה – לשמור עלי.

היו אלה הרגעים היחידים בשבוע שהם חשתי בטוחה ונינוחה.
משפחתי, שכולם בה היו רופאים ואנשי מקצוע, תמיד נאבקו ללמוד יותר, להיות יותר.
תמיד היה עוד משהו ללמוד וזה אף פעם לא היה מספיק.
כשקיבלתי ציון 98 במבחן, אבי היה שואל: 'ומה קרה לשתי הנקודות הנותרות?'
במשך כל ילדותי רדפתי אחרי אותן שתי נקודות.
אבל לסבא שלי לא היה אכפת מדברים כאלה.
אני הספקתי לו.
וכאשר הייתי איתו, ידעתי בביטחון מלא שאכן זה כך.

סבי מת כשהייתי בת שבע.
מעולם קודם לכן לא חייתי בלעדיו וזה היה לי קשה מאוד.
הוא היה מסתכל עלי באופן שאיש לא ראה אותי,
וקרא לי בשם מיוחד – נשומהל'ה – 'נשמה קטנה ואהובה שלי'.
לא נותר איש שיקרא לי כך.
בתחילה פחדתי שבלי סבא שראה אותי ודיבר עלי עם אלוהים, אני עלולה להיעלם.
אבל לאט לאט, במשך הזמן, הבנתי שבדרך מסתורית כלשהי למדתי לראות את עצמי דרך עיניו.
ושאם בורכנו פעם, נישאר מבורכים לנצח.

שנים רבות אחר כך, כשאמי היתה זקנה מאוד והחלה לפתע להדליק נרות ולדבר עם אלוהים,
סיפרתי לה על הברכות האלה ועל משמעותן בשבילי.
היא חייכה אלי בעצב.
'אני בירכתי אותך כל יום מחיי, רייצ'ל, ' היא אמרה לי.
'פשוט לא הייתי חכמה דיי כדי לעשות זאת בקול.' "

**
הסיפור הזה מרגש אותי מאוד ומעורר בי מספר שאלות:

– איפה ועם מי אני מרגיש בטוח ונינוח? 
– היכן אני חווה תחושת קבלה ונראות?
– מי השפיע/משפיע על חיי בדומה לסבה של רחל? 
– על חייו של מי אני משפיע כך?
– איפה בחיי אני עדיין רודף אחרי "שתי הנקודות הנוספות" ואיפה כבר לא?
– את מי אני מברך ומי מברך אותי?
– האם זה נעשה בשקט או בקול רם?
– האם אני רוצה לשנות את זה?

**
הספר "ברכות סבי" מסתיים במשפט הבא:

"ולבסוף, ברכה לסבי האהוב, רבי מאיר זיסקינד,
שהכיר אותי לפני שהכרתי את עצמי ואהב אותי מספיק בשביל כל החיים."

משפט של אישה בת כשמונים לסבה, שממנו היא נפרדה לפני שבעים ושלוש שנים…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter