בין חושך לאור

אחת החוויות המשמעותיות שנצרבו בי בבית הספר היסודי,
היתה הרגע בכיתה ו' שבו גיליתי שאני לא מה"מקובלים" של השכבה.

איציק וירון, שני החברים הכי טובים שלי דיברו לידי בהתרגשות על המסיבה המתוכננת ביום שישי הקרוב.
מסיבה שלא הוזמנתי אליה ושעד כה לא ידעתי על קיומה.
בשונה ממסיבות כיתתיות שכולם הוזמנו אליהן,
זו היתה מסיבה שכבתית המיועדת למספר מצומצם של "מקובלים" מכלל הכיתות.
הגילוי היה כואב:
זה לא רק שאני לא מוזמן כי אני לא מספיק מקובל,
אלא שההזמנה גם יוצרת הפרדה ביני לבין חבריי הקרובים ביותר שכן הוזמנו.
חבריי הציעו לדבר עם המארגנים ולנסות להכניס גם אותי פנימה לרשימת המוזמנים, אבל זה לא עזר.
התשובה היתה שאי אפשר להזמין את כולם וחשוב לשמור על איכות המוזמנים.
או משהו כזה..

**
למיטב זכרוני זו הפעם הראשונה שבה חוויתי דחייה חברתית.
הפעם הראשונה שבה הרגשתי הן את העלבון והכעס, והן את הכמיהה להיות חלק מקבוצה סגורה שמדירה אותי.
בדיעבד, זו היתה חוויה מעצבת במיוחד, שהשפיעה עלי רבות ותרמה להתפתחות שלי.

עד אותו רגע, הייתי "מקובל" מאוד בלי להקדיש לכך יותר מדי מחשבה.
לקחתי את זה כמובן מאליו.
הכול בא לי בקלות, היו לי הרבה חברים וחברות,
אנשים רצו להיות בסביבתי, הקשיבו לי וראו אותי,
בחרו אותי בין הראשונים בתחרויות ספורט או במשחקי חברה.

עם יד על הלב, בשנות בית הספר היסודי,
לא מעט פעמים פגעתי באחרים כשצחקתי עליהם בפומבי,
או כשהקמתי חבורות מצומצמות והחלטתי מי יהיה בפנים ומי יהיה בחוץ.

זה לא נעשה מכוונה רעה, אלא מבורות ומחוסר רגישות.
חשבתי שזה משעשע ולא הבנתי עד כמה זה כואב.

מסיבת המקובלים שלא הוזמנתי אליה היתה מתנת חיים יקרה משמעותית במיוחד עבורי.
היא הרחיבה לי את הפרספקטיבה, העצימה את הרגישות שלי,
אפשרה לי לחוות בעוצמה משהו שטרם חוויתי,
ולהבין אחרים שעד כה הייתי "עיוור" כלפיהם וכלפי מה שהם עוברים.

**
נזכרתי באירוע הזה השבוע כשהקשבתי לשיחה מרתקת, מחכימה ומעודדת של עמיר מנחם עם חילי טרופר.
(מומלץ בחום רב להקשיב לשיחה המלאה – "איך יוצרים אחדות במציאות מפולגת")

חילי סיים את השיחה עם אזכור של רעיון חשוב שלא הכרתי,
לפיו מי שבחושך רואה את מי שבאור, אך מי שבאור לא רואה את מי שבחושך.
"מי שנתון באורה אינו רואה למי שנתון בחשיכה אבל מי שהוא נתון בחשיכה רואה למי שנתון באורה" / מדרש תנחומא תולדות יא.

כשאנו עומדים ברחוב חשוך ומביטים לחדר מואר נראה את כל מה שקורה באותו החדר,
לדוגמא את הישיבה סביב שולחן ארוחת החג השופע מכל טוב,
אך מי שיהיה באותו חדר יתקשה להבחין בנו, הנמצאים בחשכת הרחוב.
אנחנו "באור" כשאנחנו נהנים מתנאים-משאבים-פריביליגיות שברשותנו או שאנו משיגים בקלות,
ושלפעמים איננו מודעים אליהם, בעוד שאחרים כמהים אליהם או חסרים אותם.

אנחנו "בחושך" כשאנחנו כואבים, חסרי אונים או חלשים,
כמהים למשהו שחסר בחיינו או שאין לנו מספיק ממנו.

**
המילים של חילי טרופר ממשיכות להדהד בי,
והן רלוונטיות מאוד במידה רבה למצב החברתי הנוכחי שלנו.

חידדתי לעצמי מספר תובנות שאני רוצה לחלוק אתכם:

א. בחיים, בכל רגע נתון, כל אחד מאתנו הוא גם "באור" וגם "בחושך".
זה רלוונטי לאיכויות או משאבים מסוימים (חיצוניים ופנימיים) המלווים את חיינו לאורך שנים,
וגם לתקופות חיים או רגעים שבהם דברים משתנים (לדוגמא: משברים או הצלחות).
הנקודה הזו מחדדת את חשיבות ההדדיות, הענווה וגובה העיניים.

ב. אם אני ב"אור", מי ש"בחושך" הוא לא בהכרח חלש, פחות חכם-מוכשר, מתלונן סדרתי או חסר עמוד שדרה.

ג. אם אני "בחושך", מי ש"באור" הוא לא בהכרח האויב שלי שאשם במצבי או שעושה דברים בכוונה נגדי.

ד. במקומות שאני "באור", עלי להתאמץ כדי לראות את מי ש"בחושך". זו אחריותי ותפקידי. 
המאמץ הוא שילוב של הכרה בכך שיש "חושך" ושיש מישהו שנמצא שם, שמה ששקוף לי לא קיים לאחרים,
הרצון-כוונה "לגשת לחלון" או "לצאת מהבית" ולפגוש את הכאב, הסבל, ונקודת המבט האחרת,
ולא פחות חשוב, לקום ולעשות את זה. לפעול.

הכרה + כוונה + פעולה.

ה. במקומות שאני "בחושך" חשוב שאקח אחריות מלאה על מצבי.
במקרים שלא ניתן לשנות את זה חשוב שאקבל את הקושי-מגבלה, אלמד לחיות איתה ולהפיק ממנה את המירב.
במקרים שהחושך הוא בר-שינוי, עלי לקבל החלטות ולעשות פעולות שיצמצמו את "החושך" וירחיבו את "האור". 

מה דעתכם?
מה עולה בכם כשאתם קוראים את הפוסט הזה?

חג שמח, בטוח ושקט,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר