פוליטיקה של קורבנות תחרותית

הרב יונתן זקס ז"ל היה הוגה דעות יהודי-בריטי שכיהן כרבה הראש של בריטניה בשנים 1991-2013.
הוא כתב ספרים רבים, ביניהם "מוסריות – שיקום הטוב המשותף בעידן מפולג".
הספר שנכתב לפני מספר שנים מתמקד בתופעות שמתרחשות בארה"ב ובבריטניה,
אך הכול רלוונטי לחלוטין לתופעות ולתהליכים שאנו חווים בתקופה הנוכחית.
כשקראתי את הספר הזה בשבועות האחרונים מצאתי אותו מרתק ומעורר מחשבה.
הוא יצר עבורי בהירות חשובה, איזן וקירקע אותי בתקופה הסוערת והמטלטלת הזו.

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש להבחנה החדה שהרב זקס מציע בנוגע ל-3 המושגים הבאים:
"ליפול קורבן", "להיות קורבן" ו-"פוליטיקה של קורבנות".

להלן מספר ציטוטים נבחרים מתוך הספר:

ליפול קורבן ולהיות קורבן

הסבל הוא אוניברסלי, אבל הקורבנות היא כבר בחירה.
יש הבדל בין נפילת קורבן לבין קורבנות.
כולנו עלולים ליפול קורבן בשלב מסוים.
נסבול מהתעמרות, מפציעה, ממזל רע או מכישלון.
אנחנו חיים בחשיפה לכוחות שמעבר לשליטתנו.
הנפילה-קורבן באה מבחוץ.
אבל הקורבנות באה מבפנים.
"אף אחד לא יכול להפוך אותך לקורבן, רק אתה יכול."

**
הדרך היחידה להיוושע מן הקורבנות היא לסרב להגדרה העצמית הזאת.
בטווח הארוך שום דבר טוב לא יצמח ממנה.
היא מחלקת אותנו לקורבנות ולמדכאים – ואנחנו תמיד הקורבנות, והאחרים הם תמיד המדכאים.

**
תמיד יש בחירה.
לא תמיד אנחנו יכולים לבחור מה יקרה לנו, אבל תמיד אנחנו יכולים לבחור איך להגיב.
המאורעות אינם מגדירים אותנו.
להרשות לעצמנו שכך נוגדר פירושו למסור לאחרים את הריבונות על חיינו.

**
איך יכול אדם להיות קורבן אך לא לראות עצמו ככזה – וזאת בלי לחטוא בהכחשה או בהשכחה?
התשובה נעוצה ביכולת הייחודית שלנו, היכולת העושה אותנו לבני אנוש.
לבחור בכל מצב בין מבט לאחור למבט קדימה.
אדם יכול לשאול "למה זה קרה?", כלומר להביט לאחור ולחפש גורם בעבר,
אך הוא יכול גם לשאול "מה עושים?", כלומר להביט קדימה,
לראות ברגע ההווה קו זינוק ולהחליט לאור זאת על נקודת היעד העתידית שלו.

יש הבדל הרה גורל בין השניים.
כי את העבר איננו יכולים לשנות, אך את העתיד – כן.
המביט לאחור רואה את עצמו כאובייקט, ככלי משחק בידי כוחות שמעבר לשליטתו.
המביט קדימה רואה את עצמו כסובייקט, כסוכן מוסרי בעל יכולת בחירה,
המחליט באיזה נתיב ילך אל המקום שהוא רוצה להיות בו.
אלו הן שתי דרכי חשיבה לגיטימיות,
אבל האחת מובילה לתרעומת, למרירות, לזעם ולתשוקת נקם,
והאחרת מוליכה לאתגר, לאומץ, לכוח רצון ולשליטה עצמית.

**
הפוליטיקה של הקורבנות

ישנם קורבנות.
ישנו עוול ודיכוי, קיפוח והדרה ובעבר היו נתונות קבוצות שלמות –
יהודים, שחורים, צוענים, נשים, הומוסקסואלים, טרנסקסואלים –
לשעבוד, לדחיקה לשוליים, ליחס מפלה ולהתעלמות.
בעוולות הללו יש להילחם עד חורמה.

הדבר המסוכן הוא אחר:
הפוליטיזציה של הקורבנות, כלומר העתקתה מיחידים לקבוצות ומשם אל הזירה הציבורית.
בכל עידן יש קורבנות, וחובתנו לעזור להם.
החדש והמסוכן הוא תרבות הקורבנות.
יש בה טשטוש של הגבול בין האישי לפוליטי.

**
כאשר רגשות פרטיים נעשים חלק מההגדרה העצמית של הקבוצה,
וכאשר קבוצות תובעות מן המדינה שתפעל לריפוין, נולדת פוליטיקת הזהות.
זה מוביל לפוליטיקה של קורבנות תחרותית.

**
הביטו בכל אזור עימות בעולם ותמצאו שכל אחד מן הצדדים רואה את עצמו כקורבן, ועל כן חף מפשע, ואת הצד האחר עושה הרע.
זה מרשם לעימות נצחי ולאכזבה מתמדת.
נותרים רק טינה, זעם ותשוקת נקם, והללו אינם משיגים דבר לבד ממעגל בלתי נגמר של מעשי תגמול.

**
עד כאן הציטוטים.

להלן מספר נקודות מפתח שאני מאמץ לעצמי מדבריו של הרב יונתן זקס:

– אני מכיר בכך שאין לי שליטה מוחלטת על חיי. גם אני יכול "ליפול קורבן" (להיפגע בצורה כלשהי).

– כשזה קורה, חשוב לא להתכחש לכך. לתת לזה מקום ואם צריך לכאוב ולהתאבל.

– לא לתת לכך להגדיר אותי או את זהותי. זה משהו שקרה לי ולא משהו שאני.

– כשנעשה לי עוול, אשאף לפעול לתיקונו מתוך כוונה לתת מענה לצרכים החשובים שלי.

– לא אתמקד בנקמה או בפעולת תגמול שכוונתן להעניש את האחר או לפגוע בו.

– פעולותיי עלולות לפגוע באחר גם כשאיני מתכווון לכך. עלי לפעול לתיקונן כשזה קורה.

– "תרבות הקורבנות" מופעלת סביבי בצורה מניפולטיבית על ידי גורמים פוליטיים שונים.

– פוליטיקת הקורבנות המניפולטיבית הזו משפיעה גם עלי ועל תפיסותיי. אינני חסין.

– ברצוני לצמצם את השפעתה עלי ככל האפשר:
להטיל ספק בהכללות הקבוצתיות ולשאוף למפגש אישי ולחיבור אנושי מעבר להגדרות ולזהויות.

**

עד כאן מספר מחשבות שלי.

מה דעתכם..?

איפה הציטוטים/מחשבות הללו פוגשים אתכם..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר