תגית: אחיות

רגעים של חיים מלאים

ט. חגגה יום הולדת עגול לפני מספר שבועות.
כזה שמעורר מחשבות ותהיות.
השבוע כשנפגשנו היא שיתפה אותי בשאלות שמלוות אותה לאחרונה:
"זהו…? זה כל מה שיש….?
זה כל הסיפור הגדול שנקרא חיים.. ?"

התשובה שלי היא שאולי.
כנראה שזה הכול.
ו"זה", זה מה שאנחנו מחליטים.
המשמעות שאנו בוחרים.
קו הוא לא יותר מאוסף של נקודות.
אולי חיים הם לא יותר מאוסף של רגעים.

**
הסדנה אתמול תוכננה להתחיל בשעה 11:00.
למעט משתתפת אחת שהקדימה בשתי דקות,
ראשוני המשתתפים התחילו לזרום בנינוחות בשעה 11:10.
בשעה 11:25 החדר היה עדיין חצי ריק,
כשחלק מהמשתתפים מדברים להם להנאתם בחוץ.
אחראית הקבוצה ביקשה שאתחיל.
יצאתי החוצה והודעתי למשתתפים שאני מתחיל עכשיו.

"אני עדיין מתלבט", אמר לי בחיוך אחד הלא-משתתפים-בינתיים, "….כדאי לי?"
"בחירה שלך, " עניתי, "רק תחליט בשניות הקרובות,
כי ברגע שאסגור את הדלת אני מבקש לא להיכנס עד ההפסקה הבאה,
כדי לא לפגוע במהלך הסדנה."

הדבר הכי קל בעולם זה להפוך אותו ואותם ל"אויבים" שלי,
לתת לשיפוטים ולפרשנויות שלי לנהל אותי ולהשפיע על כל מהלך הסדנה.

כשהתחלנו, דקה לאחר מכן, שיתפתי אותם במה שחי בתוכי כרגע.
גם כדי שיכירו וגם כדי להגביר את הנוכחות שלי.

זה עשה את העבודה ויצר את החיבור.
היתה סדנה מרגשת, מהנה, משמעותית.

לשמחתי, וגם לשמחתו (כך הוא שיתף אותי בסוף המפגש),
המתלבט בחר להיכנס. 

באותו רגע הצליח לי.
לא תמיד מצליח לי.

**
בפעם הראשונה שמגיעים ל"שבעה",
לא כל-כך יודעים איך זה יהיה.
מדמיינים את כולם בוכים ועצובים כל הזמן.
אחרי ש"צוברים ניסיון" כבר יודעים,
שלצד הכאב והעצב, פוגשים בשבעה גם צחוקים, סיפורים וכיף של ביחד.
זה חלק מהעניין.

כשח. התקשרה אלי לפני מספר שבועות,
היא סיפרה לי שהיא רכזת קבוצה של נפגעי פעולות טרור,
של גברים ונשים שהוריהם נרצחו בפיגועים.
"זו הסיירת של נפגעי הטרור…", היא הוסיפה,
"מה שמשותף לחברות וחברי הקבוצה,
זה שהם איבדו את שני הוריהם."

בדומה ל"שבעה" ראשונה,
לפני שפגשתי אותם לא כל-כך ידעתי איך זה יהיה.
ומעבר לכך, מה כבר יש לי לתת להם..???
הרי אני אפילו לא מתחיל להבין את מה שהם עברו ועוברים.
האם אני "יכול" לבוא אליהם עם "חומרים רגילים" של תקשורת והקשבה..??

בדומה ל"שבעה",
היו במפגש גם הרבה רגעים של צחוקים. והומור. וכיף. והתרגשות.
פגשתי אנשים "רגילים" ששואלים שאלות ורוצים ללמוד.
שחווים אתגרים "רגילים" עם הילדים, בני/בנות הזוג ובעבודה.
אנשים "רגילים" שמעסיק אותם מה שמעסיק אנשים "רגילים" אחרים.
אנשים "רגילים" שסוחבים שק מיוחד וגדול של כאב.

את רגעי המפגש הזה אני רוצה לזכור.
את הכרת התודה על הזכות להיות איתם במשך מספר שעות,
את האפשרות להעניק משהו שאולי יהיה בעל ערך עבורם ועבור המסע שלהם.
וגם לזכור, שוב ושוב ושוב, כמה אני עשיר ובר-מזל.

כנראה שבגלל "הסיפור" שלהם,
היה לי קל יותר לא לכעוס או לשפוט,
כשב 11:25 המפגש עדיין לא התחיל.

**
סבא שאול נפטר אתמול,
אחרי שבועות קשים של דעיכה, סבל וכאבים.

שמעתי עליו הרבה ולא זכיתי להכיר אותו באופן אישי.
לשמחתי, אני עובד צמוד עם נכדתו בשנים האחרונות.
סבא שאול זכה בקשר יוצא דופן עם נכדה יוצאת דופן
שזכתה בקשר יוצא דופן עם סבא יוצא דופן.
אני מאחל לעצמי שלנכדים שלי ולי,
יהיה קשר כמו שהיה לסבא שאול ולנכדה שלו.

השיחות עם ג., נכדתו של סבא שאול,
הם מהרגעים שאני רוצה לזכור השבוע:
החיים המלאים והמעברים החדים
שבין גסיסה ואו-טו-טו פרידה
לבין ארוחת "טעימות" והכנות לחתונה.
בין עצב, קושי ובכי,
לבין הכרת תודה, צחוק ושמחה.

**
השבוע, הסתיימה שנת הלימודים בבתי הספר העל-יסודיים.
מורה של אחת מבנותיי בחר לשלוח לה הודעת פרידה אישית,
תוך התייחסות לאירוע מסוים שהיא חוותה בבית-הספר לפני מספר חודשים.
כשהיא הקריאה לי את המילים שהוא כתב לה, נקוו דמעות של התרגשות בעיני.
למתנה שהוא העניק לה במילים הללו, בכמה דקות של כתיבה,
אין מחיר ויש ערך עצום.

הוא בחר לכתוב, למרות שהוא לא היה חייב.
הוא זכר, למרות שזה קרה מזמן.
הוא חשב עליה והיה לו חשוב "לסגור" כמו שצריך.

רגעים שבהם אנחנו רואים מישהו או שמישהו רואה אותנו,
הם רגעים של חיים.

**
ביום שני השבוע, פגשתי קבוצה של רופאים ואחיות, באחד מבתי החולים בארץ.
מנהל המחלקה רצה להתמקד בתקשורת שבין הצוות הרפואי לצוות הסיעודי,
בשיפור עבודת הצוות המשותפת ובהפחתת הקונפליקטים.

כשעה בתוך הסדנה, ביקש אחד הרופאים את זכות הדיבור:
"הסדנה תיאורטית ולא רלוונטית, הדוגמאות שטוחות מדי ולא מתאימות,
ועבודת ההכנה שלך לא מספקת", הוא ירה לכיווני בנוכחות כולם.

האירוע הזה והצורה שבה הוא התפתח, נכנס לרשימת הרגעים שאני רוצה לזכור.

כתבתי על כך השבוע באחד הפוסטים היומיים.

אני רוצה לזכור את המהירות והקלות שבה כמעט הפכתי את אותו רופא לאויב שלי.
אני רוצה לזכור את הנוכחות שהצלחתי להיות בה כשזה קרה.
הפעם הצלחתי… לא תמיד זה מצליח לי …
אני רוצה לזכור את החגיגה הפרטית שלי מיד לאחר הסדנה עם
צלחת חומוס, שתי פיתות, לימונדה קרה ורוח נעימה על הפנים.

חיים = אוסף של רגעים

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כשאמרת לי אתמול באמצע המפגש ש…

כשאמרת לי אתמול באמצע המפגש (בחדר מלא ברופאים ובאחיות) ש…

"הסדנה תיאורטית ולא רלוונטית,
הדוגמאות שטוחות מדי ולא מתאימות,
ועבודת ההכנה שלי לא מספקת"

יכולתי לשפוט אותך,
להאשים אותך,
להסביר לך,
לשכנע אותך,
לתקוף,
להתקפל,
להצטדק,
לקפוא,
ולהלקות את עצמי.

**
ויכולתי גם לשמוע את המצוקה שלך.
את האינטנסיביות הגדולה שאתה נמצא בה.
את המחירים שאתה כנראה משלם.
את חוסר האונים שלך אל מול מצבים שאולי אין להם פתרון מיידי.
את התסכול מכך שהסדנה (לפחות עד כה) לא נותנת מענה לצרכים חשובים שלך,
את חוסר השקט על כך שבזמן שאתה נמצא כאן אינך עושה דברים חשובים אחרים.

**
כשאמרת את מה שאמרת, יכולתי בקלות להפוך אותך לאויב שלי,
לספר לעצמי סיפורים עליך, לצאת למלחמה בך או לנתק מגע.

ויכולתי גם לרצות להבין אותך יותר.
לזכור שאולי מה שאמרת, הוא יותר שלך ועליך ופחות שלי ועלי.

יכולתי להעריך ולכבד את הכנות, האומץ והמוכנות שלך,
לשתף במה שאתה חושב, מרגיש וחווה.

**
מרגש לחוות כל פעם מחדש,
את העוצמה של כוונה מדויקת ונוכחות מלאה,
ולראות את ההשפעה המיידית של הקשבה אמפטית עמוקה.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כ"ה אב – שלוש אחיות הגורל

"שלוש אחיות הגורל"

"האחות הראשונה, קלותו,
טווה את חוט החיים של כל אדם לפני לידתו,
כלומר קובעת את אופי חייו וטווה את גורלו בתוך מארג החיים.

האחות השניה, לאכסיס,
קוצבת את אורכו של החוט בסרט מידה
ומעבירה את האדם דרך כל המכשולים הגורליים שאחותה ארגה בשבילו.

האחות השלישית, אטרופוס,
גוזרת את החוט לפני האורך שקבעה אחותה
ומחליטה על אופן מותו.

לכל אדם חוט הגורל שלו שאי אפשר לשנותו,
והוא אינו יודע איזה מין חוט הוא ומתי ייקרע או ייגזר."

~~ הקטע צוטט מתוך תערוכת חוטים וקשרים (מוזיאון ישראל) ומבוסס על סיפור מהמיתולוגיה היוונית.

**
גם הבוקר,
פתחתי את היום עם שאלה אחת ומשפט אחד.

לפנות בוקר,
ממש לפני שפתחתי את היום שלי,
גזרה אטרופוס את חוטו של איתי לוי.
בעל, אבא, חבר, איש יקר שחי חיים מלאים.

יהי זכרו ברוך.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter